נשים ריאליות מדומיינות | יואל פינקלמן

ספר חדש שעוסק בדיון הדתי ביחס למיניות מתמקד בנושאים המשרתים את הנרטיב של המחברים כנגד סמכותנות ומהותנות רבנית. נראה שלהט הפולמוס האידיאולוגי הכריע

madaf---uploadגוף ומיניות בשיח הציוני־דתי החדש

יקיר אנגלנדר ואבי שגיא

כתר והרטמן, 2013, 267 עמ'

כציבור דתי, אם אנחנו רוצים לשפר את משפחותינו, לגדל טוב יותר את ילדינו, לבנות קהילות חזקות ולחנך לקראת אתיקה מינית קדושה, אין לנו ברירה אלא להבין את התפקידים שמין ומיניות משחקים בחייהם של אנשים דתיים. לאור זאת, פתחתי את ספרם החדש של יקיר אנגלנדר ואבי שגיא בציפיות גבוהות. כחוקרים בעלי שם בתחום הפילוסופיה, היהדות וחקר המיניות, חשבתי למצוא דיון מעמיק על שיח המין בחיי הציבור הציוני־דתי.

אנגלנדר ושגיא צודקים, כמובן, ששיח הצניעות מתייחס אל נשים ואל בנות כאל אובייקטים מיניים ולא סובייקטים, ושרבנים שעונים לשאלות שהופנו אליהם מבני נוער נוטים לעתים לחשוב שהם מבינים את השואלים טוב יותר ממה שאלה מבינים את עצמם. מחנכים מעדיפים לא פעם להציג נושאים הקשורים להתבגרות הגוף ולחשק המיני כפשוטים הרבה יותר ממה שהם באמת. אך, בסופו של דבר, סיימתי לקרוא את הספר בתחושת החמצה. הלהט הפולמוסי גרם לבעיות מתודולוגית ולהצגה לא משכנעת של מקורות.

F090323GE11

מניחים שנשים ריאליות מעוניינות בלימוד גמרא צילום: פלאש 90‎

דיון באיסורים בלבד

הספר טוען שהאינטרנט אפשר שיח חדש בעשור האחרון בין רבנים ציוניים־דתיים לבין בני נוער שמתמודדים עם הבנת מיניותם המתפתחת. בדיקה של שו"תים מקוונים מראה שרבנים מספקים לא רק תשובות הלכתיות טכניות, אלא גם משחקים תפקיד פסטוראלי (תפקידו של רועה הנפשות הנוצרי) כאשר הם מקשיבים למצוקתם וללבטיהם של בני הנוער ועוזרים להם לגבש זהות מינית. אך אותם רבנים מחמיצים את ההזדמנות לשיח פתוח וכן כאשר הם מתייחסים לבני הנוער בצורה פטרנליסטית ודוגמטית.

הרבנים בונים שיח גברי הגמוני בעל נורמות הלכתיות ומטה־הלכתיות נוקשות ומגבילות, המצמצמות את המיניות הלגיטימית לתחום צר. במקום להקשיב בכנות לחוויותיהם ולדאגותיהם של בני הנוער, הרבנים ההגמונים מכחישים את חוויותיהם ואת זהותם האותנטיות. על בנות ונשים להתלבש בצניעות, ולהביא ילדים רבים לעולם בגיל צעיר, בין אם הן רוצות בכך בין אם לא, ובני נוער ומבוגרים אמורים להימנע מאוננות ומכל ביטוי הומוסקסואלי. נושאים אלה אכן חושפים את הקושי שמולו עומדים מנהיגים רבים בהקשר של תרבות שבה הנורמות המיניות רחוקות מאוד מאלה של המקורות היהודיים הקלאסיים.

עם זאת, הספר אינו מפתח דיון מקיף על אודות גוף ומיניות בשיח הציוני הדתי. המחברים אינם דנים במגוון רחב של נושאים אחרים הקשורים לגוף ולמיניות, כדוגמת יופי גברי ונשי, דחפים הטרוסקסואליים, חיפוש אחרי בן זוג, יציאה לדייטים, הלכות נידה, מיניות בין בני זוג נשואים, הקשר בין קרבה רגשית לקרבה גופנית – נושאים שקיים לגביהם שיח רחב בציונות הדתית. כמובן אי אפשר לצפות מספר אחד שיעשה את הכול, אך הייתי מצפה שספר שכותרתו "גוף ומיניות בשיח הציוני־דתי" יסקור מגוון רחב יותר של נושאים.

הבחירה לחקור אך ורק נושאים שלגביהם הרבנים מרבים לאסור מזינה את הנרטיב של המחברים: רבנים גברים מעוניינים לחזק את סמכותם יותר מאשר להקשיב בכנות לאנשים ולשאלותיהם המורכבות. אך טענתה של החוקרת האמריקנית Heather Hendershot לגבי שיח המיניות אצל נוצרים אוונגליסטים נכונה גם ביחס לציונות הדתית: יש להבין את האיסורים על מיניות לפני הנישואים על רקע חשיבותם של הנישואים בעיני הדוברים. פרישות ממין לפני הנישואים, לשיטתם, אמורה לסלול את הדרך לחיי נישואים מושלמים. ייתכן שהמחברים היו מוצאים שיח שונה אם היו כוללים גם התייחסות לספרי הדרכה לנישואים מוצלחים, לשיח בין מדריכות כלה לנשים צעירות ואפילו לראיונות עם זוגות לגבי חיי המין שלהם. ייתכן שדיונים אלה היו ממקמים את האיסורים בהקשר רחב יותר.

הרבנים ו"לאישה"

גם מגוון רחב ומשקף יותר של נושאים לא היה מציל את הספר מסדרה של בעיות מתודולוגיות. הספר מגדיר את הנושא כשיח המיניות בעשור הראשון של המאה ה־21 בקרב רבנים דתיים לאומיים, אך הוא מצטט מקורות שחורגים מגבולות אלה, כגון מאמרים משנת 1980, אתר האינטרנט "הידברות" החרדי, ודברי המחזירה בתשובה גילה מנולסון החרדית.

הבעיה המתודולוגית החריפה ביותר כרוכה באי זהירות בהצגת מקורות. הספר, למשל, מספק הסבר מדוע מסמך עקרונות של קבוצת רבנים אמריקנים מתייחס אך ורק להומוסקסואליות גברית ולא ללסביות (עמ' 202), בעוד המסמך מדבר במפורש על "יחסים חד מיניים גבריים ונשיים" (גילוי נאות: אני בין החתומים על אותו מסמך). "גוף ומיניות" מצטט קטע ארוך ממאמר פרי עטו של הרב משה בלייכר, ממייסדי ישיבת שבי חברון, המסביר את המרחק הגדול בין תחומי העניין של גברים ונשים. אנגלנדר ושגיא מסבירים שלפי קו המחשבה של הרב בלייכר "שיח אמיתי וזיקה ממשית (אולי גם מינית?) מן הראוי שתתקיים [כך במקור!] רק בין גברים" (עמ' 121). אך מתברר שהפסקה המצוטטת היא רק "הווא אמינא". לפי הרב בלייכר גברים ונשים הם התזה והאנטי־תזה שמתחברים בסינתזה של הנישואים. כמובן, משהו מהתזה והאנטי־תזה נשאר בסינתזה, אך הספר מייחס לרב בלייכר קו מחשבה ועמדה שאותם הוא מכחיש במפורש.

הספר מסביר שרבנים "מתירים לנשים לשהות בחוף מעורב, ובלבד שיהיו לבושות בצניעות. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהצניעות הנשית אינה מפתה את הגברים החילונים לעורר את המיניות הנשית הרדומה. ודוק: מפגש זה מותר בתנאי שהגברים הם חילונים". המחברים מפנים את הקורא לחמישה שו"תים מקוונים, כאשר אחד מהם מתייחס למקרה שונה מהמדובר, אחד אוסר הלכתית, שניים אינם אוסרים אך מרתיעים, ואחד מתיר לצרכים רפואיים. אין התייחסות בתשובות להבדל בין גברים דתיים לחילונים ולדרכים שבהן נוכחותם של חילונים או דתיים תשפיע על המיניות הנשית. תשובות מקוונות אחרות שמצאתי מתירות לנשים להיכנס למעיין בלבוש הולם בטיול בטבע, סביר להניח בנוכחותם של גברים דתיים וחילונים כאחד.

זאת ועוד: הספר אינו עושה עבודת השוואה. אנגלנדר ושגיא מספקים רקע הלכתי לנושאים הנדונים, והם משווים באריכות את תשובות הרבנים הציוניים הדתיים לעמדתו ההלכתית של בלוגר חרדי אנונימי, אך הם אינם ממקמים את השיח הציוני דתי בהקשר של שיח המיניות בעולם המערבי, במיוחד בקרב קהילות דתיות. רבנים בשיח המקוון ללא ספק משתדלים למשטר את המיניות הנשית, אך משטור כזה מתקיים גם ב"לאישה", ב־"Cosmopolitan“ או באתרי אינטרנט נוצריים, מוסלמיים וחילוניים אין ספור. אנגלנדר ושגיא מזכירים לנו ש“המודרנה“ (יהא משמעו של מונח זה אשר יהא) מתייחסת למיניות כחלק משמעותי ביותר של ההבניה של האני, אך העדר השוואה לשיח המיניות אצל קבוצות אחרות אינו מאפשר לנו להבין מה ייחודי בשיח הציוני־דתי.

הספר מצטט פסקה משו“ת של הרב יובל שרלו שמציע תוכנית לימודים שונה לבנים ולבנות. לפי המחברים, הרב שרלו “קובע שאין טעם להכנסת הטקסט התלמודי לקוריקולום של הלימוד הנשי“. הם אינם מצטטים את המשפט הבא בפסקה: “מובן מאליו כי כל בת חייבת לקבל את הכלים לגשת לדף גמרא, והיא חייבת להיות מסוגלת ללמוד אותו ולהסיק ממנו מסקנות“. חיתוך משפטים מהסוג הזה מאפשר ל“גוף ומיניות“ להציג את השיח הציוני־דתי כמונוליטי יותר ממה שהוא באמת. הספר לפעמים משווה בין תשובה אחת לשנייה, אך הוא אינו מנסה למפות את ההבדלים בין תת־קבוצות בציונות הדתית. הרבנים של הבורגנים ממודיעין משולבים עם הרבנים החרד“לים, והרב יהודה עמיטל מופיע באותו עמוד עם הרב יצחק גינזבורג. קשה לפתח תמונה עשירה של השיח הציוני־דתי ללא התייחסות להבדלים אלה.

מיהי אישה "ריאלית"

המחברים צודקים שהציונות הדתית היא פטריארכלית ונטועה בתוך שיח מהותני שיכול להגביל נשים לתחום הביתי, עובדות שלטעמי ראויות לביקורת אינטלקטואלית ומוסרית. אני מסכים שקולותיהן של נשים צריכים להישמע בכל התחומים, ודאי וודאי בנושאי גוף ומיניות. לאור זאת, חשוב מבחינה מתודולוגית להשוות בין מה שרבנים מייחסים לנשים לבין מה שנשים אמיתיות אומרות וחושבות.

מסיבה זו המחברים מציעים פרק תחת הכותרת "נשים ריאליות ונשים מדומיינות בשיח הציוני־דתי החדש". הם מבקרים את הרבנים שמתיימרים לדעת מה נשים חשות וחוות מבלי רגישות מספיקה לחוויותיהן של הנשים שאיתן הם משוחחים. אולם, פרק זה אינו כולל כל ניסיון סיסטמתי לאסוף נתונים לגבי אותן נשים אמיתיות. לפעמים המחברים מסיקים מסקנות מלשונן של השאלות שנשאלו הרבנים, והם מצטטים מספר נשים דתיות פמיניסטיות.

מסתבר שברוב המקרים אנגלנדר ושגיא מניחים שנשים ריאליות מעוניינות בלימוד גמרא, רוצות להשתתף בדיון הלכתי, אינן יכולות או אינן רוצות לכפוף את דחפיהן המיניים לפסקי ההלכה של הרבנים, ודוחות את השיח הגברי על אודותן. ללא ספק קיימות לא מעט נשים כאלה, כמו שקיימות נשים בעלי גישות אחרות. אך ללא ניסיון של ממש לאסוף ולנתח נתונים, יש להיזהר מהסקת מסקנות לגבי חוויותיהן של נשים ריאליות.

אנגלנדר ושגיא מצטטים כמה נשים אשר הפנימו את השיח המהותני, התופסות את לימודי הגמרא כעסק גברי ומרוצות ממילוי תפקידים ביתיים. אך אותן הספר אינו מתאר במילה "ריאלי". במקום זה הן "נתינות" של השיח הגברי. "לעתים נוטים הקרבנות להפנים את נקודת המבט המוסבת אליהם, ונעשים סוכנים של נקודת מבט זו". כלומר, לדעת המחברים, נשים אשר קוראות תיגר על הפטריארכיה הן ריאליות, כאשר נשים שאינן עושות זאת סובלות מ"תודעה עצמית כוזבת".

באופן פרדוקסלי, שני גברים תוקפים רבנים גברים המכתיבים לנשים איך עליהן להרגיש ולהתנהג כדי לזכות בתואר הנכסף "אישה צנועה", אך אותם שני גברים מכתיבים לנשים כיצד עליהן להרגיש ולהתנהג כדי לזכות בתואר הנכסף "אישה ריאלית". כפי שטוענת Saba Mahmoud בספרה Politics of Piety, על אודות נשים בתנועת המסגדים במצרים, אל לנו להתעלם מחוויותיהן של נשים שרואות את עצמן, לפחות חלקית, ככפופות לסמכות דתית שמרנית. הזלזול של אנגלנדר ושגיא בנשים אלה פוטר אותם מלהציג שיח מיני אלטרנטיבי שיכול לשכנע את אותן הנשים שאינן רואות את עצמן בראש ובראשונה, או בכלל, כנתינות של כוח גברי מדכא.

בסופו של דבר, הבחירה לדון בתשובות המנסות לשכנע בני נוער לא לעשות את מה שהם רוצים לעשות עוזרת לפולמוס של אנגלנדר ושגיא נגד רבנים סמכותיים וגישתם המהותנית. אך דיון עשיר ומלא יותר היה צריך להתייחס למקרים שרבנים מעודדים ולא רק אוסרים, למקרים שבהם הציבור מסכים עם המנהיגים הדתיים או למקרים שבהם יהודיים ציונים דתיים מדברים על גוף ומיניות ללא תיווכם של הרבנים. הדיון היה נוגע לא רק בוויכוחים בין מנהיגים לציבור אלא גם בהסכמה ובראייה משותפת. עולה הרושם שבחירת הנושאים ב“גוף ומיניות“ נובעת לא משיקולים מתודולוגיים טהורים, כי אם משיקולים פולמוסיים. דיון מגוון ועשיר יותר אולי היה משרת פחות טוב את מטרתם האידיאולוגית של המחברים, אך זהו המחיר של בהירות אינטלקטואלית ומוסרית בתוך ויכוח.

ד"ר יואל פינקלמן מלמד במסלול ליהדות בת זמננו באוניברסיטת בר־אילן ובמדרשת לינדנבאום בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ג, 19.7.2013

פורסמה ב-19 ביולי 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ואתחנן תשע"ג - 832, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. יופי של מאמר! גם אם לא הייתי חותם על כל מילה בו יפה עושה ד״ר פינקלמן שהוא שם על השולחן את העובדה שכל מיני דתיים ליברלים מנסים לדובב את ציבור הנשים הדתיות ולהיות המייצגים שלהן מבלי שהם התבקשו לעשות זאת ומבלי שהם באמת מתארים את הלך הרוח שלהן.

    העובדה הפשוטה היא שאילו בציבור הנשים הדתיות הייתה באמת תסיסה פמיניסטית ואנטי ממסדית ממזמן היו מוקמים מאות -אם לא אלפי-מניינים סטייל ״שירה חדשה״ או שהייתה מזמן נהירה גדולה אל הקונסרבטיבים. כל מי שמכיר ולו במעט את הציבור הדתי לאומי יודע שלא מחזיקים שם אף אחד ואף אחת בשיניים והשיח שם לא נמצא תחת טרור מחשבתי ואם בקהילות חרדליו״ת יש קו חברתי ברור יותר הרי שבקהילות הבורגנות הדתית לא תהיה שום מניעה חברתית למעוניינים להקים מניינים כמו ״שירה חדשה״ לא יהיו חרמות ונידויים.

    בכל זאת לא ראינו שם תסיסה משמעותית נגד ה״ממסד הרבני הגברי מצ׳ואיסטי״ בלה בלה בלה. אכן כמו שפינקלמן כותב שגיא ואינגלנדר כותבים לא על המציאות אלא על המציאות כמו שהם היו רוצים שהיא תהיה או במילים פחות מנומסות על עולם מדומיין שלא משקף את המציאות הקיימת בציבור הדתי לאומי.

    בקיצור דתיים ליברלים ה״מחוברים למציאות״ טלו קורת בית הבד מבין עיניכם

  2. קריקטורה של מגיב 2

    כשגברים(מהאקדמיה) מבקרים גברים(רבנים) אחרים, וזוכים לביקורת ע"י גבר מצד ג', ומושא הביקורת הנן נשים…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: