אלו ואלו דברי פרשנות חיים | אביעד הכהן

על רקע פולמוס התנ"ך המתעורר מפעם לפעם מיטיב קובץ המאמרים להצדיק ולהתוות דרך בלימוד פשוטו של מקרא. חבל שנעדרת ההתמודדות עם טענות החולקים

13-1757fהיא שיחתי

על דרך לימוד  התנ"ך

עורך: הרב יהושע רייס

מגיד, ישיבת הר עציון ומכללת הרצוג, 2013, 264 עמ'

הפולמוס על "תנ"ך בגובה  העיניים" הלהיט את הרוחות לפני מספר שנים. כדרך מחלוקות, גם במהלכו ניטשטשו הטיעונים המהותיים, ולעתים נשכחו כליל. עד מהרה גלש הוויכוח לפסים אישיים ולמחלוקת בין "בתי מדרש", והגיע למגינת לב עד כדי הטלת דופי ולשון הרע, החרמת ספרים ואף סילוקם מבית המדרש (מנהג שחשבנו וקיווינו כי דוגמתו אינה מצויה בבית ספרנו). הפרק האחרון במאבק זה פרץ לפני שנה, עת ניסו חוגים מסוימים לפסול תוכנית ללימודי תנ"ך במערכת החינוך הממלכתית־דתית ברוח בית המדרש של ישיבת "הר עציון", ניסיון שלמרבה השמחה לא צלח.

בחלוף מספר שנים, עת שככה מעט המחלוקת, לפחות ברשות הרבים, החליטו ישיבת הר עציון ומכללת הרצוג, ממחולליו הראשיים של מהפך לימודי התנ"ך בדורנו, להוציא קובץ מאמרים שיתמודד עם שאלות היסוד של לימוד התנ"ך.

בין השאר באו כאן מאמריהם של ראשי המדברים בתחום זה: הרב מרדכי ברויאר ז"ל, ולהבדיל בין חיים לחיים הרב אהרן ליכטנשטיין, הרב יעקב מדן, הרב רא"ם הכהן, הרב יובל שרלו, והרב אמנון בזק. לא נפקד גם מקומם של תלמידי חכמים המשלבים הוראה בבית המדרש הישיבתי עם הוראת תנ"ך במוסדות אקדמיים, דוגמת הרב ד"ר יונתן גרוסמן והרב ד"ר יהושע רייס, שאף ערך את הקובץ.

מהו היחס הראוי לגיבורי התנ"ך? פטר פאול רובנס, פגישת יעקב ועשו, 1624

מהו היחס הראוי לגיבורי התנ"ך? פטר פאול רובנס, פגישת יעקב ועשו, 1624

יד הנסיכה מתארכת

הקובץ מתמקד בשאלות היסוד: כיצד יש ללמוד "תורה מן השמים" שנוסחה בלשון בני אדם? מהו מעמד הפרשנות החדשה מול זו המסורתית? מהו היחס הראוי לגיבורי התנ"ך (דומה שעצם השימוש במינוח זה, מבטא, גם אם שלא מדעת, משהו מהרוח החדשה) על גדולתם ואנושיותם? ובמה מתייחד לימוד התנ"ך בתוך עולם הלימוד של בית המדרש?

שאלות אלה מעוררות שאלות יסוד בתחומים שונים: הלכתיים, הגותיים, אמוניים, פרשניים, חברתיים, אקדמיים וחינוכיים. על ההיבט האחרון עומד בהרחבה ראש ישיבת "הר עציון", הרב משה ליכטנשטיין, שפותח את מאמרו בסיפור מהחיים: באחד הימים נדרש לשוחח בפרשת השבוע עם ילדה בכיתה ב'. פרשת השבוע עסקה בסיפור המפגש שבין יעקב לעשו, והרב ליכטנשטיין תיאר בדרמטיות כיצד נשברו שיני עשו כשננעצו בצוואר יעקב שהיה לאבן. אם הילדה, שעמדה מן הצד ושמעה את הדברים, הזדעזעה וספקה כפיים בייאוש: "מה זאת עשית לנו? אנחנו לומדים פ־ש־ו־ט־ו של מקרא!".

מתוך סיפור זה ביקש הרב ליכטנשטיין לתהות מה טעם זכה דווקא פירושו של רש"י, רבן של ישראל, להיות הפירוש בה"א הידיעה לתורה, למרות שחלק גדול הימנו מוקדש לפרשנות מדרשית שאין לה עיגון בפשט. והרי ככל הידוע לכל לומד מתחיל, בפירושו של רש"י "שיני רשעים נשברות, אריות מנחיתים מהלומות על צדיק שאיחר להגיש להם ארוחה, ידה המושטת של נסיכה מצרית מתארכת עד לב היאור, וענק ניצל מן המבול כשהוא כרוך מסביב לתיבת נח". בקרב רבים מאיתנו חלחלו פירושים אלה לתוך "מחזור הדם" הפרשני, ונצרבו בדנ"א האישי למן גן הילדים ועד שנות בגרות, עד שהלומד והקורא בתורה אינו שם לב שאין להם זכר בפשוטו של מקרא.

פירושו של רש"י נע בבירור על הציר "שחור־לבן": הדמויות החיוביות זוכות לנקודות זכות נוספות, ואילו פני הדמויות השליליות מושחרות עוד יותר באמצעות שימוש בחומר מדרשי. לעומת זאת, מתבלטים פירושיהם של הרמב"ן ושאר פרשנים בניתוח מערכות יחסים בין אישיות, ובראיית הדמויות מתוך נקודת מבט מורכבת, לעתים אף ביקורתית.

הרב משה ליכטנשטיין רואה בהכרעה ה"היסטורית", שהעדיפה בבירור את פירוש רש"י כחומר הלימוד הראוי לתינוקות של בית רבן, הכרעה חינוכית הפונה אל דמיונו של הילד ושובה את לבו בקסמי התנ"ך. אך אין בכך כדי לפטור את הלומד המבוגר יותר מלהעמיק חקר גם בפשוטו של מקרא, בעקבות רבים מרבותינו, ראשונים כאחרונים. זוהי חובה הנגזרת ממצוות תלמוד תורה, ולא רק רשות. המוותר עליה מתוך "תמימות", מעושה או אמיתית, מוותר מראש על פן מרכזי בעבודת ה' ובמצוות תלמוד תורה.

הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל, מגיע למסקנה זו מתוך עיון בתורת הסוד. על בסיס הזוהר הקדוש הוא מגיע למסקנה שכאשר הלומד מגלה את היחס הנכון לתורה ולקדושתה, ניתוח הטקסט בכלים אנושיים אינו פוגם ולו במעט בתמימותה של התורה.

יש מקום לכולם

מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין תרם לקובץ שני מאמרים. במאמרו הראשון, שנכתב על רקע פולמוס השנים האחרונות, מדגיש הרב ליכטנשטיין את החובה – לא רק הרשות – לראות את גיבורי המקרא גם כבעלי תכונות אנושיות. לדידו, התעלמות מכך תרוקן את התנ"ך מן המורכבות האנושית, ודווקא "העלאתם של גיבורי התנ"ך למדרגת מלאכים מנמיכה את קומתם כבני אדם… גיבורי התנ"ך, שלא כמשתמע מחלק מן הפרשנויות בנות זמננו, לא ישבו רק בבית המדרש אלא היו מעורבים בשדה הפעילות האנושית על כלל מרכיביו ומורכבותו". והרי לכם, בזעיר אנפין, לא רק בשיטין אלא גם ביניהן, כל התורה כולה – על רגל אחת. בהמשך דבריו מביא הרב ליכטנשטיין ראיות הרבה לכך שכבר גאונים קדמונים, ובהם אמוראים, תלו באבות האומה חטאים ויצרי מעללי בני אנוש.

אגב ביקורתו, שכרגיל נכתבה בחריפות אך בלשון מעודנת, מעלה הרב ליכטנשטיין תמיהה רבתי בדבר חוסר הנכונות של בעלי הגישה הנוגדת להכיר בעקרון "אלו ואלו" גם בעולמן של מחשבה ופרשנות ולא רק בשדה ההלכה. ביקורתו זו חורגת הרבה מעבר לוויכוח בדבר לימוד התנ"ך, ומעמידה אתגר גדול בפני בעלי הגישה השמרנית. ואף מוסר ו"דגל אדום" בצדה, בדבר הזהירות היתרה שיש לנקוט כלפי דה־לגיטימציה של גישות חולקות (עמ' 28).

מאמרו השני של הרב ליכטנשטיין, פרי הרצאה שנשא בישיבה־אוניברסיטה לפני למעלה מיובל שנים, מלמד ש"אין כל חדש תחת השמש". בהרצאה זו עמד הרב על הסכנות והיתרונות שבניתוח ספרותי של התנ"ך. כירא שביראים הוא מודע היטב לחשש הפיכת הפסוקים ל"מין זמר", שעלול להפוך בידיים לא אמונות לחומר ספרותי אסתטי, הא ותו לא, משל היה טרגדיה יוונית או שירה אנגלית. אך דווקא מתוך כך הוא מגיע למסקנה שאסור לנו להישאר חירשים לנוכח עוצמתם האדירה של כתבי הקודש. לדידו, הרגישות לפן האסתטי והאנושי שבפסוקי התנ"ך עשויה להעצים את הלומד מבחינה רוחנית, לעדן את רגישותו ולהעמיק את אנושיותו.

מאמרו של הרב יואל בן נון, אחד התורמים הגדולים ל"מהפכת התנ"ך" בדור האחרון, בוחן את הרקע ללימוד התנ"ך בישיבות. בראשית דבריו הוא עומד, ובצדק, על הסיבות החיצוניות שהביאו לדחיית העיסוק בספר הספרים, התשתית לכל עולם התוכן היהודי, מבתי המדרש המסורתיים. כבסוגיות אחרות, גם כאן "זה וזה גורם": ה"מינים" של ימי הבית השני, הקראים בימי הביניים, הנוצרים, המשכילים, חוקרי ביקורת המקרא והציונים, כל תנועה בדרכה, ראו בתנ"ך אבן שואבת. בעקבות כך דבק בכל לומד תנ"ך החשד שמא מורד הוא במסורה וחשש שמא נפל בו שמץ פסול. תגובת הנגד של עולם הישיבות (וקודם לכן של יושבי בתי מדרשות בדורות עברו) הייתה אופיינית: במקום התמודדות – הדרה מוחלטת.

ר' יואל בן נון מסב את תשומת הלב לחידושו הגדול של הרב עמיטל ז"ל, שקבע את לימוד התנ"ך בבית המדרש של ישיבתו לא כ"סרח עודף" או כ"שיירי שיריים", אלא כחלק אינטגרלי מתוכנית הלימוד בישיבה. לשם כך גם גייס לעזרה את רעו הרב מרדכי ברויאר ז"ל, שבמשך שנים רבות הורה תנ"ך בישיבת "הר עציון".

עוד הוא עומד על היעדר המסורת בלימוד תנ"ך שיטתי, ומציע משנה סדורה בעניין זה: לימוד בקיאות שיטתי, לצד העלאת קשיים שעולים מתוך פשוטו של מקרא וניסיון למצוא להם תשובה בדברי המקרא עצמו. אחת התובנות הגדולות שהוא מדגיש, היפות גם לתחומי לימוד אחרים, היא  סילוק הפחד מפני "מה יאמרו", מידה שהראי"ה קוק ז"ל הדגישה בחיבורו "עקבי הצאן", החיבור הראשון שכתב ביפו, וראה בה בסיס לצמיחת התורה והאמונה והתחדשותן בארץ ישראל.

כדרכו, מדגיש הרב בן נון במאמרו את ייחודו של לימוד התנ"ך בארץ ישראל דווקא, לימוד המאפשר ללומד לחדש חידושים בפרשנות התנ"ך שצומחים כמאליהם מתוך עולמה של הארץ, הגיאוגרפיה שלה והחי והצומח שבה.

קבוצת תמיכה

הקובץ ערוך בטוב טעם ודעת. הדברים מנוסחים בבהירות, ופורשים יריעה רחבה – הן של מקורות, הן של טיעונים – התומכים בלימוד תנ"ך כפשוטו, תוך העמקה בפרקיו השונים. חלק מהמאמרים, דוגמת מאמרו הגדול של הרב מדן על חטא דוד ובת שבע, הופיעו כבר בעבר, אך כינוסם אל מקום אחד הוא דבר בעתו.

מעצם טיבו וטבעו תוכן הקובץ מגמתי בעליל. כל המאמרים שבו הולכים אל מקום אחד: הצדקת לימוד פשוטו של מקרא, בדרך שהותוותה בישיבת הר עציון וההולכים בדרכה. במובן זה מהווה הקובץ מעין "קבוצת תמיכה".

אכן, הכרת הנפשות הפועלות במחלוקת על אודות לימוד התנ"ך מלמדת כי לא יהא בכוחו לשכנע רבים מבין המתנגדים, אם בכלל, לפתוח את הלב לדרך שמוצעת בספר. ועם זאת, יש בקובץ העשיר שלפנינו תרומה חשובה ביותר הן לסיכום העבר, הן להתוויית דרך הצופה פני עתיד.

הקובץ נותן טעם (וגם חיזוק ועידוד, לזקוק להם) ומעניק ביד רחבה לגיטימיות לעיסוק בפרשנות מקרא כפשוטו. זאת מבלי להקל ראש כהוא זה בפרשנות המסורתית או ביחס הכבוד והיראה שאנו חבים כלפיהם וכלפי גיבורי המקרא.

טענות המתנגדים לדרך שמתווה הקובץ, ה"אידך גיסא", מופיעות בו, אם בכלל, רק בקיצור נמרץ ובדרך אגב. גם רוב ככול המקורות ב"דרכי פרשנות התנ"ך" שקיבץ הרב יוסף מרקוס, המופיעים בסוף הספר, הם מקורות התומכים ללא סייג בגישת עורכיו. בעניין זה, אפשר שהיה ראוי להקדיש מקום רחב יותר לעמדת החולקים, תוך התמודדות ישירה – ולא רק בדרכי עקיפין, רמז וסוד – עם טענותיהם.

כותרת הספר, השאולה מהפסוק בתהלים "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי", מבטאת יותר מכול את בסיסו, תוכנו ומטרתו: אהבה ללא מצרים וזיקה נפשית עמוקה לתורת ה', לצד מקומו של השיח האישי בלימודה. ואלו ואלו – יפים לכל המבקש לעלות בהר ה' ולבקר בהיכלו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ג, 23.8.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 באוגוסט 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון כי תבוא תשע"ג - 837, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. הרב משה ליכטנשטיין תוהה במה זכה פירושו של רש"י להיות 'הפירוש' בה"א הידיעה, אף שהוא מכיל חומר מדרשי שאינו מעוגן בפשט?

    הסבר קולע, לענ"ד, מציע פרופ' אברהם גרוסמן:

    'פירושו של רש"י למקרא היה הספר הראשון שנדפס בעברית. פירושו לתורה… זכה לתפוצה גדולה ביותר. במשך מאות שנים קראו לאורו את פרשיות התורה, ורבים ספגו דרכו את מדרשי חז"ל ואת הערכים החינוכיים הגלומים בהם… מעטים החיבורים שהשפעתם על התרבות היהודית לדורותיה כה גדולה, כפירוש רש"י למקרא.

    מה הביא לתפוצה עצומה זו של הפירוש ולהשפעתו הגדולה?… קשה לתת על כך תשובה ברורה וחד-משמעית. פירוש על דרך הפשט, מעין זה שכתבו ר' אברהם אבן עזרא ורשב"ם מיועד לתלמידי חכמים ולבקיאים בדקדוק הלשון העברית. המוני העם חיפשו פירוש שישלים בקצרה את התמונה המתוארת במקרא, יעניק עמקות ומשמעות לדברים, ויעשיר את עולמם האינטלקטואלי והרגשי של הלומדים…

    הלקט הנבחר של מדרשי חז"ל, ששיקע רש"י בפירושו אגב קשירתו ללשון המקרא, עולם הרעיונות הגלום בו… והלשון הקצרה והבהירה, השוה לכל נפש, היה בהם מדרך הטבע כדי למשוך את הלב, להגביר את העניין בלימוד המקרא, ולעיתים אף לחזק ברכים רפות…'

    (א' גרוסמן, 'לו משפט הבכורה', עת-מול 181 (2005). באתר 'הספריה הוירטואלית של מט"ח')

    רש"י היה הראשון שהניף את דגל לימוד פשוטו של מקרא, ומדגיש בלי סוף שמטרתו לברר את פשוטו של מקרא. בעקבותיו באו הרשב"ם הראב"ע, ר' יוסף קרא ואחרים.

    גם אם מוצאים 'פשטות מתחדשים' הנראים קולעים יותר, לא נס ליחו של רש"י, הן בזכות הראשונים שלו כראש וראשון למחפשי הפשט, והן בערך הרעיוני והחינוכי שלו, בהנחלת רוחה של היהדות, לאורם של המקרא ושל חז"ל.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הרב משה ליכטנשטיין מספר איך עזר הסיפור על עשיו המנסה לנשוך את יעקב בשעה שהוא מנשקו ושיניו נשברות מול צוארו האיתן של יעקב, לעורר את דמיונה של ילדה בכיתה ב' ו'לשבותה בקסמי התנ"ך'.

      לענ"ד טמון בסיפור זה מסר רעיוני חשוב: גם כשעשיו מחבק אותך, הוא אינו אוהב אותך ולא מבקש את טובתך, וכמו שאמרו חז"ל על 'הרשות': 'נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו'. ההתקרבות אל הגויים כרוכה בסכנה של התבוללות, שסופה קנאה ורדיפות.

      לי יש זיכרון אחר מכיתה ב': המורה שלי בכיתה ב' (בבית הספר 'לדוגמא' בירושלים), מרת מלכה שינקולבסקי, הטילה עלינו כ'שיעורי בית' את השאלה: 'מה היה קשה לרש"י שפירש כך וכך?'. בפעם הראשונה חטפנו 'שוק'. מאיפה אנחנו אמורים לדעת מה היה קשה לרש"י בפסוק? איפה מבררים דבר כזה – בספרי היסטוריה?

      למחרת הסבירה המורה ואנחנו הבנו: הפסוק יכול היה להתפרש גם בצורה אחרת, פשוטה יותר לכאורה. כשרש"י נוטה מהפירוש הפשוט, היתה לו סיבה לכך. היה קושי בפסוק, שאותו פירושו של רש"י פותר. ומאז ידענו שכשרש"י מפרש כך – צריך לחפש אפשרות פרשנית אחרת, ולהבין את היתרונות והחסרונות שבשתי הדרכים.

      במילים אחרות: דרך לימוד פירושו של רש"י, למדנו לחשוב חשיבה יצירתית!

      • ביקורת של הרב משה ליכטנשטיין על חלק מדרכי לימוד המקרא של 'מכללת הרצוג' (ההתמודדות עם ביקורת המקרא ע"י 'שיטת הבחינות' והעיסוק בריאליה המקראית), במאמרו 'אחת דיבר אלקים – שתים זו שמעתי?', ב'דף קשר' של ישיבת הר עציון. ניתן לצפיה ברשת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: