תגובות לגיליונות קודמים

shbt1p012 

בתגובה ל"אין ממחין בידן" מאת ורד נעם, גליון פרשת עקב

אנא, שובי הביתה!

תשובת המהרי"ל למרת ברונא, מאת דוד הנשקה

מגלגלים זכות על ידי זכאית: מכתבה של ורד נעם למהרי"ל, בהשראת דמותה של הרבנית מרת ברונא, זיכנו בתשובתו של "מהרי"ל". כזכור, "ברונא" הסבירה במכתבה מה טעם אינה מסכימה לקביעת מהרי"ל כי אישה הלובשת ציצית "אינה אלא מן המתמיהין ויוהרא חשיבנא להו ומקרו הדיוטות" (שו"ת מהרי"ל החדשות, סי' ז). לדעתה, "במחילה מכבוד תורתך, חוש מוזיקלי אין לך, ואי אתה יודע להבחין בין יוהרה לבין געגוע" (וראה שם). להלן נדפסת תשובת "מהרי"ל"; בסוגריים הוספתי הערות הסבר נחוצות בלבד.

לאשה גדולה, מרת ברונא, מנשים באוהל תבורך,

צחוק עשית לי בסיום איגרתך, באמרך "חוש מוזיקלי אין לך" – כביכול אינך יודעת שאני עצמי משליחי הציבור הבקיאים בניגונים, וכי בשל רגישותי המוזיקלית אני הוא שקבעתי להלכה שאין לשנות את מנגינות התפילות המסורות בידינו [ראה ספר מהרי"ל, הלכות יום כיפור (מהד' שפיצר עמ' שלט־שמ): "אמר מהר"י סג"ל [=מהרי"ל], אין לשנות מנהג המקום בשום ענין, אפילו בניגונים שאין מורגלים שם. וסיפר לנו מעשה בעצמו שהיה שליח ציבור פעם אחת בקהלת רעגנשפורג בימים הנוראים, והיה מנגן כל התפלה כמנהג מדינת אושטרייך, כי כן המנהג שם. והוקשה בעיניו שהיו אומרים הפטרה בניגון בני ריינוס"].

אכן, חוששני שראוי לך ליטול קורה מוזיקלית מבין עינייך. הרי יפה דרשת כי "עטיפת הטלית כונסת אותך אל עולם פנימי ופרטי, ובעת ובעונה אחת פורשת מעליך את חופת השייכות לכל באי בית הכנסת, ואף לכל אבותיך לפניך"; אך אם כן מדוע אתן המתעטפות בטלית (כפי שנראה בתמונה המצורפת למכתבך) אינכן אומרות כן על כיסוי הראש הנשי, הכונס אתכן אל עולם פנימי ופרטי, ובעת ובעונה אחת פורש מעליכן את חופת השייכות לכל באות בית הכנסת, ואף לכל אמותיכן לפניכן? געגוע מבורך זה, למופנמות מחד גיסא ולשייכות לכל דורות עברו מאידך גיסא, מה טעם הוא עולה רק בתחומים שבהן אתן קוראות דווקא להעצמת עצמכן ולסטייה ממנהגי אמותיכן? חוששני שצליל הזיוף מנסר לא רק באוזניי.

נשים בטלית גדול

אך לא זה כמובן עיקרם שלדברים, ותחילה יש לי לנמק את התנגדותי לציציותייך: אותן נשים צדקניות שהיו לובשות טלית קטן נהגו כן מתוך שהקפידו בקלה כבחמורה, וידעו שמצוות ציצית שקולה כנגד כל המצוות – ולבן יצא למצווה יקרה זו. לבשו אפוא מתחת לבגדיהן ארבע כנפות מצויצות – ואיש לא אמור היה לידע זאת. אבל לכן אין די בלבישת ציצית ביניכן לבין קונכן; אתן מראות זאת בראש חוצות ["ראיתי נשים שלובשות ד' כנפות מצויצת, ועוד היום אחת בשכונתינו" (שו"ת מהרי"ל החדשות, סי' ז)]. דבר זה מלמד שאכן לא געגוע כאן, ודאי לא אהבת ד' ותורתו, אבל "יוהרא והדיוטוּת" – ממש כדרך שכתבו פוסקים על לבישת גברים טלית קטן מעל לבגדים [ראו לדוגמה, שו"ת מהר"י ברונא, סי' צו].

אך בדברייך עולה חידוש גדול בהרבה – עיטוף נשים בטלית גדול בבית הכנסת; ודבר זה, לא סוף דבר שלא שמעתו אוזן מעולם, אלא שמשגה בעלמא הוא. כי יסודה של טלית גדול שגברים נהגו בה בתפילת שחרית איננו כלל "העולם הפנימי" ו"חופת השייכות" שציינת; שאילו כן, הייתה הטלית נוהגת בכל תפילה – ובאמת אינה נוהגת אלא בתפילת שחרית. אלא כך הוא הדבר: בתקופה הקדומה הייתה טלית בת ארבע כנפות בגד בעלמא; אך לאחר שפסק השימוש בבגדים רבועי כנפות, רבים לא הקפידו ללבוש בגד מיוחד ("טלית קטן") שיחייבם בציצית [ראה, לדוגמה, רא"ש, הלכות ציצית, דפוס וילנא יא ע"ב, ד"ה בזקן: "האידנא שאין עטיפתנו בטלית בת ארבע כנפות, ויש הרבה בני אדם שלא היו להם ציצית בחייהם"!].

אך הואיל ובשעת קריאת פרשת ציצית ב"שמע" של שחרית ראוי להיות מעוטף בבגד מצויץ, כדי לתאם בין הדיבור לבין המעשה, לפיכך נתייסד מנהג להתעטף בשחרית בבגד מיוחד לכך. מנהג זה לא הפך נחלת הכלל אלא במאוחר [ראה, לדוגמה, לשון הרמ"א, דרכי משה או"ח סי' ח: "והמנהג הנהוג עכשיו שכל ירא שמים יש לו טלית גדול, שמתעטפין בו בשחרית ומברכין עליו… ורוב המון העם מברכין על ארבע כנפות, אף על פי שהם קטנים ביותר"]. אך לאחר שנתייסד המנהג, הרי הוא חל משום לא פלוג אף על הלובש ארבע כנפות מתחת לבגדיו.

נשים, שמצוות "ועשו להם ציצית" אינה מוטלת עליהן, אינן זקוקות אפוא כל עיקר לציצית בקריאת הפרשה; עיטופן בשחרית בטלית גדול יהא שקול אפוא ממש לעיטוף של גברים בטלית גדול במנחה ובערבית – כאילו תפילה בעצמותה דורשת טלית, ולא היא. ברי כי אותן נשים הלובשות טלית קטן מתחת לבגדיהן תנהגנה כך גם בשעת תפילה, אך טלית גדול אינו עניין לכך.

נמצינו למדים כי בעוד שלבישת ציצית מוצנעת מתחת לבגדי הנשים אין בה כל פגם, ואינה אלא ככל המצוות שנשים נתנדבו לקיים וברוכות תהיינה, הרי תפילת נשים בטלית גדול יש בה אמירה שגויה על עניינה של טלית, ואין לה יסוד [אך הדבר ייתכן בטלית של יום כיפור, שאינה בשל מצות ציצית אלא מפני כבוד היום; ובדומה לטלית של שליח ציבור, מפני כבוד הציבור].   

סתירה חזיתית להלכה

ועתה לעיקר: ברוח דברייך אליי ("עצום רגע את עיניך וקבל עליך לענות לי ביושר גמור"), מרת ברונא נכבדתי, השיבי נא בכנות של אמת: האמנם אמך, זכרה לברכה, או אמי שלי, תיבדל לחיים, שחיו כל ימיהן בלא טלית ובלא שתקראנה בתורה, חשו אי פעם "עירום ועריה מן החוויה ומן ההשתייכות", מורחקות "לצמיתות מן הציבור למרחביו ולדורותיו, מהזיקה למצוות בכללותן"? כלום באמת עלה בדעתן, ולוּ לרגע, שנגזרה עליהן "יהדות בלי צבע, בלי ריח, בלי ניגון, בלי ציבור, בלי תלמוד תורה"? הרי דברים אלה בדויים הם, מתחילה ועד סוף!

אספר לך את האמת המוּכרת לי: אמי שתח' לימדתני ניגוני תפילה שבית הכנסת של ילדותה האהיב עליה; לימדתני שקידה של תורה וערכה, שהפנימה בבית אבותיה; סיפרה סיפורים הרבה, מלאי צבע והומור, על קהילתה וגדוליה; וריחותיהם המגוונים של שבתות ומועדים, שעליהם הייתה אחראית, מלווים אותי עד היום. לא היא, ולא שאר נשים יראות ושלמות שהכרתי, לא חשו מעולם ולוּ מקצת משהו מתחושות התסכול המובעות במכתבך. 

זאת תחילה מפני ש"ריח האתרוג, קול השופר וצל הסוכה" מעולם לא נשללו מנשים! מי כמוך יודעת כי לא סוף דבר שהחיוב העצמי שלנשים בשמיעת קול שופר מקובל זה מכבר על הכול, אלא שהן אף "תוקעות לעצמן אם ירצו" (ראבי"ה, סי' תקלד). אני עצמי אף כתבתי שעל הנשים "להזדרז… לבוא לבית הכנסת… לשמוע קול שופר, ואל יטריחו את הצבור להמתין אחריהן… ויכוונו כולם… הנשים והבתולות לשמוע התפילה והתקיעות מראש ועד סוף, וכן נהגינן". מהרי"ל, הל' ראש השנה (מהד' שפיצר עמ' רפו).

והאמנם אינכן נוטלות לולב ומיניו, ואף מברכות, כמנהגנו האשכנזים? ובסוכות האינכן יושבות, ממש כבעליכן ובניכן? אכן, סמי מהכא געגוע, ועייל תחתיו ילדוּת: כל שהותר וראוי אין בו עניין, אך כל שפורץ גבולות ומעצים את האני הוא שנמצא חשוב.

זיקה שורשית "לציבור למרחביו ולדורותיו", ל"מצוות בכללותן" ולמלוא עושרה של היהדות – כל זאת מצוי אפוא בידי נשותינו כאז כן עתה; והרי רק משום כך עולה בידיהן לגדל את ילדיהן ליהדות של אמת. אפילו תפילת נשים, ב"בית כנסת של נשים", עם חזניות לעצמן, נהוגה מקדמת דנא [ראה המקורות שנאספו בידי א' גרוסמן, חסידוֹת ומורדות, ירושלים תשס"ג, עמ' 315־313 ׁ(ושם, עמ‘ 338, כבר הובא עניינה של מרת ברונא ומהרי“ל); ד‘ שפרבר, מנהגי ישראל, ז, ירושלם תשס“ג, עמ‘ עא־עט]. אלא שדרישתכן, העולה גם מבין כותלי מכתבך, היא להיחשב כעשרה המרכיבים קהל, בסתירה חזיתית להלכה – כדי לזכות בשוויון מלא עם הגברים בכל תפקודי בית הכנסת.

ברם, דבר זה יתקבל על הדעת רק כאשר תשתנה המציאות משורשה, וציבור הנשים בכללו יקבל על עצמו כחובה גמורה את עול נשיאתו המתמדת של בית הכנסת ותפילותיו, ממש כגברים; כי זכויותיהם של הגברים לא באו להם אלא מכוח חובתם לקיים בית כנסת ותפילה בציבור, ומחובה זו נשים פטורות. ואין לקיים שוויון זכויות בלא שוויון חובות.

מעתה דומה שמתבהר מה בינך, מרת ברונא נכבדה, לבין אמותינו: הללו לא אימצו שיח של זכויות; הן ידעו שהחובה קודמת לזכות, ואף מַתנָה אותה. אנא, שובי הביתה!   

בברכה  וביקר, הקטן יעקב הלוי

.

פִּרשו ממצוות ציצית!

פרופ' ורד נעם יצאה למסע מרתק בעקבות מצוות טלית לנשים דרך משנת התנאים, האמוראים והראשונים. בחלק הראשון בדבריה הקיפה בצורה יסודית ותמציתית את מרבית השיטות וסידרה אותן למופת, ובשני הציבה את הרהוריה על אודות אימוץ מצווה זו בקרב הנשים ואף נקטה את מידת הזהירות והצהירה שאינה מבקשת לפסוק הלכה. אולם לאחר שהגיעה בתום המסע למסקנה ששיטות הראשונים מובילות לכך שנשים יכולות להתעטף בציצית, יש מקום להרהר בכיוון זה. כמדומני שהמסע ההלכתי לא תם ודרכם של האחרונים טרם מוצתה.

ראשית, ייתכן שניתן להביא ראיה למגמתה של נעם מתוך תשובתו של הרב משה פיינשטיין. בתשובה שלמה הרב יוצא בחריפות נגד נשים המנסות לשבש סדרי תורה ובין השאר מתעטפות בציצית ומניחות תפילין, אולם בגוף התשובה מתייחס הרב לאישה המבקשת להתעטף בציצית מתוך רצון עז לקיים את המצווה לשם שמים:

איברא דאיכא רשות לכל אשה לקיים אף המצות שלא חייבתן תורה ויש להם מצוה ושכר על קיום מצות אלו וגם לשיטת התוס' רשאות גם לברך על המצות וכמנהגנו שמקיימות מצות שופר ולולב וגם מברכות שא"כ גם על ציצית שייך לאשה שתרצה ללבוש בגד שיהיה בצורה אחרת מבגדי אנשים אבל יהיה בד' כנפות ולהטיל בו ציצית ולקיים מצוה זו… אבל פשוט שהוא רק בחשקה נפשה לקיים מצות אף כשלא נצטוותה, אבל מכיון שאינו לכוונה זו אלא מצד תורעמותה על השי"ת ועל תורתו אין זה מעשה מצוה כלל אלא אדרבה מעשה איסור שהאיסור דכפירה שחושבת דשייך שיהיה איזה חלוף בדיני התורה (אגרות משה ד, מט).

לדבריו, שני תנאים פותחים פתח לנשים לקיים מצוות טלית: א. רצון אמיתי וכן. ב. בגד השונה מבגד האיש. הצורך בכנוּת מצד הנשים שדורש הרב פיינשטיין נובע מהמציאות שבה הטלית הפכה סלע מחלוקת ופרובוקציה.

על פי רוב גברים אינם לובשים בגד של ארבע כנפות ובכל זאת נעשה מאמץ להתחייב בציצית. זאת למרות שהרמב"ם תובע זאת מתלמידי חכמים בלבד:

אף על פי שאין אדם מחויב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר. גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים (הל' ציצית ג, יא).

כך, בזמן שבאגף הגברי נעשה מאמץ שהכול יתעטפו בטלית ולא רק תלמידי חכמים, ולא נחשב הדבר ליוהרה, הרי שבצד הנשי צומצמה המגמה. כך עולה מפסק הרמ"א (יז, ב): "ומכל־מקום אם רוצים לעטפו ולברך עליו הרשות בידן, כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא, אך מחזי כיוהרא, ולכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא".

ציצית ושאר המצוות

האחרונים ניסו את כוחם בתירוץ השאלה הזועקת מה ההבדל בין ציצית לשאר מצוות עשה שהזמן גרמן. כך כתב ערוך השולחן:

ולפי זה [= שמצוות עשה שהזמן גרמן יכולות לקיים ולברך] גם בציצית לכאורה יכולות להתעטף ולברך אבל באמת לא שמענו זה, ואינו דומה לשופר סוכה ולולב דהוי פעם אחת בשנה והמצוה כרגע, אבל ציצית מצותה כל השנה ולא נאה לנשים (יז, ב־ג).

היו שאימצו את דבריו של התרגום המיוחס ליונתן שדורש את הפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה" על תפילין וציצית, וכך נפסק בלבוש (יז, ב) ובשדי חמד.

המסר העולה מכאן הוא שאין לראות במצוות עשה שהזמן גרמן חטיבה אחת, שכן קיומן מושפע ממנהגן של בנות ישראל ותורה היא. ארגז הכלים של הפוסק אינו נמצא רק בניתוח המקורות, ועליו להתחשב גם במסורת. משקלו של מנהג בקביעת ההלכה גדול, ולכן במהלך הדורות ניסו ליישב ולהסביר את המנהג אף במקרים שלא חפף לגמרי את השפה ההלכתית.

דומה שניתן לנסח את דבריו של ערוך השולחן מחדש ולטעון שעטיפת ציצית אינה רק הפעולה עצמה, והטלית עצמה מוגדרת בקהילה כבגד גברי. לכן, יש לחבר בין תפיסתו של ערוך השולחן למובא בתרגום המיוחס ליונתן, בדיוק כפי שנוסח על ידי הגרי"ד סולובייצ'יק:

בכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים נוהגות לקיימן חוץ מציצית ותפילין. והחילוק הוא על פי התרגום יהונתן על הפסוק 'לא יהיה כלי גבר על אשה' דבכל המצוות בעינן רק מעשה וכאן הוי המצוה ללבוש לבוש מיוחד (מבית מדרשו של הרב, עמ' קנז).

הפוסק אינו יכול להתעלם מהמנהג ויותר מכך מהתדמית של הטלית. לכך ניתן להוסיף שיקול חברתי ולפיו הטלית כיום מסמלת פרובוקציה וזעקה מצד ארגוני נשים, כך שהדבר מכביד על המעמסה ההלכתית של הפוסק, שכן היתר כזה המונח ברשות הרבים אינו פוטר מאחריות שכן "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות". לאמור, קשה לשחזר את המודל ההלכתי של לימוד תורה לנשים שמאפשר להן ללמוד על אף שלא נהגו כך בעבר וליישם מודל זה בתחומי הלכה אחרים בטענה של שינוי מציאות.

זאת ועוד, גם אם נוכיח שראוי שנשים תתעטפנה בטלית לא הגענו למדרגה שבה ניתן להכיל היתר מעין זה. כל זמן שזו המציאות, פסיקתו של הרמ"א בנוגע ליוהרה עומדת על כנה. מי שיקדים את המאוחר עלול להפסיד הרבה ואף לגרום נזק לקהילה האורתודוקסית. מצות ציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא תרתי משמע. תלויה היא בזמן ובתקופה וייתכן שבעתיד יבצבצו תנאים חדשים שיאפשרו לחזור למשנתם של הראשונים. כעת חיה יש לקבל את ההחרגה של מצוות ציצית ותפילין משאר המצוות, כך שכשם שיש לקבל שכר על הדרישה יש לקבל שכר על הפרישה.

מאיר נהוראי

הרב מאיר נהוראי הוא רב המושב משואות יצחק ור"מ בבית המדרש לנשים במגדל עז

shbt1p018

בתגובה ל"לכתוב את הנשיות" מאת אפרת גרבר ארן גיליון פרשת עקב

הפסיקו לעסוק בשטויות

במאמר "לכתוב את הנשיות" ישנה הנחת יסוד שנשים אינן כותבות ומתבטאות בגלל איזו שהיא הפנמה לא בריאה של דיכוי הגוף והרוח. זוהי הנחת יסוד שמייחסת לנשים תחושת קרבנות כאשר הן "לא הולכות בתלם" של נשים בעלות השקפות פמיניסטיות מסוימות. אבל אולי הסיבות לכך שנשים לא מתבטאות הן אחרות? אולי לא כל כך חשוב לנשים לומר "קדיש יתומה"? אולי לנשים לא כל כך אכפת מה ההלכה קובעת כי למעשה הן מתלבשות על פי צו אחר?

העובדה שנשים אינן מתבטאות ומביעות את דעתן באותה תדירות של גברים נובעת במידה רבה  מסיבה אחרת מזו שמציינת גרבר ארן. הן פשוט עסוקות יותר מגברים. תודות למהפכה הפמיניסטית יש אפשרות למימוש עצמי מחוץ למשפחה. מצד שני, הנשים עצמן אינן רוצות לוותר על מימוש עצמי  בתוך המשפחה כרעיה ואם. למרות שסימון דה בובואר הציעה לנשים לוותר על הולדת ילדים בדברה על "רודנות הרחם", נשים רבות בוחרות לא ללכת בדרך זו ורוצות ללדת ילדים כמימוש עצמי, וגם רואות בבישול אוכל למשפחה מימוש עצמי לא פחות מלימודים אקדמיים ואחרים. סדר העדיפויות של נשים רבות אינו דומה כנראה לסדר העדיפויות שמוצע במאמר, הרואה את העולם בצבעי זכר־נקבה ובו יש תחרות באקדמיה, במרחב הציבורי ובעולם היהודי־הלכתי. אולי נשים מעדיפות עשייה על פני כתיבה, ועל זה מלינה הכותבת.

באיזה סרט הן נמצאות

הכותבת מדברת על קולו של הגוף, ואני תוהה לאיזה קול היא מתכוונת. למדתי במסגרות דתיות שונות, בעלות דגשים שונים וגישות שונות, ולא קיבלתי מאף אחת חינוך לשנוא את גופי. לעומת זאת, יש בימינו נשים רבות שמידת שביעות הרצון שלהן מגופן כל כך ירודה עד שהן מוכנות להתמודד עם כל הכרוך בניתוח, סבל גופני והוצאה כספית. אני משערת  שנשים המחליטות לשפץ את גופן אצל מנתחים פלסטיים אינן נמנות דווקא על המגזר הדתי. הנשים שאינן מרוצות מגופן הן דווקא אלו שלא חונכו לצניעות, אלא הגיעו למסקנה המתבקשת ממה שמופיע בתרבות המערבית והוא לראות בגופן את מרכז הווייתן.

לכן, בכל פעם שאני קוראת את דבריהן של פמיניסטיות עם או בלי חוש הומור, אני שואלת את עצמי באיזה סרט הן נמצאות, כאשר יום יום אלפי נערות אינן זוכות למצות את כישוריהן האינטלקטואליים בגלל האווירה שתיארתי לעיל. אני מדברת מתוך היכרותי עם בנות בבית הספר המקיף שבו אני מלמדת. בנות אלו, למרות התמיכה הרבה והעידוד שהן מקבלות בבית הספר ללמוד, שבויות בסטריאוטיפים נשיים רדודים. הן משקיעות מאמצים כדי להיות יפות ו"חתיכות" כי ברור להן שזה הדבר הכי חשוב. באחת משיחות המוטיבציה שניהלתי עם תלמידה היא הסבירה שהצלחה בלימודים אינה חשובה כי "בעלי יפרנס אותי".

אחיותיי הפמיניסטיות, אם עתידן של הבנות באמת חשוב לכן תפסיקו להתעסק בשטויות. תילחמו על דמותה של האישה בפרסומות ותחרימו דוגמניות; תפגינו נגד תוכניות טלוויזיה כגון "היפה והחנון", הפגינו ליד משרדי פרסום והימנעו מקניות (כפי שאני נוהגת) ברשתות אופנה שמציגות פרסומות שמבזות את צלם א־לוהים שבאדם.

אני משערת שמעט מאוד נשים יתמכו בפעולות שהצעתי לעיל, מהסיבה הפשוטה שגם הן רוצות ללכת במחשופים לעבודה ולזכות במבטים מעריצים. הן רוצות לצעוק מעל כל במה שהן לא אובייקט מיני אך יקנאו בסתר לבן בכל דוגמנית. כתירוץ לדעתן יאמרו שזכותה של כל אישה להתלבש כפי רצונה. נכון, אבל משום מה אין אף מנהל בנק שחשוב לו להגיע בגופייה כדי להתגאות בגופו השרירי והגברי. האם זו אהבת הגוף שאליה התכוונה הכותבת? וכאן, אני מודה, קשה לי שלא להעיר עוד הערה. למרות הטענה שדרישות צניעות הלבוש לגבי נשים הינן מחמירות ומדכאות, למעשה הקבוצה הכי מדוכאת בחברה מבחינת לבוש היא מגזר הגברים החרדים. לא רק שעליהם ללבוש שרוולים ארוכים ומכנסיים ארוכים בכל ימות השנה, הם גם חייבים להתלבש תמיד רק בצבעי שחור ולבן. אילו נשים היו מדוכאות כך במאה ה־21, כבר מזמן הייתה קמה צעקה גדולה. מתברר שהקבוצה שנותנת לעצמה הכי הרבה דרור להתלבש כרצונה היא הנשים.

גם בתוך העולם הדתי על גווניו – הביטו סביבכם בבית הכנסת למשל: אצל מי הרגליים גלויות יותר והשרוולים קצרים יותר – אצל הנשים או אצל הגברים? מחשוף הוא המצאה נשית בהחלט. כך שאינני מצליחה להבין מאיפה שואבת הכותבת את דבריה: "אל תגעי, אל תתקרבי, את טמאה לעתים כה קרובות, מלוכלכת, אל תחשפי, אל תגלי". יצירת קשר בין מושג הצניעות בלבוש לבין ענייני טומאה וטהרה אין לה מקום כאן כלל. יש מקום להתייחס לדיני טומאה וטהרה בשיחה אחרת. הבעיה האמיתית שלה הכותבת לא שמה לב היא שיש התנגשות בסיסית בין מושג הצניעות שהוא מושג חיובי ביהדות לבין האקסהיביציוניזם הנערץ בתרבות המערבית שבזה לצניעות. לצניעות זו, הנדרשת מגברים ונשים כאחד כפי שהדגמתי לעיל, אין קשר לדיכוי. עובדה היא שלא שמעתי שגברים מרגישים מדוכאים מכך שהם נדרשים להיות לבושים על פי הקוד התרבותי המקובל.

הציות הגברי הגדול

כותבת המאמר מתלוננת על השיח ההלכתי הגברי, תוך כדי התעלמות מנקודת מוצא בסיסית ועקרונית – ההלכה דורשת מהגברים הרבה יותר ציות מאשר מהנשים. כלומר, הגברים עצמם מטילים על עצמם הרבה יותר דרישות וחובות מאשר על הנשים. אני עוקבת בעניין רב  אחרי ההתבטאויות של נשים בכתב ובעל פה בנושא מעמדן בתוך ההלכה, אך מעולם לא נתקלתי ברעיון להחיל על הנשים את מלוא החובות של גברים בקיום מצוות. למה לא בעצם? אם נשים יכולות להיות מנכ"ליות או מנתחות מוח למה הן לא יכולות לקבל על עצמן את מלוא החובות? השיח הנשי בעולם ההלכה מצטמצם ל"גם אני רוצה", כמו ילדה קטנה ששמה על הראש את הכיפה של אח שלה. אבל אותה ילדה קטנה לא רוצה ללבוש את הכיפה כל הזמן, כי הילדה הקטנה לא שמה את הכיפה על הראש בגלל דבקות בה' אלא מתוך חיקוי ילדותי. סליחה על ההתבטאות הבוטה, אבל אני רואה בשיח ההלכתי הנשי הרבה ניתוח סוציולוגי ומעט יראת שמים. 0

אלישבע קרונמן

אלישבע קרונמן מלמדת בבית הספר המקיף הדתי בבאר שבע

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ג, 9.8.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-9 באוגוסט 2013,ב-גיליון שופטים תשע"ג - 835, פולמוס טלית לנשים, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 30 תגובות.

  1. יישר כח גדול מאוד לשני הכותבים והכותבת!
    הם הוציאו כל אחד בדרכו את המרצע מן השק של הזעקות שווא של הדתיים הליברלים ועל כך כל הכבוד

    דומני שכמו בתגובותיהם של הרב נהוראי ופרופ' הנשקה לכל ברור שלאף אחד לא היה מפריע שאשה צדקת כמו חנה רחל מלודמיר בשעתה תתעטף בטלית וכמו שנראה מתשובתו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל שדובר עליה כאן ובמאמרה של פרופ' נעם

    אבל בדיוק מאותה תשובה ברור שכל עוד עניין זה נהייה סמל למלחמה ב"ממסד הדתי" וכד' אין פלא שפוסקים יהססו מאוד לעודד דבר כזה

  2. [נשמט ממני שם משפחתי בתגובה הקודמת]

    גם די ברור שמה שהרב נהוראי מכוון אליו הוא שאם בצעדים שקטים התעטפות בטלית תהיה מקובלת על נשים שומרות מצוות ויראות שמיים אז בתהליך הדרגתי יהיה הדבר מקובל יותר בדיוק כמו שמרן המחבר פוסק שתפילין של רבינו תם יניח רק מי ש"מפורסם בחסידות" ולא כל אחד משום חשש יוהרא והיום כבר כתבו הפוסקים משהדבר נהפך ליותר נפוץ אז יורד חשש היוהרה ולכן ראוי לעודד את הנחת התפילין של רבינו תם

    כך גם דברי המהרי"ל ובעקבותיו הרמ"א וערוך השלוחן שהובאו על ציצית לנשים שמדובר במיחזי כיוהרא יכולים להשתנות עם בתהליך הדרגתי בנות ישראל ינהגו להתעטף בטלית

    כך לדוגמא גם ראיתי ב"פניני הלכה" הלכות ציצית של הרב אליעזר מלמד שליט"א שמביא סברה זו והוא גם כותב שלדעתו אשה שרוצה להתעטף בטלית מתוך יראת שמיים יכולה לעשות זאת בעדיפות לעשות זאת בצנעה

    והרב מלמד כידוע לכל אינו מזוהה כלל עם המחנה הדתי ליברלי

  3. בין ה"יוהרא" של "מרת ברונא" להסגברה השחצנית והאנכרוניסטית של "המהרי"ל", עדיפה עלי "מרת ברונא" עשרות מונים.

    וגם ביושר אינטלקטואלי לא ממש מצטיין "המהרי"ל" דהשתא. מחד הוא קובע "ברם, דבר זה יתקבל על הדעת רק כאשר תשתנה המציאות משורשה, וציבור הנשים בכללו יקבל על עצמו כחובה גמורה את עול נשיאתו המתמדת של בית הכנסת ותפילותיו, ממש כגברים; כי זכויותיהם של הגברים לא באו להם אלא מכוח חובתם לקיים בית כנסת ותפילה בציבור, ומחובה זו נשים פטורות. ואין לקיים שוויון זכויות בלא שוויון חובות". נאה מאוד דורש הוא. אבל הרי אותן נשים שהוא מתקיף בדיוק את זה הן דורשות – את שיוויון החובות. האם הוא מוכן לתת להן אותו???

  4. לגבי אלישבע קרונמן, מה לא עושים בשביל הרייטינג. אפילו מפרסמים דברים מביכים מעין אלה.

  5. אני תמה על הרב נהוראי, איש רציני ושקול בדרך כלל, שלא שם לב עד כמה מופרך הטיעון המעגלי שלו. הוא הרי מודה שאיסור לבישת ציצית לנשים דבר אין לו עם ההלכה והוא עניין חברתי בלבד. בעצם טענתו היא שצריך לקבל את המוסכמות החברתיות של ימי הביניים כי אלה היו המוסכמות החברתיות בימי הביניים. הוא מדבר על "תדמית הציצית", אבל בעצם ברור שמדובר בתדמית האישה. אם כך צודקות המשתמשות בתדמית הציצית המתעטפות בטלית בהפגנתיות כדי למחות על החזרת האישה לתדמיתה בימי המהרי"ל.

  6. הרב נהוראי לא מדבר על המסוכמות של ימי הביניים אלא על המוסכמות של הנשים כיום

    רוב המוחלט של הנשים מקהל שומרי המצוות לא נוהגות להתעטף בטלית ולכן צודק הרב נהוראי שמי שתרצה להתעטף תעשה מעשה שגם כיום יחשב מיחזי כיוהרא וכל אשה שתתעטף ישר תראה מוזרה בכל בית כנסת ממוצע

    הרב נהוראי צודק וכל מושג היוהרא בהלכה הוא עניין חברתי שלא להיות מהמתמיהים

  7. חופש הביטוי, מחייב אותנו להסכין לטרחנות ההבל החרדלית, בלי שנוכל להגיב לה כיאות, קרי, כמיצגת אתנטית של קטנות המוחין של מפיציה ושחצנותם.
    עם כל זה, אל לנו לשכוח, שאותה חירות ביטוי, היא זו הדורשת מכל הגורמים בחברה, להכיר בזכותו של כל אדם , לקיים מצווה מסוימת, או מצוות פעם או פעמיים בשנה, ולהתעלם מכל המצות, החוקים והמנהגים, במשך כל יתר הזמן.

    חוץ מזה, שקצת שירת נשים רלונטית, תמיד מסיעת לטיהור הדעת.

  8. בגיליון האחרון של מוסף "שבת" התפרסמו שתי תגובות של הרב פרופסור דוד הנשקה ושל חברי הרב מאיר נהוראי למאמרה של הפרופסור ורד נועם. שתי התגובות עוסקות יותר במוטיבציה ופחות בהלכה: מה מניע את הנשים להתעטף בטלית? האם הרצון שלהן ("אמיתי וכן", כדברי נהוראי) לקיים מצווה או רצונן להעצמה עצמית או ל"פרובוקציה וזעקה מצד ארגוני נשים"? שהרי אם רצונן הוא רק לקיים מצווה, כיצד הן מסבירות את העובדה שחלק מהן אינן מכסות את ראשן? ("אך לא זה כמובן עיקרם שלדברים", כדברי הנשקה).
    שתי טענות מרכזיות טוען הרב הנשקה: ראשונה – השימוש בטלית גדול לנשים הוא משגה, משום שכל ההתעטפות בטלית כזו אינה אלא כדי לפתור את הבעיה של פרשת ציצית שבקריאת שמע שחרית ללא ציצית, וכיוון שנשים אינן חייבות כלל בציצית אצלן לא קיימת הבעיה ההלכתית הזאת.
    והנה, מתוך דבריו של הנשקה עצמו עולות תשובות לדבריו: האמנם טלית גדול נחשבת היום אך ורק כפתרון הלכתי לקריאת פרשת ציצית , או שהיא נחשבת כבגד תפילה? האם מנהג ישראל בימינו שמתעטפים בטלית בכל עלייה לתורה וכשליח ציבור אינו מורה שהטלית קיבלה תפקיד של בגד תפילה? כך גם מודה הנשקה: "הדבר ייתכן בטלית של יום כיפור, שאינה בשל מצות ציצית אלא מפני כבוד היום; ובדומה לטלית של שליח ציבור, מפני כבוד הציבור". הטלית הפכה כבר מזמן לבגד של כבוד, ולכן נשים המתנדבות להתפלל בציבור ודאי שיכולות , להתעטף בטלית, ואולי אף ראוי שיעשו כן.
    ומכאן לחלק השני של דבריו: עד עכשיו במשך כל הדורות הסתדרו הנשים יפה ללא מצוות טלית וללא קריאת התורה, ובכל זאת הן לא הרגישו מודרות מן התורה ומן התפילה, שהרי הרשינו להן ליטול לולב ולשמוע קול שופר ולשבת בסוכה. ובזכות זה הן גידלו את ילדיהן ליהדות של אמת. רק אם ציבור הנשים (כציבור!) יקבל על עצמו "כחובה גמורה את עול נשיאתו המתמדת של בית הכנסת ותפילותיו, ממש כגברים" או אז ניתן להן גם את הזכות להתעטף בטלית.
    ושוב מתוך דבריו תשובתו: גם כשהרשו הפוסקים (האשכנזים) לנשים ליטול לולב בברכה, היה הדבר בבית פנימה. אישה המגיעה לעזרת הנשים ולולבה בידה נראית עד היום מן המתמיהות. מדוע? משום שהגברים מדירים את הנשים מבית הכנסת. בית הכנסת, אפילו בימינו, אינו נחלת הנשים. הן יושבות בעזרת הנשים ואמורות להיות פסיביות בתפילתן. הן צריכות "להזדרז… לבוא לבית הכנסת… לשמוע קול שופר". גם את המצוות ש"מעולם לא נשללו מנשים" הן צריכות לקיים בחשאי. לא בכדי אין מוחים בימינו נגד האנשים אשר לובשים טלית קטן מעל הבגדים ("יוהרא והדיוטות"), אלא רק נגד הנשים אשר מעוניינות ללבוש טלית גדול בתפילתן.
    ויותר מכך, לא שם הנשקה לבו אל מי הוא פונה, שהרי תשובתו היא לאישה למדנית, שמילאה כרסה בתורה, דבר אשר נמנע מאימותינו הקדושות מאותן סיבות שמנה הנשקה. אימותינו יכלו ללמד אותנו ניגוני תפילה, לספר סיפורים ולהכין מאכלים שריחותיהם מגוונים, אך לא יכלו ללמוד איתנו משום שהודרו מן הלימוד. הן לא חשו שיהדותן היא "יהדות בלי צבע ובלי ריח" ללא תלמוד תורה מעמיק, בנותיהן חשות כך. והנה בא הנשקה ומתווכח איתן על תחושותיהן.
    יפים הדברים שאיתם פותח הנשקה את "מכתבו של המהרי"ל". המהרי"ל היה שמרן מאוד, וסבר שאסור לשנות ניגונים (הוא אף תלה את מותה של בתו ביום הכיפורים בכך ששינה מן המנהג). האם למדנו ממנו גם דבר זה? האם אנחנו איננו משנים ניגונים?
    ומכאן לדבריו של הרב נהוראי. הנימוק ההלכתי המרכזי בדבריו (מעבר לבחינת המוטיבציה) הוא שהטלית היא כלי גבר. אבל אם כדבריי לעיל הטלית משמשת היום ככלי תפילה, כל מתפלל וכל מתפללת יכולים וראויים להתעטף בה. הנימוק של "כלי גבר" לא עלה על דעתם של הראשונים, ואינו אלא כיסוי לרצון למצוא צידוק הלכתי למניעת הטלית מן הנשים.
    דווקא הרב מאיר, כאחד מן המובילים בלימוד תורה לנשים, היה אמור לזכור את הטיעונים שהועלו בעבר (ובהווה) נגד הלימוד הזה, ולאחרונה נגד אמירת קדיש על ידי יתומות, טיעונים שנראה שהעתיק אותם לתוך תגובתו: הלימוד הזה מהווה לא יותר מפרובוקציה של נשים (הטיעון מקבל חיזוק כאשר אומרים "ארגוני נשים"), לא הגענו למדרגה הזאת שנשים ילמדו תורה, מי שיקדים את המאוחר עלול להפסיד הרבה ואף לגרום נזק לקהילה האורתודוקסית. וכמובן שאין להשוות, שהרי תלמוד תורה לנשים נאסר בצורה מפורשת בפוסקים, מה שאין כן מצוות ציצית. כפי שכיום, שלושים שנה לאחר מהפיכת לימוד התורה לנשים, כבר לא נשמעות הטענות הללו במקומותינו (להוציא מקומות אחרים), כך גם אין להשמיע טיעונים אלה בנוגע להתעטפות בטלית.
    ולסיום, אינכם רוצים להתיר במפורש, אִמרו: "אין זה נהוג, אבל גם אין זה אסור". הרגיעו את המאבק, ואל תהפכו אותו אתם בעצמכם לדגל.

    • ליאיר – שלום רב,

      המגמה של לימוד תורה לנשים בדורנו, באה כיוזמה של רבנים, כדי לחזק את האמונה ויראת השמים של הנשים. החל ברש"ר הירש והרב הילדסהיימר בגרמניה במאה ה19; בחפץ חיים, בדבריו בליקוטי הלכות לסוטה בשנת תרע"ו שקרא ללמד נשים ומקרא ואגדה; ברבי מליובאוויטש, שהורה ללמד נשים חסידות; ברב סולובייצ'יק, שהורה ללמדן גמרא, וברב קופרמן נר"ו שהקים את המכללה בה לומדות בנות בעומק מקרא ומחשבת ישראל.

      איני רואה בתשובתם של פרופ' הנשקה והרב נהוראי שום 'הרמת דגל למאבק'. הם השיבו כראוי לדבריה של פרופ' נעם. פרופ' הנשקה תמה על הטענה המוזרה של הגב' נעם שנשים שאינן לובשות ציצית מרגישות מושפלות ומורחקות, בשואלו האם אימה של הגב' נעם, ותבל"א אימו מנב"ת – חשו מושפלות?

      הרב נהוראי, שעומד בראש 'בית הילל', אינו מגדולי השמרנים. הוא מרגיש בצדק שכניסה למאבקן של 'נשי הכותל' שזיקתן לרפורמה זועקת – לא תקדם את העניינים שאירגונו מעוניין לקדם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • המגמה של לימוד תורה לנשים בדורנו באה כיוזמה של רבנים? לימוד תורה לעומק, בכל גופי התורה, נמצא במחלוקת אפילו בימינו בין הרבנים. לימוד כזה התחיל בדיוק באותה צורה: נשים שהחליטו שהן מעוניינות בלימוד התורה ומרדו ברבניהן. ברור שכבר אז הן קיבלו תמיכה של מספר רבנים קטן שהותקפו כרפורמיים.
        נשים היום, לפחות בציבור שלי, רואות בלימוד תורה חלק בלתי נפרד מחייהן ומובן מאליו. הדור של אמותיהן כלל לא העלו בדעתן לדרוש ללמוד.

        • בס"ד ח' באלול ע"ג

          לכב' הרב יאיר יניב – שלום רב,

          אדרבה – ילמדנו רבנו מי היו הנשים המורדות שבלחצן הורו הרבי מלובביץ והרב סולובייצ'יק ללמד נשים תורה בעומק; מי המורדות שבעטיין הקים הרב קופרמן את המכללה בשנות השישים?

          המגמה של נשים להעמיק בלימוד התורה היא ההמשך הישיר של התנועה שעוררו רבני גרמניה, ללמוד בעומק תנ"ך ומחשבת ישראל ומתוך כך להתגאות ביהדותן ובמסורתה. דרך שאומצה במזרח אירופה ע"י שרה שנירר, בתמיכת גדולי הרבנים, ובעקבותיה הקימו גם בציבור הדתי לאומי את האולפנות. בוגרות האולפנות והסמינרים הרגישו צמאון ללמוד עוד ועוד, ואז קמו המכללות שהצמיחו דור של נשים הגאות ביהדותן, תלמידות חכמים ומחנכות מובהקות. ממשיכות דרכה של פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל.

          לגבי לבישת טלית וציצית. אם יש כאן מגמה כנה של חסידות, הרי יש הנחיה כוללת הן לגברים והן לנשים, שלא להתבלט ברבים בהנהגות חסידות, כפי שהאריך הרב יהודה עמיטל זצ"ל בספרו 'והארץ נתן לבני אדם', עמ' 107-112.

          בעיה נוספת היא, שאישה המתלבשת בצורה בולטת, מושכת תשומת לב יתירה. לפעמים אפילו יתר צניעות עלול להשיג את המטרה ההפוכה. אישה שתרצה להדר וללבוש 'שאל' כרבנית פערא זלאטא אימו של הראי"ה זצ"ל, תמצא את עצמה מושכת את המבטים של כל הרחוב בלכתה כך. והוא הדין באישה שתסתובב עטופה בטלית או עם ציציות בחוץ – כולם יביטו בה! זו הנהגה לתלמידות חכמים?

          האם תלמידת חכמים תשאף לחקות בלבושה את הרפורמיות, שבקהילותיהן היו נישואי תערובת למצוה מן המובחר?

      • גם אני חושב שלימוד התורה לנשים לא התחיל כיוזמה של רבנים –
        קשה לי להאמין שדברי החפץ חיים בליקוטי הלכות לסוטה (שאגב הודפסו לפי המופיע באתר היברובוקס כבר בשנת תרנ"ט – 1899) זכו בכלל להתייחסות אז, לא כל שכן שהשפיעו על מישהו –
        הדברים נכתבו כהערה בתחתית הדף (ראו בקישור להלן) ולא כ'קול קורא' או תשובה הלכתית וכדומה.
        והעובדה ששרה שנירר נאלצה להקים כמעט לבדה את 'בית יעקב' עד ששכנעה את רבני אגו"י, תוכיח (למעט 'ברכה' שקיבלה מהאדמו"ר מבעלז, ללא כל סיוע מעשי).
        כיום כולם מצטטים את הח"ח הנ"ל, אבל אז?…

        http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32870&pgnum=112

        • יוזמה של נשים = מרד נגד רבנים

          כך זה היה תמיד, כך זה עכשיו, וכך ימשיך להיות כל זמן שלהיות רב פירושו להיות גבר שעושה את התורה קרדום לחפור בו את הפריווילגיות הגבריות שלו.

        • בס"ד ח' אלול תשע"ג

          לאברהם – שלום רב,

          ליקוטי הלכות על סוטה, נדפס בפיעטרקוב תרע"ח, כך מבואר ב'בית עקד ספרים'. מה שנדפס בתרנ"ט, הוא ליקוטי הלכות על זבחים.

          התעוררותה של שרה שנירר היתה כבר בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר היתה בגלות בוינה, שם במערב אירופה היה מקובל כבר עשרות שנים ללמד לבנות תורה, בהשראת הרב הירש והרב הילדסהיימר. בשובה לגליציה החלה בפעולות להגשים דרך זו שם.

          דברי החפץ חיים, שהיה מוכר כבר כגדול הדור, נתנו לה בודאי את הגיבוי ההלכתי והמוסרי, שום רב לא היה יכול להתיימר להיות יותר 'צדיק' מהחפץ חיים.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          • על נחיצות לימוד התורה לנשים העיר אחד מגאוני גליציה, רבי זאב וואלף לייטר, בתשובתו משנת תרע"ב:

            ב"ה יום ג' ויצא תרע"ב לפ"ק זוואלוב

            כבוד הגביר המשכיל כש"מ הלל פינעליס נ"י בק' גלינא.

            מכתבו הגיעני, ואשר דרש לדעת מדוע ימנעו חרדי ישראל ללמוד את בנותיהם תורה, והלא חוב עלינו לנטוע אהבה למסורת אבות וספרות העתיקה.

            תשובה: לדאבון לבי לא פעם ראשונה לי לשמוע ביקורת חדה זו על שלומי אמוני ישראל המזניחים חינוך בנותיהם… אמת הוא כי עניין זה יש לו ערך רב בעד עתידה של בנות ישראל, וכדאי לדון שאלה זו בכובד ראש.

            אבל עלינו לדעת כיתורתנו אמת ודברי חז"ל חוק לנו, וכבר פסק הר"מ ובשו"ע (רמ"ו) דמותר להם ללמוד תורה שבכתב ודינים, ואבותינו סיפרו לנו כי בדורות הקודמים הנשים ידעו תורת ישראל ודיניו.

            אם אנחנו מביטים בעינא פקיחא בדברי ימי ישראל בתקופות שונות, מוצאים אנו נשים חשובות גדולות בתורה וידיעתן היתה כל כך רבה עד שהביעו דעתן בענייני הלכה, ועם כל זה לא נשמע עליהן שום ביקורת מצד החרדים. אדרבה, ביראת הכבוד הראוי דברו מחכמת הנשים האלה.

            ואם נשים פטורות מלימוד ולרגלי החובות השונות הדרושות מהן כלפי בעליהן וילדיהן, לא יכלו להקדיש את עיתן ולהרחיב את ידיעתן בתורה, עם כל זה ידעו תמיד דיני ישראל ותפילות, והרבה מהן למדו תנ"ך. וכמה מאמרים נפוצו על פני הש"ס, אשר מהם נראה כי נכונה היא השערתי.

            ולדוגמא אזכיר ראיה מתוספתא דברכות (פרק ב): מכל מקום הזבים והזבות הנדות והיולדות מותרין לקרוא בתורה ולשנות במדרש ובהלכות ובאגדות…

            והלא אמרו בש"ס שבת (צ"ה) 'אישה חכמה' ופירש רש"י: 'אשת ת"ח או בת ת"ח ששמעה מאביה'. ועיין ירושלמי (שבת פ"ב ה"ז): 'פיקחית'. ועיין עוד ירושלמי (שבת פ"ח ה"ז): 'אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משום אבא', ועיין ירושלמי (ביצה פ"ה)…

            ובשו"ת תשב"ץ (חלק ג' סימן ע"ח) הביא פירוש על הש"מ בשם הרבנית אשת ר' יוסף ב"ר יוחנן, ובשו"ת מהרש"ל (סימן כ"ט) הביא מאישה חכמה שתפסה ישיבה. ובמקום אחר קבעתי לזה מאמר בפני עצמו…

            (שו"ת בית דוד, סימן צט)

            חומר נוסף ימצא המעיין במאמרה של ד"ר י' לוין, 'תשובת הרב יצחק נסים בדבר נשים ותלמוד תורה', אקדמות יג (תשס"ג), עמ' 33-56.

            בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

            • תיקון:

              בפיסקה שלפני האחרונה: ובשו"ת תשב"ץ (חלק ג' סימן ע"ח) הביא פירוש על הש"ס בשם הרבנית…

              • הערה:

                תשובתו של הגאון רבי זאב וואלף לייטר נשלחה לגלינא, בה כיהן כרב באותה תקופה הגאון רבי מאיר שפירא, שלימים ייסד את ישיבת חכמי לובלין. מעניין לבדוק מה היה יחסו של רבי מאיר שפירא לנושא החינוך התורני לבנות?

                בין הגר"ז לייטר לגר"מ שפירא היתה ידידות חזקה, כנזכר במאמרו של…, 'שארי הגאון זאב לייטר ז"ל', עמ' 192 (מצוי בהיברובוקס).

                בן דודו של רבי מאיר שפירא, הגאון רבי משה חיים לאו, היה מהתומכים הנלהבים של 'בית יעקב', ובהשתדלותו נוסדו עשרות בתי ספר של 'בית יעקב' בגליציה (ויקיפדיה, בערכו).

                • לפיסקה 2: … כנזכר במאמרו של הרב משה לייטר, 'שארי הגאון זאב לייטר ז"ל', הדרום מ (תשל"ה), עמ' 192.

                  • רבי מאיר שפירא הוא שהגה את הרעיון להקים סמינר למורות לרשת 'בית יעקב':

                    ביוזמתה של שרה שנירר ובתמיכת ראשי אגודת ישראל ששוכנעו על ידה, נוסד בקראקוב בשנת 1917 בי"ס תיכון ראשון לבנות חרדיות… מוסד זה התפתח תוך זמן קצר לרשת ענפה של 50 בתי ספר כאלה בעיירות וערים שונות בפולין.

                    הצלחתו של המפעל הביאה, כעבור מספר שנים, וכהמשך טבעי ונחוץ, להקמת סמינר למורות בקראקוב בשנת 1922. את הרעיון להקמת הסמינר נתן רבי מאיר שפירא, מייסד 'ישיבת חכמי לובלין', בעת דיוני ועידת 'אגודת ישראל'. מטרת הסמינר היתה להכשיר בנות חרדיות אשר סיימו בי"ס תיכון, לחינוך הדרכה והוראה בבתי ספר 'בית יעקב'.

                    (ש' לקס, 'ביה"ס וסמינר "בית יעקב" בקראקוב', בתוך: ש' לזר (עורך), היהודים בקראקוב: חייה וחורבנה של קהילה עתיקה, חיפה 1981. המאמר מופיע באתר 'הספריה הוירטואלית של מט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית')

                    • בוא נגיד את הדברים בצורה ברורה ביותר. אני כמובן מדבר על לימוד גמרא לנשים. לימוד זה שנוי עדיין במחלוקת בין הרבנים המגדירים עצמם ציוניים, וקל וחומר שאינו מקובל על הרבנים החרדיים. הרב מאיר נהוראי, שאליו התייחסתי, מלמד שיעורי עיון בגמרא לנשים, ועל כך אני מברך אותו. האם כל אותם רבנים אינם מכירים את המקורות שאליהם הפנית? הם מכירים, ובכל זאת הם מבחינים בין לימוד ללימוד. את לימוד הגמרא לנשים הם אוסרים ופוסלים, ומתייחסים לנשים הלומדות גמרא בדיוק כפי שהתייחס הרב מאיר לנשים הרוצות להתעטף בציצית (ואפילו בחומרה רבה יותר)
                      לפני כשלושים שנה כתב מו"ר הרב ליכטנשטיין מאמר על לימוד תורה לנשים, ששם הוא העיד על עצמו שהוא לומד עם בתו (אסתי רוזנברג, ראש בית המדרש לנשים במגדל עוז), אך הוא גם מוסיף: "הרי ברור שאין סיכוי שמלא היקף הלימוד של הבנים יתפתח גם אצל הבנות. אני גם לא משוכנע שרצוי ללחוץ על בת ללמוד גמרא בצורה כל כך אינטנסיבית. בהלכה בכל זאת יש הבדל בין מקום האיש ומקום האשה בנושא זה, ובסופו של דבר התיפקוד בחיים שונה". היום הוא היה סבור אחרת. כך גם מו"ר הרב עמיטל זצ"ל, שלא תמך בלימוד גמרא לנשים, ורק בסוף ימיו התהפכה שיטתו בעקבות נשים למדניות. דעותיהם של רבותיי השתנו כתוצאה ממעשיהן של הנשים.
                      לגבי התעטפות בטלית – מי אמר שזה נעשה כחסידות? זה נעשה כחלק מהרצון של נשים להיות שותפות בעבודת ה', להתפלל, ולהשתמש גם בכלי התפילה – הטלית.
                      אני אינני מנסה להיכנס לראשם של אנשים כדי להבין מהי המוטיבציה שלהם למעשיהם. ובדרך אגב, גם אם המוטיבציה של הנשים היא מוטיבציה של שוויון אינני רואה בזה פסול. לדעתי, השוויון הוא ערך בהלכה.

                    • לכב' הרב יאיר יניב – שלום רב,

                      בדורנו יש דיון רציני על יעילות לימוד הגמרא אפילו לגבי בנים המחוייבים בתלמוד תורה. יש מחשבות רציניות לצמצם את לימוד הגמרא ולהתמקד במשנה ורמב"ם, כהצעתו של הגאון רבי אהרן ליכטנשטיין במאמרו 'הוראת הגמרא בישיבות התיכוניות' (שנה בשנה תשס"א, מובא באתר 'דעת'), אותה שאלה קיימת ביתר תוקף לגבי בנות – האם לא עדיף להתמקד בלימוד תכליתי?

                      בשעתו העליתי לאתר זה, (בשלהי הדיון על 'עצה טובה של מומחה' מאת נדב שנרב) ראיון עם הגאון רבי יעקב אריאל, בו הוא ממליץ ללמד נשים סוגיות אקטואליות, מיסודותיהן בגמרא ובדברי הפוסקים, במגמה שהלומדת תוכל לקרוא מאמר הלכתי מסוגם של המאמרים ב'תחומין' (הראיון בגליון 'זרעים' לרגל 60 שנה לבני-עקיבא). שם הערתי שמיתווה זה, אפשר שיהיה טוב גם לבנים ויאהיב עליהם את לימוד הגמרא.

                      מובן שלימוד התורה צריך להיות מתוך אמונה בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים, וראיית עצמנו כתלמידיהם המשתדלים לעמוד על דעת רבותיהם ולקלוט את דרך חשיבתם.

                      בברכת התורה, ש.צ. לוינגר

                    • זרעים, גליון 60, כסלו תשע"ג, עמ' 20.

                    • על לימוד גמרא לנשים אצל חרדים –

                      פרידה לאה, אמו של המגיד הירושלמי ר' שלום שבדרון היתה מלומדת בש"ס ופוסקים. בנה הדפיס מחידושיה למסכת ביצה בראש ספר 'דעת תורה' על יו"ד לסבו מהרש"ם מברזן. מסופר שביקשה מבעלה רבי יצחק (בעל 'מנחת יצחק' על התוספתא) שילמדה גמרא. הוא הסביר לה שאינו רשאי ללמדה, אך יכול הוא ללמוד לידה בקול והיא הקשיבה וקלטה.

                    • המקור: ויקיפדיה, ערך: יצחק שבדרון.

                    • תלמידו של הנצי"ב מוואלוזין, הגאון רבי אהרן וואלקין רבה של פינסק, מתיר (בתשובה מיום טו"ב כסלו רחצ"ת) להעביר לבתי הספר של 'בית יעקב' כספים שהוקדשו לתלמוד תורה, והוא כותב בהתלהבות:

                      'חלילה גם לחשוב כי יש בזה הורדת הקדושה, ולוואי שיהיה גם בבתי התלמוד תורה לזכרים קדושה ורוח טהרה כמו בבתי ספר לבנות. ואוי לי אם אומר כי בבתי התלמוד תורה יחסר הסדר וההשגחה על הילדים שיקיימו מצוות התורה בפועל. ורק הבנות זכו לזה בדורנו שמייסדים עבורן בתי ספר כאלו אשר רוח הקדושה שורר שם ומקבלות תורה ויראת שמים ממורות מלומדות ומחונכות בקודש…

                      והנה בהקדמת הסמ"ק כתב בשם הר"י מקורביל בזה הלשון: "דהלימוד והדקדוק לנשים במצוות הנהוגות – תועיל, כאשר יועיל עסק התלמוד לאנשים" עיין שם. ונמצא לפי זה דהורדה מקדושה ודאי שאינו, דקדושת בית יעקב ודאי לא גרע ממתלמוד תורה, דזהו גופא תלמוד תורה ממש, דמצוות תלמוד תורה מוסב גם על נשים…'

                      (שו"ת זקן אהרן, חלק ב, ורשה תרצ"ח, יו"ד סי' סו)

  9. יאיר, הרב נהוראי ופרופ׳ ההשקה בפשטות כתבו שדבריה של פרופ׳ נעם נבעו מפופוליזם ותו לא משניהם השתמע (ובמיוחד מדברי הרב נהוראי) שאין מדובר באיסור גמור אך כאשר רובן המוחלט של הנשים שומרות המצוות – כן , גם אלו שלומדות ומעמיקות וכיו״ב ולא רק ״פשטות העם״- אינן רואות צורך להתעטף בטלית וכנהוג מימים ימימה(בין אם מכח עניין היו רא הנידון כאן מדברי המהרי״ל ובין אם לא) ואלו שכן מעוניינות בכך בדר״כ לא מזוהות המקפידות ומדוקדקות בשאר התחומים בהלכה(פרופ׳ ההשקה רמז על כך באופן עבה מאוד אם כי גם באופן קצת בוטה ואישי מידי בדבריו )

    אז העניין נהפך מבחינתם לפופוליזם ותו לא מידי שיש עניין למחות נגדו ולא לעודד אותו גם אם מבחינה הלכתית טכנית לבישת ציצית לנשים לא אסורה באיסור גמור ולפי חלק מהפוסקים לא אסורה כלל

  10. ש.צ,יישר כח על המובאות על עניין תלמוד תורה לנשים בימינו

    ודאי שהחפץ חיים שעודד למעשה את שרה שנירר ע״ה להקים את בית יעקב דבריו נתפסו ככאלו שעל פיהן יישק דבר וזה שאחד המגיבים הקבועים כאן טוען שלא כך הדבר זה משום דרכו לחפש מהפכנות בכל מקום גם שאין שום מהפכנות והדברים ברורים כשמש

    לא אאריך בזה והמבין יבין

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: