לכתוב את הנשיות | אפרת גרבר ארן
בתי המדרש נפתחו זה מכבר לנשים, אך עדיין רק מיעוטן כותבות ויוצרות בתחומי ההלכה ובכלל. מוכרחות להשמיע את הקול
על האשה לכתוב את עצמה: על האשה לכתוב על האשה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הן הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן; מאותן סיבות, תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה. על האשה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית.
במלים אלו נפתח המאמר "צחוקה של המדוזה" (1975) מאת הלן סיקסו, פמיניסטית יהודיה אלג'יראית. כמעט ארבעים שנים עברו מאז פרסום המאמר הזה, והשאלה נוקבת: עד כמה השתנתה המציאות מאז? העיתון שבו מתפרסמים דברים אלה ודאי אינו מרחיק נשים מן הכתיבה; אדרבה, החברה הליברלית מעודדת כיום נשים לכתוב ולהתבטא. אני בטוחה שעורכי המוסף שמחים בכל מאמר רציני, ללא הבדל גזע ומין. אם כן, למה נשים עדיין כותבות כל כך מעט?
במעבר מהיר על תוכן העניינים בעשרת הגיליונות האחרונים של מוסף "שבת", מצאתי ששיעור הכותבות עומד על 27% בלבד, קצת יותר מחצי מחלקנו באוכלוסייה. לאיפה אנחנו נעלמות? למה אנחנו נאלמות?
האם לא ראוי לדון בהלכות במושגים נשיים יותר? לימוד בבית מדרש. צילום : מרים צחי
קולו של הגוף
בשבת פרשת דברים פורסמו במוסף זה שבע תגובות למאמר בנושא "קדיש יתומה" שפורסם שבוע קודם לכן. שבעה מאמרים, כשאף לא אחד מהם נכתב על ידי יתומה, או מי שעתידה ביום מן הימים להיות ליתומה (בדרך הטבע) – אישה. אני בטוחה ויודעת שאילו היה מגיע מאמר של אישה הוא היה מתפרסם בשמחה, וזה אכן קרה בשבוע שלאחר מכן, בגיליון פרשת ואתחנן. אך בגיליון פרשת דברים, כאמור, גברים רבים דיברו על נשים, על "נחת הרוח" שלהן, שלנו. אך אף אחת מאיתנו, אלה שההלכה הזו השפיעה, משפיעה ותשפיע עליהן, לא השתתפה בפולמוס.
הגדיל לעשות אחד הכותבים אשר דיבר על כיסוי הראש והמחשופים שלנו, אשר לאורם אין לנו, ולגברים היושבים עמנו, זכות לקחת חלק בדיון. ואנו, אפילו טפח אחד מדעתנו לא חשפנו, שתקנו, נאלמנו דום, והעלמנו את עצמנו מהדיון החשוב הזה, אחד מני רבים.
הקשר בין הכתיבה והגוף הנשי בא כאן שוב לידי ביטוי, אותו קשר שסיקסו עמדה עליו במאמרה שצוטט לעיל. דנים בגופנו, בנפשנו, בדמנו ובחלבנו – ואנו שותקות. הדבר בולט במיוחד כאשר מדובר בשיח הלכתי, אך הוא קיים, יש להודות, גם בשיח המשפטי ("יש נשים שנהנות מאונס"); בשיח האקדמי, הרפואי ועוד ועוד – בכולם אנו נוכחות־נפקדות, מיעוט שבמיעוט, מפחדות לכתוב את עצמנו על עצמנו. מדוע? חלקנו חוששות שיתייגו את כתיבתנו כנשית מדי או כבלתי רלוונטית לדיון. "לא פעם נמלאתי כעס במהלך דיונים מופשטים, כאשר גברים אמרו לי 'את סבורה כך משום שאת אישה'", כתבה סימון דה בובואר, וכיום, בגל ה"מי סופר" של הפמיניזם, אני רוצה לצעוק – "אכן, אני סבורה כך משום שאני אישה. ואתה, אתה סבור כך, בין השאר, משום שאתה גבר". וזה בסדר.
סיקסו טוענת שההרחקה מהכתיבה באה בד בבד עם ההרחקה מהגוף. אני חשה בגופי שטענתה נכונה כל כך. לא בכדי נכתב "קול באשה ערווה" – הקול יוצא מהגוף; המילה המורכבת מאוויר ותנועה, מגוף ונשימה/נשמה. ואנו, מגיל קטן למדנו: התכסי, התלבשי בצניעות, אל תגעי, אל תתקרבי, את טמאה לעתים כה קרובות, מלוכלכת, אל תחשפי, אל תגלי. אנו גדלות במוסדות חינוכיים וחברתיים אשר מעודדים אותנו להתרחק מגופנו, לסלוד ממנו, לעתים אף לשנוא אותו. כיצד נלמד אותו מחדש? כיצד נגלה בו טפח ועוד טפח. כיצד נוכל מחדש להשמיע ממנו קול, לדבר, לכתוב?
אם נשוב לשיח ההלכתי, שבו כפי שאמרתי היעדרותן של נשים בולטת במיוחד, אני רוצה לברך על הקיים ולבכות על החסר. לברך על הקיים – נשים לומדות היום, שותפות מלאות בבתי מדרש הלכתיים מסוימים, דוגמת "בית מורשה", "בית הלל", "נשמת" ונוספים. קולן נשמע והוא חשוב. הן מצילות נפשות ממש במקרים רבים, ותורמות הרבה להלכה, לחיים ולחיות. ולבכות על החסר – לעתים אני חשה שגם כאשר נשים שותפות בשיח, פעמים רבות הן עדיין לא מעִזות להיות בו כשלעצמן, במלוא הווייתן, כולל עם גופן הנשי. הן משחזרות במידה רבה את השיח הגברי, החשוב – אך לא הבלעדי, שגם הוא צריך אולי חיבור מחדש אל הגוף.
שלפו את העט
"אני אומרת שצריך מפני שלא הייתה עדיין, כמעט בכלל, כתיבה שכתבה את הנשיות", כותבת סיקסו, ואני מצטרפת – לא הייתה עדיין (למיטב היכרותי) כתיבה הלכתית שכתבה את הנשיות, ששיקוליה היו הגוף הנשי, הצרכים שלנו, נסיבות חיינו, הייחוד שלנו. הכתיבה ההלכתית מקדמת דנא מתבוננת במציאות דרך נקודת מבטו של הגבר – מה יעשה לו הגוף הנשי כאשר ייתקל בו? כיצד הוא יתמודד עם פגיעה באישה שלו, שאולי הוא גם אוהב? גם הלכות נידה, המיועדות לכאורה לנשים בלבד, נכתבות מנקודת מבט גברית. בלטה לי במיוחד ההלכה המבקשת להכניס את העד עד מקום שהשַּׁמָּשׁ מגיע. עד מקום שהגבר מגיע, כי זה המקום שאותו הפוסקים מכירים, הם שם. האם לא ראוי לדון בהלכות נידה במושגים נשיים יותר? עד מקום שאצבעה מגיעה, נניח? (ראו בית יוסף סימן קצ"ו. ומעניין לראות שהוא אף שמע מ"נשים פיקחות" שהכנסת העד לעומק זה פוצעת אותן, וכן הוא מביא דעות רבות להקל. לאור זאת, וגם על אף זאת, הוא פוסק להלכה לעשות כן ביום אחד מתוך השבעה).
בקבוצת הרשת המפורסמת, שבה אני גאה להיות חברה, "אני פמיניסטית דתייה ואין לי חוש הומור", התפתח תחביב חדש (בהנהגתה של מיכל ברגמן), והוא לדבר על ההלכה במושגים מגדריים הפוכים. נשאלות כל מיני שאלות כמו – האם לגבר מותר לברך שהחיינו בברית המילה של בנו? האם מותר לגבר לקדש על היין? מובן שהדברים נאמרים בצחוק, אך האם אי פעם ההלכה ניסתה לשאול את אותן שאלות שהיא שואלת על נשים – על גברים? האם לגבר מותר להגיד קדיש יתום? האם זה לא פוגע בציבור? מיהו בכלל הציבור? האם גברים הם חלק מהציבור? שאלות אלה נשמעות תמוהות, שלא לומר פמיניסטיות־רדיקליות־מתלהמות, אך השאלות ההפוכות נשמעות לנו כל כך רגילות. "הנשים" הן שאלה אחת גדולה, עדיין אובייקט, עדיין ה"אחר".
אינני מבקשת להדיר גברים מהשיח ההלכתי, אך אני מבקשת שהשיח יחדל להיות שיח "הומוטקסטואלי", ויכיל בתוכו קולות שונים, שיהיה שלם יותר.
חברותי, אחיותיי, אמותיי ובנותיי – כתובנה בדיו לבן, כתובנה בדיו אדום, כתובנה גם בדיו השחור, המסורתי, רק כתובנה! השמענה את קולכן! כי קולכן ערב ומראכן נאווה! קולכן, קולנו, חשוב בשיח הציבורי. הוא יכול להעשיר אותו, לחדש אותו, לגאול אותו. שיח שיש בו נשים וגברים יחד יוכל להביא לאהבה ולפרי חדש בעולם, שנאמר "פרו ורבו ומלאו את הארץ" ונאמר "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כפי שכדי למלא את הארץ בילדים צריך אישה ואיש, כך בשביל למלא את הארץ בדעה צריך אישה ואיש.
קריאתי מופנית גם אל מערכת החינוך, הממסד הדתי, אבות ואמהות – עודדו את בנותיכן לחשוף את דעתן, לגלות את מחשבתן, לכתוב את גופן, את ניסיונן. הסתרנו מספיק בגלוּת, כעת הגיע הזמן לגלוֹת, לגילוי, לגאולה.
בעבודתי בתנועת "נאמני תורה ועבודה" ניהלתי בחודש האחרון תחרות כתיבת מאמרים קצרים לכתב העת "דעות". לצערי, על אף תחינותיי לחברותי הפמיניסטיות, רק 10% מהמאמרים הוגשו על ידי נשים. אני רוצה לקוות שבתחרות שתתקיים בע"ה בשנה הבאה יהיו 51% נשים, כמו חלקנו באוכלוסייה.
אפרת גרבר־ארן, בוגרת בית המדרש הגבוה לנשים במגדל עז, היא סטודנטית מחקר לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון ורכזת הצעירים בתנועת "נאמני תורה ועבודה"
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ג, 26.7.2013
פורסמה ב-26 ביולי 2013, ב-גיליון עקב תשע"ג - 833 ותויגה ב-כתיבה, נשים. סמן בסימניה את קישור ישיר. 47 תגובות.
מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות 
כתבת יפה. מתחבר בטבעיות למאמר על יל"ג.
הדברים צריכים להיאמר בקול ברור וצלול:
אכן התורה וההלכה רואים בדרך כלל את הגברים כנציגי הציבור והעשייה ההלכתית הציבורית כ"שרי החוץ" ואת הנשים כ"שרות הפנים" והאחראיות על הבית פנימה "אשתו זו ביתו" כך גם העניין בקבלה שהאיש הוא המשפיע והאישה מושפעת -יסודות "הדוכרא" וה"נוקבא" הקבליים שהמהר"ל בהביאו רעיון זה משתמש במינוחים הפילוסופיים היוונים "חומר" לעומת "צורה"- נכון שיש חריגות כמו דבורה הנביאה ושלומציון המלכה שהייתה יראת שמים ומופת למנהיגות בניגוד לבעלה ושאר בית חשמונאי שחברו לצדוקים ושיש והיו תמיד נשים מנהיגות ציבור
אך בכלליות כך התורה רואה את העניין ואת תפקידיהם של הגברים והנשים בעולמינו וזאת מבלי לסתור את העובדה שחובה קדושה לשלב את הנשים בחיי התורה בכל איפה שאפשר וששייך אליהן מבלי לשנות את המסר המרכזי של התורה המסורה לנו מדור לדור[ויעויין על כך באגרות משה או"ח ח"ד סי' מט בתשובתו על היחס הראוי לפמיניזם הדתי ובלשונו שם "תנועת הנשים השאננות והחשובות"]
המציאות מראה שדווקא להרבה נשים זה מתאים מאוד וכלל לא מפריע מי שמעוניינת ומי שמעוניין בדרך אחרת הזרם הקונסרבטיבי והזרם הרפורמי פתוחים בפניהם לרווחה
אכן, צריך לומר בקול רם וצלול שזה היה המצב עד היום, והוא אכן מתאים לנשים רבות.
אבל, כבר חז"ל, בנגלה ובנסתר, ידעו שמערכת יחסים בה האיש גבוה מן האשה, איננה היחידה, אולי אפילו לא האידיאלית.
והענין הזה נמצא לרבותינו רמוז בהגדות במקומות רבים, כענין שאמרו במדרש חזית (שהש"ר ג כא):
שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר ברבי יוסי:
אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שה"ש ג יא)?
אמר לו: הן.
אמר לו: היאך?
אמר לו: משל למלך שהייתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי.
כך בתחילה חבב הקב"ה את ישראל וקראן בתי, הדא הוא דכתיב (תהלים מה יא): שמעי בת וראי. ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר (שה"ש ה ב): פתחי לי אחותי רעיתי, ולא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר (ישעיה נא ד): הקשיבו אלי עמי ולאומי, לאמי כתיב.
עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, אמר לו אילו לא באתי אלא לשמוע זה הדבר מפיך די:
השינוי מפחיד, ועוד יקח זמן. יש הרבה לדייק כדי שלא נצא מגבולות ההלכה, אבל הוא צריך וחייב לבוא.
שלום חיים
תודה על הבאת דברי המדרש ,לא הכרתי את המדרש הנ"ל והחכמתני אשריך!
אבל לגבי סוף דבריך על השינוי שכדבריך "חייב לבוא":אתה מדבר על שינוי שצריך להגיע בנושא ללא יצאה מגבולות ההלכה אבל אתה יודע היטב שבגבולות ההלכה בלתי אפשרי להגיע לשוויון בין גברים לנשים ואם אתה מתכוון בשינוי המצב הקיים למתווה של ה"מניינים אורתודוקסים שוויוניים" כמו "שירה חדשה" וכיו"ב הרי גם שם אין שוויון -שים לב שנשים שם לא מצורפות למניין ולא מתמנות להיות חזניות בקטעי התפילה המרכזיים אלא רק באלו שנותנים לילדים כמו פסוקי דזמרא וכד' אז יש במניינים אלו שיתוף פעיל של נשים בתפילה אך שוויון אין שם!-לכן איזה שינוי בגבולות ההלכה אתה מציע?
אם מדובר ברצון בשוויון בין גברים לנשים את זה אי אפשר יהיה למצוא בגבולות ההלכה ומי שיהיו מעוניינים בכך יאלצו לשובר את הכללים ולהמציא את כללי המשחק מחדש-שוב אני חוזר,מתווה נוסח "שירה חדשה" וכד' הוא איננו שוויוני בהגדרה-
אז אני שואל מדוע אלו הדורשים שוויון בין גברים לנשים במסגרת הלכתית מתעקשים לעשות זאת דרך האורתודוקסיה ובכך לנסות בכח לקנות סחורה רעיונית בחנות שלא מוכרת את אותה סחורה במקום ללכת לקנות את הסחורה הרעיונית הזו בחנות שמוכרת אותה כבר שנים-הזרם הקונסרבטיבי
מדובר בזרם קיים ששעריו פתוחים בפני כל דורש ומבקש מדוע דורשי ודורשות השינויים לא מוצאות ומוצאים את עצמם שם במקום הטבעי שלהם? שם הרי יש שוויון בין גברים לנשים ובניגוד לרפורמים קיים אצלם מושג של הלכה ומתודה הלכתית לאורחות חייהם
מדוע דורשי ודורשות השינויים לא עושים\ות מעבר שקט לקונסרבטיבים והם מנסים\ות לשנות את האותודוקסיה מבפנים במהלך חסר תוכלת?
לא נכנסתי לפרטים, אבל השאלה העיקרית היא מה ראית במאמר _הזה_ שמנסה לפרוץ גבולות הלכתיים?
וקצת לשאלתך, אני חושב שיש המון מקום לפתוח לנשים עוד לפני שנגעת בהלכה (קדיש יתומה כדוגמא אחרונה, ודברי תורה של נשים בבית הכנסת, וגבאיות בבית הכנסת, ולכל הפחות אמירת דברי תורה כך שנשים תשמענה, והבנה שאנחנו הגברים לא "עושים טובה" לנשים בחסדנו, אלא שכך צריך להיות ואם אנחנו לא מסוגלים לשנות זאת _בעיה_ שאולי צריכה לחכות שתקום סנהדרין, אבל היא עדיין בעיה ולא משהו להתגאות בו).
ועיין מאמרו של שלום רוזנברג בגליון זה.
חיים,במידה והבנתי נכון את הכותבת היא מעלה תהייה ורצון לשאלה מחודשת על כל ההלכה המקובלת ויחסי גברים נשים בה ולא תהייות נקודתיות בתוך מסגרת ההלכה
זה מה שראיתי במאמר שנוגע לפריצת גבולות הלכתיים אלא אם כן לא הבנתי אותה נכון ואם כן אני חוזר בי מדבריי
בכל אופן אני מסכים איתך על החשיבות לשלב כמה שיותר את ציבור הנשים בעבודת ה' ככל שזה מתיישב עם ההלכה ורוחה ויש צורך גם לעלות לפעמים שאלות מחודשות בעניין ולבדוק האם אפשר לשפר נהלים קיימים בנושא שלא מחוייבי המציאות עפ"י ההלכה.
אבל בכל אופן גם לפי מה שמשתמע מדבריך אתה מסכים ששוויון לא יוכל להגיע במסגרת ההלכה -ושוב אני חוזר מתווה "שירה חדשה" וכיו"ב הוא לא שוויוני,הוא נותן אולי "נחת רוח לנשים" ומשתף אותן בתפילה אך שוויוני הוא לא-ואל תשכח שגם הסנהדרין לא יוכלו לשנות כל דבר וגם חלק מהדברים מסתמא לא יראו לנכון לשנות
זו הנקודה שבניגוד לדבריך הגישה המקובלת באורתודוקסיה לא רואה בהבדלים בין גברים לנשים בהלכה איזו מועקה שיש לסחוב אותה בצער וכאב אלא הבלים הלכתיים שמבוססים על רעיון אמיתי ונכון לגבי המציאות ואיך שהיא צריכה להיות
גם אם אכן יש על מה לחשוב על שיתוף יותר גדול של נשים בעבודת ה' ובחיי הקהילה -ורני מסכים איתך לגבי זה-זה עדיין לא מבטל את העיקרון של ההבדלים האמורים שהגישה המיינסטרימית רואה בעיקרון זה אמת גדולה ולא איזה מטען מעיק שאנו נאלצים לסחוב על הגב בכאב
לסיכום-כדאי לך לעיין בתשובה של הרב משה פיינשטיין שהבאתי כאן במלואה ואת הלינקים שהבאתי של מאמריהם של הרב חיים נבון ויואב שורק תסתכל על העניין מפרספקטיבה אחרת
דומה שמכל המאמר המילה-ביטוי שתפס אותך הוא שם הקבוצה בפייסבוק, ולא מה שכתבה הכותבת.
אני רחוק מלהסכים עם כל אמירה שנאמרת בקבוצה זו, או כל אמירה פמיניסטית הנאמרת ע"י מישהו או מישהי.
(מצד שני, אני עוד יותר רחוק מלהסכים מכל אמירה שובינסטית שנאמרת בלא מעט קבוצות אחרות.)
אפילו במסגרת ההלכתית כפי שהיא קיימת היום, הרב פיינשטיין מתיר הרבה יותר ממה שיתירו רבנים היום.
נשים יכולות להניח תפילין (או כל מצווה אחרת שחשקה נפשן בה) ותו לו מידי. לגבי הכוונות, הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות (ובינינו, ברגע שההתנגדות השמרנית תפחת תשארנה הנשים שרוצות להתפלל\להניח תפילין\ללבוש טלית\להגיד קדיש).
לגבי מאמרו של הרב חיים נבון, את ספרה של תמר רוס עוד לא קראתי, לצערי. אבל, עד כמה שאני מכיר את תפיסתו של הרב חיים נבון, גם את אמירתו של הרב קוק עצמו (וגם בציטוט המלא שלה) הוא לא יקבל.
תפיסתו של הרב קוק היתה ש"כל זמן מאיר בתכונתו". הקב"ה מגלה לנו פנים חדשות דרך ההיסטוריה-הסתוריה. את הפמיניזם הוא "פספס" בכמה עשרות שנים, כך שקצת קשה לדעת מה היתה דעתו.
הרב נבון בא מבית מדרש אחר, ותפיסתו היא אכן שמרנית הרבה יותר. זו, לדעתי נקודת המוצא של הביקורת שלו, ובזה לפחות הוא מדבר בשפה שונה לגמרי מתמר רוס.
חיים כמה נקודות:
1.לא הקבוצת פייסבוק שלה הקפיצה אותי [הזכרתי אותה בהערת אגב לגבי הלינק שהבאתי על מאמרו של יואב שורק] אלא העובדה שהשתמע מדבריה שהיא רוצה להעלות את כל כללי ההלכה הידועים לשאלה מחודשת כך הבנתי מדבריה ואם לא זאת הייתה כוונתה אני חוזר בי מתמיהתי
2.לגבי הרב קוק-הרב חיים נבון במאמר התייחס למה שאתה אומר והוא טען בצדק שהרב זצ"ל לא התייחס לכל אידיאולוגיה שעולה בדור מן הדורות כאל אמת מוחלטת אלא שיש ללמוד מאותה אידיאולוגיה על נקודות האמת שיכולים להיות בה ולא לאמץ אותה בכללותה ללא סייג.
כך מביא בצדק הרב נבון את הציטוט מהאיגרת למשה זיידל על כך שהציונות לא יכולה להצדיק את עצמה מפני שהיא תנועה מודרנית שהרי "גם המלחמה האכזריה היא תנועה מודרנית ועל כל פנים כמה רשעות יש בה" בדבריו על הנוראות של מלחמת העולם הראשונה[שבשנתה האחרונה האיגרת הזו נכתבה]שהביאה לעולם את ההרס והטבח ההמוניים של המלחמה המודרנית.
כך גם הרב זצ"ל כותב בעוד אינספור מקומות בדבריו על היחס לתרבות הסובבת ובמיוחד כדאי לעיין בהקשר זה בנאום הפתיחה לאוניברסיטה העברית הנמצא במאמרי הראיה
אגב לגבי יחסו של הרב לתנועה הפמיניסטית-שלא כדבריך הוא לא פספס אותה בכמה שנים טובות והתנועות הפמיניסטיות היו קיימות ובתקופתו בארה"ב ובבריטניה נתנו זכות הצבעה לנשים וכשהיה את הוויכוח על העניין כאן בארץ לבחירות של המוסדות של הישוב הרב כידוע היה בעמדה החרדית והוא התנגד או למצער הסתייג מנתינת זכות ההצבעה לנשים גם כאן כדאי לך לעיין על מאמרו על כך במאמרי הראיה. נכון שקשה לדעת מה הוא היה אומר היום אבל בכל אופן התייחסות שלו לנושא קיימת
[במאמר מוסגר:אם כבר הזכרתי את זכות ההצבעה לנשים בארה"ב ראוי לציין שנשות התנועה הפמיניסטית באותה העת-שנות העשרים למניינם-לא כולן היו מאורות הדור וחלקן לחו למען זכויות נשים אך תמכו במוצהר ובאקטיביות בקו קלאקס קלאן ואכמ"ל]
3.לגבי דבריך "שההתנגדות השמרנית תפחת"-וכי מה ההתנגדות הזו חוסמת כיום את מי שמעוניינת להניח תפילין או להתעטף בטלית? בתוך עמי אנכי יושב ולא ראיתי "ועד למען טוהר המחנה" שצד ומעלה על המוקד נשים המעוניינות להניח תפילין
אתה יודע טוב מאוד שהציבור הדתי לאומי מספיק מגוון ויש בו את הכל מכל כל והייתי אומר שיש משפחות דתיות בורגניות שיהיו מאוכזבות קשות על בן משפחתם ש"נשרף" ונהייה חרדי מאשר על בת שתניח תפילין.
בקיצור מי מפריע לפמיניסטיות דתיות לנהוג כראות עיניהן?
4.את המאמר של יואב שורק קראת?
2. יש צדק במה שהרב חיים נבון אומר, אבל בכל מקרה פרשנותו את הרב קוק (והוא מודע לכך) היא פרשנות שמרנית. הוא מודע לחלוטין שאצל הרב קוק יש בהחלט קולות אחרים, שאינם שמרניים ושיאמצו חידושים הרבה יותר מהר מאשר הרב סולובייצי'ק. (וזו הסיבה, לדעתי, שבשנים האחרונות הרב סולובייצי'ק הפך להיות מצוטט הרב מאוד ע"י חוגי מרכז\הר המור, שכן תפיסתו השמרנית מתאימה להם ככפפה ליד).
אני לא חושב שצריך לקפוץ לדום מכל תיאוריה חדשה, ולאמץ אותה ללא ביקורת. זו סתם שטחיות.
אבל גם לשלול על הסף כל תיאוריה חדשה, התחדשות תרבותית בעולם, שהיא בעצמה גילוי מחודש של דבר ה' (שאמנם צריך בירור, אבל דבר ה' הוא) זו תפיסה שגויה הרבה יותר.
הנסיון "לשמרן" את הרב קוק הוא פשוט לא נכון.
לגבי התנועות הפימניסטיות, שוב, אני לא חושב שמיד שמישהו גם עם רעיון חדש צריך לעבור לדום מתוח ולראות איפה יש פה דבר ה'. בזמן הרב זצ"ל זה היה המצב. היום כבר לא. זו תנועה חשובה שיש בה אורות וצללים (איפה אין?) ולא יתכן שנזרוק אותה לפח כי משהו לא מסתדר לנו עם התפיסות השמרניות שלנו.
3. כיוון שאני מאמין שלפחות חלק מנשות הכותל (כמשל) עושות לשם שמיים, וזו דרכן בעבודת ה' אני מעדיף שההתנגדות תפחת, ואז כל אלו שאינן עושות לשם שמים יפסיקו.
בס"ד כ"ב באב ע"ג
לאמיר – שלום רב,
שוויון הערך בין נשים לגברים עם ההבחנה ביניהם בדרכי העשיה החינוכית, מובעים בדברי רבי במכילתא:
רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאדם מכבד את אימו יותר מאביו, לפי שהיא משדלתו בדברים, לפיכך הקדים את האב לאם בכיבוד. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאדם מתיירא מאביו יותר מאימו לפי שהוא מלמדו תורה, לפיכך הקדים האם לאב במורא, מקום שחסר השלים.
או כל הקודם במקרא קודם במעשה? תלמוד לומר: 'איש אמו ואביו תיראו' – מגיד ששניהן שקולין זה כזה.
(מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש, פרשה ח)
וביאר הגרי"ד סולובייצ'יק (אדם וביתו, עמ' ), ש'מלמדו תורה' מבטא את המשמעת והסמכות, בעוד 'משדלתו בדברים' מבטא את ההנהגה מתוך אהבה וסבלנות.
תלמידי חכמים (ותלמידות חכמים) משלבים באישיותם את שתי הדרכים, העוז (ה'גברי') והענווה (ה'נשית'):
'אליכם אישים אקרא' (משלי ח,ד) – אמר רבי ברכיה: אלו תלמידי חכמים שדומין לנשים (רש"י: ענוותנין ותשושי כוח) ועושין גבורה כאנשים
(יומא עא,א)
בהערותי ל'וירוס יווני' מאת פרופ' שלום רוזנברג, הראיתי שלדעת מהר"ל יש חומר ויש חומר. ה'חומר הזך' הוא התשוקה להיטיב ולהתחבר אל 'השכל הזך' אל התורה, שהיא ה'צורה' של העולם, בתכונה זו מצטיינות הנשים, והדברים מתאימים לדברי המכילתא שתכונת האם היא 'משדלתו בדברים' – העצמת הרצון.
בברכה, ש.צ. לוינגר
ההבחנה בין 'מלמדו תורה' לבין 'משדלתו בדברים', קשורה אולי גם בתפיסתה של פרופ' קרול גיליגאן בספרה 'בקול שונה' על נטייתם של הגברים להתייחס לשאלות מוסריות מהצד הערכי המוחלט, בעוד נטייתן של נשים להתייחס יותר לצד האנושי 'נשים רחמניות הן'.
אולי הבדל זה רמוז גם בדברי חז"ל שהאב נותן לילדו את 'הלובן' מערכת העצמות הנותנת לאדם את היציבות, בעוד האישה נותנת לילד את ה'אודם' שבו, מערכת השרירים הנותנת לאדם את הדינאמיות.
וכך כותב מהר"ל:
בכן הנשים כשהן צדקניות, הן הן ההתחלה להוליד [ב]בן זכות החומר שיהיה מוכן לקבלת שכל התורה, וזהו 'באקרויי בנייהו לבי כנישתא', שהן המוליכות ומכינות הבנים לכך. וכן 'באתנויי גברייהו' וגו', ר"ל כי בהיותה חומר מוכן לכך, אזי מתאחדת ומתקשרת בתורה לגמרי בהשתוקקות היותר נפלא, עד שמתוך כך מתנויי גברייהו וגם מנטרי להן וכו', שבהשתוקקות רב מצפין ומשתוקקין לבעליהן בעלי התורה עד דאתי מבי רבנן, ומצד החיבור ודבקות היותר גדול שיש להן בתורה מצד הכנתם – מתאחדים עמם לגמרי.
(דרשות מהר"ל, לונדון תשי"ח, דרוש על התורה, עמ' כח)
בס"ד י"ג בתמוז ע"ד
משה נקרא בשם שקראה לו בת פרעה שעשתה עמו חסד והצילה את חייו. אף חז"ל מכנים אותו 'בר בתיה'. משה עצמו מבין שתפקידו הוא לשאת את העם 'כאשר ישא האומן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו', להנהיג את העם במסירות ובסבלנות כאם הנושאת את ילדה הרך.
אמו יולדתו של משה – יש בה בבואה של חוה אם כל חי. בחוה נאמר: 'ותרא האשה כי טוב העץ למאכל… ונחמד העץ להשכיל', ועל אמו של משה נאמר: 'ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא'. הרגישה האם שבן זה הוא שעתיד לממש את שאיפת האדם אל עץ הדעת, אבל בצורה מתוקנת.
המלאכים תמהים: 'מה לילוד אישה בינינו?', וה' עונה להם: 'לקבל תורה בא'. ומסביר הראי"ה קוק ב'עין איה', שדוקא היותו של משה 'ילוד אישה', שיש בטבעה פתיחות ונכונות לקבל דעת, היא שמכשירתו 'לקבל תורה בא'.
שתי פנים אלה מתגלות אף בדמותו של רבי יהושע, עליו נאמר: 'אשרי יולדתו' (אבות ב,ח). רש"י מסביר שאימו הנחילה לו את אהבת התורה: 'לפי שאמו גרמה לו שיהיה חכם, שכל הימים שעברתו אמו היתה מחזרת בכל יום על כל בתי מדרשות שבעיר ואומרת להם: בבקשה מכם, בקשו רחמים על העובר הזה שיהיה חכם'.
רבנו יונה (בפירושו שם) רואה את 'אשרי יולדתו' כחיבור של כל המידות הטובות 'לשון אשרי… הוא כלל, וכולל כל המידות הטובות שאדם מאושר בהן… ומצינו אותו אמור על היראה… וגם על קביעות מקום התורה… ועל הדבקות… גם נאמר על ההולכים בתורת ה'… גם נאמר על הנהנה מיגיעו… גם נאמר על שומרי משפט ועושי צדקה… גם נאמר על הבטחון… גם נאמר על החכמה… ועוד כתיב ומחונן עניים אשריו. ועל זה נאמר "אשרי יולדתו" בסתם, כלומר: שהיה מאושר בכל המידות המאושרות, גדול בחכמה ומתוקן במידותיו ובכל ענייניו'.
לא בכדי מתחיל חינוכו של האדם בידי אמו המטמיעה בו את המידות הטובות ואת אהבת התורה, בבחינת 'דרך ארץ קדמה לתורה'. האם מעוררת בבן את הרצון להשכיל ולהיטיב, ומתוך כך הוא שוקד על דלתות התורה שתלמדנו איך להגשים בחייו שאיפות אלה.
אף שמואל הנביא מופיע כל חייו, וגם אחר חייו, כשהוא 'עוטה מעיל', הוא המעיל הקטון שעשתה לו אימו כששלחה אותו את בית ה' להקדיש את חייו לעבודת ה'. ממנה למד לא להסתפק במועט אלא לשאוף, לשאוף לצדק וליושר, ולא להסתפק בישיבה במקומו, אלא לכתת את רגליו לכל מושבות ישראל כדי ללמדם ארחות צדק ומישרים; ממנה למד את כח התפילה להיות מ'קוראי שמו', ואת שאיפתה 'ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו' נשלח להגשים.
אף אהבת ה' האינסופית לעמו נמשלת לאהבת אם: 'כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו' (ישעיהו סו,יג). אמן בימינו כן יהי רצון, כאמור: 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד'..
בברכה, ש.צ. לוינגר
התשובה של הרב משה פיינשטיין שדיברתי עליה כאן במלואה[הלינק לא עבד] בבקשה:
אגרות משה אורח חיים ח"ד סימן מט
בענין התנועה החדשה של נשים השאננות והחשובות בע"ה. י"ח אלול תשל"ו. מע"כ ידידי הרה"ג מוהר"י קעלעמער שליט"א רב בבאסטאן בקהלה חשובה.
הנה בדבר הנשים השאננות והחשובות אשר בעניני הנהגות המדינות בעולם הן גם כן מהלוחמות יחד עם התנועה כזו עם הנשים הלוחמות בזה מכל העמים שבעולם, אבל נשים אלו שהן שומרות תורה רוצות להכניס מלחמתן גם במה שנוגע לכמה דיני התורה ויש מהן אשר מתפללות בטלית וכדומה בעוד דברים, ורוצה שאביע בזה דעתי בעצם הדבר ואיך שיתנהג כתר"ה.
והנה ראשית צריך לדעת כי מעיקרי האמונה הטהורה שלנו שכל התורה בין שבכתב בין שבעל פה ניתנה מהקב"ה בעצמו בהר סיני ע"י משה רבנו ע"ה ואי אפשר לשנות אפילו קוץ אחד לא להקל ולא להחמיר. אך נצטוינו שכשיש צורך לסיג ולגדר היה חיוב על הסנהדרין וחכמי התורה לתקן איזה תקנות לאסור איזה דברים וכן לחייב איזה דברים אך בהודעה מרבנן שהוא לתקנה ולסיג, ומזמן שנתפזרנו בכל הארצות לית לנו כח זה אלא שיש לחכמים לתקן כל מקום ומקום איזה תקנה רק למקומם ורק לזמן קצר. וממילא זה שהתורה פטרה ממ"ע =ממצות עשה= שהזמן גרמה הוא מן התורה וגם רבנן לא חייבום כי לא ראו בזה שום צורך לחייבן ואדרבה משמע שהצורך הוא לפוטרן דוקא מהטעמים שפטרתן תורה, ולבד טעמי התורה שלא ידוע לסתם אינשי אף לא לת"ח גדולים ואנו מחוייבין להאמין שאיכא טעמים גדולים לקב"ה נותן התורה איכא גם טעמים גלוים לכל, כי סתם נשים בעולם אינם עשירות ועליהן מוטל גידול הילדים והילדות שהיא מלאכה היותר חשובה להשי"ת ולהתורה, וכן ברא השי"ת בטבע כל מין ומין דמבע"ח =דמבעלי חיים= שהנקבות יגדלו את הולדות ואף את מין האדם לא הוציא מן הכלל בזה שגם טבע הנשים מסוגל יותר לגידול הילדים שמצד זה הקל עליהן שלא לחייבן בלמוד התורה, ובמ"ע שהזמ"ג =ובמצות עשה שהזמן גרמה=, שלכן אף אם ישתנה סדור החיים בעולם גם לכל הנשים ולעשירות בכל הזמנים ואף כשאפשר למסור הגידול לאיזה אינשי ונשי כבמדינתנו לא נשתנה דין התורה ואף לא דין דרבנן, ולא תועיל שום מלחמה כי אין שום כח לשנות אפילו בהסכם כל העולם כולו שום דבר, והנשים שמתעקשות ורוצות ללחום ולשנות הן בחשיבות כופרות בתורה, עיין ברמב"ם פ"ג מתשובה ה"ח דשלשה הן הנקראין כופרין בתורה האומר אף על תיבה אחת שמשה אמרו מפי עצמו, והכופר בפירושה שהוא תורה שבעל פה, והאומר שהוחלף דבר אחד כל אחד משלשה אלו כופר בתורה ודינם שאין להם חלק לעוה"ב, ואף שלשון הרמב"ם הוא האומר שהבורא החליף מצוה זו, פשוט שהוא לרבותא דאף דאומר שהבורא החליף מצוה זו וכ"ש כשאומר שהרשות ביד האינשי להחליף, שג"כ הרי אומר בזה שאין התורה נצחית וכל הטעם הוא שהרי מכחיש כמה כתובים המורים שהתורה נצחית כדכתב הכ"מ.
איברא דאיכא רשות לכל אשה לקיים אף המצות שלא חייבתן תורה ויש להם מצוה ושכר על קיום מצות אלו וגם לשיטת התוס' רשאות גם לברך על המצות וכמנהגנו שמקיימות מצות שופר ולולב וגם מברכות שא"כ גם על ציצית שייך לאשה שתרצה ללבוש בגד שיהיה בצורה אחרת מבגדי אנשים אבל יהיה בד' כנפות ולהטיל בו ציצית ולקיים מצוה זו. ורק להניח תפילין כתבו התוס' עירובין דף צ"ו ע"א ד"ה מיכל דצריך למחות בידן משום דתפילין צריך זריזות מרובה בגוף נקי ובהיסח הדעת שמטעם זו אף אנשים שמחוייבין בתפילין נמנעין מלהניחם כל היום אלא רק זמן המועט דתפלה בשחרית, וכן איפסק ברמ"א או"ח סימן ל"ח סעי' ג', ובתרגום יונתן על קרא דלא יהיה כלי גבר על אשה איתא לא יהי גוליין דציצית ותפילין דהינון תיקוני גבר על איתא לא סבירא להו לתוס' זה, ופשוט שהתוס' סברי שאינו מתרגום יונתן. אבל פשוט שהוא רק בחשקה נפשה לקיים מצות אף כשלא נצטוותה, אבל מכיון שאינו לכוונה זו אלא מצד תורעמותה על השי"ת ועל תורתו אין זה מעשה מצוה כלל אלא אדרבה מעשה איסור שהאיסור דכפירה שחושבת דשייך שיהיה איזה חלוף בדיני התורה היא עושית גם במעשה שחמיר.
ושנית צריך לדעת כי אין זה בשביל שנשים פחותות במדרגת הקדושה מאנשים דלענין הקדושה שוות לאנשים לענין שייכות החיוב במצות שרק מצד הקדושה דאיכא בישראל הוא ציוי המצות וגם לנשים נאמרו כל הקראי דקדושה בין תחלת תנאי קבלת התורה והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי גוי קדוש שנאמר לבית יעקב אלו הנשים ותגיד לבני ישראל אלו האנשים, ובין ואנשי קדש תהיון לי שבמשפטים והייתם קדשים דשמיני וקדשים תהיו והייתם קדשים שבפ' קדשים וכי עם קדוש אתה לה' שבפ' ראה ובכל מקום שנמצא ענין קדושה דישראל נאמר גם לנשים, ולכן גם הנשים מברכות בלשון אשר קדשנו במצותיו כמו האנשים אף על המצות שלא חייבתן תורה, ורק שהוא קולא מאיזה טעמי השי"ת שרצה להקל לנשים כדלעיל ולא מצד גריעותא ח"ו, ובהחיובים בין איש לאשתו איתא חיוב הכבוד על האיש לאשתו ועל האשה לבעלה בלא שום חלוק, והרבה מהנשים שהיו נביאות ויש להן כל דיני נביא שבאנשים, ובהרבה דברים נשתבחו בין בקראי בין בדברי חז"ל עוד יותר מלאנשים, וליכא שום זלזול בכבודן ובכל דבר בזה שנפטרו מלמוד התורה וממצות שהזמ"ג וליכא כלל שום סבה להתרעם כלל, וזה יש לכתר"ה להסביר בכל פעם ופעם ולהיות תקיף וחזק בדעתו שהוא כדיני התורה למחות באלו הנשי שאחר כל זה יעמדו בדעתן האולת והעקושה שלא לשנות שום דבר ממנהגי ישראל הקדושים.
ובזה אגמור בברכה לשלום אמת וכוח"ט לכתר"ה ולכל אשר אתו ולכל הקהל הקדוש האנשים והנשים והטף. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.
אני מקווה שגם שגם לבורים ממני בהלכה, ברור שהרב פיינשטיין אינו פוסק כאן הלכה כלשהי.
דרול,הרב משה פיינשטיין כמו שוודאי ראית בתשובה כן מתייחס לעניינים הלכתיים באופן ספציפי אך עיקר תשובתו היא קריאת כיוון ערכית לגבי העניין
הגעתי למאמר הזה, ושל פרופ' ורד נעם, כשאני על טורים גבוהים אחרי יואב שורק ששב אל קיאו. תודה, אפרת וורד, שהחזרתם לי את עונג השבת. עונג צרוף.
http://www.kolech.com/show.asp?id=24128
הנה מאמר ראוי מאוד של הרב חיים נבון כנגד מגמות כמו של המאמר הנ"ל -כדאי לקרוא
המאמר ראוי למה שראויים כל כתביו של הגר"ח נבון.
לי הוא גרם להרהר נוגות, בכל אותן נשים שלצערינו לא כרתו את החצוצרות שלהן.
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?whichpage=5&topic_id=1839072&forum_id=1364
גם כאן מאמר ראוי מאוד של יואב שורק "ככה לא חיים עם ההלכה" שמדבר על האבסורד והפרדוקס הבלתי נסבל של נאמנות לשתי מערכות ערכים סותרות אצל הדתיים הליברלים הפוסחים על שתי הסעיפים
המאמר מצוי באשכול המובא בלינק עמודה 5 בפוסט של "רב סיינפלד" מומלץ בחום לקריאה!
נ.ב
אגב יואב שורק נזכיר שהכותבת כאן מתגאה בהיותה חברה בקבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית דתייה ואין לי חוש הומור" מצחיק שבעוד היא קוראת לדיון פתוח ומפרה היא מתגאה בחברות בקבוצת פייסבוק פנאטית ודוגמאטית שמנפים שם כאלו שכותבים דעות חולקות עליהם
ראיתי דיון שם שנערך עם יואב שורק שהתבטא מצדו באופן ענייני והוא הותקף שם ממש באופן בוטה
מתלהם אחד מחברי הקבוצה שם[גבר לצורך העניין]ששפך על יואב שורק שם קיתונות של רותחין כתב לו אח"כ שבקבוצה הזו הוא מרשה לעצמו "להרגיש בבית" ולתקוף את כל מי שלא מסכים אתו "למרות שזה נשמע ילדותי" כדבריו של אותו מתלהם
ככה שטוב תעשה כותבת המאמר שתעשה בדק בית בקבוצה שהיא מתגאה בשיוך אליה שהדיון שם רחוק מלהיות פתוח ומפרה
ויואב שורק יעיד
מעניין שהחרדלים התחילו לגלות כזה עניין עירני בנעשה בפייסבוק.
לפני שבועיים זה היה ידידיה ונגרובר שהציץ במחשופיהן של חברותיו האינטרנטיות של הרב נויבירט והפעם אמיר שכטר הולם קבוצת הפמיניסטיות חסרות ההומור.
חבר'ה, זה פייסבוק, לא ישיבת רמת גן.
בפייסבוק הכל מותר.
יאללה.
ורד יקרה,
במשך השבת דבריך חלחלו בתודעתי, ובאמת שאלתי את עצמי למה? למה אנו לא כותבות? למה לא כותבות את עצמנו? ואני רק על עצמי לספר ידעתי, ואחלק את תשובתי לשניים. בתור ילדה ונערה המסר בבית אכן היה תפקיד האשה לבנות בית ומשפחה. ההשכלה חשובה, כדי שתהיי עם הראש מעל המים ותהיי דמות חינוכית לילדיך. משהו כזה. לפני זמן מה ערכנו פגישת מחזור וגילינו שאת כולנו חינכו להיות מורות!! אם כבר את עובדת…. זכור לי פעם שהצגתי בבית שיר שכתבתי, כי למדתי ספרות באוניברסיטה, והדבר התקבל בסוג של גיחוך. למה את צריכה את זה….
עכ"פ, בשנים שבהן ילדתי ילדים, שמתי לב, שההריון מביא אותי למצב של מלאות וסיפוק בצורה שלא חפשתי עוד משהו. קשה להסביר זאת. משהו נרדם אצלי באינטלקט. לא שנהייתי טפשה יותר, אלא ההריון, הלידה ואחר כך ההנקה היוו משהו מאד יצירתי!! דברתי פעם עם רבנית שאמרה לי משהו דומה. התחושה היתה להוציא ממני פרות… כך דברנו על ההרגשה. מפעם לפעם, ברווחים בין הילדים היה מתעורר בי צורך אינטלקטואלי חדש, ובפרץ של התעניינות הלכתי ללמוד. תמיד למדתי.
כשבגרה בתי הקטנה למדתי שלוש שנים קולנוע. עשיית סרט נדמתה בעיני קצת כמו לידת ילד. תתפלאי, דוקא מורה ממין נקבה, חילונית למהדרין, הביעה דעתה בזלזול לכך שבאתי ללמוד קולנוע ויש לי עשרה ילדים. איך אפשר ללמוד קולנוע כשיש לך עשרה ילדים: אמרה לי. בבקשה- זה מסר שקבלתי שם! הגעתי אז למסקנה שא. היא קצת צדקה. ב. שלידת ילד זה להביא את עצמך בעולם בחיים שזכית ליצור עם בעלך והקב"ה.
הנשים היולדות ומגדלות משפחה כותבות את חייהן בחיים שהן יוצרות ומביאות לעולם. זו סיבה ראשונה שאיננו כותבות. הכתיבה שלנו היא בהבאת משפחה לעולם. לפני עשר שנים לערך, כשהתחלתי לכתוב במדור יהדות ב nrg, שאל אותי ידיד משפחה מקרית משה, אני לא מבין למה לא כתבת עד היום? עניתי לו: כוחות היצירה שלי הלכו למקום אחר.
התשובה השניה למה אנו לא כותבות קשורה באמת לתגובות בצבור. מנסיון אישי, שמתי לב, שמאז שהתחלתי לכתוב אני מקוטלגת אצל רבים כזאת שכתבה … לא משנה מה אכתוב, התגובות אלי יהיו כבר משוחדות, לא רלוונטיות. לפעמים זה מרפה ידים. כי את אומרת לעצמך- לא שמים לב למה שאת כותבת, אלא מפרשים אותך לאור מה שכתבת בעבר, ולא משנה על מה כתבת. בקצור, כדי שאשה תכתוב את עצמה בנחת, היא צריכה חוץ מטונות של זמן ושקט, גם הרבה עור של פיל, שלא תמיד יש לנו, וגם תמיכה גדולה מסביב. מה שגורם לי להמשיך לכתוב לפעמים, אלו הם העיניים הנוצצות של נשים שפוגשות אותי ומפרגנות לי. תגובות אוהדיות כמו של בחור חרדי שהפתיע אותי בכך שאמר לי שמאמר שלי שפרסמתי פעם תלוי אצלו על המקרר! תודה לך על כתיבת הדברים, במישור ההלכתי, נראה לי שאנו פוסעות עקב בצעד אגודל בנושא ומן הסתם מעצבות את ההלכה בשקט. אחר כך יכתבו אותה. בעזרת ה'.
רבקה שמעון
ורד,
לא מספיק התייחסתי לנושא של ההלכה הנשיית, כתיבת ההלכה הנשיית. לענ"ד, בכל הדורות נשים פסקו לעצמן הלכה לבד. כך אני רואה אצל נשים מבוגרות, מדור אמי וחמותי, כל אחת מעדה אחרת, הן עושות מה שאמא שלהן עשתה. לדעתי נשים בכל הדורות לא הרגישו שמעצבים להן את ההלכה כי הן לא ראו פוסקים כל שני וחמישי כמו בימינו, גם לא קראו פסקי הלכה. מי הגיע לזה בכלל? היום מגיעים לזה. מה שכן, שמתי לב לתופעה מעניינת שנתקלתי בה, שנוח לאשה לשאול רב, כי היא מסירה מעצמה אחריות. מקטינה ראש. למשל- אם רב אמר לי שהמלפפון החמוץ כשר לפסח- אז זה כשר, ואם זה לא כשר- העוון עליו!!! אמרה לי אשה אחת. תראי כמה זה נוח.
בנוגע לפסיקה המתייחסת לגוף הנשי, השתתפתי פעם בדיון טלביזיוני על נושא פריה ורביה עם הרב רפי פוירשטיין. הוא התחיל להגיד : כשבאה אלי אשה להתייעץ אתי על מניעת הריון, אני לוקח בחשבון וכו'- תקפו אותו הנשים בפאנל- למה שאתה תחליט בשבילה אם להפסיק הריון או לא? והוא ענה: למה היא באה אלי לשאול?
זאת אומרת, עם הנשים החליט להקטין ראש וללכת לרב שיחליט להן. החכמות שבינינו מבינות את האיזון העדין בין רצון השואלת לפסיקה, והן תשאלנה בהתאם. כמדריכת כלות שמעתי פעם רב פוסק מן המגזר החרדי שהתחנן בפנינו ללמד את הנשים לא לרוץ לרב עם כל כתם. כלומר, כן ללמד נשים לסמוך על עצמן ברוב המקרים ולבוא עם שאלה רק במקרים חריגים ממש. למעשה, מדריכת כלות היא כבר סוג של מגדירה הנהגות והלכות לכלה שבאה אליה, בלי לעשות מזה יותר מדי רעש וצלצולים. כשחושבים על כך, יש חסרון בכל הפרסומים של ספרי ההלכה למיניהם. זה מציף את המוח ומבלבל את הקהל. מי צריך את זה? אולי מי שאין לו מסורת שעוברת מדור לדור. לפי מה שאת אומרת, את מעונינת שנכתוב ספרות הלכה משלנו, אבל נראה לי שרוב עם הנשים מסתדר יפה מאד בלי זה.
רבקה
לא בכדי ציינה הכותבת, את תגובתו המאוסה של ידידיה ונגרובר. ראוי להוקיע אנשים ותגובות כאלו.
מעבר לזה, כיוון שכמעט לא ניתן לראות כאן מגיבות נשים, ניתן להבין שבאותו אופן נשים ממעטות לכתוב גם במקומות אחרים.
למה לשים תמונה בלי לתת קרדיט לבית המדרש בו צולמה התמונה????
נראה לי מוזר לנסות לצעוק על נשים שיכתבו, כאילו כל המלל של הגברים והנשים שכותבים (בין השאר "למוסף שבת") מביא כל כך הרבה ברכה לעולם. במקום לעודד את הנשים לכתוב היה אולי ראוי לעודד את האנשים באופן כללי שלא לכתוב.
לצורכי פורקן נפשי אפשר להסתפק בטוקבק.. ומאידך גיסא רק מעטים כותבים דברים הראויים להישמע (בדרך כלל לא בבמה זו כמובן).
רבקה יקרה –
א. שמי אפרת, לא ורד.
ב. כתבת הרבה דברים שנגעו בי –
קודם כל, אני מאד מזדהה עם התחושה שלידת ילד היא סוג של יצירה. אולי האם-טיפוס של היצירות. כשהייתי בהריון ממש הרגשתי כך.
ובכל זאת, אני מאמינה שכוחות היצירה הגלומים בנשים, צריכים לפרוץ את מחסום הכתיבה. לכן כתבתי לכתוב בדיו אדום – דם הוסת והלידה; לכתוב בדיו לבן – חלב ההנקה; ולכתוב גם בדיו השחור – הדיו המסורתי. אני מאמינה שנשים צריכות להביא את מכלול הכוחות שלהן אל הבמה הציבורית, בכל הנושאים וגם בנושא ההלכתי.
ג. לגבי התגובות – אני מאד מבינה ומזדהה. גם אני כבר כמה פעמים החלטתי שאפסיק לכתוב, כי נמאס לי מחלק מהתגובות… אבל אני מאמינה שזה חשוב, ולכן אמשיך. והקבוצה הנ"ל [פדלחושיות] נותנות הרבה כח להמשיך עם הכתיבה.
ולכל מי שביקש שאעשה בדק בית בהקשר של הקבוצה הנ"ל – אני גם לא תמיד מרוצה ממה שהולך שם, אבל יש שם 4,000 חברות (!), ועם רובן אני מרגישה שטוב ונעים לנהל שיחה. הקבוצה מאד תומכת בפמיניזם דתי על גווניו, ומשום כך (ורק משום כך) היא חשובה.
לגבי הדיון עם יואב (או דיונים פחות נעימים אחרים) – פייר, פשוט לא השתתפתי בו. לא חייבים להשתתף בכל שרשור. ואם יש שרשור פחות נעים, אפשר לעבור הלאה.
אפרת,
סליחה בלבלתי אותך עם הכותבת השניה- ורד.
יש בדעתי לכתוב משהו על נושא היולדת. לאחרונה למדנו לעומק את נושא טהרת היולדת והתברר שעוד במאה החמש עשרה נהגו נשים לטבול שבוע לזכר ושבועיים לנקבה- באירופה,(אם אינני טועה על פי הרמ"א) כמו שכתוב בתורה. יש לי הרגשה לא מבוססת דיה על ידי מחקר מקיף, שנשים סובלות מדכאון אחרי לידה, לעתים, גם בגלל שאין הן יכולות לקבל תמיכה במגע, חיבוק אפילו, מבן הזוג , האבא של הרך הנולד! ההרחקה בתקופה הזו בין בני הזוג יכולה להגיע לחודשיים! דבר לא נורמאלי לכשלעצמו. איפה אני יכולה לפרסם רעיון כזה? תציעי לי
תחומין.
נראה לי שסגנון כזה של מאמר הכי מתאים ל'דעות'. מה גם שהנושא עשוי להתאים, דברי איתי בפייסבוק/במייל et.laasiya@gmail.com
בס"ד כ"ב באב ע"ג
לכב' הרבנית רבקה שמעון – שלום רב,
הרעיון לראות בהימנעות ממגע בתקופת הדימום שאחר הלידה כגורם לדיכאון אחרי לידה – אינו נראה. עובדה היא שאצל נשים חילוניות שכיחה התופעה לא פחות (ולחלק מהמחקרים – יותר!) מאשר אצל נשים דתיות.
נראה לענ"ד משמעותי יותר שהבעל יטול על עצמו חלק משמעותי בעבודות הבית ובטיפול בתינוק וייתן ליולדת תמיכה רגשית הקשבה ועידוד. מילים חמות ואוהבות הן אויר לנשימה בכל מצב ובפרט בתקופה הקשה שאחרי הלידה.
על דרכי ההתמודדות עם תופעת הדיכאון אחרי לידה' כדאי לקרוא בספרם של הרב ברוך ומיכל פינקלשטיין, 'בשעה טובה – מדריך הלכתי ורפואי להריון וללידה'.
בברכה, ש.צ. לוינגר
לגבי העניין ההלכתי שהעלית. אינני בקי בנושא, אך מהויקיפדיה, ערך 'ימי טוהר' עולה שבחלק מהמקרים עשוי להיות איסור תורה ('יולדת בזוב' או 'שופעת'), ובכל המקרים יש בעיה – אם מדינא דגמרא אחר תקנת רבי זירא (לדעת הרמב"ן ורוב הראשונים) ואם מתקנת הגאונים שפשטה בספרד, בכל ארצות המזרח ובצפון אפריקה (לדעת הרמב"ם). גם בארצות אשכנז נקבעה ההלכה על ידי הרמ"א כפי מנהג ספרד.
לגבי דיכאון אחרי לידה – אינני מבינה גדולה בזה, אבל המחקרים הללו לא מוכיחים כלום – ה"הוכחה" היחידה המשמעותית היא עדות של אישה שחוותה דיכאון כזה – ראיונות עם נשים דתיות, שידווחו שהעידר המגע היה עבורן עוד אחד מהקשיים שאולי הובילו לדיכאון.
מה גם שהטענה יכולה להיות לאו דוקא שהיעדר המגע הוא אחד הגורמים, אלא שהוא מקשה על הריפוי מהדיכאון.
בכל אופן, יש בהחלט מקום לקיים דיון כזה. כך לענ"ד.
ולפי שהדיון הוא בנושא מורכב של 'רפואה והלכה' המלצתי לרבנית שמעון לקיימו בבמות כגון 'תחומין' (בו נתפרסם, בכרך כג, מאמרו של הרב שלמה דיכובסקי על נוכחות הבעל בחדר לידה) או 'אסיא' (בו נתפרסם מאמרו של הרב דיכובסקי על 'הרגעת היולדת').
בבמות ההלכתיות המובהקות – שם המקום לבירורה וליבונה של ההלכה.
בברכה, ש.צ. לוינגר
המאמר ב'אסיא' ניתן לצפיה באתר של המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר.
http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/592/903.html?hp=11&cat=1107&loc=0
הנה מאמר שכדאי לקרוא של מישהו הידוע כדתי ליברלי שהגיע למסקנה נכונה מאוד ומפוכחת באשר לדיקטטורה של הפמיניזם הדתי והצעקני והתרחקותו עד להצטרפות לרפורמים ולקונסרבטיבים
הכותבת כאן היללה את הפורום "פדלחו"ש " כותב המאמר נכנס לעימות סוער עם הכותבות שם שרק הוכיחו בפה מלא את מה שהוא כתב
לא לחינם טענתי כאן בתגובות השכם והערב שמדובר בליברלים דה לא שמטע נוסח המפלגה הבולשביקית ותעמולת עיתונה "פראבדה"
×ס"×
××פרת ×ר×ר ××¨× ×©×××,
ש×××ת ×× ×××××ק ×ש×× ×©×¤×¨×¡××ª× ×פרשת ××קת ×פ××ס××ק ××¢××× ×©× × ×©×× ×××¢× ××ק×ש. ××ש × ×ª×ª× ×©××× ×ש××× × ×©××, ×××ת ××××ת צע××¨× ×©×¢×©×ª× ×¡×¢××ת ××××× ×סע××ת ×××, ×××¨× ×ר××× ××××× ××××× ×§×©×. ×סת×ר××ת ××××× ××× ×× ××©× ×××××ª× ×××תר ×©× ××ש×, ××§×©× ××× ××××ת ××× ×××× ×§×©×ת ×××× ××סר×× ×××××¥ ××צ×פ×× ×××ª× ×. ת××× ×©×¢×× ×ª ××ת×.
ר×ק×
עד שהחרדלים התנפלו על הכתבה של אוריך כזבובים על נבלה, הוא כבר הספיק לחזור בו.
למען הסר ספק
הוא לא חזר בו מדבריו אלא מהתנהלותו בויכוח בפייסבוק עם שתי פעילות בפדלחו"ש שם הוא חשב שעבר את גבול הטעם הטוב בעידנא דריתחא
מביקורתו הנוקבת נגד הפמיניסטיות הרדיקליות הוא לא חזר בו כל עיקר
יונתן אוריך לא הבין לאיזה נושא טעון, בעייתי ומסוכן הוא נכנס, כשכתב כתבה על טיפולי המרה להומוסקסואלים.
אילו היה מבין, הוא היה כותב בסגנון אחר. זה לא נושא שכדאי לראיין בו אלמונים ופלמונים ולקבל מהם התרשמויות כלליות.
וכך, קרה מה שקרה, הוא התעצבן, הן התעצבנו והכל היה מאוד לא נעים, אבל גם לא נורא.
הדבר הנורא הוא האמונות החשוכות וגרועות מהן הקנאות , הכוחנות והאטימות והיהירות שמאפיינות את שוליה הקיצוניים של הציונות הדתית ואני סבור שעל כך יסכימו בקלות, הן אוריך והן הפמיניסטיות.
אותה זוועה שנחשפה בהתנהלות ההורים בגן התורני בפרדס חנה, אותן הדרות ברוטאליות של אבות ממופעים של ילדות קטנות בבתי ספר ממלכתיים דתיים, אותה תעשיית איסורים הילכתיים מפוברקים לצרכים פוליטיים, הן הדבר החשוב ולא סכסוכון פעוט על טרמינולוגיה להטב"ית.
בקיצור: בתוך כל התהליכים המהפכניים שהעולם עובר, אולי עוד נזכה גם לפמיניסטיות עם חוש הומור, כצוואת שמשון של ז'בוטינסקי: 'מנו עליכם מלך, קנו לכם ברזל ולימדו לצחוק'.
בברכה, שמשון
[ולסיים ברצינות:
אם הזכרנו מינוי מלך. ידועים דברי הרמב"ם בהלכות מלכים שאין מעמידים מלכה, כדרשת חז"ל: 'שום תשים עליך מלך – מלך ולא מלכה'. ברם יש להעיר כי לגבי מצוות המלך לכתוב לו ספר תורה (ספר המצוות, עשה יז), לא נאמר שמצוה זו נוהגת בגברים בלבד! מצוה זו אף לא נמנתה (בסוף מצוות העשה) בין המצוות הנוהגות בגברים בלבד!
ייתכן שהרמב"ם יסבור שבמקום שאין גבר הראוי להנהיג, מעמידים אישה להנהיג, וכפי שלמדו פוסקים משלומציון המלכה. או שיסבור שבמקום שהציבור כולו מקבל אותה, מהניא קבלתם, וכפי שלמד הראש"ל הרב עוזיאל מדבורה: 'שהיתה שופטת משום דקיבלוה עליהם'. ראו בספרו של הרב יעקב אריאל, הלכה בימינו – מורשתה לימודה הוראתה ויישומה, בהוצאת מכון בתורה והארץ, אשקלון – כפר דרום, מהד' שניה מורחבת, עמ' 206-207.
בספר הנ"ל דן הרב אריאל בהרחבה בנושאי: מעמד האישה ביהדות, מעמד האישה בחיים הציבוריים, האישה בעידן המודרני על פי ההלכה, למדנות נשית, זוגיות ומשפחה וכיו"ב. ראו שם, עמ' 170-254. ו'תן לחכם ויחכם עוד'.
בברכה, ש.צ. לוינגר]
על עניין "מלך ולא מלכה" מעניין גם לעיין בתשובתו בנושא של הרב חיים הירשנזון ע"ה ב"מלכי בקודש" ח"ב
שם הוא טוען שהביטוי "מלכה" כלל לא מתכוון לאשה המולכת על הציבור אלא לאשת המלך שיש לה תפקיד ייצוגי בדומה למוסד הידוע מארה"ב של "הגברת הראשונה" -אשת הנשיא שלה יש תפקידים ייצוגיים שונים במסורת הפוליטית האמריקנית וכוונת חז"ל ב"מלך ולא מלכה" שאין חיוב הלכתי שתהיה אשת מלך שתישא בתפקיד הזה הווה אומר "מלך" בלבד ללא תוספת מוסד ה"מלכה"
הוא מנמק זאת בכך שביטוי זה מופיע במקורותינו לראשונה בימי מלכות פרס ומדי שם נהג לדבריו מוסד זה ולכן הביטוי "מלכה" מופיע במגילת אסתר ובדניאל אך לגבי עתליה למשל שמלכה ביהודה נאמר לא שהיא "מלכה ביהודה" אלא "מולכת ביהודה"
הוא טוען שהרמב"ם לא הבין את המדרש ולכן הוא וממשיכיו לארוך הדורות בפסק זה טעו בהבנת דברי חז"ל
כמובן שמדובר בטענה רדיקאלית עד מאוד וכדרכו של הרב הירשנזון והרב עוזיאל מחה בפניו שעשה מהרמב"ם טועה בדבר משנה והוא התיר זאת מהסיבה שש.צ הביא למעלה
הבאתי את דברי הרב הירשנזון כמלקט ולעיונא בעלמא -בכל זאת למרות דעת היחיד המאוד חריגה פחות במסקנה אלא יותר בדרך אליה הדברים מעניינים ומצריכים עיון
בס"ד י"א בתמוז ע"ד
מסברא הייתי אומר ש'מלכה' במובן של 'אשת מלך' הוא דבר חיוני מאין כמוהו.
מלך ישראל צריך להיות עניו 'לבל ירום ליבו מאחיו'; מלך ישראל צריך להיות צנוע באורחותיו; מלך ישראל צריך להיות לעמו כאב רחמן הדואג לרווחתו ולכבודו של כל אחד ואחד, קטן וגדול. מאידך, מוטלים על המלך תפקידים המחייבים תקיפות. עמידה כצוק איתן על כבוד האומה ועל הצדק. צריך שתהא אימתו מוטלת, הן על נתיניו והן על כל העמים שמסביב.
הנהגתו של מלך ישראלי צריכה להוות שילוב של רגישות ונחישות. חיי משפחה מתוקנים, בהם משלימים זה את זה העוז הגברי והרגישות הנשית – מכשירים את המלך לתפקידו המורכב.
בברכה, ש.צ. לוינגר
אע"פ שאין ראיה לדבר, יש רמז לדבר: כהן גדול הבא לכפר על עמו, צריך להיות נשוי לאישה אחת ויחידה, ככתוב: 'וכפר בעדו ובעד ביתו'. במלך אמנם התירה התורה יותר מאישה אחת ובלבד ש'לא ירבה', אך דומה שמצוה מן המובחר היא שתהיה לו: 'אחת היא רעייתי'.
שלום אפרת
מדברייך במאמר לא מובן כל כך מה מטרתך האם את שואפת לשוויון בין גברים לנשים במין הוקוס פוקוס הלכתי או שמטרתך בקידום הנשים במסגרת ההלכה המקובלת בידיעה ששוויון לא יושג
שהרי במסגרת ההלכה המקובלת את יודעת ששוויון לא יכול להיות וכמו שכתבתי כאן בכמה מתגובותיי גם מתווה "שירה חדשה" וכד' הוא איננו שוויוני אז שאלתי היא למה את כן חותרת ואיך את רוצה שהעניין יתבצע הלכה למעשה?
אם בשוויון את חפצה כיצד לדעתך הוא יכול להתבצע מבלי לשבור את הכללים?
ואם בקידום נשים במסגרת ההלכה המקובלת את חפצה אז איך את רוצה לפרוס את קריאת הכיוון הזו והחזון הזה לרמת הפרקטיקה?
נ.ב
אני שמח שאת מודעת לבעיות שקיימות בקבוצת פייסבוק שאת משתייכת אליה
הזכרתי אותה לגנאי כאן מאחר וממש הייתי בהלם מהיחס שקיבל שם יואב שורק שניסה לדון באופן ענייני ובצורה מכובדת עם משתתפות ומשתתפי הקבוצה והוא ממש "נרגם באבנים" שם שלא בצדק
זו הסיבה עליה נזעקתי ואם את לא מזדהה עם כך אשרייך
http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=13526&cat_id=3897
שיעור מעניין מאוד של הרב שרקי בנושא כדאי לצפות[שיעור מוסרט]
אפרת, קראתי את מה שיונתן כתב במגזין מוצ"ש, זה לא כל כך נורא. מה קרה? הוא מעלה אופציה לריפוי, מזהיר משרלטנות ומסכנות של הליכה לאנשים לא מומחים, מציף את הנושא. מה רוצים ממנו? כדאי להוסיף שלפי ה – dsm האמריקאי, רשימת מחלות הנפש, ההומו סקסואליות עד שנות השמונים נחשבה למחלת נפש. אח"כ, כשזה כבר לא היה אופנתי לחשוב כך, השמיטו את המחלה מהרשימה. ממש מקצועי. מה שמביא אותי להוסיף, שיצא לי לשוחח עם מישהו שמבין בגופנפש, שאמר לי, שאם להורים יש ביניהם, בנסתר, בעיות בזוגיות, במיניות, עלול הדבר לגרום סטיות מיניות אצל הילדים שלהם. למה חשוב לומר זאת? א. שהורים יתנו על כך את הדעת. ב. זה נותן פתח לטיפול, אפיק נוסף. ג. זה קצת מסיר אחריות מעל כתפי המסכן- ההומו- הוא לא היחידי שאשם בזה- אבל מחובתו לטפל בזה. ובקשר לפמיניסטיות- מה הבעיה שלהן? גם אני בעבר נתקלתי באיזו מגמה קצת שתלטנית מצידן לגבי אקסיומות שלהן, שהן לא רואות ממטר אף אחת ואף אחד. הבדיחה היא שדוקא השיח הפמיניסטי של ימינו אומר, שאשה בוחרת מה הביטוי הפמיניסטי שלה- האם אני יולדת, מניקה, ומוותרת על קריירה של משחק , למשל? גם בהוליווד!!!! או שאני בוחרת את השילוב בין בית לקריירה. לאחרונה השתתפתי בכמה כנסים נשיים. אחד היה מטעם הפורום של הבית היהודי, ביוזמתה של ח"כ שולי מועלם. הדוברות בפאנל, נשים כמו השופטת בדימוס דליה דורנר, או ד"ר חנה קטן ושולי בעצמה דברו בפתיחות על המקום החדש של האשה, שהיא כבר לא חייבת להוכיח שהיא שיוויונית לגבר, והיא לא חייבת לצאת מן הבית כדי להיות מאושרת. שתבחר. הכנס השני היה במדרשת לינדנבאום. מכשירים שם נשים-רבניות-פוסקות הלכה. ממש מהפיכה בעולם התורני שלנו. בעוד כמה שנים אף אחת לא תבין למה זה נחשב מהפיכה. בקצור- על מה בדיוק נזעקות הפמיניסטיות, אני לא מבינה. וגם החרד"לים= שיבדקו פעם את עצמם: על מה אתם נעמדים על הרגלים האחוריות וזועקים, ועל מה אתם יושבים בשקט- תגיעו מזה למודעות עצמית מעניינת. וליונתן- תמשיך לכתוב על מה שמעניין אותך, אל תשים לב לאף אחד, ובמיוחד תזהר מן הצבועים…זה כבר כתוב בגמרא באיזה שהוא מקום. עלה והצלח.
רבקה שמעון,בקשר למשפט על ה"צבועים" והזהירות מהם מדובר במשפט שאמר ינאי המלך לאשתו שלומציון המלכה המצוטט בידי חז"ל "היזהרי לא מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים שעושים מעשה שמרי ומבקשים שכר כפנחס" ומקורו בגמרא בסוטה כב ע"ב.
פינגבק: טובלת ושרץ בידי | דוסה פמיניסטה