הקדושה שבסתם | רא"ם הכהן

השינוי שחל בדינו של בשר התאווה עם הכניסה לארץ ישראל משקף את המעבר מחיי מדבר טעונים קדושה אל ארץ שבה גם לחולין יש מקום ומשמעות

חלקה הראשון של פרשת השבוע עוסק באריכות בנושא הקרבנות ושאר המאכלים המקודשים, ובעיקר בשאלת מקום ההקרבה והאכילה שלהם. הכתוב מדגיש את הצורך בהקרבה דווקא "במקום אשר יבחר ה'", ואף מציב את ריכוז הפולחן ביהדות אל מול עובדי האלילים שמקריבים לאלוהיהם תחת כל עץ רענן.

ציווי נוסף שנאמר בהקשר זה מתייחס ל"בשר תאווה", כלומר לבשר חולין שהאדם רוצה לאכול: "כי ירחיב ה' א־לוהיך את גבולך כאשר דיבר לך, ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר – בכל אות נפשך תאכל בשר". לכאורה, היתר בשר התאווה עומד בניגוד למציאות שהייתה במדבר: על פי הכתוב, האופן היחיד שבו הותרה אכילת בשר במדבר היה בהקשר של קרבן – "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה… ואל מקדש ה' לא הביאו להקריב קרבן לה'… דם ייחשב לאיש ההוא דם שפך, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" (ויקרא יז, ג־ד). התורה עושה כאן שימוש במילים המוכרות לנו מפרשת נח, "שופך דם האדם – באדם דמו יישפך" (בראשית ט, ו), ורומזת על כך שהריגת בהמה שלא במסגרת ההקרבה הינה רצח לכל דבר.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

על פי פשטי המקראות הפסוקים בפרשתנו מעידים על שינוי גדול שחל בעניין: במדבר נאסרה כל אכילת בשר שאיננה במסגרת עבודת הקרבנות.אם אדם רצה לאכול בשר – הוא חייב היה להקדיש את הבהמה לקרבן, להקריב אותה כשלמים ולאכול את החלקים המותרים לו. לעומת זאת, עם הכניסה לארץ ישראל הותר בשר תאווה, ולישראל הותר לאכול בשר חולין. כך מסביר רבי ישמעאל את הפסוקים: "רבי ישמעאל אומר: מגיד שבשר תאווה נאסר להם לישראל במדברו ומשבאו לארץ התירו הכתוב להם" (ספרי דברים, עה).

כיצד ניתן להבין שינוי זה שבין תקופת המדבר לארץ ישראל? אם בשר תאווה מותר מדוע הוא נאסר במדבר, ולהפך – אם הוא אסור, מדוע הותר בארץ ישראל?

מרחב מחודש

עם היציאה ממצרים והנדודים במדבר נכנס עם ישראל למעין מעבדה: במהלך שנות המסע במדבר הגדול היה העם מנותק ומבודד מכל ההתרחשויות הפוליטיות והתרבותיות סביבו. בלעם אמר על ישראל “הן עם לבדד ישכון“, ותיאור זה מבטא נאמנה את המציאות במהלך שנים אלה: שבטי ישראל סבבו במרחב המדברי, ללא כל קשר לעולם החיצוני. התורה ניתנה לישראל דווקא במציאות חיים זו, ולא בכדי: על מנת לבסס את המגע הראשוני של העם עם התורה, על מנת לקנות את התורה ברובד הבסיסי והראשוני, צריך ליצור מצב שבו המגע איתה יהיה סטרילי ומלא, ללא פשרות או חשבונות. רק מתוך החשיפה המלאה של העם אל האידיאלים הכתובים בתורה ניתן היה לבנות את הקשר בהמשך.

במציאות החיים הניסית והמדברית, כל אירוע היה טעון משמעות רוחנית: מי השתייה של העם בקעו מסלעים, הומתקו באופן ניסי או עלו מבארה של מרים; המזון הבסיסי ירד מהשמים, והכמות הייתה משתנה בהתאם ליום בשבוע; בגדי המסע שלהם נשארו שלמים, וכן הלאה. העם הנודד היה מוקף בהתגלויות א־לוהיות. לא פלא שבמציאות שכזו לא היה כלל מקום לבשר תאווה של חולין, שאינו טומן בחובו משמעות רוחנית כלשהי. לא זו אף זו; התורה מעידה שאיסור בשר התאווה במדבר נקבע גם כחשש מפני עבודה זרה: “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם“ (ויקרא יז, ז). קיים חשש שהעם היה מעניק משמעות רוחנית שלילית לבשר, ולכן התורה מנתבת את התודעה המקדשת אל עבודת ה‘.

ברם, עם הכניסה לארץ חלים שינויים מהותיים בהתנהלות של העם: מרעיית צאן לחיים חקלאיים, מחיי נדודים לחיי קבע, מבידוד חברתי לחיים במציאות רב־תרבותית שבצדה פיתויי התבוללות, מעיסוקים שלווים ושקטים לאיום צבאי תמידי וכן הלאה. שינוי מהותי חל בעקבות כך גם בתחום התודעה הדתית – עם ישראל עובר מתלות גלויה בריבונו של עולם, שמרכז ההתגלות שלו והעבודה אליו נמצא במרחק של דקות הליכה מכל אוהל, אל הנהגה א־לוהית סמויה שמרכזה נמצא במרחק רב, “כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה‘ א־לוהיך לשכן שמו שם“.

המציאות של ארץ ישראל יוצרת אפוא מרחב פעולה נוסף בין הקדושה והטומאה – מציאות של חולין, שיכולה להיות מותרת. אם במדבר נחלקו החיים לשחור ולבן, “כל העדה כולם קדושים“, הכניסה לארץ מחדשת שיש משמעות חיובית גם למציאות החולין. ישנה לגיטימיות לאכילת בשר סתם כך, בשר תאווה. כמובן, ישנן הלכות המגבילות את האכילה כדי שזו לא תיהפך לאכילת איסור, ובוודאי גם את אכילת בשר התאווה אנחנו אמורים לקשר לריבונו של עולם על ידי השחיטה הכשרה, הברכות על האוכל ועולם שלם של כוונות – אך ברובד הבסיסי והפשוט היתר בשר התאווה עם הכניסה לארץ קובע כי בארץ ישראל, גם לעולם החול יש מקום: בית המקדש הנמצא בלב הארץ מקרין כלפי חוץ ומשחרר את החול מכבלי האיסור.

הפשטן והדרשן

זו המשמעות העמוקה של ההתפתחות ההלכתית מאיסור בשר התאווה במדבר להיתרו בארץ, כפי שרבי ישמעאל הבין את פסוקי התורה. הדבר נובע בין היתר מגישתו הלמדנית של רבי ישמעאל, שהניח ש"דיברה תורה כלשון בני אדם" והתמקד בפשטי המקראות. בר־הפלוגתא שלו, רבי עקיבא, למד את התורה בגישה אחרת, והוא היה דורש כל אות וקוץ בתורה. הגישה הדרשנית שלו רואה את כלל הציוויים בנושא בשר התאווה כחלק ממכלול אחד ולא כשלבים נפרדים בהתפתחות הציווי, ועל כן הוא טוען שגם במדבר הותר לישראל בשר התאווה; הפסוקים בספר דברים רק מחדדים ומחדשים כמה הלכות הקשורות בבשר זה, שלמעשה היה מותר כבר במדבר.

גישה זו תואמת לתפיסתו המיוחדת של רבי עקיבא את המציאות. אחד הסיפורים המוכרים על רבי עקיבא מתאר אותו מהלך ליד שרידי בית קודש הקודשים יחד עם תנאים אחרים, וכאשר שועל יצא מבין החורבות בכו כל התנאים ואילו רבי עקיבא צחק. ההסבר הידוע למעשהו של רבי עקיבא, על פי הרב קוק, מתאר את התנא כרואה למרחק – רבי עקיבא מצליח לראות כבר בהווה את מה שיקרה בעתיד ולכן הוא יכול להתעלות מעל הצרות הנוכחיות ולשמוח כבר עכשיו בשמחת הגאולה העתידה. ראייתו המיוחדת של רבי עקיבא היא זו שמאפשרת לו לראות את פריצת הקודש מהמקדש כלפי חוץ כבר במציאות החיים של המדבר, ומתוך כך הוא יכול להחיל מצב זה כבר בעת המסע במדבר.

הרב רא"ם הכהן הוא רב היישוב וראש ישיבת ההסדר בעתניאל

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ג, 2.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 באוגוסט 2013, ב-גיליון ראה תשע"ג - 834 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: