עיון במקורותיו של ט"ו באב חושף כי בזמן המקרא היה זה יום חג שבו חגגו את בציר הענבים במחולות ובעלייה לרגל. רמיזות הפזורות בסיפורה של בת יפתח מלמדות גם על קשר לנשים ופריון. בעקבות החג הנעלם

ט"ו באב מוזכר במשנה כאחד הימים הטובים והחשובים שהיו לישראל בתקופת בית שני. הגמרא (תענית ל, ב) מציינת את ההיתר לשבט בנימין לבוא בקהל כאחד האירועים הבולטים בחג זה. אירוע זה התרחש כאשר יצאו בני בנימין לחטוף את בנות שילה המחוללות בכרמים: "וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן" (שופטים כא, כ).

זקני העדה מצטערים על שבועתם שלא לתת לשבט בנימין מבנותיהם לנשים בעקבות מעשה פילגש בגבעה, וחוששים שכך יימחה שבט מישראל. את הפתרון היצירתי הם מוצאים בדמותו של חג קדום שהתקיים מזה שנים רבות בינות לכרמי שילה: "וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה" (שם, ט).

שילה הקדומה הייתה עיר הבירה של עם ישראל במשך כל תקופת השופטים. איזה חג התקיים במקום זה "מימים ימימה", מדוע הוא נתקבע כחג נשי ומדוע דווקא בינות לכרמי שילה?

ארץ הכרמים

כתשתית להבנת ייחודו של החג, יש להבין כיצד היה נראה הנוף החקלאי באזור שילה בעת העתיקה. כיום הנוף החקלאי ברוב אזורי השומרון הוא של מטעי זיתים, אך בעת העתיקה ארץ השומרון אשר בטבורה שוכנת שילה נתברכה בכרמים פורים ומשובחים, וגידול הגפן היה הענף החקלאי החשוב ביותר בהר שומרון. שפע פסוקים ומקורות מצביעים על הנוף החקלאי הקדום ששלט באזור: כרמי שילה (שופטים כא), כרמי אבימלך בשכם (שופטים ט), ניבי הגפן המיוחדים של בני יוסף "עוללות אפרים ובציר אביעזר" (שופטים ח, ט), ומעל כולם נבואתו של ירמיהו הרואה את השומרון בחורבנו ומנבא שהנוף החקלאי יחזור להוריק כבעבר: “עוד תטעי כרמים בהרי שומרון…“.

גם כשהנביאים רוצים להטיף לאפרים הם משתמשים בנוף הכרמים בנבואות הזעם: “הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ" (ישעיהו כח). אפרים כביכול שיכור וסטה מן הדרך בגלל הכרמים המעטרים את נחלתו. אף ברכת יעקב ליוסף "בן פורת יוסף" רומזת על ברכת הכרמים של נחלתו, שכן ה"פורה" היא אחד מזני הגפן המשובחים ביותר.

בתקופת בית שני, היין המשובח ביותר שהובא לבית המקדש הובא ממערב השומרון, כשאזור זה מכונה במשנה "אלפא ליין" (מנחות ח, ו). גם הממצא הארכיאולוגי מלמד על המקום החשוב שזכתה לו הגפן באזור. במערב השומרון נמצאו כ־960 מגדלים חקלאיים בנויים אבני גזית ששימשו לתעשיית היין בתקופת בית שני. במספר אתרים בשומרון חשף פרופ' אדם זרטל בורות קטנים חצובים על משטחי סלע ארוכים, ולטענתו אלו הם שרידי כרם חצוב. לעתים בשל מחסור בקרקע נטעו את הכרמים היישר בתוך הסלע. ואכן, מן המפורסמות הוא שהגפן מסתדרת היטב גם בסלע גירני קשה וחודרת לעומק הסלע, ואיכות היין רק גדלה מכך!

רק החל מהכיבוש המוסלמי החליף הזית את הגפן כגידול העיקרי בשומרון. זאת בשל האיסור לשתות יין בדת האסלאם.

אם כן, אזור השומרון בעת העתיקה הוא ארץ כרמים. אך טבעי אפוא שחג הכרמים החקלאי יתפתח באזור עיר הבירה השומרונית של תקופת השופטים – שילה העטורה גפנים מכל עבר.

ארבעת המינים

בבואנו לברר מהיכן צמח החג ומדוע אין הוא מוזכר בתורה, יש לחזור לימים שבהם רוב תושבי הארץ היו חקלאים, ומעגל השנה החקלאי היה לבה הפועם של התרבות הישראלית בארץ.

אנו מכירים במקרא את הרשימה המפורסמת של שבעת המינים, אולם ישנה רשימת מינים בסיסית יותר ויסודית יותר –  "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יד). הדגן – חיטה ושעורה, התירוש – תוצרת הענבים, והיצהר – שמן הזית. רשימת ארבעת מינים אלו מופיעה פעמים רבות במקרא, בנפרד מהרשימה הכוללת של שבעת המינים. ללא ספק מינים אלו יותר חשובים ומהותיים לאדם מהתאנה, הרימון והתמר, ולמעשה הם נחשבים למוצרי היסוד הבסיסיים ביותר לאדם בעת העתיקה: הדגן ללחם, השמן למאכל ולמאור, והיין – משקה אנרגיה חשוב מאין כמותו (בניגוד לזמננו, שבו היין עולה על שולחננו רק באירועים מיוחדים, בעבר היין היה ה"מיץ" היחיד שניתן לשמור לאורך זמן, ובכך הוא מהווה מקור לסוכרים זמינים ומשקה בסביבה שבה אין מים נקיים. ראו: "לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן" (איכה ב, יב), "וְהַיַּיִן לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף בַּמִּדְבָּר" (שמואל ב, טז, ב).

ארבעה מינים אלו מיוצגים בעת הקרבת הקרבנות בבית המקדש, כשבמקביל לקרבן מביאים "סולת בלולה בשמן ונסכו" – סולת היא חיטה, שמן הוא הזית, ונסכו הוא היין. ארבעה מינים אלו מיוצגים גם בשולחן השבת שלנו – בחלות עשויות הדגן, ביין הקידוש ובנרות השמן.

כידוע, לכל חג מחגי ישראל יש בנוסף לפן האמוני־היסטורי גם צד חקלאי הקשור לעונת השנה שבה חל המועד. אם נתבונן בשלושת הרגלים נראה שלכל חג קשר לאחד המינים שהזכרנו: פסח – הזמן בו מבשילה השעורה; שבועות – הזמן בו מבשילה החיטה; סוכות – הזמן שבו מבשילים הזיתים. מכאן ואילך מתחילה עונת המסיק, שמסתיימת בחנוכה – חג השמן.

מה חסר? כמובן, חג התירוש. לא נתייחד בתורה חג שמציין את תחילת הבציר. אולם, מסתבר שבאופן טבעי, החקלאי הארצישראלי הקדום שהיה יוצא לכרם בעונת הבציר היה שמח בפירות החדשים, וחוגג את תחילת עונת הבציר בשמחה ובריקודים. אימתי מתי חלה עונת הבציר בהר? בשיאו של הקיץ, פחות או יותר באמצע חודש אב. ט"ו באב.

ט"ו באב, אם כן, מתגלה כיום שבו נפתחה העונה החקלאית של בציר הגפן, ובכך הוא משלים את חגי ארבעת מוצרי היסוד. שיבוץ חג זה במועדי השנה הקדומים משלים בצורה הרמונית את מערכת ה"רגלים" החקלאיים, כשחודשיים מפרידים בין מועד למועד – חודשיים מחג קציר השעורים בפסח לחג השבועות, חודשיים מחג קציר החיטים בשבועות לט"ו באב, וחודשיים מחג הבציר בט"ו באב לחג מסיק הזיתים בסוכות.

רגל רביעי

חג הבציר נהג ככל הנראה בעיקר בשילה ובירושלים, שאליהם היו מעלים את הפירות החדשים. ענבים, כידוע, אינם משתמרים לאורך זמן, ועל כן הרוצה להעלות ביכורי ענבים חייב לעשות זאת בסמוך למועד הבציר – בט"ו באב. זו ככל הנראה הסיבה לכך שעל אף שאת הבציר חגגו בכל הארץ, ט"ו באב נחוג רק בסמוך למקום המשכן והמקדש – בתקופת משכן שילה כחג המתרחש בינות לכרמי שילה, ובתקופת בית שני כחג שבו משתתפות בעיקר בנות ירושלים.

הד לכך שט"ו באב אכן היה מקובל כמועד עלייה לרגל נמצא בגמרא שמתארת את האירועים שקרו בט"ו באב:

 אלא חמישה עשר באב מאי היא?… עולא אמר – יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים ואמר – לאיזה שירצו יעלו.

על אירוע זה יש לתהות – מדוע ביטל ירבעם בן נבט את העלייה לרגל דווקא בט"ו באב ולא באחד מהרגלים שבהם היו עולים לירושלים: פסח, שבועות או סוכות? מכאן מסתבר להוכיח שאכן בתקופת המקרא היה מועד רביעי נוסף שבו היו עולים לרגל לירושלים – ט"ו באב.

עם היציאה לגלות נשתכחה מאיתנו המשמעות החקלאית של חגי ישראל. החגים שלהם היה עוגן היסטורי נשמרו, ואילו ט"ו באב, שהיה בעיקר חג חקלאי, נשתכח מאיתנו עם הנטישה של עבודת האדמה.

שמחה יתרה

כיצד היו בוצרים את הכרם בתקופות הקדומות? עדות למנהג שרווח בזמן הקדום נשתמר במקרא בסיפור אבימלך: "וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם, וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים" (שופטים ט, כז). כלומר, לאחר הדריכה בגת עשו הילולים – חגיגת בציר, משתה ושמחה. וכן אומר הרמב"ן: "כי המנהג בכרם בבוא תבואתו שיחולו שם וילכו בו בחלילים" (דברים כ, ו).

בציר הכרם ודריכת הענבים היו מלווים בקריאות שמחה וגיל ייחודיות – "וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי" (ישעיהו טז).  בכרמים מרננים ומריעים, ובגתות צועקים "הידד" בקצב דריכת הענבים. ייתכן שגם שמה של פעולת הבציר, הזמירה, רומז על השירה והניגון שהיו בעת הבציר (על פי לוח גזר "ירחו זמר" הוא זמן הבציר, ולא זמן זמירת החורף).  אף הלשון המקראית "נבל יין"  (למשל שמואל א י, ג, וכן  בחרסי שומרון) רומזת אולי על קשר בין כלי הנגינה הידוע לתעשיית היין.

לא לחינם זכה הבציר בשמחה יתרה, שכן תוצרתו, היין, הוא מקור לשמחה ולקדושה – “וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן“ (תהלים קד, טו). גם יותם, בן שבט מנשה, מזכיר במשלו המפורסם את שמחת הגפן: “וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ. וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱ־לֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים“ (שופטים ט, יב). אכן, רק לתוצרת הגפן נתקנה ברכה מיוחדת שמעידה על חשיבותה וחריגותה משאר תוצרת שבעת המינים: “בורא פרי הגפן“.

נמצא אם כן שאותו חג שהיה נוהג בשילה מימים ימימה היה בעל אופי חקלאי, ובו היו יוצאים לכרמים בשמחה ובשירים ומעלים את בציר הענבים למשכן שילה. אך כיצד נתייחד חג זה להיות חג עם זיקה חזקה לנשים? לשם כך יש לעלות קומה נוספת.

מימים ימימה

"וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה…" (שופטים כא, ט)

הביטוי "מימים ימימה" מופיע בנביאים בשלושה סיפורים בלבד, והדבר קורא לנו לחפש את הקשר בין שלושת האזכורים הללו. עיון בהם יסיר חלק מהמסתורין שלובש חג עלום זה (בתורה ביטוי זה משמעותו במועד קבוע מדי שנה בשנה. ראו שמות יג, ח).

הסיפור הבא במקרא שבו מוזכר הביטוי "מימים ימימה" עוסק בהולדתו של שמואל הנביא, פרק אחד בלבד לאחר סיפור פילגש בגבעה (שמ"א א):

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה … וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים. וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לה' צְ־בָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לה'.

אלקנה עולה מדי שנה בשנה למשכן ה' שבשילה, ובאחת הפעמים מתפללת חנה, אשתו העקרה, ונפקדת בפרי בטן, הלא הוא שמואל. מתי בשנה היה עולה אלקנה למשכן בשילה? את זאת מתאר המדרש:

היה אלקנה עולה ארבעה פעמים בשנה, שלושה מן התורה ואחת שקיבל עליו. שנאמר ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה (אליהו רבה פרשה ט).

אלקנה היה עולה לרגל בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – ובעוד רגל אחד מיוחד שקיבל על עצמו. ניתן לשער שאותו רגל רביעי שקיבל על עצמו היה ט"ו באב, הרגל הרביעי שהיה נוהג בתקופתו (ואולי כך ניתן להבין את חשדו של עלי "וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי  לְשִׁכֹּרָה". עלי חושש שאחת מהנשים המתהוללות בכרמי שילה בט"ו באב השתכרה משמחת היין ונכנסה פנימה אל הקודש).

בשני הסיפורים שראינו עד כה הופיע הביטוי "מימים ימימה" בהקשר של אותו "רגל רביעי" – חג ה' בשילה שהתקיים בט"ו באב. בשני הסיפורים מדובר בחג נשי, וגיבורות הסיפור, החג, הן נשים – בנות שילה היוצאות לחול בכרמים, וחנה, שבכוח תפילתה זוכה לבן נביא שיושיע את ישראל. מדוע הפך ט"ו באב להיות קשור דווקא לנשים? ייתכן שאת התשובה נמצא בסיפור השלישי שבו מופיע הביטוי "מימים ימימה", סיפורה של בת יפתח. בסיפור זה מופיע הביטוי בפעם הראשונה בנביאים.

חגיגות פריון

יפתח, מבני מנשה בגלעד היה. לפני שיצא להילחם בבני עמון נדר כי אם ישוב בשלום, הראשון שיצא מפתח ביתו יהיה עולה לה'. אך לאחר שיפתח מנצח ושב בשלום, הראשונה שיוצאת לקראתו איננה אלא בתו היחידה. יפתח מבין שעליו לקיים את נדרו ולהעלות את בתו לעולה, ולמרבה הפלא בתו מסכימה, כשרק בקשה אחת לה: "וַתֹּאמֶר אֶל־אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל־הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל־בְּתוּלַי, אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי". בת יפתח מבקשת לבכות על בתוליה, על שלא תזכה עוד לפרי בטן.

לאחר שבת יפתח חוזרת יפתח עושה לה את "נדרו אשר נדר". פרשני המקרא חלוקים האם באמת הרג אותה או שרק ישבה במקום מבודד עד סוף ימיה ולא ידעה איש. על כל פנים, סיפורה הטראגי של בת יפתח נזכר לדורות הבאים, וכל בנות ישראל הכירו וידעו את סיפורה של הגיבורה האומללה שמיהרה לצאת במחולות ולא ידעה כי אל סופה היא יוצאת.

הסיפור נחתם בשני פסוקים שסוגרים את המעגל של "מימים ימימה":

 וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל־אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר, וְהִיא לֹא־יָדְעָה אִישׁ, וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת־יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה (שם, לט).

בפסוקים אלה מוזכרים כל המוטיבים הרומזים לאופיו של "הרגל הרביעי": הביטוי הייחודי "מימים ימימה" מקשר אותנו מיידית לסיפורי "חג ה' שבשילה", וגם הנוהג לקונן על בת יפתח "ארבעת ימים בשנה" מקשר אותנו לשלושת הרגלים ולעוד רגל רביעי. מה שמייחד את הסיפור הזה הוא שבו טמון ההסבר להפיכתו של החג לחג עם זיקה נשית חזקה – "ותהי חוק בישראל מימים ימימה תלכנה בנות ישראל". מדובר בחוק, מעשה קבוע, מדי שנה בשנה, שמתייחד לבנות ישראל בלבד, והקשרו של ה"חוק" הוא התאבלות על כך שאישה צדקת, כבת יפתח, לא זכתה לפריון עד יום מותה.

האם רחוק לשער שהתאריך של "רגל רביעי" זה, שנתייחד לנשים בלבד, הפך עם הזמן לחג הקשור לפריון והמשכיות של עם ישראל? כך בסיפורה של חנה שבוחרת בתאריך זה להתפלל על פרי בטן ונענית, כך בנות שילה שיוצאות לרקוד ולחולל בכרמים למען לא יימחה שבט מישראל, וימשיך לפרות ולרבות. שמא ייתכן שהמנהג של בנות שילה לצאת במחולות בכרמים היה כנגד "והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות".

הרגל הרביעי, ט"ו באב, נתקבע בתקופת השופטים כרגל מיוחד, ייחודי לנשים. ביום זה לאורך כל התקופה היו חוגגים את המשך הפריון של עם ישראל, כשבכל שנה ושנה היו מיתוספים ביום זה עוד בתים נאמנים בישראל. ואכן ראוי היה לחג זה לצמוח דווקא בנחלת אפרים, שקרוי על שם הפריון: "וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱ־לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית מא, נב). מזלו של יוסף – דגים – אף הוא מסמל פריון, וכך גם נחלת יוסף, שהתחלקה לשניים – אפרים ומנשה.

בחודשי החורף הגפן העירומה נראית מתה וחסרת חיוניות ובחודשי האביב היא פורצת באון ומעלה זמורות ירוקות הגדלות במהירות. זו הסיבה לכך שהגפן במסורת ישראל מסמלת את ההמשכיות והפוריות: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה" (תהילים קכח, ג). אם כן, מתאים ביותר שהחג שהתרחש בכרמי שילה מסמל את ההמשכיות של השבט שלא נמחה ואת הפריון וההמשכיות של עם ישראל.

עמק לבונה

מיקומו של חג הכרמים בשילה מעניין אף הוא, ונותן משמעות נוספת לאופיו של החג הקדום. הפסוק שמתאר את מיקומו של החג לא מציין שהחג התקיים בתוך העיר שילה, אלא באחד מהשטחים הסמוכים לה. לשטח זה נותן הכתוב ציון מדויק: "מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה" (שופטים כא, יט).

המסילה היא הדרך הראשית בשדרת ההר בתקופת המקרא. היא עוברת פחות או יותר על כביש 60 של ימינו, וחוצה את ההר מדרום הר חברון ועד צפון השומרון. באזור שילה עברה הדרך לאורך הכביש שיורד מהיישוב מעלה לבונה וממשיך דרך חאן לבונה לכיוון שכם. זיהויה של לבונה המקראית הוא בכפר לובאן הנמצא על אם הדרך הראשית, בעמק לבונה. על פי הפסוק, את מיקום החגיגות יש לחפש מדרום ללובאן וממזרח לדרך הראשית. אזור זה הוא למעשה חלקו הדרומי־מזרחי של עמק לבונה, בין צומת עלי לצומת מעלה לבונה.

עמק לבונה מסמן את המעבר מהרי אפרים המבותרים לנופי החקלאות והכפרים הפוריים של השומרון. יצחק בן צבי שסייר באזור ב־1910 תיאר זאת כך: “דומה, אותם ההרים ואותו הטבע – אך מה רב ההבדל בין שממות סלעי יהודה החשופים ובין הרי אפרים, העטופים כרמים, גני ירק ועצי פרי שונים“ (מסעות יצחק בן צבי, הר הברכה, עמ‘ 63).

את שמו של העמק, לבונה, ניתן לדרוש באופנים רבים ומעניינים. ראשית נציין את צורתו המיוחדת של העמק – זהו עמק מפותל שצורתו היא כחצי עיגול. ייתכן שזה מקור שמו, כשל חצי סהר, לבנה.

אולם קרבתו של העמק לשילה, עיר המשכן, מעלה כיוון מחשבה נוסף – הלבונה הייתה אחד מסממני הקטורת החשובים ביותר וייתכן שכאן, בלבונה, ייצרו וכתשו את הקטורת שהובאה על בסיס דרך ההר ממרחקים וכך קיבל המקום את שמו. אך מעניין במיוחד הוא ההקשר הרעיוני בין שמו של העמק לאירועים שהתרחשו בו. עמק לבונה היה המקום המדויק של חג המחוללות בכרמים. חג המחוללות היה שזור כולו בצבעי לבן: החג התקיים באמצע החודש כשהלבנה במילואה, ובחג זה היו יוצאות בנות שילה כשהן לבושות בגדי לבן (משנה תענית ד, ח) ומחוללות בחג בציר הכרמים.

ט“ו באב הוא גם התאריך שבו מתחילים לפרוח פרחי החצב הלבנים והגבוהים. בדיוק שישה חודשים לפני כן, בט“ו בשבט, מתעטרת ארצנו בלובן פריחת השקדים. עד היום עצי השקד הרבים מעטרים את עמק לבונה מכל צדדיו, וביקור בעמק וסביבתו בט“ו בשבט מהווה חגיגה לעיניים. אם כן, צבעי הלבן שזורים היטב בקורותיו של עמק לבונה – בחודש שבט הוא מלבין מלובן השקדים הרבים הנטועים בו ושישה חודשים אחר כך, בט“ו באב, עולה בהמוניו החצב הלבן ובנות שילה יוצאות לבושות בגדי לבן לחול בעמק.

חודשיים של שמחה

לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים.

חודשיים ימים יש בין ט"ו באב ליום הכיפורים. ימים אלו הם ימים של שמחה יתרה במסורת ישראל. מבחינת טבעה של הארץ, ימים אלה הם חלקו האחרון של הקיץ. האוויר מצטנן ומתחילים להריח את הסתיו. בימים אלו עולה החצב – מבשר הסתיו, הפירות מבשילים על העצים, וטללי הלילה מתרבים באוויר.

לאחר ימי הדין של הקיץ החם, שמסמלים במסורת ישראל את אירועי הדין שהתרחשו בעם ישראל – מות תלמידי רבי עקיבא, י"ז בתמוז ותשעה באב – באים ימי החסד הנעימים של חודש אלול. חודשיים אלו מקבילים לימי "שבע דנחמתא" – הפטרות הנחמה שנקראות בשבת. בעולם הישיבות בגלות היה נהוג שכבר מט"ו באב מתחזקים בלימוד התורה ומרבים בתשובה ובמעשים טובים.

ייתכן לאור זאת כי אותם ימים שמציינת המשנה כימים טובים הם הימים שבין חמישה עשר באב ליום הכיפורים. תקופה זו מקבילה בדיוק לתקופת הבציר, שנמשכת כחודשיים (בהתאמה לזני הגפן השונים ולאזורים השונים), ובמהלכה היו יוצאות בנות ירושלים לבצור את הכרמים ולחול בהם בבגדי לבן.

אלו ימים מיוחדים, ימי חסד, והם מתוחמים בין שני חגי הסליחה והכפרה. ט"ו באב, החג שבו נתכפרו עוונותיהם של כלל ישראל (מתי מדבר, הרוגי ביתר, פילגש בגבעה, חטאי ירבעם; ראו תענית שם), ויום הכיפורים – חג המחילה הפרטי של כל אחד ואחד מישראל. שני ימי הכפרה הללו נצבעו בצבעי הלבן, סמל הכפרה וההתנקות – בט"ו באב עוטות הבנות בגדי לבן ואילו ביום הכיפורים כל אחד ואחד מישראל עוטה בגדי לבן. ייתכן שימים אלו הם גם אותם "שניים חודשים" שבהם הלכה בת יפתח להתבודד בהרים.

ימים אלו הם ימי התחדשות ומיצוי אחרון של פירות הקיץ לקראת תרדמת החורף הארוכה. חודשיים של חסד, מחילה וימים טובים בין שני חגי הלבן. ימים לבנים.

נתנאל אלינסון הוא מנהל גרעין צמרת של המועצה הציונית בישראל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ג, 19.7.2013