איש העולם (הפנימי) | רועי הורן

סוד הצלחתו המסחררת של הרבי מלובביץ' מרתק רבים. בשונה מביוגרפיות שהתייחסו
לדמותו בציניות וגימדו אותה, ספרו האוהד של הררי מספק מפתח להבנת התופעה

13-1132fסודו של הרבי

יחיאל הררי

ידיעות ספרים, תשע"ג, 334 עמ'

ר'מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', היה ככל הנראה לאייקון היהודי הבולט ביותר (אולי פרט למגן דוד) במשך עשורים רבים של שלהי המאה הקודמת. קשה להעלות על הדעת מנהיג יהודי שזכה ליוקרה רבה – בסדר גודל בין לאומי – מזו שזכה לה מנהיג חסידי זה. ובהקשר העולם היהודי, קשה להעלות על הדעת אדם שמפעלו האישי השפיע על יהדותם של אנשים רבים כל כך, שהרי, כפי האמרה הרווחת, שני דברים אפשר למצוא בכל מקום – קוקה קולה וחב"ד.

אין ספק שאישיותו וסיפור חייו ראויים לביוגרפיות רחבות היקף. שאלות ראשוניות שביוגרף חייב לענות עליהן בהקשר של הרבי הן: מה מצאו בו אנשים רבים כל כך ומגוונים כל כך, כולל ראשי מדינות, מדענים, יוצרים, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים? מדוע וכיצד הרים את מפעל השליחות אדיר הממדים, חסר התקדים בהיסטוריה היהודית ("המסדר היהודי הראשון", כפי שכינה זאת אחד ההיסטוריונים)? איזה גיבוי תיאולוגי העניק למעשה זה? וכמובן, לא ניתן להתעלם משאלת המשיחיות: מדוע עורר את התסיסה המשיחית האדירה סביבו? האמנם חשב שהוא המשיח?

אך מהיכרות כללית עם סיפור חייו של הרבי עולות גם שאלות נוספות, פרטניות יותר: כיצד חי את ארבעים ותשע שנותיו קודם שנתמנה לאדמו"ר? מדוע השקיע שנים רבות בלימוד באוניברסיטאות (בניגוד למקובל אצל יהודים חסידים ובפרט חסידי חב"ד)? כיצד הפך בסופו של דבר לאדמו"ר, בעוד גיסו, חתנו האחר של הריי"ץ (האדמו"ר הקודם), היה המועמד הטבעי יותר? ומדוע התנגדו לרבי אשת הריי"ץ ובתה האחרת, והמשיכו להחזיק בהתנגדותן זו עוד שנים רבות לאחר שהוכיח עצמו כאדמו"ר מוצלח ונערץ?

חסידות חב"ד, בדרכה האופיינית לה, כבר פרסמה עשרות כותרים עם סיפורי חייו של הרבי. רובם כמובן עוסקים בפועלו אחר שעלה לכס האדמו"רות, מיעוטם עוסקים גם בתולדות חייו קודם לכך. הקורא הביקורתי אינו יכול כמובן להיסמך עליהם בתמימות. הכתיבה ההיסטורית המסורתית בכלל, וכתבי חסידים בפרט, הוכיחו כבר ש"דברי הימים" אינם אלא אחד הכלים לחיזוק יראת השמים של הקורא.

לפני כשלוש שנים הופיע באנגלית, ולאחר שנה גם בעברית, ספרם של הפרופסורים מנחם פרידמן ושמואל היילמן, "הרבי מלובביץ' – בחייו ובחיים שלאחר חייו" (דביר ושז"ר, תשע"א). שני חוקרים נכבדים אלו תרמו רבות להבנת החברה החרדית, בארץ ובחו"ל, ובמובנים מסוימים הינם חלוצי המחקר בתחומיהם. ניתן היה לצפות שהספר יגיש את סיפור חייו של הרבי לקורא קרוב למציאות עד כמה שניתן, וכן יפתח לקורא פתח להבנת התופעה המפתיעה של חב"ד ומי שעמד בראשה. ברם, איבתם הגלויה של המחברים לחב"ד, הנוטפת מכל שורה בספר, קלקלה את השורה. היה ניתן לומר על ספרם "הניתוח הצליח, החולה מת", לו הניתוח אכן היה מצליח. ברם, שורה ארוכה־ארוכה של אי דיוקים בפרטים, שאותם יכול הקורא הביקורתי למצוא במאמרי ביקורת ברחבי המרשתת, מלמדת שגם הניתוח נכשל.

לנגד הקורא עולה דמות אצילית. הרבי מלובביץ', רחל קיציס

לנגד הקורא עולה דמות אצילית. הרבי מלובביץ', רחל קיציס

לתפוס תמונה

אחד מכותבי מאמרי הביקורת על ספרם של היילמן ופרידמן הינו  ד“ר יחיאל הררי, מחבר הספר שלפנינו. ספרו הוא תמונת מראה לספרם: במקום שבו הם מקצרים הוא מאריך, ובמקום שבו הוא משמיט הם מביאים בארוכה. ספרו נכתב מנקודת מבט אוהדת לרבי (“חסיד אובייקטיבי אינו חסיד“, מצטט הוא את אלי ויזל). לקורא הביקורתי לא נותר אפוא אלא לקרוא במקביל בשני הספרים, ואגב כך ללמוד שיעור מאלף בהבניית נרטיב ביוגרפי. לחובבי מלאכת ההשוואה, התענוג המושלם מובטח מראש.

הספרים לא חלוקים רק במה שכתוב, ב“אותיות“ – בעובדות מסוימות, ואף לא רק ב“גויל“ – ברווחים שבין העובדות שאותן צריך הביוגרף למלא בהשערותיו, אלא גם ב“טעמים“, בניגון, בנעימת הדברים. כתיבתו של הררי, כפי שהוא עצמו מצהיר במבואו, הינה של מי שכותב מבפנים, ומנסה להציג בפני הקורא את הרבי כפי שחסידיו ראו אותו; ואילו הפרופסורים מביטים על הכול לא רק במבט חיצוני, אלא במבט ציני של ממש. המקורות בשני המקרים הם כמעט אותם מקורות. בשני הספרים כמעט אין חשיפות מרעישות שלא היו ידועות קודם לכן. ההבדל הוא כמובן במשקלים השונים הניתנים לעובדות מסוימות; באילו עניינים מאריכים ובמה מקצרים, מה בגוף הספר ומה בהערות השוליים, וכמובן מה מסיקים על הנעלם מן הגלוי.

אנסה להדגים את דבריי. לשיטת היילמן־פרידמן, “חלומו“ (כלשונם) של מנחם מנדל קודם שהגיע לארה“ב בעל כורחו היה להיות מהנדס, ולחיות חיים בוהמייניים במערב אירופה. אלא, נעבעך, פרוץ מלחמת העולם השנייה אילץ אותו להגר לארה“ב, ושם אין ל“מהנדס בינוני“ (כלשונם) רוסי סיכוי רב למצוא עבודה. משהתפנתה משרת האדמו“ר קפץ על ההזדמנות, תוך מאבקי שליטה כוחניים מצידו. את התלהבותו הרבה בתפקיד זה ייחסו ל“התלהבותו של מומר“, של מי שייסורי המצפון על עברו אכלו אותו עד שהחליט לעשות שינוי דרסטי בחייו.

את רעיון השליחות, הפצת חב“ד לכל עבר, הם נעצו בכך ששכונת קראון הייטס הניו־יורקית כבר הייתה “תפוסה“ על ידי חסידי סאטמר (עמ‘ 179), וממילא צריך לחפש קהל יעד אחר. את הפופולריות הגדולה של הרבי בקרב פשוטי העם הם פטרו בכך שהרבי השתמש בכל מיני פעלולים זולים (חלוקת הדולרים), ואת הפופולריות שלו בקרב ידוענים, פוליטיקאים וכדומה הם פוטרים בכך שבסך הכול ביקשו להשיג תמונה, היכולה לקדם את אינטרסיהם. לשיטתם, העובדה שהרבי לא יצא את סביבת מגוריו לאורך כל כהונתו (למעט פעמים ספורות, ולמעט כמובן לציונו של חותנו) היא עוד תעלול על מנת להאדיר את דמותו דווקא על ידי מידורה. אגב, להגותו של הרבי הם כמעט לא הקצו מקום, כמו גם לתיאור פשוט של סדר יומו, העשוי להסביר מדוע לא יצא את מקומו.

הררי לעומתם משרטט נרטיב שונה לחלוטין. לשיטתו, הרבי מטבעו אהב להתרחק במידת האפשר מן ההווי האנושי הפרוזאי ושאף להתמסר “לחיי עיון“ בכל מאודו. הררי פותח את ספרו בתמונה “קודרת“ – ליל הסדר, הרבי כבר התאלמן מאשתו, וחסידיו מפצירים בו לסעוד עִמם. הם לא מסוגלים לראות אותו לבד. אך הרבי שולח אותם לביתם; הוא בוחר לעשות את הסדר בגפו. תמונה זו היא צוהר להבנת חייו של הרבי בכלל, לדעת המחבר.

ריחוקו מן ההווי החב“די לאורך השנים, קודם שנתמנה לאדמו“ר, נבע מתוך אופיו האינטרוורטי, כמי שעולמו הפנימי מספק לו את כל צרכיו. לימודיו האוניברסיטאיים האינטנסיביים נבעו הן מאהבתו האדירה לדעת – אהבה שהחזיק בה גם לכל אורך שנות כהונתו כאדמו“ר – והן מן הצורך הפשוט להתפרנס. אך הררי מוכיח כי עיקר מעייניו, גם בתקופת לימודיו, הוקדש ללימוד תורה ולעבודת ה‘ – הוא נהג להתענות כמה פעמים בשבוע – וכן למשימות כאלו ואחרות של חותנו (שעל מידת חשיבותן חלוקים שני הספרים). קבלתו את עול האדמו“רות לא נעשתה מתוך אופרטוניזם ואף לא כללה מאבקי כוח ומניפולציות מצדו. הייתה זו הכרעה של החסידים, שעמדו בפניהם שתי דמויות, האחת אפרורית למדיי והשנייה של איש העולם הגדול, הבקיא עם זאת לפניי ולפנים בחדרי התורה ובהווי חב“ד, והם הכריעו כאפשרות השנייה, הכרעה שגם המועמד הראשון קיבל אותה (!).

להפנים את דמותו

אך כוחו של ספרו של הררי איננו רק בהבניית הנרטיב השונה, אלא במפגש עם דמותו של הרבי. בעזרת שפע עדויות וקריאה רגישה בהן אט אט עולה לנגד הקורא דמות אצילית, מסורה מאין כמוה, מדויקת, מדודה, בעלת חזון, כושר עבודה וכשרון ביצוע בלתי נדלה. הררי מאריך בציטוטים של שיחות אישיות שניהלו אנשים ידועים עם הרבי – הנשיא שז"ר, בנימין נתניהו, גאולה כהן, אלופים ופרופסורים, על מנת להראות "מבפנים" את השפעתו עליהם, החורגת מן הרצון "לתפוס תמונה" עם הרבי.

הוא גם כמובן מאריך ביחסו החיובי למדינת ישראל (בניגוד לרושם המתקבל מספרם של הפרופסורים), מתאר לפרוטרוט את סדר יומו ומתעכב על החידוש שבהגותו, חידוש שהיווה גיבוי למפעל השליחות הגדול. הקורא, שמן הסתם יצא לו לפגוש חסידי חב"ד באיזו פינה נידחת בעולם, יכול עתה להבין יותר כיצד הם שומרים על להט שליחותם ועל חוסנם הרוחני. הפנמת דמותו ואורחותיו של הרבי היא המפתח להבנת התופעה, ועל כן הארת גודלה של הדמות היא משימתו של הביוגרף הרבה יותר מחשיפת רכילות זו או אחרת, ובמשימה זו עומד הררי בהצלחה גדולה.

בספרו של הררי "הניתוח הצליח". גם אם לא תמיד הוא מראה את כל צדדיה של התמונה, ומשמיט פה ושם פרטים שיערבו פחות לחיך הקורא, בסופו של דבר התחושה המתקבלת מספרו של הררי היא שהוא מספק מפתח להבנת התופעה; תחושה שאינה עולה, לטעמי, מספרם של היילמן ופרידמן. אדרבה, גימוד דמותו של הרבי והארת דמותו ודמות החסידות כולה באור מגוחך פוגמים בעצם היכולת להסביר את הצלחתה המסחררת. וכי מה הרוויחו בתיאור זה? – התמיהה על "סודו של הרבי", על כוח משיכתו העצום, על פריחת התנועה שהייתה על סף היעלמות ועל השפעתה המהדהדת עד היום רק הולכת וגדלה! דומה הדבר, אגב, ולהבדיל, למאבק ההיסטוריוגרפי על דמותו של שבתי צבי. מן ההיסטוריוגרפיה החרדית (ההולכת ונכתבת גם בימים אלו) עולה שהאיש היה מתחזה, רמאי ולהטוטן. ואם כן הדבר – כיצד הוא שבה את לִבם של מרבית עם ישראל, כולל מיטב הרבנים? רק משבא גרשום שלום ותיאר אותה בתיאור אמפתי, הסוגיה הובנה לעומקה.

מה עם המשיחיות?

נשוב לספרו של הררי. "סודו של הרבי", כלומר סוד הצלחתו המסחררת, הוא באישיותו המיוחדת, המאופקת (ב"ביטול גמור" כלפי שמיא), בחכמתו הרחבה, בחריצותו, באופטימיות שלו ובחוזק אמונתו, וכמובן באתגר הגדול שהציג בפני חסידיו, כפי שהבין את צורכי השעה. הממד המשיחי האקוטי לא תופס מקום רחב מדי בספר, וכמו כן לא מטופלת מספיק השאלה האם הרבי ראה את עצמו כמשיח (הוא פותר את העניין כמחלוקת בין החסידים מבלי לנסות להתחקות אחר תודעתו העצמית של הרבי. עמ' 268).

את התיאורים הפנטסטיים של שיאה של התקופה המשיחית, ערב מלחמת המפרץ ולאחריה, צריך הקורא ליטול מספרם של היילמן ופרידמן. יתרה מזאת, הררי אמנם מטעים שהרבי (בעקבות קודמיו) עשה שינוי בסולם הערכים היהודי ודירג את האמונה המשיחית במקום גבוה יותר, אך לטעמי הוא לא הדגיש די את האופן הרדיקלי של הגותו בעניין זה.

ועניין אחרון. תנועת חב"ד, שכל עוצמתה נבעה ממנהיגה, שילשה (ואף יותר) את שורותיה למרות העדרו (הפיזי כמובן). הררי נועץ את התופעה המפליאה הזו באישיותו של הרבי, שהחסידים הצעירים לומדים על אודותיה מן הכתובים ומן הסיפורים, ואין ספק שיש בזה מן האמת. אך לא ניתן להתעלם מן ההקשר הרחב יותר – הטכנולוגיה והסביבה האמריקנית שחב"ד פועלת בה. סוגיה זו זוכה להרחבה מרתקת בספרם של היילמן ופרידמן, ועוד יותר במחקריו של פרופ' יורם בילו, מן הכיוון האנתרופולוגי, המראה כיצד האמצעים הטכנולוגיים משמשים את החסידים (המשיחיסטים) להנכיח את דמותו ולהכחיש את מותו – באופן דומה למדי לזה שבו מנכיחים את דמותו של אלוויס פרסלי המנוח אלו המאמינים שהוא עדיין בחיים.

הרבי מלובביץ' מצטרף לשורה ארוכה של מנהיגים גדולים שנסתלקו בעשורים האחרונים, שלאיש מהם לא נמצא מי שימלא את מקומו. הספר שלפנינו מספק נקודת מבט קרובה – ולפיכך מרתקת – על דמותו של אחד מענקים אלה. באופן אישי, הרגשתי שמשהו מן ה"ביטול" המופלא של הרבי – המתואר בקווים עדינים בספר זה – דבק בי, לפחות לכמה ימים. 0

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ג, 26.7.2013

Advertisements

פורסמה ב-26 ביולי 2013, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון עקב תשע"ג - 833 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: