עלינו לדאוג להתאים את דברי התורה למציאות המשתנה בעזרת הכלים ההלכתיים שניתנו בידינו. על ששת היעדים הבוערים המונחים לפתח הרבנים הראשיים החדשים  

עם פרסום דברים אלו כבר ייוודע מי הם הרבנים הראשיים לעשר השנים הבאות, ובעוד כשנה תיבחר גם מועצת רבנות חדשה. אני מניח שרבים מאיתנו שואלים את עצמם אם ישתנה משהו בבחירות אלו. אם נוכל לומר שוב בקול גדול: "משהו חדש מתחיל". לרבים חסר משהו במצב הקיים והם מייחלים לבשורה חדשה. בדברים הבאים אנסה לשרטט הצעה לרענון חלק מתפקידי הרבנות כפי שמצטיירים בעיניי, ואידך פירושא הוא: זיל גמור.

כמוך – ממש

שני יסודות אניח בתחילת דברי. הנביא יחזקאל (לו, כד־כח) מנבא על ימי הגאולה את הדברים הבאים:

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַתְכֶם, וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם: מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם.

אפשר להיווכח בשני רעיונות מרכזיים המופיעים בפסוקים הללו: א', קיבוץ הגלויות קודם לחזרה בתשובה של עם ישראל, וב', חזרת העם בתשובה תהיה ביוזמה אלוקית, ואנו נהיה כנראה די פסיביים: "וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם". כנראה שאנו נמצאים היום באמצע הפרק הזה: קיבוץ הגלויות בעיצומו, אך החזרה בתשובה של כל העם בחיתוליה.

לכאורה, אם בין כך ובין כך הקב"ה הוא שאמור להחזיר את כל העם בתשובה, לנו אין הרבה מה לעשות. התשובה לתהייה הזו מורכבת, והיא מתמצית במאמר בפרקי אבות (ב, טז): "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". ברור שהקב"ה הוא שישלים את המלאכה, שהרי "דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם", אך בינתיים שומה עלינו לחפש ולקרב את כל מי שצמא לדבר ה' לפי דרגתו. אנו מבקשים להיות שותפים לקב"ה בהנהגתו את העולם, בניסיון שלנו ושל הסובבים אותנו להתקרב אל ה'. בוודאי שאין החברה כולה מקשה אחת. כל אדם מבקש דרך אחרת להתקרב אל ה', ואל לנו לפסול אדם אחר מישראל שדרכו שונה משלנו.

הרמח“ל מציין במידת החסידות כלל גדול שהכרחי לנו בנסותנו “לפעול עם המלך במלאכתו“:

כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים (מסילת ישרים, פרק יט).

אם נהיה כנים עם עצמנו נודה שאין הרמח"ל מתכוון דווקא לרחוקים מאיתנו בעבודת ה' – החילוניים, הרפורמים וכו'. הוא מתכוון לכל מי שנמנה על בניו של הקב"ה, גם הרב מבית הכנסת השכן ואפילו כל המתפללים במניין השוויוני או מניין אחר שלא מקובל עלינו. כל מי שישראל הוא מבניו של הקב"ה, ועל כולם מבאר הרמח"ל במקום אחר בספרו (פרק יא):"על כן באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו (ויקרא יט): 'ואהבת לרעך כמוך', כמוך – בלי שום הפרש, כמוך – בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך – ממש". מצוות אהבת הרע בכנות ללא כל תחבולות מופנית לכל אדם מישראל כלפי כל אדם מישראל.

ההלכה מלאה בפתרונות. הפגנה נגד פינוי קברים. צילום: פלאש 90

אני או רועה החזירים

ברגע שאנו מקבלים שהאחריות הכוללת על השבת כל עם ישראל בתשובה היא על הקב"ה וכך הובטחנו בידי נביאיו, וברגע שאנו מבינים שהציבור שלנו גדול ומגוון והוא מכיל גוונים וגווני גוונים של מבקשי ה' אנו יכולים להרשות לעצמנו להניח לרגע בצד את תפיסת העולם שלנו ואת ביטחוננו בכך שאמונתנו היא הדרך הבלעדית להתקרב לה', ולנסות להקשיב למה שהזולת מבקש.

ראשית, אנו צריכים ללמוד להקשיב הקשבה מלאה שאין בה משום כפיית אמונתנו על הזולת, אלא ניסיון לחוש אותו ואת צרכיו. או אז אנו מצווים כרבנים וכמנהיגי הציבור לבחון אם יש מקום להיענות לפי ההלכה לצרכיו של המבקש. אם יש דרך כזו,] והמבקש חפץ בה והיא אינה אסורה לפי התורה, הרי שגם אם אני חושב שהדרך הזו אינה טובה ואינה ראויה עליי להדריך אותו כיצד לנהוג לפיה. במקרים מסוימים אני גם רשאי להסביר לו מדוע אני מתנגד לדרך הזו, אך תמיד לאפשר לו לבחור במה שהוא חפץ.

הבקשה הבאה מופנית גם כלפי הרבנים המשרתים בכל מקום ומקום, גם כלפי חברי מועצת הרבנות הראשית ובוודאי כלפי הרבנים הראשיים: בואו נקשיב לכל מבקשי ה', איש בדרכו. מובן שלא נסלף את התורה לפי אמונתנו, אך בתוך התורה יש גמישות רבה המאפשרת לרבים מעם ישראל שאינם הולכים בדרכנו להצטרף ולו למעט ממצוותיו, ומי יודע מי רצוי יותר לפני הקב"ה – אני או חברי מהצבא, שהוא רועה חזירים באחד מהקיבוצים, אבל יש לו זכויות רבות אחרות העולות על אלה שלי? וקל וחומר שאיני יודע אם לא שכני הדר ממול רצוי בעיניו יותר ממני. זוהי לעניות דעתי נקודת המוצא לעבודת הרבנות בכלל והרבנות הראשית בפרט. אם כן, זהו האתגר הראשון המונח לפתחם של הרבנים החדשים – להפוך לרבנות של כלל ישראל הרלוונטית גם לחרדים ולמקפידים על דבר ה', קלה כבחמורה, וגם למי שמבקשים את דבר ה' במינונים אחרים, גדולים או קטנים.

מסרב לפסוק

הרבנות הראשית אינה באה לענות על צורך של ציבור מסוים של תלמידי חכמים או של פלג מסוים אחר בעם ישראל. היא באה לענות על הצרכים הרוחניים של העם כולו. אנו הרבנים חייבים לשאול את עצמנו אם הציבור הרחב מתחבר לתורה כפי שאנו מציגים אותה, או שמא הוא חש חס וחלילה דחוי מפניה. שאלה זו עצמה מתחלקת לשתיים:

א. הציבור החילוני שנפגש עם מצוות התורה במהלך חייו: כיצד הוא מתייחס אליהן? האם אנו מאהיבים עליו את התורה גם אם הוא לא מקבל עליו עול תורה ומצוות? האם לפחות חלקו חש כבוד לתורה כפי שהיא מופיעה לפניו? האם ביכולתנו לשפר את תדמיתה של התורה בעיניו? או אולי לגרום לכך שיבקש להתחבר לחלקים רחבים יותר של המסורת, עד כדי קיום  חלק ממצוות התורה?

ב. מהי תחושתו של הציבור הדתי הכללי כלפי מצוות התורה, כפי שהן מוצגות היום? האם אנו מקרבים אותו ומעודדים אותו להתחזק בקיום המצוות, או שמא חס וחלילה להפך?

כאן אני מגיע לתורף דברי. ודאי הוא שלא ניטה ממצוות התורה ימין ושמאל בגלל לחץ ציבורי כלשהו או מפני שאיננו יודעים להסביר מצווה זו או אחרת, אך כידוע אין אורחות חיינו הדתיים עשויים מקשה אחת. יש חיובי תורה ותקנות חכמים ויש חומרות מאוחרות יותר. מאידך גיסא, יש מציאות טכנולוגית וחברתית משתנה שוודאי דורשת התייחסות חדשה להלכות שונות. יש מצוות שאינן תלויות בשום תהליך או התפתחות טכנולוגית, ולעומתן לא מעט מנהגים והלכות שמותנים במצב מסוים, ויש בהחלט מקום לשקול שינוי בהוראה בהתאם למצב המשתנה.

אני מעז להביע את חששותיי: העולם הרבני אינו מוכן לדון ולפסוק בתחומים שונים, מתוך ענווה או בגלל חשש לקחת אחריות, ואולי מנימוקים אחרים. יותר מכך, מצוות התורה מתפרשות לעתים בידי גורמים שאינם מוסמכים לפסוק לכלל, המציגים את התורה כדרך חיים שאינה מתאימה לימים אלו.

אדגיש שוב – אין בכוונתי לוותר אפילו על קוצו של יוד בהלכה הפסוקה. אך עם כלי ההלכה שניתנו בידינו עלינו לדאוג להתאים את דברי התורה למציאות המשתנה, ולא אנו עלולים להביא חס וחלילה לביזיון התורה ולחילול השם, ואחריות זו מונחת על כתפינו. אי עשייה נחשבת לא פעם כעשייה שלילית.

הבלנית אינה חוקרת

כדי שיובנו דבריי, ברצוני להביא כמה דוגמאות. אין הכוונה לפרט כאן סדר יום לעבודת הרבנות הראשית, אלא לגעת דווקא בתחומים כואבים שהדברים לעיל נבחנים בהם:

כשרות – עולם זה, שקשור לצערנו כיום בהרבה כסף וכבוד, חייב בבדק בית רציני. הן ברמת הכשרות בחלק מהרבנויות המקומיות והן ברמת אגף הכשרות ברבנות הראשית. זהו אתגר ראשון במעלה העומד בפני הרבנים הראשיים שייבחרו, והרחבתי על כך בספרי 'ואכלת ושבעת' (בעיקר במבוא ובפרק הראשון).

גיור – שאלת הגיור במדינת ישראל המתחדשת עלתה כבר בשנות ה־50 של המאה הקודמת, ומוכרים הדיונים מאז ועד עתה. הנושאים בעול – הרבנים הראשיים הרב עוזיאל, הרב גורן, הרב שפירא זצ"ל (על אלה אני יודע באופן אישי) – כבר הכריעו בדרך של קבלת הגרים מתוך הגדרה ברורה מה נדרש כדרישת סף בנושא קבלת עול תורה ומצוות. מה שבעיקר השתנה הוא מספר האזרחים במדינה (בעיקר מחבר העמים) שרובם מזרע ישראל אך הם זקוקים לגיור. המצב היום נחשב בעיני רבים לפצצה מתקתקת שהרבנות הראשית אינה מתמודדת איתה בהתאם.

מעמד האישה – ברור לכל שמעמד האישה בתוך התא המשפחתי ובחברה כולה משתנה. יהיו הדורשים את התהליך לגנאי ויהיו הדורשים אותו לשבח, אך בכל אופן השינוי קיים ומתהווה. למצב זה השלכות על הלכות ומנהגים. תביעות שונות עולות גם בתוך המחנה. יש לבחון מה אפשרי לשנות מצד הדין ומה לא. לא מחוכמה יהיה לומר על הכל אסור וגם אין הדבר נכון מבחינת ההלכה.

בהקשר לדיון במעמד האישה, צריך לבחון היטב את כל הכלים שהשתמשו בהם הפוסקים בדורות הקודמים כדי לפתור בעיות עגינות ואת סרבנות הגט. עלינו לזכור שכל עגונה היא עולם שלם של סבל וייסורים במשך שנים. אם יש כלים בידי התורה והם אינם מנוצלים עד תום, הרי שאנו מחויבים לעניין.

מקוואות – לא מעט נשים מתקשות בהליכה למקווה בגלל הצורך להיפגש עם הבלנית בשעת הטבילה. מלשון ה“שולחן ערוך“ משתמע במפורש שאישה נאמנת על כל מה שהיא עושה ותפקיד הבלנית הוא רק לראות ששום שערה לא צפה מעל המים. אשר על כן צריכה לצאת הוראה של הרבנות הראשית ומשרד הדתות במסגרת תקנות רשמיות של המדינה שאין רשות לבלנית לחקור את הבאה בשערי המקווה אם היא עשתה בדיקות וכדומה או לבקש לראות שאין לה חציצה על גופה, אלא אם כן האישה פונה אליה בבקשה שתסייע לה. ייתכן שניתן להתיר לבלנית להציע את עזרתה, כגון: “האם אני יכולה לעזור במשהו“.

המקוואות הם מבני ציבור השייכים לכלל הציבור. אין כל סיבה שימנעו מאישה כלשהי לטבול אם היא מבקשת לעשות זאת לפי ההלכה. ההלכה מבקשת שתעמוד אישה על גבה כדי שתראה ששום שערה לא נמצאת מחוץ למים. אין סיבה שאישה לא תוכל לטבול עם חברתה, שהרי כך נפסק: “צריך לעמוד על גבה יהודית גדולה יותר מי“ב שנה ויום אחד בשעה שהיא טובלת שתראה שלא יישאר משער ראשה צף על פני המים“ (יורה דעה קצח, מ). כיום ברוב המקוואות לא מאפשרים זאת.

מהמשך לשון ה“שולחן ערוך“ אנו יכולים להבין שמצד הדין יכולה אישה לטבול גם ללא נוכחות אישה נוספת או על ידי הסתייעות טכנית, או במקרה של שיער קצר שאין חשש ששערה תצוף מעל המים גם בלא אביזר נוסף. האם מוסד ציבורי הצריך לשרת גם ציבור מסורתי וחילוני לא יכול לאמץ אפשרות זו, הנזכרת בשולחן ערוך, ומתירה לאישה לטבול ללא נוכחות הבלנית? האם מוסד ציבורי צריך למנוע מאישה כלשהי לטבול במקווה כמענה לצורך רוחני, מתוך רצון לעלות להר הבית, או מכל צורך אחר שבעולם, כל עוד היא לא פוגעת בסדרים הבסיסיים של המקווה?

הציבור והרבנים

השתלת איברים – אין כתורתנו בדאגתה לחיי האדם. מהפסוק “וחי בהם“ לומדים חכמים שיקרה נפש אחת מישראל לפני הקב“ה יותר מהמצוות. כמה עצוב הדבר שדווקא התורה מצטיירת כמתנגדת לתרומת איברים. כמובן, צריך לדאוג שלא “ייקצרו“ איברים מהאדם בעודנו חי, ויבואו על ידי כך לשפיכות דמים, אך דברים אלו כבר נתבררו ונפסקו – באיזו דרך מותר ליטול איבר מאדם שמת לצורך השתלתו באדם החולה. בשעה שהנושא עומד על סדר היום חשוב שידעו הכול את דעת תורתנו. חשוב שהחלטות מועצת הרבנות הראשית תגענה לידי מימוש דרך משא ומתן נמרץ עם הגופים הרפואיים. הזמן שעובר אינו פועל לטובתנו.

קברים עתיקים בלב יישוב מתפתח – הנושא מסעיר את הציבור כולו, מזמן לזמן. כל מי שיעיין במקורות ימצא פתרונות לשאלה הזו מהתלמוד ועד לתשובות האחרונים. הנושא העסיק את הפוסקים בתקופות השונות וניתנו לו תשובות מתאימות (עיינו לדוגמה: סנהדרין מז, ב. שו“ת רע“א סי‘ מה. חוות יאיר דף רמו. שו“ת דעת כהן סי‘ רא. חוות בנימין סי‘ כה ועוד). כיום סבור הציבור הרחב, הדתי והחילוני, שהתורה אוסרת על פינוי הקברים, וממילא נוצרת כאן כביכול סתירה בין דיני התורה וצורכי המציאות, ובאנו לידי חילול השם. האמת היא שההלכה העוסקת בנושא מלאה בפתרונות שיכולים לסייע להגיע לפתרונות ישימים לפי דין, והרבנות הרשמית נרתעת מכך (דוגמאות מהעבר: חדר המיון בבית החולים באשקלון, כביש הגבעה הצרפתית בירושלים ועוד).

בדוגמאות שהבאתי ניסיתי להצביע על מגוון נושאים (ויש עוד רבים בדומה להם) שיוצרים מבוכה בציבור ותחושת מועקה, שלפיהן כביכול התורה אינה מחוברת מספיק לחיים. נראה לי שזהו היעד הראשון של הרבנים הנבחרים, בבחינת “להחזיר עטרה ליושנה“. בדרך זו של התמודדות עם אתגרים אלו או הדומים להם יתחיל להיווצר שיח חדש בין הציבור כולו ובין הרבנות הראשית והרבנים בכלל.

הרב אלישיב קנוהל הוא רבו של כפר עציון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ג, 26.7.2013