"דובריה המדומים של היהדות" | רפאל בנימין פוזן

הקונגרס למדעי היהדות הוא כינוס של מאות חוקרים המרצים על נושאים מגוונים בתחומי היהדות, אולם דווקא בטקס הפתיחה נשמעו דברים צורמים

בעקבות הקונגרס הראשון למדעי היהדות שבו השתתפתי (תשנ"ג, 1993), העליתי על הכתב הרהורים ושלחתי את הדברים לפרופ' עזרא פליישר המנוח שהיה אז נשיא הקונגרס. פליישר החכם הואיל להשיב לי במכתב ארוך שבו כתב בין היתר:

אף על פי שאינך כותב זאת – מבין אני שגם את ההרצאות ששמעת לא תמיד אהבת. הקונגרסים שלנו אכן הם ירידים גדולים שבהם הרבה תגרים ורוכלים מציעים את סחורתם. בין אלה יש סוחרים גדולים שסחורתם מעולה. ויש ביניהם, תמיד, גם זייפנים ורמאים שמלסטמים את הבריות. גם בקונגרסים מצומצמים שאליהם מזמינים רק "תותחים" גדולים יש כישלונות הרבה. אבל הקונגרסים שלנו מעיקרם כך נבנו, שכל מי שיש לו יד ורגל במחקר מוזמן להרצות בהם.

פירוש מחודש למעשיות התלמוד. פרופ' יהודית האופטמן בטקס הפתיחה

פירוש מחודש למעשיות התלמוד. פרופ' יהודית האופטמן בטקס הפתיחה

פירוק קושיה בתוספות

על קיומו של קונגרס למדעי היהדות בירושלים ידעתי כבר מנעוריי. אז נהג "הארץ" לדווח על הרצאות חשובות וממנו גם נחשפתי לשמות חוקרים ומלומדים גדולים. הכותרות החגיגיות בנוסח שנות החמישים, "ירושלים מרכז הרוח", "מציון תצא תורה" וכדומה, חיזקו את הגאווה הלאומית והציתו את הדמיון.

זיכרונות ילדות אלה חזרו ונתעוררו אצלי משהגעתי לראשונה לקונגרס: תחושת רוממות הרוח שכילד הילכה עליי קסם ליוותה אותי כל אותו שבוע. שהרי בתמצית מדובר בכינוס נהדר של מאות חכמים וחוקרים המרצים על נושאים מגוונים בתחומי היהדות, היש חגיגה לנפש נאה מזו?

מאז השתתפתי בכל הקונגרסים עד לקונגרס הט"ז שהסתיים זה עתה ונטלו בו חלק אלף ושש מאות (!) מרצים מן הארץ ומהעולם. גם הפעם ההנאה הייתה מרובה, לא רק מן הידע והחכמה, מזון לשכל, כי אם בעיקר מן הסימפוניה רבת הצלילים, השראה לרוח.

כדי להימנע מ"מדעיות" מפוקפקת – כזו שעליה כתב עגנון בסרקזם מושחז "לא היו ימים מועטים עד שעלה לירושלים ונתמנה מרצה בפקולטה… תחילה לפרופסור חבר ואחר כך לפרופסור גמור" (שירה, עמ' 75) – ויתרתי הפעם על רוב הישיבות השייכות לתחומי המקצועי (מקרא). והואיל וכבר לימדני פליישר "גם ביריד הגדול ביותר יש בידי הקונה ברירה לקנות או לא לקנות, וההפסד שיפסיד אצלנו מי שטעה וקנה מה שאינו ראוי אינו הפסד גדול. כנגד זה יש בקונגרסים הללו הזדמנות אדירה לחוקרים צעירים להיראות בקהל… ההזדמנות הזאת שווה את כל ההפסדים האפשריים", אניח את ההפסדים שאליהם אחזור בהמשך, ואספר על הרווחים.

נפעמתי מהמושב "האובדן הנורא ההוא" על מלחמות ישראל בספרות העברית החדשה שהותיר עליי רושם עז, כשלאחר הרצאות מעולות של רחל עופר ואסתר הורביץ (שתיהן ממכללת "הרצוג") – קרא חיים סבתו מסה מרגשת על כתיבת "תיאום כוונות". גם מהשיח הכאוב והכן על משברים אידיאולוגיים בציבור הציוני דתי (אמנון שפירא – 130 שנה להולדת הרב עמיאל, אבינועם רוזנק – על "תורת המלך" ועוד) יצאתי נשכר. וכן, בעקבות נסיעתי השנה להודו עם חוקרי בר אילן, העשרתי ידיעותיי במושב על הודו והיהודים במחצית המאה הקודמת.

ואולם גולת הכותרת לטעמי היה המושב המכובד שהתכנס באחד האולמות היותר גדולים באוניברסיטה העברית לכבוד הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין. שלושה ממוקיריו ומעריציו פרסו בתובנות בהירות את משנתו: גישתו הלמדנית (יהודה ברנדס), הגותו (דב שוורץ) והשפעתו הגדולה בארץ ולמעלה מזה בצפון אמריקה (שלמה פישר). כל אחד מהם ציין בדרכו את יחידותו של הרב ליכטנשטיין, שכחותנו הגדול הגרי"ד סולובייצי'ק גם הוא נטוע בבית המדרש הישיבתי אך מצודתו פרוסה על התרבות הכללית ובשל כך הוא מהווה מודל רב השראה ל־midstream, הזרם הדתי־מרכזי באמריקה. אכן, הרב עצמו שהודה למברכיו לא הניח מקום לספק: ככל שהוא מעריך ומוקיר ספרות משובחת, פירוק קושיה בתוספות שווה בעיניו שבעתיים.

על עצם החידוש – התכנסות יוצאת דופן במסגרת הקונגרס לכבודו של תלמיד חכם גדול – עמד המנחה רמי ריינר, שגם הצביע על מספרם הניכר של תלמידי הרב בקהילת החוקרים בחינת בשורה משמחת.

אלף ושש מאות מרצים מן הארץ והעולם. הקונגרס למדעי היהדות      צילומים: יח"צ

אלף ושש מאות מרצים מן הארץ והעולם. הקונגרס למדעי היהדות צילומים: יח"צ

לברר את רכבת המחקר

ודבר זה מביא אותי לדון בהפסדים ובהחמצה. ולא בהרצאות במקרא – המעטות ששמעתי היו בהחלט טובות וראויות – אלא דווקא בטקס הפתיחה החגיגי. כי לאחר שנשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות פרופ' יוסף קפלן התאמץ להזים את אמירתו המפורסמת של שטיינשניידר (1816-1907) על אודות התפקיד של תנועת חכמת ישראל "להביא את היהדות לקבורה מכובדת", הוזמנה פרופ' יהודית האופטמן, ראש המחלקה לתלמוד בבית המדרש לרבנים באמריקה, לשאת את הרצאת הפתיחה: "פסיקה לחומרא ועשייה לקולא – פירוש חדש של מספר מעשיות קצרצרות בתלמוד הבבלי".

האופטמן, רהוטה ובוטחת, פרסה את תגליתה החדשה: ישנם בתלמוד כמאתיים סיפורים המוכיחים שאמוראי בבל עצמם נהגו לקולא שלא כפסק שלהם! את טענתה גיבתה מארבעה מקורות מוקשים לכאורה, אבל היא עצמה הודתה שכל ארבעת המעשים נדונו בראשונים ובכללם גם אצל רש"י המיישב את הסתירה המדומה. עם זאת, על פי מחקרה ("בשני העשורים האחרונים… ובמאמץ מתמשך") הסיקה שאין הפירוש כרש"י (!), אלא כך דרכו של תלמוד: מעשה שלקולא בא לעמעם ולבטל פסיקה שקדמה לו.

ונזכרתי בדברים שכתב גרשום שלום על לימודיו באוניברסיטת מינכן בנעוריו:

בלוח השחור של האוניברסיטה הודיע הפרופסור למקרא י' גֶטסבֶּרגר על תרגיל בקריאת התלמוד הבבלי. יחד הלכנו [שלום ועוד שני יהודים] לאחת השעות הראשונות כדי לראות כיצד כומר קתולי יסביר דף גמרא. כל שאר המשתתפים היו מפרחי כהונה, סמינריסטים קתולים. כידוע, אין פיסוק בטקסט של התלמוד ויש מקומות שצריך לדעת ולהבחין האם שאלה לפנינו או קביעה. הפרופסור לא ידע להבחין ובלבל את הדברים. כאשר קמתי והעירותי על כך, שאל הפרופסור: מנין לך? אמרתי: כך כתוב ברש"י. "התחכמויות של רבנים", ענה הפרופסור, וידענו שאין מה ללמוד אצל אדון זה (מברלין לירושלים, עמ' 137).

ובעוד ששלום גיחך על פרופסור קתולי שראה ברש"י "התחכמות של רבנים", הפעם טעמנו זאת מחוקרת תלמוד יהודייה שאת תובנתה החדשנית – רש"י לא הבין את שהתגלה לה – השמיעה במעמד החגיגי של פתיחת הקונגרס למדעי היהדות! לכך בדיוק התכוון ר' מאיר שמחה מדווינסק בדבריו המפורסמים:

הלא אין ביד הדור להוסיף מה להתגדר נגד אבותם! מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש? יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות… ויהיה מה! עוד מעט ישוב לאמר "שקר נחלו אבותינו", והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם (משך חכמה, פרשת בחוקותי).

כשנות דור חלפו מאז תבע ברוך קורצווייל מאנשי חכמת ישראל, "דובריה המדומים של היהדות", לעצור ולברר את הכיוון הכללי שאליו שועטת רכבת המחקר. קורצווייל גם היה הראשון שעימת בין הסתכלותו החודרת והלא מחמיאה של עגנון האמן הגדול ובין מחקרים שדופים בחקר המקרא, התלמוד וההיסטוריה באיצטלה של "אובייקיטיביות מדעית". בא הקונגרס למדעי היהדות ולימדנו שלתביעה זו מקום גם בימינו וביתר שאת, בין היתר באמצעות הרצאתה של פרופ' יהודית האופטמן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ג, 9.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 באוגוסט 2013, ב-גיליון שופטים תשע"ג - 835 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 22 תגובות.

  1. יישר כח גדול!

    אני חייב לציין שהמוסף של השבת מכניס אותי לשבת בעונג גדול ובנחת רוח

    אגב אוסיף למתעניינים שכדאי לקרוא את ספרו של שחר פלד "מגרסת הזהויות" שמדבר על עניין מדעי היהדות והבעיתיות שב"מדעיות" שבהם

    הספר נמצא ברשת

  2. מצער שהכותב המלומד חש ש"נוגעים לו בגבינה" ומגיב באופן היסטרי על פרשנות לא שגרתית.
    מצער במיוחד שהוא מדגיש את זה שהדוברת אינה "פון אונזערע" ועל כן לא לגיטימית (ממש כמו המלומד הקתולי).
    מדעי היהדות ירוויחו ויצמחו מגישות שונות, מעושר של מבטים והעיקר, לא לפחד כלל

  3. סומך, הכותב לא מחה נגד פרשנות לא שגרתית אלא נגד פרשנות שנראית לו לא סבירה בעליל שבגלל ההילה היוקרתית של השם המפוצץ ״מדעי היהדות״ נראית כחידוש מדהים שלא שמעתהו אוזן מעולם

    הכותב הוא איש אקדמיה בעצמו בתחום מדעי היהדות אך כפי שנראה במאמר הוא לא חושב שכל ג׳יבריש וכל גיבוב דברים שיבוא לידי ביטוי תחת שרביט הקסם של מדעי היהדות״ אמור לקבל גושפנקא מכובדת והילה של רצינות

  4. לגבי ההרצאה של פרופ' האופטמן, הר"ב פוזן לא טרח להביא ולו דוגמה קטנה מדבריה – אלא רק אוסף אנקדוטות עקיפות (גרשם שלום, הר' מדווינסק, קורצווייל) שמטרתן היא…?
    מה שמעורר חשש קל ש'סומך' אכן צודק.

  5. הכותב לא טרח להביא דוגמה, כך שאי אפשר להתרשם אם מדובר באפולוגיטיקה של רש"י והמפרשים שיש מקום להתעלם ממנה או בפרשנות מובנית שאין טעם להתווכח עמה

  6. למה צריך תגובה עניינית אם אפשר להשחיר את פניה של חוקרת חשובה ומוערכת?
    הרי היא לא "משלנו" ולכן דמה מותר.

    מצער שהמערכת בחרה לפרסם מאמר כל כך מרושע ולא מבוסס

  7. חברים יקרים

    לא כל פרשנות חדשנית ולא שגרתית היא באופן אוטומטי גם פרשנות עמוקה והגיונית שיש בה משהו ששווה להתעמק בו ולתהות על קנקנו

    אני רוצה להזכיר שגם בתחום חקר ההיסטוריה יש לא מעט תיאוריות קונספירציה מעניינות ולא שגרתיות עם תובנות מעניינות ובכל זאת רוב התיאוריות הללו הן הבל מוחלט שלא מבוסס על כלום חוץ ממנות גדושות של פלפל ותו לא מידי

    בתחום המתקרא מדעי היהדות יש לא מעט תיאוריות שהן על גבול הקונספירציות רק שהן למרבה הצער מקבלות הילה של מכובדות בגלל שהן נכנסו לקטגוריה של "מדע" משום מה

    חוץ מזה בל ניתמם שלא מעט[לא כולם כמובן]מהחוקרים בתחום הזה לא באים ללא פניות למחקרים שלהם ולרבים מאוד מהם יש אג'נדה שבאה להראות באותות ובמופתים ובפלפולי פלפולים כיצד היהדות התאימה את עצמה לערכי כל תקופה

    ובמילים ברורות יותר אצל החילונים שבתחום הזה יש את האג'נדה להראות את היהדות כתרבות ואצל לא מעט מהדתיים שבתחום המטרה היא "להנגיש את ההלכה לדורינו" ולהחדיר לציבור הדתי את משנתה של היהדות הקונסרבטיבית בדלת האחורית ובהונאה אינטלקטואלית [דהיינו במקום להזדהות כדוברי התנועה הקונסרבטיבית פשוט חלקם מזדהים כ"אורתודוקסים מודרניים"]

    ככה שביקורתו של הרב ד"ר פוזן לא רחוקה כלל מהאמת ויפה עשה

  8. אגב סומך, לא מעט כלל מאנשי מדעי היהדות מלגלגים ומתנשאים על רבנים באופן חופשי וחלקם גם באופן בוטה במיוחד

    אז פתאום מה שמותר ליופיטר אסור לשור? לאנשי מדעי היהדות מותר ללגלג על המסורת המקובלת אך אסור להביא עליהם ביקורת כי כל ביקורת תחשב ל"השחרת פנים" ו"מאמר מרושע"?

    אולי מספיק כבר? שמתנהל דיון לכל צד יש את העמדה שלו ואת ההתנגדות המנומקת לעמדה היריבה

    אם אנשי מדעי היהדות וחסידיהם הדתיים הליברלים מעוניינים בדיון עם עצמם ובפרכוס הדדי מבלי לקבל ביקורת על דבריהם שיואילו להפסיק לכתוב בבמות ציבוריות כמו כאן או אתרי היהדות ברשת ושיכתבו בבטאונים פנימיים של עצמם ויתבשמו אחד מדברי השני[שיכתבו אותו דבר כמובן לקול מחיאות כפיים של החבר'ה]

  9. גם אשה גם אקדמאית גם חילונית (אבל ישראלית)

    לא עלה בידי להבין מה מעצבן את הכותב יותר – שהמרצה הינה אישה שעוסקת בתלמוד ר"ל (כנגד המרצות הכשרות שעוסקות בספרות), שאיננה אורתודוכסית, או שאיננה ישראלית? או שמא שלושתם ביחד?
    ברור מכל מקום שלא דבריה מהווים בעיה, כי אם כך היה – בוודאי היה טורח לספר לנו אותם. ואם עדיין לא נתקל החוקר הנכבד בשום מחקר שממנו נגלו תובנות חדשות, לעתים אפילו שונות מדרכו של רש"י בביאור הכתוב, יש לתהות מה בדיוק עשה הכותב בקונגרסים בפרט ובאקדמיה בכלל.
    אם מסקנות שונות מרש"י מכעיסות מישהו, בהחלט מומלץ לו לא להגיע לכנסים אקדמיים.

  10. גם אשה גם אקדמאית גם חילונית (אבל ישראלית)

    באופן קצת יותר מפורט (ואחרי שנת לילה): מטרתו של המחקר בכלל היא לקדם את הבנתנו את העולם, ובהקשר למחקר התלמוד – לקדם את הבנתנו את התלמוד.
    קידום זה נעשה בשתי דרכים עיקריות:
    א. פיתוח כלים להבנה 'טכנית', כמו השוואת נוסחים, בירור לשוני של מילים וביטויים, ובירורים רבים נוספים של מושגים גאוגרפיים, ביולוגיים, היסטוריים וכדומה. כל המידע הזה לא תמיד עמד לצערנו לרשותם של רש"י ושאר ענקי הרוח לדורותיהם, אבל עומד לרשותנו, והרי אנחנו בבחינת גמדים על כתפי ענקים מבחינה זו.
    ב. ההבדל השני (והיותר בעייתי בעיניים מסורתיות) הוא שינויים ופערים בהנחות היסוד. למשל, בעוד עמדת המוצא של המפרשים היא שאין סתירות בתלמוד וממילא מגמתם היא הרמוניזציה ויישוב כל סתירה אפשרית, מגמת המחקר (ההולכת ומחריפה בדור האחרון) היא לראות את הרב-שכבתיות של יוצרי התלמוד (תנאים אמוראים וסתמאים לדורותיהם ושכבותיהם), את שינויי הזמנים והמרחבים הגאוגרפיים, את מגון העמדות והדעות האישיות, וכן הלאה. וממילא מסתבר שהיכן שרש"י והתוספות מיישבים סתירות – מגלים החוקרים שכבות / תקופות / קהילות / תפיסות עולם שונות.
    אפשר לחיות בשלום רב עם שתי הגישות (מסורתית ומודרנית) כפי שמוכיחים חוקרים ורבנים רבים. ואפשר כמובן לדבוק באחת ולכפור בזולתה. אבל לבחור באחת מהן ולפעול בתוכה תוך ביטול עקרוני של דרכה נראה לי קצת בעייתי.

  11. הגיעה לידי תמצית של שלוש מהדוגמאות שנתנה פרופ' האופטמן בהרצאתה, ואלו הדברים שהר"ב פוזן העלים מאיתנו במאמרו – והקורא ישפוט:

    1. ברכות יג: – "תניא סומכוס אומר: כל המאריך ב"אחד" מאריכין לו ימיו ושנותיו… רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרחב"א חזייה דקמאריך טובא. אמר ליה: כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולד' רוחות השמים תו לא צריכת."
    האמורא אינו חולק לחלוטין על ההלכה הקודמת, אבל מביע ביקורת עליה.

    2. כתובות סא. – "אמר רב הונא: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס…
    שמואל, מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא. אביי, מנחא ליה אפומא דכובא. רבא, אבי סדיא. רב פפא, אשרשיפא."
    כלומר – ארבע נשות (!) אמוראים, נהגו בניגוד מוצהר להלכה הקודמת, שהרי למה 'התעקשו' על מזיגת הכוס בימי נידתן?

    3. שבת קמג. – הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרו… ודפרסייתא אסור. שמואל מטלטל להו אגב ריפתא… רבה מטלטל להו אגב לקנא דמיא. ר"ה בר"י עביד להו כגרף של ריעי… רב ששת זריק להו בלישניה…
    גם כאן, מספר רב של אמוראים עוקף טכנית את ההלכה הקודמת.

    • לאברהם – שלום רב,

      אם אלה הדוגמאות, אין להן כל קשר ל'תיזה' של יהודית האופטמן, המוצגת במאמר, לפיה אמוראים נוהגים להקל במה שהם עצמם הורו להחמיר.

      אין זה המדובר בכל שלושת המקרים:

      במקרה (1), רבי חייא בר אבא מפרש את דברי סומכוס, ש'מאריכין' הוא כדי שימליכנו למעלה ולמטה ובארבע הרוחות. כמקובל שאמוראים מפרשים את דברי התנאים.

      במקרה (2), רב הונא מישיבת סורא אוסר מזיגת הכוס, בעוד אמוראי נהרדעא וממשיכותיה פומבדיתא ומחוזא – שמואל, אביי ורבא ורב פפא (תלמיד רבא) מקילים על ידי שינוי. מה החידוש במחלוקת בין שתי אסכולות אמוראים?

      במקרה (3), מימרא אמוראית סתמית 'הני גרעינין דתמרי, ארמייתא שרי לטלטלינהו… דפרסייתא אסור', שכן הן 'מוקצה'.

      כאן האמוראים מיישמים דרכים שונות הידועות כדרכים בהן בהן הותר לטלטל מוקצה – שמואל: ע"י ככר; רבה: ע"י כלי מים; רב הונא בריה דרב יהושע: על ידי היתר של 'גרף של רעי' [שם הותר לטלטל מוקצה משום השהוא מאוס ומפריע לנוכחים); רב ששת זרק בלשונו: שינוי; רב פפא זרק אחרי המיטה (אולי גם זה נחשב על ידו כשינוי? וצ"ב).

      בשום מקרה ממקרים אלה לא מצאנו שאמורא נוהג לקולא בניגוד למה שהוא פסק לרבים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      אם נכנסנו לענייני מחקר – במקרה (3), יש סתמא הקודמת לדברי האמוראים, וניכר שדבריהם מתייחסים אליה. ואכמ"ל.

      • במקרה (2) ניתן לומר גם ששמואל ותלמידיו אינם חולקים על רב הונא.

        רב הונא משמיע את הכלל: 'כל מלאכות שאישה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס, הצעת המיטה והרחצת פניו ידיו ורגליו', רב הונא קובע את הכלל שאסור לעשות דברים של חיבה. ושמואל ותלמידיו נכנסים לפרטים, ומתירים מזיגת הכוס על ידי שינוי המונע גלישה לקירבה.

        מימרות של אמוראים, כמו המשניות, נמסרו לשינון בעל פה. פירוט יתר, היה פוגע ביכולת השינון. הרבה דקדוקים מוטעים נובעים מאי הבנת עובדה זו.

        • מה שהתקשיתי בדברי רב פפא (שבת קמג,א): 'רב פפא זריק בלישניה'.

          בהמשך מביאה הגמרא מקור תנאי לדבריו: 'אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המיטה וזורקן'. דברי רבי זכריה מובאים בתוספתא שבת, פרק יז,ד: זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג בו לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הילל, אלא נוטל ומשליך לאחר המיטה'.

          הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, בפירושו לתוספתא 'חזון יחזקאל' מביא את הסברו של המאירי, שרבי זכריה היה זורק את העצמות והקליפות ישר מפיו, ולכן החזיר את פניו. ברם הרב אברמסקי מדייק מלשון התוספתא 'נוטל ומשליך', שרבי זכריה היה נוטל ביד מפיו ומשליך.

          הגאון רבי דוד פארדו, ב'חסדי דוד' על התוספתא, מפרש כמאירי: 'דמ"ש כאן נוטל ומשליך וכו' לאו דוקא נוטל בידיו קאמר, דאילו בידיו לא היה צריך להחזיר את פניו, אלא כלומר נוטלן ומחזיקן בפיו עד שמחזיר פניו ומשליכן לאחורי המיטה'.

          לענ"ד ניתן לומר שרבי זכריה היה מחזיר את פניו מטעמי נימוס, שלא יראו המסובין שהוא זורק אחרי המיטה, ואולי גם משום 'מיחזי כיוהרא' שלא יראו שהוא מחמיר שלא כב"ש וב"ה. וראו עוד תוספתא כפשוטה לגר"ש ליברמן, שבת עמ' 268, ואכמ"ל.

      • רק הערה חשובה לגבי התיזה של האופטמן –
        לפי מה שנמסר לי ממי שנכח בהרצאה (ההוא סבא…), התיזה שלה *איננה* כי האמוראים נהגו להקל לעומת ההלכה הפסוקה, אלא כי הם נהגו *בניגוד מסוים* להלכה הפסוקה – לעיתים להקל, לעיתים להחמיר, ולעיתים פשוט לפעול בדרך שונה.
        היא טוענת כי ישנם כ- 200 סיפורים תלמודיים הבנויים בצורה הזו: הלכה פסוקה > סיפור מנוגד להלכה, והדבר אומר דרשני (ואכן דרשת יפה:).

  12. שירה ליבוביץ שמידט

    כדאי לקרוא מה שכתב דר' רפאל פוזן כתגובה למכתביהן של פרופ' יהודית האופטמן ודר ענת ישראלי. דבריו הופיעו במוסף שבת גליון 838 ניצבים-וילך. לצערי הוא צודק על "מגמתיות וסחף"
    מתגובותיהן של פרופ' יהודית האופטמן וד"ר ענת ישראלי על רשימתי "דובריה המדומים של היהדות" מתחוור לי שדבריי שבין השורות לא נקלטו כהווייתם אצל שתי הכותבות הנכבדות, ונתחייבתי אפוא לפרשם: את "הרפורמות המנוגדות להלכה" שאירעו בבית המדרש לרבנים באמריקה אחר מותו של פרופ' הגר"ש ליברמן ז"ל תיאר בהרחבה פרופ' דוד הלבני יבל"ח (עלה לא נדף, עמ' 84־80), ובעטיין גם עזב את המוסד המכובד, כדבריו: "חקרתי ובחנתי את הדוגמאות שמביאים חוקרים לכך שחז"ל שינו במודע הלכה מסיבות מוסריות. לא מצאתי שום ראיה ממשית שיכולה לתמוך ברעיון שכזה" (עמ' 86).
    רק מטעם זה התקוממתי כנגד הרצאתה של פרופ' האופטמן – לא בגלל שיוכה המגדרי או הקהילתי – אלא בגלל המגמתיות שבדבריה, שנשמעה לי ולרבים אחרים כ"מדעיות מגויסת" הבאה להכשיר את הסחף בהלכה בבית המדרש לרבנים באמריקה שמאז 1985 תפס תאוצה.
    רפאל בנימין פוזן

    • אכן כדאי לקרוא, ולו כדי לראות כיצד רב וד"ר בישראל אינו מסוגל לענות לעניין ולהשיב כהלכה לדבריה של האופטמן – וזאת לאחר שניתנה לו הזדמנות שנייה לכך!
      שייקח דוגמה מהתגובות של ש"צ לוינגר לעיל, שענה במו"מ ענייני מתוך פרטי הסוגיות, ולא ציטט את פרופ' א' שמצטט את פרופ' ב' שמדבר על ביהמ"ד ג'…

      • לאברהם – שלום רב,

        אני בטוח שהרב ד"ר רפאל בנימין פוזן יכול לכתוב בירור יסודי בפרטי הסוגיות כנגד השערותיה של פרופ' יהודית האופטמן.יש להניח שהיא תפרסם את דבריה בבמה מדעית כלשהי, והוא יגיב, ויהיה דיון רציני. 'מוסף שבת' סוף סוף אינו כתב עת תורני ולא מדעי.

        ואם באנו להצעות – אולי יש מקום לשיתוף פעולה מחקרי בין הרב ד"ר פוזן לפרופ' האופטמן. כידוע הוא מומחה לתרגום התורה, והיא עוסקת בעיקר במצבן של נשים בתקופת חז"ל. התרגום היה אחד האמצעים שנועדו להנחיל את ערכי התורה למי שלא למדו תורה בצורה מסודרת ושפת דיבורם היתה ארמית..

        הוה אומר: התרגום היה מזונה הרוחני של אישה בזמן חז"ל (וגם של מרבית הגברים!). כשהיא באה לבית הכנסת ושמעה את ה'מתורגמן' – זה מה שנותר בידה! חקר התרגום הוא, איפוא, כלי מרכזי להבנת עולמה הרוחני של האישה בתקופת חז"ל.

        בברכת 'מועדים לשמחה', ש.צ. לוינגר

  13. גם אני מצטרף להנ"ל

    אגב חג הסוכות בימים אלו מעניין מה יאמרו כל חסידי ה "ההלכה מותאמת למציאות של כל דור" וכד' שמגיבים כאן תדיר ושטוענים שחז"ל והפוסקים תמיד התאימו את ההלכה למציאות זמנם ומתי שהוא בדורות האחרונים[חלק מהמגיבים הללו מייחסים את "תחילת הקיבעון" לחת"ם סופר]משהו השתבש ונהייה קיבעון וכו' וכו' על הלכות ארבעת המינים

    מעניין מדוע לשיטתם גדולי ארצות אשכנז ראשונים ואחרונים לא פסקו בהתאם למציאות של חייהם בה לא גדלו במקומותיהם עצי דקל ואתרוגים ש"פרי עץ הדר" זה איזה פרי אירופאי כמו תפוח וש"כפת תמרים" כלל לא נצרכים כי "בארץ ישראל שנו" ?

    מעניין מדוע הלכות ארבעת המינים לא השתנו לשיטתם וזאת למרות שלא היו אז מטוסים וניידות ביו ארצות שיכלו להביא סטוקים של סטים של ארבעת המינים מארצות בהן הם גדלים ולכן היו מצבים שלקהילה שלמה היה רק סט אחד אותו כולם נטלו ואז לשיטת אותם טוענים "ההלכה לא מחוברת למציאת ויוצרת חוכא ואיטלולא"?

    נ.ב

    האמת קשה לדעת מה יענו אותם חסידי "התאמת ההלכה למציאות" אם הם בכלל מתעסקים גם בהלכות לא פיקנטיות או שמא רק בדברים הפיקנטיים ובענייני מעמד האשה יש להם מה לומר ובכל השאר עולם כמנהגו נוהג וההלכה אותה הלכה ורק ענייני ההלכה והפמיניזם בראש מעייניהם ורק שם "ההלכה מותאמת לפי המציאות"[מציאות או אג'נדה שמנסה לבנות את המציאות? אבל נעזוב את זה כרגע]

  14. ההצטרפות שלי היא לתגובתה של שירה מלמעלה כמובן ורק עכשיו ראיתי את תגובתו של אברם העברי

    אם כי אני חייב לציין שאני מסכים עם אברם שטוב היה עושה הרב ד"ר פוזן אם הוא היה באמת מתייחס באופן ענייני ומנומק לפרטי דבריה של פרופ' האופטמן ומראה מדוע הוא לא מסכים עם הניתוח שלה

    נכון שהאמירה הכללית שלו לדעתי הייתה חשובה ולכן הזדהיתי עם תגובתה של שירה לעייל אך צודק אברם שאמירה כללית אמורה גם להיות מגובה בטיעונים לגופם של הטענות הפרטניות

  1. פינגבק: Contradicting Rashi at the WCJS « Menachem Mendel

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: