אכתוב גם אם אין קוראים! | רבקה שאול בן צבי

יל"ג, איש ההשכלה, מתגלה במאמריו כאיש רוח דעתן, מבקר מושחז וחריף מחשבה, הרגיש לעוולות ובעיקר כלפי האישה היהודייה. לוחם בממסד הרבני שהעריץ את הרמב"ם והגר"א

01205001ללמוד את שפת המולדת

מאמריו של י"ל גורדון ב"ווסחוד" בשנים 1881־1882

תרגמה, ההדירה וצירפה מבואות והערות: רינה לפידוס

מוסד ביאליק, 2012, 367 עמ'

מי מכיר את "בין שיני אריות", "קוצו של יוד" ו"למי אני עמל"? ניתן להניח ברמה גבוהה של ודאות שמעטים מאוד בקרב בני הדור הצעיר. לעומת זאת, סביר להניח שבני חמישים פלוס מקרב ילידי הארץ מכירים את היצירות הללו. קשה היום להאמין שתלמידי העבר נחשפו לא רק לביאליק וטשרניחובסקי שנלמדו בהיקפים גדולים, אלא גם ליצירות רבות שנכתבו בתקופת ההשכלה: שירים של מיכ"ל ויל"ג ו"מסעות בנימין השלישי" מאת מנדלי מוכר ספרים. ברם, כבר אז היו מבקרים נכבדים שהצביעו על הנזק החינוכי שעלול להיגרם לתלמידים עקב חשיפתם לספרות שהציגה את חיי היהודים בראי עקום.

בהיותי נערה ראיתי את יל"ג באופן חד ממדי: אידאולוג שמשתמש בספרות על מנת להפיץ רעיונות אנטי דתיים. זכורים לי ויכוחים מרים בבית ספר "צייטלין" עם מורתי המצוינת דינה אשכנזי־ינקלבסקי ועם חברותיי לכיתה. חוסר הסובלנות שלי כלפי ספרות ההשכלה גרם לי להחמיץ את מעט היופי שיש בה. והנה הזדמן לתקן את הדימוי השלילי של יל"ג שהופנם לתוכי, וזאת בעקבות הספר שלפנינו.

אקדים ואומר ש"ללמוד את שפת המולדת" הוא מפעל ספרותי רב ערך שהושקעו בו הרבה שנות עבודה, ושגם הפקתו הייתה מורכבת וארוכת שנים. רוב המאמרים תורגמו על ידי פרופ' רינה לפידוס, וחלקם הקטן על ידי פיטר קריקסונוב ודינה מרקון. למאמרים הללו הוקדם מבוא מחקרי ארוך וכן נוספו הערות רבות בעלות חשיבות אקדמית. מלאכת התרגום לא הייתה פשוטה, ועמל רב הושקע בההדרת הטקסטים.

נהניתי מאוד מהמבוא הכתוב בבהירות ובשאר רוח. לפידוס סוקרת את מפעלו הביקורתי־מסאי־ פובליציסטי של יל"ג, מציגה אירועים ואילוצים פרי התקופה שבה פעל, ומשרטטת פורטרט רוחני מעניין של מי שנחשב למייצגה המובהק ביותר של תנועת ההשכלה המיליטנטית. רעיון חשוב ביותר המופיע במבוא הוא תופעת "שני הקולות" האופיינית לכתיבה העיונית של המחבר: קול גלוי וקול סמוי, בהתאם לקהליו השונים שהורכבו מרוסים ומיהודים גם יחד. יש דברים שגורדון מכוון לקורא הרוסי הפוטנציאלי ובעיקר לשלטונות, כאשר הוא מפליג למשל בהיסטוריה הרוסית ומתאר את החמצתו ההיסטורית של פטר הגדול, שלא השכיל לשתף את היהודים בחיי רוסיה. הרמז מכוון כמובן לשליטי ההווה שאינם עושים די על מנת לשתף את היהודים במכלול החיים התרבותיים.

לפידוס דנה גם בשינויים שהתחוללו בדעותיו ובכתיבתו של גורדון עקב הפוגרומים הידועים בשם "סופות שבנגב" (1888), אשר גרמו לו למתן את לוחמנותו כלפי האורתודוקסיה, ולפנות לכיוון של עידוד התרבות היהודית. נושא אחר הוא זיקתו של יל"ג לגאון מווילנה, אותו איש אדירים שגילם בעיניו חכמה ורציונליות המשוחררות מאמונות טפלות. גם המאמר על הרמב"ם משקף במידה רבה את יל"ג עצמו, את שנאתו לאי רציונליות ואת ראיית הנאורות כמעלה הגדולה.

איש רוח שמחובר למציאות המרה. יהודה לייב גורדון, 1892             ארכיון המרכז הציוני, אוניברסיטת הרווארד

איש רוח שמחובר למציאות המרה. יהודה לייב גורדון, 1892 ארכיון המרכז הציוני, אוניברסיטת הרווארד

 לקרוא לילד בשמו

עיקרו של הספר הוא כמובן המאמרים עצמם המשקפים דמות של איש רוח לוחם ודעתן, רהוט ובהיר מחשבה; אדם שהיה גם תלמיד חכם גדול מנעוריו, ואף הוכתר בתואר רב. בלי להזדהות עם יחסו של גורדון להלכה, למיסטיקה ולחסידות, אי אפשר שלא להתרשם מחריפות המחשבה, מיפי הניסוח ומתובנות שמעבר למקום ולזמן.

המאמרים המתורגמים קלים לקריאה ובהירים ביותר וכתובים ביכולת מסאית מעולה. אומץ הלב של יל"ג מתבטא במישורים שונים של מפעלו. כך למשל הוא כותב על מצבו כסופר יהודי הדן בספרות העברית בכתב עת רוסי עבור קוראים שכמעט אינם קיימים, בין שהם גויים ובין שהם יהודים. המחבר מצהיר שהנושא חשוב בעיניו, כי לספרות נועד תפקיד גורלי בתולדות העם היהודי, ולכן הוא יכתוב ויפרסם גם באין קוראים! אבל "ראוי ליצור קהל כזה מקרב הציבור, בשני המחנות כאחד" (עמ' 62).

המאמר הארוך הקרוי "ספרות עברית בת זמננו" (המאה התשע עשרה ברוסיה) סוקר את מכלול היצירות היהודיות שיצאו לאור לאחרונה. המושג "ספרות עברית" מובא במשמעות רחבה החורגת ממושגי ימינו. במונח זה מכליל יל"ג גם "פסיקתות" של חז"ל, שבהן רואה המחבר "שיח עממי ברוח קלילה" (עמ' 64). בהמשך סוקר יל"ג ספרים בנושאי מדע והיסטוריה יהודית. הללו אינם מעניינים היום אלא את חוקר ההיסטוריה, אך בזמנם הם היו הלחם והחמאה של המשכילים היהודים.

אך מעבר לערך הסגולי של היצירות עצמן, בולט הכישרון הביקורתי של יל"ג, והדברים יכלו להיכתב גם בימינו ולהתאים למקובל בביקורת העכשווית. יל"ג מיטיב לקלוט מעלות וחסרונות ומתייחס גם להקשרים חברתיים מעבר לערך של היצירה. מרשימות מאוד תובנות על־זמניות המופיעות במאמר כגון: "היום רק העצלנים אינם חורזים חרוזים, אבל רק לעתים רחוקות יש שמזדמן לך דבר־מה הגון וראוי לעיון בתחום השירה והספרות היפה. נראה שהטבע מחלק במשורה את כישרונות היצירה ואת חכמת הסופרים" (עמ' 74). מעניין גם לקרוא על אודות בתי קברות יהודיים כמקור לחקר ההיסטוריה של יהודי רוסיה, וכן הסבר על פשר העוינות של מלומדי רוסיה היהודים כלפי ההיסטוריון הידוע גרץ, שלדעתם קיפח אותם מתוך התנשאותו ה"גרמנית" כלפי יהודי מזרח אירופה.

נימה מושחזת הרבה יותר מופיעה במאמר "כתבי עת ועיתונים", שסוקר כתבי עת ידועים ופחות ידועים שהופיעו במאה התשע עשרה ברוסיה. גורדון רואה בעיתון מכשיר דידקטי שנועד להפצת רעיונות ההשכלה, במיוחד בקרב ההמונים הרחבים נטולי הדעת. במאמר תיאורים חריפים של כתבי עת, עורכים וכותבים, ובין השאר מובעת ביקורת על סלומינסקי, אותו איש דגול שתרם להתפשטות ההשכלה המדעית, אך נמנע מקונפליקטים גלויים עם שוללי ההשכלה. וכך אומר יל"ג: " רצינו רק להביע את דעתנו שאין זה חשוב כל כך בימינו, כפי שהיה חשוב לפני שמונה־עשרה שנה, למשוך את לבותיהם של היהודים אל ההשכלה בדרכי עקיפין ורמיזה. הגיעה העת להיחשף, להישיר מבט אל הדברים ולקרוא לילד בשמו האמיתי" (עמ' 94).

רמיסת פרחי חיים

לא חשתי נעימות גדולה בקריאת הפרק "חסידות", שעיקרו סקירת יצירות ספרות העוסקות בביקורת העולם היהודי. הרתיעו אותי דבריו על אודות רבנים חסידיים דגולים, וקריאתו לקצץ בדיני אישות. חשוב לציין שיש רקע אישי לשנאתו של יל"ג כלפי רבנים, שעליהם כתב דברים נוראים ביצירותיו הספרותיות, לאחר שגורמים רבניים העלילו עליו וגרמו לישיבתו בבית הסוהר. מעבר לכך, המאמר מכמיר לב ומרגש בתיאור מצבן של הנשים היהודיות בתקופתו, שאמנם כבר נחשפו בחלקן הגדול להשכלה, אך הן עשויות בקלות להיות מוקרבות על מזבח ההלכה.

ניכרים מאוד מעורבות עמוקה, להט ואכפתיות של המחבר, וחלק מהדברים רלוונטיים למרבה הצער גם היום, כגון סחטנותם של גברים כלפי נשים המבקשות להתגרש או לזכות בחליצה. וכך כותב גורדון על הנשים האומללות: "שהמדובר כאן לא בקדרת בשר… ואף לא בפרה… אלא ברמיסתם של פרחי חיים רבים, יפים להפליא, אומללים וחפים מכל פשע" (עמ' 121). במהלך הפרק מספר יל"ג את סיפורן של יצירות העוסקות בנשים יהודיות כאלה, סיפורים מעניינים בפני עצמם, ואינו נרתע מלספר את סיפורי הפואמות שלו עצמו, כאשר הוא כותב על עצמו בגוף שלישי, כמשורר חשוב שנלחם למען האישה היהודייה…

יל"ג הוא איש הרוח שמחובר בכל נימי נפשו למציאות המרה על כל פגמיה ועיוותיה, ומכאן לוחמנותו הידועה. בביקורתו על ספר מן הספרים הוא מכניס את נפשו, אישיותו והשקפותיו למה שנועד להיות ביקורת עיתונאית, והדברים חודרים ללב גם היום. וכך כותב גורדון: "מה שהלשון היא לגבי האיש הבודד, הספרות היא לגבי העם כולו", ובהמשך: "ואילו חולה מסוכן, השוכב על ערש דווי וגוסס אך אינו חש כאב… במצב כזה נמצאים היהודים… והמשורר שר שיר הלל לאביב ולציוץ הציפורים, ועורך העיתון מספר סיפורים על קיסר ברזיל…" (עמ' 169).

תקצר היריעה מלסקור את כל הדברים המעניינים בספר המרתק הזה – ולא רק לחוקרים – ביניהם עניינים היסטוריים, פילולוגיים, ספרותיים, פדגוגיים ואחרים. נותרה רק השאלה ממי להתפעל: האם מגורדון הנחשף בכתביו כאישיות מרתקת ורבת רושם, או מהמתרגמת הנפלאה רינה לפידוס, שהגישה לנו את הדברים ברוב נועם וחן, ברגישות לשונית עילאית ועם ערך מוסף מחקרי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ג, 26.7.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 ביולי 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון עקב תשע"ג - 833, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: