עצבות שאין לה סוף | ירון אביטוב

המוות תוקף את עולמן של נערות צעירות שהסביבה אינה מבינה ללבן. ארבעת סיפורי הקובץ מספקים תובנות מפתיעות בספר בשל שכתבה נערה בת גילן של גיבורותיה

966691מניפת הצבעים של המוות

כרמל בן נפתלי

אחוזת בית, 2013, 184 עמ‘

נגה ואביב מצטרפים להוריהם ולמשפחה נוספת, שהם רואים בה מודל למשפחתיות טובה, לנסיעה לאיטליה. בעוד המשפחה האחרת יודעת לשמור על החום המשפחתי, הוריהם של נגה ואביב מחליטים לצאת בוקר אחד לנסיעת "רומיאו ויוליה" לבדם, בלי ילדיהם ובלי לספק להם הסבר כלשהו על כך שהם בסך הכול רוצים לחזור למחוזות ירח הדבש שלהם.

הילדים מקבלים קשה את הידיעה ששכחו אותם במלון והם מוצפי חרון על הוריהם האנוכיים והשקועים מדי בעצמם ובאהבתם. וכך, עד שנגה מאחלת להם שימותו ("אני שונאת אותם. הלוואי שימותו", עמ' 139), וגם אחיה המבוגר ממנה מצטרף בלי למצמץ: "כן, הלוואי". למרבה הצער, משאלתם של הילדים מתגשמת. בדרך למחוזות אהבתם נופל הרכב השכור של ההורים לתהום והם נהרגים.

נגה ואביב מתקשים להזיל עליהם דמעה. מתקשים עד כדי כך שגלי, חברתה של נגה, מטיחה בה האשמה חמורה שחורתת בה עצב לתמיד: "את אפילו לא נראית עצובה, הכי נורא זה שהם מתו באשמתך. את אשמה… שמעתי שאמרת שאת רוצה שהם ימותו" (151). נגה מתכחשת לאשמתה, לא יודעת לעבד את כעסיה על כל העולם לתהליך אבל נורמלי יותר ומפתחת למעשה הפרעה נפשית. לימים, כשסבה מספר לה בחביבות כיצד הוריה הכירו ביניהם וכיצד נפל מהמרפסת כאשר תצפת עליהם בדאגה, היא מאחלת גם לו שימות: "חבל שהוא לא מת מהנפילה" (148).

המוות גורם לשינוי קוטבי בהתנהגותן של הגיבורות צילום: שאטרסטוק

המוות גורם לשינוי קוטבי בהתנהגותן של הגיבורות צילום: שאטרסטוק

שימותו

הנובלה הקצרה, "הכחשה", עוסקת כמו שלושת הסיפורים האחרים בקובץ בתמות דומות: חיים ומוות, ובעיקר המוות והשפעתו על החיים, וכן במערכות יחסים בין ילדים להוריהם, בין ילדים לסביהם, ובין נערים, ובעיקר נערות, בני אותו הגיל. סיפוריה של כרמל בן נפתלי מאפשרים הצצה נדירה ואותנטית לעולמם של בני נוער. אותנטית בעיקר בכך שסיפורים אלה נכתבו על ידי בת גילם.

הנובלה הקצרה ושלושת הסיפורים מתחברים כולם למניפה אחת ונראים לעתים כמעין מחרוזת. הם עוסקים במרדנות של בני נוער ובמחשבות מוות המתחפשות ליצר חיות עז. בסיפור "כעס" מדובר בהתמודדות של נערה עם מותה של חברתה הקרובה בתאונת דרכים. מוטיב תאונת הדרכים חוזר על עצמו גם ב"הכחשה", כמו גם מערכת היחסים המורכבת והמסוכסכת בין שתי חברות טובות לכאורה. ב"זעזוע" נערה ממשיכה להתאבל על סבה שמת כשהייתה בת שמונה והיא לוקחת את האבל שלה הכי רחוק שאפשר. וגם בסיפור "חוסר אונים" נוקש המוות בדלת.

ארבעת הסיפורים, העוסקים בעיקר בהתמודדות של ילדים ובני נוער עם מוות – של אדם קרוב (הורים, סב) או אדם רחוק – מגיעים למסקנה לכאורה מפתיעה: מותם של הקרובים ביותר, למשל ההורים, לא מותיר לכאורה בגיבורים משקעים קשים המונעים מהם להמשיך בחייהם (הדבר בולט כאמור בעיקר בסיפור "הכחשה"), בעוד שלעתים עוצמת התגובה הרגשית דווקא על מותו של אדם זר היא עוצמתית יותר מהתגובה על מות אדם קרוב, ולבטח חורתת סימנים בנפשותיהם.

כך למשל בסיפור "חוסר אונים", שבו מותו של אדם זר בסופרמרקט גורם טראומה קשה לילד שהיה עד אז שמח בחלקו. המוות הזה מתרחש ממש לעיניו, כאילו הסיפור אומר לנו: קרוב לעין, קרוב ללב. בעוד שבסיפור "הכחשה" ההורים מתים בתאונה רחוקה, והילדים, שלא ממש אוהבים את הוריהם המאוהבים בעצמם, מגיבים במפתיע כאילו כל זה לא ממש נוגע להם.

מרד קיומי

ארבע נערות הן גיבורות הסיפורים, כולן מתמודדות עם מוות או עם טראומה אחרת בדרכים שונות, אבל כמדומה שמדובר בארבע פניה של אותה נערה. פעם קוראים לה חן, ופעם קרן, ופעם אלה ופעם נגה, נערות פיקחיות ונבונות מכפי גילן, אך גם קצת מיוסרות ודיכאוניות ומבקשות במחשבותיהן את המוות. כשהמחשבות על המתים אינן מספיקות לנערה גיבורת הסיפור "זעזוע", היא אף מתנסה בסמי הזיה כדי להתחבר איתם.

בכל הסיפורים, המוות או הטראומה גורמים לשינוי קוטבי בהתנהגותם של הגיבורות וגם של גיבורי המשנה, שהם בדרך כלל ידידים בני גילם. הנערות לא לגמרי מבינות את עצמן, הוריהן מבינים אותן אף פחות, והם אינם יודעים לטפל בבעיה מיד עם התהוותה. נדרש להם זמן רב לאתר אותה, אם בכלל, כמו בסיפור "חוסר אונים" שבו נדרשות להורים מספר שנים לגלות שבתם מרעיבה את עצמה ובעצם סובלת מאנורקסיה. ההורים מנסים להעלים עין, מתוך אמונה שמדובר בלא יותר משיגעונות גיל ההתבגרות, אבל כבר מלכתחילה מובן שמדובר בסיפור כיסוי למשהו עמוק הרבה יותר.

הנערות בסיפורים אינן מצהירות בגלוי על מרדנותן, אבל בתוכן פנימה הן שומרות טינה וכעסים שילכו איתן למעשה גם הלאה. למעשה, מרדנותן היא קיומית יותר מאשר דקלרטיבית, ומשום כך אולי אף עוצמתית יותר.

כרמל בן נפתלי כתבה את הנובלה הקצרה ואת שלושת הסיפורים הללו כשהייתה בת ארבע עשרה  ("זעזוע" ו"חוסר אונים") ושש עשרה בלבד ("כעס" ו"הכחשה"), ולנוכח רמתם, בשלותם הגדולה והתובנות שהם מספקים כמעט לכל אורכם מדובר ללא ספק בהפתעה ספרותית של ממש.

בן נפתלי גם מהפכת את הדימוי שיצא לבני נוער, שהם כביכול עסוקים רק בעיסוקים נהנתניים ולא מתמודדים מספיק עם השאלות הגדולות של החיים. התמות בסיפורים אמנם חוזרות על עצמן קצת יותר מדי, ואולי כדאי שבספר הבא תרחיב בן נפתלי את מניפת הצבעים הספרותיים שלה ובעיקר את מגוון הנושאים שעליהם היא כותבת. אולם אין חולק על העובדה שכבר שנים רבות לא הייתה בספרות הישראלית פריצה של בני הגיל הזה עם יצירה בעלת ערך כמו זו של בן נפתלי.

ואולי כרמל בן נפתלי, המרבה לעסוק בסיפוריה בצער, תהפוך למקבילה הישראלית של ילדת הפלא הצרפתייה פרנסואה סאגאן. אלא שבניגוד לסאגאן, מחברת הרומן הידוע "שלום לך עצבות", בן נפתלי לא נפרדת אף לרגע בסיפוריה מהעצבות, שממשיכה ללוות את הקוראים גם לאחר סיומם ומותירה אצלם ללא ספק טעם של עוד.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ג, 26.7.2013

פורסם ב-26 ביולי 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון עקב תשע"ג - 833, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: