אדם כנפש חיה | צופיה מאלב

עם שיעורי יוגה ותנועה, חסידות ומודעות נשית, סדנת "עבודה שבגוף" מבקשת לשבור את 
המחסום שבין הגוף לנפש ולחבר אותם לאחד. ניצנים של דרך חדשה

מפגש ראשון. יוגורט וגרנולה מוגשים לשולחן ובתוך הסטודיו הכריות כבר פזורות על הרצפה במעגל. חלקנו כבר ראינו זו את זו במפגש ההיכרות אך חלק מהפנים חדשות ומחפשות. לאחר שיחות חולין קצרות וניסיון לעמוד על קשר או קרבה משפחתית אנחנו נכנסות לכיתת הסטודיו. בדים, מראות ורצפת לינלאום שעליה אין לדרוך עם נעליים. גם האוכל צריך להישאר בחוץ ואנחנו מתבקשות לזכור שמדובר בכיתת ריקוד על אף שאנו משתמשות בה גם ללימוד עיוני. מבט קצר על מכלול החדר וכל אחת בוחרת את מקומה. המקומות שבהן מתיישבות הנשים אקראיים לכאורה, אך מכאן ואילך הם יהפכו כמעט קבועים.

העיניים נשואות לדפנה שיושבת “בראש“ המעגל, אך המורות כולן, מלבד זיוית, נוכחות ויושבות בינינו. דפנה פותחת ואומרת: “מרגיש לי נכון להתחיל עם הקטע דווקא“, ומסבירה: “אני רוצה לפתוח בקטע קצר מתוך ערב שסיים את אחת הקבוצות של ‘עבודה שבגוף‘ – ערב של תוצרים שכל אחת לוקחת בו חלק. קטע על נשיות של שלוש נשים על שלושה מודלים או שלושה חלקים של מה זה להיות אישה מתוך אינספור חלקים של האישה“. הריקוד מתבצע למילות השיר “מי לימד“ שכתב אלחנן ניר ומבוצע על ידי להקת “עלמא“:

מִי לִמֵּד אוֹתָךְ לִבְכּוֹת כְּמוֹ רָחֵל

לַחְלם כְּמוֹ יוֹסֵף

לְהִתְגַּעְגֵּעַ כְּיַעֲקב,

מִי לִמֵּד אוֹתָךְ לִקְרא

הוֹמָה עַל גַּג בְּאֵין רוֹאֶה,

מִי לִמֵּד אוֹתָךְ לִהְיוֹת

אִשָּׁה

צִפּוֹר

עֲלִיַּת גַּג.

גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן יָרַד

רָאשֵׁי תּוּרְמוּסִים הֵחֵלוּ לְבַצְבֵּץ

מַעֲלִים תִּקְווֹת סְמוּיוֹת מִן הָאַיִן

וּמִפְּתָחַיִךְ יָצְאוּ אוֹהֲבִים שְׁקוּפִים

לַעֲלוֹת בְּסֻלָּמוֹת

מֵעַל הָרֵי שׁוֹמְרוֹן

הַקָּשִׁים.

כך, כמעט בתמימות, במעין אגביות ערמומית, מפגישות אותנו מנחות הקבוצה עם האתגר של לרקוד את הנפש, לדבר עם תנועות, לבכות דרך הגוף את רחשי הלב ההומה. אך הדרך לשם עוד ארוכה והיא כוללת בתוכה שיעורים של הגוף – יוגה ותנועה (לימור ויסברט), על הגוף – מודעות נשית (דפנה פלר), ושיעורים שהשכל והרגש משמשים בהם בערבוביה – חסידות (רות יאיר־נוסבאום) ו"שיטת ימימה" (זיוית נגר).

יצירה כמקום שבו האדם מתחבר לא־ל         צילום: תמי וייס

יצירה כמקום שבו האדם מתחבר לא־ל צילום: תמי וייס

נפש שהיא חלק

דואליזם או מוניזם? הגוף והנפש הם שניים שונים המנוגדים זה לזה או שמא חד הם, משלימים ומהווים חלקים בלתי נפרדים של שלם קוהרנטי? הדיון הפילוסופי על אודות שאלות אלו עשיר וגדוש וארוך בשנים. לא בו ארצה לדון בהזדמנות זו אלא במשמעות האנתרופולוגית. אנתרופולוגיה פרשנית עוסקת בהתנהגויות של בני האדם, במשמעויות שאנו נותנים להתנהגויות אלו, במשמעות התפיסות השונות ובפרקטיקות הנגזרות מהן.

שמא האתגר איננו לרקוד את הנפש בלבד אלא לתפוס את הנפש ככזו היכולה להתבטא בגוף? ככזו שהיא חלק מהגוף? ככזו שאיננה נעלה על הגוף כי אם פועלת איתו יחדיו לכדי מימוש גבוה ושלם?

התפיסה המערבית הרווחת מבחינה הבחנה ברורה וחדה בין הגוף והנפש. זוהי תפיסה הזרה לתפיסה המקראית הבסיסית. לדידו של פרופ' ישי רוזן־ צבי (בספרו גוף ונפש בהגות היהודית העתיקה) המקרא מציג תפיסה מוניסטית הרואה את הנפש חלק בלתי נפרד מהגוף והיא מהווה את כוח החיים שבתוכו, על כן נקרא האדם "נפש חיה" כפי שמתואר בפרק ב' בספר בראשית: "וייצר ה'… את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (פסוק ז'). האדם מורכב מעפר־חומר ומרוח־נשמת חיים ושניהם יחדיו הם העושים את האדם ליצור חי.

פרשנויות מאוחרות יותר ביקשו לפרש פסוק זה ואחרים בפרקים אלו דווקא כהוכחה לתפיסה הדואליסטית הרואה ניגוד חריף בין החומר הארצי שממנו נוצר האדם ובין הרוח (הא־לוהית) שבו. תפיסות אלו על פי פרופ' רוזן־ צבי מושפעות רבות מן ההלניזם ומן הנצרות הקדומה והן שהביאו להתבססות התפיסה הדואליסטית גם ביהדות העתיקה, ביהדות כפי שאנו מכירים אותה היום ובתרבות המערבית כפי שהזכרתי.

לא כאן המקום להתחקות אחר הסיבות והמהלכים שהביאו לדחיקת התפיסה המוניסטית והעדפת זו הדואליסטית. רק אציין שהאתגר המתמיד שאיתו מתמודדת היהדות, שמירתה של היהדות רלוונטית, דינמית ומשתלבת עם התפיסות הרווחות בכל תקופה שהיא, עשה את שלו.

ניגודיות חריפה

בעשורים האחרונים סוגיית הגוף ושאלות הנובעות ממנה עולות ביתר שאת בציבור הדתי. שכן על אף שישנה מעין התאמה בין התפיסה המערבית לזו היהודית הרווחת על אודות הדיכוטומיה שבין הגוף והנפש, המשמעויות והפרקטיקות הנובעות מתפיסה זו שונות ומתנגשות לעתים. כך, בעוד התרבות המערבית מעלה על נס את הגוף, תוך שנאה הרסנית כלפיו (דבר הבא לידי ביטוי בתעשיית הדיאטות הענפה למשל), ומבקשת להתמודד עם הפער הבלתי נסבל בין הגוף והנפש על ידי ויתור על הנפש ונתינת פורקן לגוף כגוף, התרבות היהודית מבקשת לבכר את הנפש ולעדן את הגוף החומרי, הארצי, הטמא. אך ההשפעות המערביות כבר אינן רק מתדפקות על דלתה של היהדות המסורתית כי אם פורצות אותה ללא רחם. החברה היהודית אם כן נדרשת לתת מענה לאתגרים העולים מהמפגש בין תרבות המערב "הפרוצה" לתרבות היהודית "המעודנת" ולגשר בין האדרת הגוף ואמירת אמן לצרכיו ובין הנפש הנעלה המבקשת להזדכך דווקא על ידי ניתוק ומשטור של הגוף.

הניגודיות החריפה בין הגוף הנמוך לנפש הנעלה עולה על פי רוב בצמתים ובנקודות מפנה בחייו של היהודי המאמין. כך עולה השאלה באשר ליחס הראוי לגוף לראשונה וביתר שאת בגיל ההתבגרות, שבו הנערים והנערות נדרשים להתייחס לגופם, לדחפיו וליצריו בפעם הראשונה באופן מודע ובחירי. כך במעבר החד בין רווקות לנישואין שבו נדרש הזוג לראות את יחסי האישות לא עוד כדבר אסור ושפל, כי אם כשיאה של ההתקשרות הקדושה ביניהם, וכך גם בתוך חיי הנישואין עצמם בשאלות הנוגעות להלכות טהרת המשפחה והתמודדות עִמן.

נושאים אלו ואחרים הנוגעים לשאלת היחס לגוף ודחפיו נדונו הן בבמה זו והן בבמות אחרות המאגדות את הקהל הציוני־דתי ומבקשות לתת בראש ובראשונה מקום וקול לדילמות, להתחבטויות ולקשיים ולאחר מכן להציע הקלה או מזור, זמני לכל הפחות, בהפיכת הדברים לנחלת הכלל, בהבאתם לידי דיון חברתי־תרבותי ובהוצאתם מהקשרם האישי הצר. יש אפילו שביקשו והציעו פתרונות, חדשניים או שמרניים, פורצי דרך או מחזקי גבולות קיימים.

עם זאת, במרבית המקרים, הדיונים, ההצעות והפתרונות לא פרצו את הנחת הבסיס בדבר היחס בין הגוף והנפש. התפיסה הדואליסטית הקוטבית היוצרת הפרדה בין השניים נשמרה ואף קיבלה משנה תוקף. בתוכנית "עבודה שבגוף" נראה, כך לפי הבנתי, כי מוצעת גישה אחרת בבסיסה, כזו המאמצת את הפרספקטיבה המוניסטית הרואה את האדם כ"יצור חי", כבעל גוף ונשמה שאינם סותרים זה את זה כי אם משמשים יחדיו בהרמוניה ובתיאום בעל פוטנציאל נשגב.

חריץ נסתר

"חשבתי מה מתאים… תהלים. דוד כל כך ידע לקלוע, ואני מרגישה שהוא כתב ממקום פנימי שלוקח בחשבון נוף, גוף, כל הדברים שאנחנו מדברים עליהם, כל המורכבויות שאנחנו מעִזות לגעת בהן. אני מרגישה שאני רוצה שינכח פה בסדנה הגוף. אז בסינתזה עדינה… אני אניח כאן קלפים עם פסוקים מתהלים, מישהי שכתבה וציירה בכל קלף את התובנות שלה, סוג של פרשנות. אני אניח כאן ואבקש מכל אחת לבחור".

נעמה מבקשת שניקח, כמעט באקראי, איזה קלף ונחשוב מדוע הוא הגיע אליי, "בעומק" היא אומרת. שניתן לפסוק, לציור, "להדהד בתוכנו". בקלף שלי מצויר סולם עם שערים, אולי כי מה שמעסיק אותי לאחרונה הוא "הדרך". אך יותר מהציור, הפסוק וקישורו לחיי הוא שמדהים אותי: "בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהילה הודו לו ברכו שמו" (תהלים ק ד).

לאחר השתהות קצרה, שבה כל אחת שואפת לתוכה את הפסוק ואת הציור הנלווה לו, מסבירה נעמה את השלב הבא: "וכעת לבחור מהפסוק שתי מילים, שלוש. לרשום אותן על הדף עם רווח. לרשום. רווח. לרשום. רווח. לרשום. רווח. ולהוסיף את המילה גוף. המשימה תהיה ככה, אני אתן כמה דקות קצרות לכל מילה ואתן תכתבו מה שעולה לכן, בלי לחשוב יותר מדי, אסוציאטיבי לגמרי. אגיד מתי להכניס את המילה גוף. עכשיו, מתוך מה שכתבנו וגם ממה שלא ניצור משהו חדש, נארוג מזה משהו חדש. זה יכול להיות תפילה, ברכה, בקשה, כל דבר שהוא. מישהי מוכנה לשתף?", שואלת נעמה, מבקשת.

בתוכנית "עבודה שבגוף" כבר מניחות ויודעות המנחות, ונעמה פלסר בראשן, כי ישנו קושי, שהעיסוק בגוף איננו טבעי ונוח לנו, שהשדה הטבעי לנו, בעיקר הנשים, הוא בדיבור, בשיתוף, בנתינת מקום לרגש, לשכל. אבל לא לגוף. אנחנו מתבקשות בתוכנית זו לפרק הבנות קודמות, להסתכל עליהן במבט מחודש, להבין את מקומנו מול ההלכה ממקום שיודע את הגוף הנשי ואת הנפש הנשית המתמזגת עמו. בפרספקטיבה חברתית העיסוק בגוף בתוכנית זו מזמין אותנו לבחון שוב ושוב את תפקידנו התרבותיים, החברתיים, המשפחתיים, ההוריים והזוגיים.

הסדנה הזו, שהתרחשה במהלך השנה, היא כמעט ריכוז של המגמה שמנסות לקדם מנחות "עבודה שבגוף". בעזרת מילותיו של דוד, פסוקי התהלים הקדושים, שלפרקים אף עוסקים בגוף, ושנותנים מקום לנפש, מבקשת נעמה לקדם את רעיון האחדות בין הגוף והנפש. ספר תהלים מהווה איזה חריץ קטן, כמעט נסתר, שדרכו אפשר להיאחז בחיבור בין הגוף והנפש, ולהחילו על כתבי הקודש כולם, על הרעיונות הדתיים בכללם ועל היהדות המודרנית הנתלית על התפיסה המקראית הבסיסית, הקדומה. זהו האתגר לדידן, זו המשימה. לפרק ולארוג מחדש, אך הפעם תוך לקיחת הגוף בחשבון, תוך הבנה שהוא חלק מהסיפור, הוא לא חיצוני לו, הוא לא מפריע לקדושה, אלא הוא הצלע החסרה.

אך לפעמים דיבורים לחוד ועשייה לחוד. הגוף זר לנשים, לפעמים מוזר. איננו יודעות כיצד לנהוג איתו, כיצד להפעיל, איך להיות קשובות לו. לכן, לצד השיעורים שבהם המלל, הקשב והכתיבה מרכזיים, ישנם שיעורים המלמדים לעבוד עם הגוף. להנכיח את העבודה שבגוף. השיעורים הראשונים, על פי רוב, הפותחים את היום, הם שיעורי יוגה ולאחריהם שיעורים בתנועה. שני שיעורים אלו, השמים במרכז את הגוף ופועלים דרכו על מנת להגיע לנשימה ולנשמה, הם שיעורים שבהם אנחנו מקבלות הוראות כיצד לעבוד עם הגוף. בשיעורי יוגה אנו לומדות איזה יד להרים, להיכן להפנות את הראש, באיזה מנח להציב את הרגל ועד כמה למשוך. שיעורי תנועה הם לכאורה חופשיים יותר, אינדיבידואליים, ספונטניים, אבל גם כאן ישנן הוראות הפעלה. הוראות אלה מאתגרות יותר ויותר מפעם לפעם כי הן "רק" הוראות שמהוות מסגרת לפעולה, בתוכה אנו חופשיות לתת ביטוי לכל מה שנבחר. אך ההוראות האלו קריטיות כי בלעדיהן חלקנו אבודות.

יצירה אישית

כך לפחות עלה כשהתבקשנו להכין ריקוד משלנו כפרויקט סיום. איך אדע לפעול עם גופי ולהפעיל אותו ללא מסגרת, ללא קווים מנחים וללא שאר הקבוצה? "סוף השנה מאוד מתקרב ורצינו לסכם את השנה ביצירה שלכן", אומרת לימור המורה ליוגה ותנועה. "יצירה מאוד מתאימה לאקלים של גוף־נפש. יצירה זה המקום שבו האדם מתחבר לאל, זו המסוגלות לחשוב מחוץ לקופסה שלך – יצירה ויצירתיות… אני ממש רואה בפרויקט הזה איזושהי הזדמנות להיות עם מבוכה ולהיות עם זה בסדר. אין הרבה מקומות שאנחנו יכולות להיות נבוכות", היא ממשיכה.

"למה רצינו את הפרויקט?", לימור שואלת ומשיבה – "אני חושבת שזו הזדמנות לבסס את החיבור אל הגוף, לחתום את הדבר הזה ולעשות לו טקס. להרבה מכן יכולה להיות הרגשה שזה לא מחובר אליי, זה לא קשור אליי, מה אני עושה עם זה?! מבוכה כזו, אנחנו יכולות לקחת את המבוכה הזו ולראות מה אני מסוגלת לעשות, לא להירתע מהמבוכה הזו – 'בלב הקושי שוכנת ההזדמנות'. מי מאיתנו לא יודעת את זה בתחומים אחרים?", היא אומרת כהודפת את גלי ההתנגדות שטרם נשמעו. "אז מה זה הפרויקט הזה?", היא שואלת נוכח עינינו התמהות. "יהיה לנו בוקר בשדה הנוח לנו שבו כל אחת תביע משהו בגוף. את התוכנית שלנו בשיעור תנועה בניתי בעצם בהתאם לדבר הזה", היא מבהירה. "חיבור תנועות – איך תדעו לעשות את זה? תדעו לעשות את זה! כמו שלבת שלי יש התנועות שלה, ככה גם לכן. היכולת להתנועע קיימת אצל כולנו".

"רגע", אומרת אורה (שמות התלמידות בדויים), ושואלת: "יהיה יוגה ואחר כך זה?". "כן", עונה לימור, "נעבוד באותה כיתה, זה כמו בית מדרש. זה שלומדים בחברותות זה לא מפריע לאחרים". ומכאן התנגדות חריפה כבר מרימה את ראשה: "אני לא מתחברת. פשוט לא! זה לא מה שחיפשתי, באתי למלא את הנפש", פוסקת רויטל. אחרי עוד מפגש ודיונים, הנשים מתרככות ונענות להצעה, לעת עתה: "נראה לי שהרצון של הרוב זה כן לעבור פה איזשהו תהליך". אך רויטל בשלה, היא לא מרפה: "ומי שרוצה להמשיך כרגיל?", מקשה ומקשיחה. חגית עונה: "בכל זאת אנחנו קבוצה ואם הרוב מחליט", ולא צריכה לסיים את משפטה כי רויטל יורה חזרה: "יש בנות שלא פה". ההחלטה התקבלה ושירה מכריזה: "מי שכן פה". "בואו פשוט נתחיל, קדימה קבוצת יהודית…", לימור מכריזה. רות מוסיפה כמרגיעה: "מה שלא יהיה, הפרגון פה מלא, כאן זו פשוט מסגרת שכולה פרגון ואהבה וזה פשוט מתנה שמהניסיון שלי יהיה חבל שלא לטעום אותה".

לא בכל קבוצות "עבודה שבגוף" התגובה היא זהה, אך רצה המקרה וזו הקבוצה שהשתייכתי אליה אני ואלו הדברים שעיניי ראו. נראה לי כי בקבוצה זו המתח בין התפיסה הדואליסטית – המפרידה בין הגוף לנפש ומפרידה בין לימוד שכלי ואפילו רגשי לגוף – ובין התפיסה המוניסטית, המבקשת לחבר בין הגוף לנפש, לחבר בין המקורות בחסידות להוראות בתנועה, הוא חד במיוחד והוא תמצית קו פרשת המים שעל סיפה עומדת החברה הדתית לאומית לגווניה השונים.

שינוי רחב

הניסיון והרצון להציע חלופה מבחינה רעיונית עמוקה אינם פשוטים, שכן הם חובקים בתוכם לא רק שינוי מחשבתי, רחב ויסודי ככל שיהיה, אלא גם שינוי של פרקטיקות ואמונות דתיות הנובעות מהתפיסות השונות. מהן הפרקטיקות ההלכתיות, הגופניות והלא גופניות, הנגזרות מהתפיסה הדואליסטית שאנו מכירים לפניי ולפנים? ומהן הפרקטיקות הנגזרות מתפיסה מוניסטית? אילו שינויים הלכתיים, הנשענים על שינויים רעיוניים מהותיים, ייעשו בעקבות אחיזה באמונה כי הגוף והנפש חד הם? בתוכנית "עבודה שבגוף" ישנו דיבור עדין על הדברים האלו, תוך הדגשה כי נקודת המוצא היא עבודת ה' נקייה, וכי יש לתת מענה לקולות העולים מהשטח ומעצבים מציאות משתנה.

ב"ערב האסיף", כך נקרא הערב המסכם של התוכנית כולה, לקבוצותיה השונות, פותחת נעמה ואומרת שזהו "ערב אסיף של יצירות שניטעו מעולמות שונים, ערב של עולמות גוף ורוח. זהו ערב אסיף אבל גם התחלה של החיבורים הללו. גאולת הגוף והרוח. אוזננו הורגלה לשמוע על גאולת העם והארץ, אבל אני רואה הרבה גאולות, גאולה של הגוף, גאולה של הרוח… שפה חדשה נרקמת, נשים לומדות שיש דרכים שונות להיות אישה, נשים מבקשות לשמוע את קולן הפנימי ולהאמין בו".

הנשים רקדו. יש שרקדה למילות שירה של אתי אנקרי "מים חיים":

הייתי זרה בגוף שלי/ ולא רציתי לוותר/ אז צבטתי במיתרים/ למצוא את הצליל שמחבר. / בין השמים לאדמה/ בין הגוף לנשמה/ במים טובים במים חיים/ מים חיים.

אחרת למילות שירה של יהודית רביץ "את עושה אותי אמא", ויש שרקדה לצלילי שיר אתני תימני או אתיופי (כפי שהסבירה לאחר ריקודה). גם נשים מהקבוצה שלי רקדו, ביחד, עם גיבוי של קבוצה, עוד לא לבד, עומדות מול האתגר לרקוד עם הגוף את הנשמה. הזרעים הראשונים כבר נזרעו, כך נראה, אך לאן יצמחו ואיך יתפתחו עוד מוקדם לומר. עוד צריך לכוון, עוד ישנה עבודה. עבודה שבלב. עבודה שבגוף. תפילה.

צופיה מאלב, תלמידת תואר שני במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, כותבת עבודת תזה על גוף־נפש, מיניות ונשים דתיות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ג, 16.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 באוגוסט 2013, ב-גיליון כי תצא תשע"ג - 836 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יפה מאוד !
    אני חושב כי אחת הבעיות היסודיות ביותר הגורמת כרגע למשבר עמוק ביהדות היא הניתוק מהגוף.
    הניתוק מהגוף כמוהו מהניתוק מהארץ – זוהי אחת המחלות הבסיסיות של הגלות ותורת הגלות.
    כאשר הגוף איננו מאוזן , גם הרוח איננה מאוזנת , ולא יעזרו לתיקונה דפי גמרא רבים.
    כבר חכמים בספר יצירה למשל קישרו בין תכונות נפשיות לאיברים פיזיים – טחול שוחק , כבד כועס , קיבה ישנה ,כליות יועצות וכו' וכו'.
    הגוף הינו ה"קומה הראשונה" , הרוח הינה הקומה השניה . לא תעלה על הדעת קומה שניה יציבה ומאוזנת על קומה ראשונה רעועה ! לפיכך לא תעלה על הדעת תורה מאוזנת המזניחה את הגוף !
    כמו כן : כעס , תאווה , קינאה , עצבות – כל אלו מצבים גופניים ! ממילא הדרך הטובה ביותר לטפל בהם , איננה רק ספרי מוסר (שכבודם במקומם מונח) אלא בעיקר דרך איזון ותרגול פיזי.
    כבר בתנ"ך רואים קשר גוף – נפש זה באופן ברור – למשל הקשר בין כעס \ סבלנות לנשימה – "ארך אפיים" , "קצר רוח" , "אורך רוח".
    אני אישית מצאתי את האיזון הפיזי בתרגול צ'י גונג , ודרך משחק בתנועות פיתחתי במהלך השנים גירסה יחודית ו"יהודית" משלי.
    הרב קוק באחד הקטעים באורות אומר על בחורי ישראל העושים התעמלות כי במעשיהם הם "מייחדים יחודים" ומתקנים את "חיצוניות המלכות". בהחלט כאשר מבצעים צ'י גונג , עם מודעות כוונה ונשימה בכל תנועה , מרגישים תיקון זה בחוש.
    וכאשר הגוף מיושר ומאוזן , גם התורה נהיית ישרה ומאוזנת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: