הגבאי הנאמן | מרדכי דוד כהן

רבי דוד סבתו, אביהם של רבנים, היה כדמות מתוך ספריו של בנו, הרב חיים. נציג לעולם שבו לצד התורה והתפילה היו המסירות, האנושיות, התמימות והיושר לערכים מרכזיים. שלושים לפטירתו

שלג כבד ירד באותו לילה בירושלים. "בבוקר", סיפר הרב שבתי סבתו על אביו ר' דוד, "קם כדרכו למניין ותיקין". השלג המשיך לרדת ולהיערם ואמו עצרה את ר' דוד וביקשה ממנו שלא ילך, "מי יוצא מהבית בשלג כזה?". אך ר' דוד לא הסכים, "ומה אם אחד המתפללים יבוא, יגיע לבית הכנסת וימצא אותו נעול? מה יעשה? יתפלל בחוץ? רק בגלל שגבאי בית הכנסת לא בא לפתוח אותו עבורו?". כך, בגיל 87, בקור העז, בשלג, פסע ר' דוד לאט ובזהירות לבית הכנסת ופתח אותו. אף מתפלל לא בא, והוא התפלל בבית הכנסת לבדו וחזר לביתו.

במוצאי שבת פרשת פינחס הובא ר' דוד סבתו למנוחות בגיל 94. בין אלפי המלווים ניכרו מאות רבות מתלמידיהם של בניו: הרב חיים סבתו מהישיבה במעלה אדומים, ד"ר מרדכי סבתו מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן – שזכיתי להיות תלמידם – והרב שבתי סבתו ממצפה יריחו, לצד בני משפחה וחברים של האחים אהרן וניסים והאחות פרידה. האחים הספידו את אביהם וסיפרו על חייו של הגבאי המסור מבחרותו ועד יומו האחרון. אי אפשר היה לעזוב את רחבת ההספדים ורק קרוב לשעה שתיים בלילה חזרתי לביתי.

ר' דוד סבתו נולד במצרים למשפחה גדולה, הוא התייתם משני הוריו ודאג לאחיו. אולם מעבר לדאגתו ואחריותו למשפחה, כבר כנער צעיר היה גבאי בית כנסת. במשך שמונים שנה שירת כגבאי במסירות אין קץ. בתחילה היה גבאי בית הכנסת "אהבה ואחווה" שבמצרים, לאחר מכן גבאי בית הכנסת הירושלמי שבמעברה ולבסוף, עד יום מותו, היה גבאי בית הכנסת "דוד משען"  שבשכונת קריית יובל. בכל עשרות שנות גבאותו לא הפסיד תפילה מעולם. בגשם ובשלג היה מגיע, מעיר את השחר, פותח את בית הכנסת וסוגר אחרי אחרון המתפללים. תמיד עלה ברחוב המוביל מן הבית לבית הכנסת ברגל, תמיד בצניעות, מכיר כל מתפלל ויודע את צרכיו ובקשותיו. איש אחד, שיחד עם רעייתו מרסל לבית שויקה הקים משפחה מפוארת של תלמידי חכמים גדולים.

לא הפסיד תפילה, בגשם ובשלג היה מגיע, מעיר את השחר. רבי דוד סבתו                ציור: שרה נצחיה סבתו

לא הפסיד תפילה, בגשם ובשלג היה מגיע, מעיר את השחר. רבי דוד סבתו ציור: שרה נצחיה סבתו

מדבקות לעניים

לאורך ימי השבעה ישבו הבנים בחצר תחת צילייה גדולה כדי שיוכלו לקבל את המוני המנחמים, שכן לתוך הבית הקטן (ר' דוד לא היה מוכן בשום אופן לעבור לדירה גדולה יותר) לא היה ניתן להכניס את כולם. מבוקר עד ערב העבירו את המיקרופון ביניהם וסיפרו סיפורים על אביהם, ולפעמים גם מי מהקהל הוסיף סיפור משלו.

הרב שמעון אלוף, ידיד המשפחה, סיפר שפעם אחת, ביום גשם שוטף, נפל ר' דוד על פניו בדרכו לבית הכנסת. כל פניו כוסו דם אך הוא לא הסכים להתפנות למרפאה. הוא המשיך בדרכו, פתח את בית הכנסת לתפילת מנחה, ונשאר עד סוף תפילת ערבית. רק לאחר מכן פנה לטפל בעצמו.

נענה הרב חיים וסיפר כיצד בחתונה של אחיו מרדכי, הוא היה ממונה להביא את הוריו לחופה. כאשר הגיע לביתם כדי לקחתם איתו לאולם, התברר שאביו בבית הכנסת. הלך לבית הכנסת ומצא אותו, אך אביו לא הסכים לבוא. רק כשסיימו בבית הכנסת תפילת ערבית, ורק לאחר שיצא אחרון המתפללים, נעל ר' דוד את בית הכנסת והסכים לנסוע לחתונת בנו.

הוסיף וסיפר הרב שבתי כיצד בימים הנוראים, בעודו בחור צעיר, כאשר מכרו בבית הכנסת של ר' דוד את העליות לתורה, ביקשו רבים בקהל לקנות את עליית המַּשלים. המחיר עלה ועלה עד שהגיע לאלפיים שקלים. אז קם אחד המתפללים וצעק "אלפיים וחמש מאות", סכום עצום באותם ימים. ר' דוד הגבאי הכריז פעם ראשונה ופעם שנייה אלא שאז, מקצה בית הכנסת, התרומם אדם זקן בעל זקן ארוך ולבן ואמר בקול חלש "שלושת אלפים". ר' דוד לא היסס, ומיד בלי לחכות עמד והכריז "זכה".

לאחר התפילה ניגש אליו בנו ושאל מדוע נתן מיד את העלייה לאותו זקן ולא חיכה כמקובל לראות אם מישהו יוסיף עליו. ר' דוד לא ענה, ולאחר ימים ביקש מבנו לבוא איתו למרכז העיר. ברחוב צדדי הם ראו את אותו זקן עומד ומוכר עיתונים. ר' דוד שאל את בנו שבתי כמה לדעתו מרוויח זקן זה ביום. את התוצאה הכפיל בימי החודש ובימי השנה ויצא לו הסכום 3,000. אמר ר' דוד לבנו, "היהודי הזה שם בצד את כל מה שהוא מרוויח ונותן את הכול תמורת עליית משלים. איזו מסירות יש לו. האם אני יכול לוותר על כזו מסירות?"

סיפר הבן אהרן כיצד לפני הימים הנוראים קרא לו אביו לעזור לו להדביק מדבקות על כיסאות האנשים שקנו את מקומם, "פתאום אני רואה שאבא נותן לי חמש מדבקות עם השם 'יהודה כהן' עליהן". ר' דוד ביקש מבנו להדביק את המדבקות האלו בחמישה מקומות מרוחקים זה מזה בבית הכנסת. "שאלתי אותו, 'אבא, מי זה יהודה כהן הזה? ואם הוא קנה חמישה מקומות אז תושיב את המשפחה יחד…?'. אבא לא ענה, כהרגלו שתק, ואני ממשיך להדביק ולא אומר כלום. רק ביום כיפור הבנתי. הגיעו עניים שלא היה בכוחם לקנות מקום בבית הכנסת, אבא לא רצה בשום אופן שמישהו ידע שהם לא שילמו ולכן הושיב כל אחד כזה במקום שהוא כביכול קנה".

אחזקת רכב

לפרנסת משפחתו עבד ר' דוד קשה בעבודות דחק, וקיבל עליו ייסורים של אהבה. מיד כשחזר מן העבודה מיהר לשוב לבית הכנסת. בספרו של הרב חיים "בואי הרוח" מצויות עדויות לכך. הוא מספר כיצד כילד היה מלא הערכה לאביו שאינו מוותר ויוצא לעבודה עם שחר. באחד הפרקים הוא מספר כיצד ניגשו אליו במעברה יום אחד שתי זקנות וביקשו ממנו להביא מהצרכנייה מצרכים עבור תלושים. "לא אמרתי לה שאבא עובד מן הבוקר עד הערב ואני לומד, ואני רק עושה טובה לשתי זקנות גלמודות שגרות יחד וקשה עליהן ההליכה, ידעתי שלא תאמין, נמלאתי בושה".

הרב חיים כותב בספרו כיצד הודיע הרב לויכטר, המלמד בתלמוד תורה, שעל כל הילדים לבוא מחופשים לקראת פורים. חיים הקטן ראה את ילדי המעברה מתחפשים לקאובויים ולאינדיאנים וחיפש הזדמנות לפנות אל אביו ולבקש שיקנו גם לו תחפושת, אולם אביו לא התפנה לכך.

"אותם ימים היה אבא חוזר מן העבודה בשעה מאוחרת, לאחר כמה שעות נוספות שהצליח להשיג, ומיד היה רץ לתפילה. בבוקר אף פעם לא ראיתי אותו. חיכיתי לערב שבת. לפני כניסת השבת ארבתי לאבא ותפסתי אותו ברגע פנוי. אבא, אמרתי, המנהל לויכטר אמר שכולם צריכים לבוא בעוד שבועיים לתלמוד תורה מחופשים. הביט בי אבא ואמר: 'בוודאי, אם המנהל אמר צריכים להתחפש', ופנה בזריזות ללכת לבית הכנסת לקבלת שבת".

על תמימותו ויושרו סיפרו הבנים אנקדוטות קצרות נוספות.

סיפר הבן אהרן כיצד פעם התקשר אליו ממקום העבודה ואביו לא היה מוכן לענות לו. כששאל אותו מאוחר יותר מדוע לא ענה תמה האב, "האם קיבלת רשות מן המנהל להתקשר על חשבון העבודה?"

אחד הבנים ציין שאביו נזהר כל כך בקופת הצדקה של בית הכנסת עד שלא היה מוכן אפילו לפרוט שטר כסף תמורת המטבעות שבקופה, כי "במעות צדקה לא נוגעים". ובן אחר סיפר: "אבא עבד שנים בבנק הדואר. לימים ביקשו לתת לו העלאה במשכורת בצורה של 'אחזקת רכב', סעיף שהייתה בו תוספת משמעותית למשכורת. אבא לא היה מוכן בשום אופן! 'אין לי רכב, לא אקבל אחזקה על רכב שאין לי…'".

אסיר ציון

כפי שסיפרו בשבעה, ר' דוד לא היה מרבה מילים סתם, ולעתים קרובות היה שותק. היו בו מן האיפוק ומן הקפדנות, מה שיצר אולי ריחוק מסוים. ר' דוד דרש מבניו והקפיד איתם, שיקומו עמו לתפילת ותיקין, שילכו לשיעורי התורה בבית הכנסת, שישבו וילמדו ושיסייעו בבית. הוא לא היה משבח אותם על כך, אלא היה מאופק כאומר להם אין פה מה לשבח, הרי זה מובן מאליו.

מעולם לא דיבר בתפילה. סיפר הרב שבתי שכשפרצה מלחמת יום כיפור וקראו לו מבית הכנסת להתגייס, הוא פנה אל אביו, סיפר לו שפרצה מלחמה ושעליו ללכת. הוא חיכה שאביו ייפרד ממנו לשלום וייתן לו את ברכת הדרך, אולם אביו רק הביט בו במבט ממושך ואז ללא מילה חזר לסידור ולתפילה.

גם בספר "תאום כוונות" מספר הרב חיים שכאשר חזר מן המערכה, לאחר חודש שלא היה בבית, אמו פתחה לו נרגשת את הדלת, אולם אביו המשיך לשבת מאופק על כיסאו.

"ניגשתי לנשק ידיו של אבא, כמה גאה היה בי ביום שהתגייסתי וכמה גאה היה בי ביום שבאתי מן הטירונות לחופשה הראשונה עם המדים שכתוב עליהם צה"ל, מי חשב אז על מלחמה. אבא ישב מאופק בפנים מתוחות, יודע הייתי לכמה כוח נזקק הוא כדי שייראה שלו ויודע הייתי ששפתיו לוחשות מזמורים של תהלים. כמעט ויכולתי לנחש אותם".

אוהב גדול של ארץ ישראל היה ר' דוד. הוא ישב בכלא במצרים משום שהשלטונות חשדו בו שהוא פעיל ציוני. בשל החשד הזה גם גירשו בסופו של דבר את כל המשפחה ממצרים. בעצם, ר' דוד היה אסיר ציון. לאחר שעלה עם משפחתו באונייה "ארצה", דאג שתמיד יהיו מונחים על השולחן בבית פירות ארץ ישראל. מעולם לא היה מוכן לומר מילה רעה על הארץ.

סיפר הרב חיים שמדי יום רביעי היה הולך עם אביו לקניות בשוק. תמיד היה האבא קונה בננות ופעם אחת לא קנה. הרב חיים שב והזכיר לו, "צריך לקנות בננות", אבל האבא לא ענה. לבסוף אמר הרב חיים, "אני יודע למה אתה לא קונה בננות, כי הן לא טובות". עצר אותו אביו, הסתכל עליו ואמר לו, "חס וחלילה. מי אנחנו שנאמר על הבננות של ארץ ישראל שהן לא טובות".

 בסיפור הנפלא "שברי לוחות", מתוך הספר "אמת מארץ תצמח", מתאר הרב חיים את הסבא שהפך מלוחות שלמים במצרים לשברי לוחות במעברה. המשבר הקשה שעובר הדור המבוגר עם הגיעו לארץ הוא מוטיב חוזר בספרות הישראלית שעוסקת באותה תקופה. משוררים וסופרים רבים תיארו את הוריהם או סביהם שזכו לכבוד ולהערכה רבה בארצות מוצאם והנה דווקא בארץ הם מתגוללים בחוסר מעש ללא הערכה, ללא עבודה וללא תלמידים.

העלייה לארץ היא מעשה שיש בו הקרבה גדולה לדור העולה, אך דור הבנים או הנכדים כבר עשוי לפרוח. הסב הפך לשבר כלי במעברה, האבא ר' דוד אמנם הסתגל לארץ וזכה לכבוד אך גם הוא שילם מחיר לא פשוט בשל הנטל הכלכלי ובשל המעבר התרבותי. אולם בדור הנכדים ניכרים הכוחות שהארץ נוסכת בהם והרמה הרוחנית שאליה היא יכולה להוביל. ועם זאת, תפארתם של בני משפחת סבתו ורבניה אינה רק על הארץ שבה התחנכו ופרחו, אלא גם על השורש שממנו ינקו. "ותפארת בנים – אבותם".

הכותב הוא מורה לספרות, בוגר ישיבת "ברכת משה" 
במעלה אדומים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ג, 2.8.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-2 באוגוסט 2013,ב-גיליון ראה תשע"ג - 834. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ובניו וחתנו (אף הוא כהן) מצטרפים לנוטריקון 'חשמנא"י' – חיים, שבתי, מרדכי, נסים, אהרן, יונתן.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: