בתגובה ל"פסק יתום" מאת דב ליברמן

 מאמרו של דב ליברמן התפרסם בגיליון פרשת דברים

 אין בו מתום

כאשר יש פתח הלכתי שעשוי להביא ליתר שוויון בעבודת ה' עלינו לבחור בפתח זה. פסק רבני "בית הלל" המתיר לאישה לומר קדיש הוא פסק הלכתי ראוי ומובהק של פוסקים הקשובים לקהלם. רק כך פוסקים הלכה

אינני יודע מה ניסיונו של דב ליברמן בפסיקה הלכתית, עד שהוא רואה את עצמו כמוסמך להגדיר מהו פסק הלכה ולקבוע לאחר מכן שפסקם של רבני "בית הלל" בנושא קדיש יתומה איננו עומד בהגדרה זו. גם אינני יודע מה היקף ידיעותיו וניסיונו של ליברמן שהוא קובע בביטחון מוחלט שהפסק מלא בשיבושים וסילופים "מביכים", כשהאמת היא שהסילוף המביך היחיד הוא הסילוף שלו בהבאת הפסק, והשיבוש המביך הוא חוסר הבנתו את הכתוב.

ויותר מכך – קשה לי תרבות הוויכוח. לגיטימי לחלוק על פסק זה ולחשוב אחרת, אך לא לגיטימי לכתוב בסגנון מתנשא של ביטחון מוחלט מחד, ובזלזול בוטה כלפי החולקים עליך מאידך. אינני מעוניין לחזור במסגרת זו על הביטויים המביכים והמתנשאים שבהם השתמש ליברמן בדבריו, ובקשת המחילה בהקדמת דבריו כלפי הרבנים שכתבו את הפסק, שלפי דבריו גדולים ממנו בתורה ובשנים – נשמעת מגוחכת וסותרת לחלוטין את סגנון דבריו לכל אורך המאמר, ואין היא אלא כצפצוף הזרזיר.

הרב והפוסק הגדול

לפני כ"ח שנים בערב שנת השמיטה תשמ"ז, בהיותי רב צעיר של קבוצת כפר עציון, באתי יחד עם חבריי – הרב אלישיב קנוהל, רבו הנוכחי של כפר עציון, והרב אליהו בלומנצוויג, כיום ראש ישיבת ירוחם – לשטוח את התלבטויותיי הרבות בענייני שמיטה בקיבוץ בפני הרש"ז אוירבך זצ"ל. בשלב מסוים, לאחר ששמענו מהרב הרבה תורה ושיקול דעת בפסיקה, אמר לנו הרב משפט שבזמנו הכה אותי בתדהמה. הוא אמר שהוא לא יכול להכריע ולפסוק בדברים ואני כרב הקיבוץ אצטרך להכריע בעצמי. הדברים ירדו עליי כמהלומה – איך אוכל בידיעותיי הדלות להעז להכריע ולקחת על עצמי אחריות בדברים שהפוסק הגדול ביותר בארץ לא יודע ולא מוכן להכריע בהם ולקחת על עצמו אחריות?! הרהרתי בדברים אלו במשך חודשים ואולי שנים, וככל שהתבגרתי ורכשתי ניסיון בפסיקה הבנתי עיקרון חשוב שלימד אותי מהו פסק הלכה אמיתי.

פסק הלכה אמיתי הוא היכולת של הפוסק להחליט מה נכון ומה מתאים להורות לאדם השואל או לציבור ששואל, ולשם כך צריך לדעת את הדעות השונות בהלכה וגם להכיר היטב את הציבור או את האדם ששואל ולדעת להורות לשואל את ההלכה בהתאם למציאות הנכונה כלפי השואל הספציפי. ובכך יתרונו של רב קיבוץ צעיר על פני פוסקים גדולים וחשובים מהשורה הראשונה. אין כל ספק שהפוסק הגדול מכיר את התורה עשרת מונים טוב יותר מהרב הצעיר, ולכן על הרב הצעיר לדעת לפנות לפוסק הגדול על מנת ללמוד ממנו את הדעות השונות, את שיקול הדעת הנכון – מה יש להביא בחשבון, מה עיקר ומה טפל ועוד דברים הרבה. אך את הציבור שלו הרב אמור להכיר טוב יותר מאשר הפוסק הגדול ולכן הוא בסופו של דבר יֵדע להכריע טוב ונכון יותר מאשר הפוסק הגדול מה הפסק הנכון לקהילה או ליחיד השואל. והוא גם ידע טוב יותר איך להגיש את הפסק לאנשים באופן המתקבל והראוי יותר.

בזה יתרונו וזו הסיבה היחידה לכך שצריך רב לקהילה בעידן שבו ניתן להגיע בקלות לדבריהם של הפוסקים הגדולים בעולם התורה, שידיעותיהם בתורה וניסיונם עולים עשרות מונים על ידיעותיו וניסיונו של הרב הצעיר.

לאור זה, מה שבעיני הכותב הינו חיסרון, שרבני "בית הלל" מודעים למי נאמרים דבריהם ומכירים את הציבור ואת הקהילות ומתאימים את דבריהם לציבור זה, בעיניי זהו בדיוק יתרונם הגדול. מי שפוסק מתוך דברי הפוסקים ומהספרים תוך התעלמות ואי הבנת המציאות של הציבור שאליו הוא מתייחס ומבלי להבין את המציאות המשתנה איננו פוסק הלכה בעיניי. ובכיוון זה בדיוק הובאו בסוף התשובה דבריו המאירים של הרי"י ויינברג ב"שרידי אש" בנוגע לחגיגת בת מצווה, שלפיהם יש חשיבות גדולה בימינו שלא לעשות הפליה בין בנים לבנות ושלא לומר דברים שיהוו עלבון ופגיעה בציבור הנשים, ולא לפסוק פסקים שיגרמו לריחוק הנשים מהדת. שיקולים אלו בעיניו של פוסק גדול ומובהק כ"שרידי אש" הינם שיקולים לגיטימיים וחשובים בפסיקה.

אנו נמצאים בעידן שבו מאותן סיבות של הרב ויינברג עלינו לשאוף ככל הניתן להגיע לשוויון בין נשים לגברים גם בתחומי ההלכה והתורה. יש דברים שקשה לנו איתם, אך אנו מנועים מלשנות הלכות ברורות חתוכות ופסוקות. אך בכל מקום שבו יש פתח הלכתי להביא ליתר שוויון בעבודת ה' עלינו לבחור בפתח זה, גם אם יש החולקים עליו וגם אם יש המחמירים שלא לסטות מהנהוג. כי בימינו חומרא זו הינה קולא הגורמת להרבה מאוד ריחוק מהתורה והמצוות ומדרך היהדות. אמירת קדיש על ידי אישה איננה איסור ואיננה אחד מהדברים שבהם אין עצה ואין תבונה. להיפך, פשטות הדברים היא שאין בכך בעיה, וממילא גם אין בעיה לומר זאת לנשים המבקשות לנהוג כך.

הנערה אמרה קדיש

מכאן אני מגיע לסילוף הפסק שבדברי הכותב. דווקא מתוך זהירות גדולה ומתוך ידיעה שלא כל הקהילות שוות ולא כל הנשים דומות (וממילא מה שנכון לאחת איננו נכון לרעותה ומה שמתאים לקהילה אחת איננו מתאים כלל לקהילה אחרת), הפסק איננו חתוך ואיננו אומר שראוי שאישה תאמר קדיש.

אכן היו רבנים בבית המדרש שסברו כך והיו נוסחאות קודמות שלא התקבלו לבסוף שבהן כן היה כתוב כך, אך בדיוק בגלל אותה זהירות לא כתוב בכל הפסק הארוך שראוי שאישה תאמר קדיש. מה כן כתוב בפסק? שיש סבורים שיש תועלת גם בקדיש הנאמר על־ידי אישה. מצד שני, יש דרכים ראויות לא פחות לעילוי נשמת הנפטרים ורבים סבורים שהן עדיפות על אמירת קדיש ובפרט נכון הדבר כלפי נשים. ובכל מקרה של מחלוקת יש להימנע מלומר קדיש ויש להיוועץ ברב הקהילה, ואם אין רב יש לקיים דיון ראוי ומכבד בנושא (והכול מתוך הבנה שלא כל מה שמתאים למקום אחד מתאים למקום אחר). הפסק מביא בהגינות וביושר פוסקים רבים שמתנגדים לאמירת הקדיש על־ידי אישה או שמתירים רק לקטנות, ומשום מה הכותב החליט שכל המובאות הללו, שלאמתו של דבר הובאו בפסק להסבר הבעייתיות שבאמירת הקדיש על־ידי אישה, הובאו כאסמכתאות להיתר, ובגלל קריאתו המשובשת הוא תוקף ומאשים את כותבי הפסק בסילוף המקורות.

ליברמן טועה ומטעה בטענו שהמתירים דיברו רק על קטנות. בספר "קדיש לעלם" מדובר בפרוש על אישה ולא על בת. הרב הנקין בשו"ת "בני בנים" מדבר על אישה והוא גם מוסיף שבמציאות ימינו כשהקדיש לא נאמר על־ידי אבל אחד אלא כל האבלים אומרים אותו יחדיו ייתכן מאוד שגם האוסרים יודו שאין מקום לאסור. הרב משה פיינשטיין מדבר על אישה אבלה שנכנסת לומר קדיש (ובעניין זה לא דייק לענ"ד ידידי הרב נריה גוטל, שמשנתו קב ונקי ושהכותב הסתמך על דבריו), וגם הרבנים יוסף דב ואהרון סולוביצ'יק דיברו על אישה האומרת לבדה קדיש מעזרת נשים, וכמוהם גם הרב ישראלי מצוטט בשו"ת "מראה הבזק" ולדבריו אם האישה אומרת קדיש בקול רגיל יש מקום להתיר ואין בזה משום החלשת המנהגים.

גם התפעלותו של הכותב מדיוקו וניסוחו המפליא של הרי"א הנקין שאישה אומרת קדיש בעזרת נשים באופן שרק הנשים עונות אחריה אמן ולא הגברים, שהם עונים אמן רק אחרי היתומים הזכרים, נסתרת לחלוטין מדברי נכדו הרב הרצל הנקין. הנכד מביא את עדות זקנו על כך שבילדותו הוא זוכר שנערה (ודוק: לא ילדה ולא בת) אמרה קדיש לפני האנשים (ודוק: לפני האנשים ולא לפני נשים) בקהילה של חסידים ויראים. לכן מסקנתו של הכותב שמנסחי הפסק הרחיבו את היתרו של הרב הנקין הרבה יותר ממה שהוא התכוון הפוכה מהמציאות – נראה שמנסחי הפסק דווקא צמצמו לפחות את עדותו של הרב הנקין על מה שאירע בקהילה של חסידים ויראים.

והמסקנה היא שבאמת יש אוסרים ויש מתירים ונכון הוא גם שרבים האוסרים על המתירים, ובכל אופן יש פוסקים גדולים חשובים ומובהקים שמתירים וניתן לסמוך על דבריהם, ובהמשך לדברי ה"שרידי אש" ייתכן שהיה אפשר לפסוק כך גם אם לא היו פוסקים גדולים וחשובים ומובהקים שמתירים, מתוך הבחנה גדולה ומשמעותית בין המציאות בדורם ובתקופתם ובין המציאות בימינו.

שכל ישר והיגיון

ועוד משהו על פסיקה נכונה ואחראית. הירושלמי בסנהדרין (פ"ד ה"ב) אומר שאילו ניתנה התורה חתוכה לא הייתה לרגל עמידה. לא בכדי ניתנה התורה באופן שניתן לדורשה מ"ט פנים לטהר ומ"ט פנים לטמא כי רק באופן כזה היא יכולה לשמור על נצחיותה. בדיוק משום שאינה חתוכה ובדיוק משום שניתנה לפרשנות ולשכלול ולהתאמה לכל דור ולכל ציבור וציבור – התורה היא נצחית.

ואם התורה לא ניתנה חתוכה כיצד נדע אנו לחתוך את הדברים ולהחליט בין הדעות השונות? בעניין זה לימדונו רבותינו הראשונים שני כללים חשובים שראוי שגם הם יעמדו בין שאר השיקולים לנגד עינינו כפוסקים.

כלל אחד נלמד מדברי הרמב"ם האומר שתמיד צריך לבחון את האמירות והפרשנות במבחן ההיגיון. כלומר, כיצד רואים אותם האנשים הפשוטים מבחוץ ולא רק היהודים שביניהם, וזאת מתוך ההנחה שקול המון כקול ש־די. הוא דוחה את עמדתם של המפרשים את אגדות חז"ל כפשוטן מתוך אמונת חכמים תמימה בדברים החריפים שלהלן, שנכונים גם ואולי בעיקר כלפי פסיקת הלכה: "לפי שה' אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".

וכלל חשוב נוסף מוצאים אנו בדברי הגמרא ביומא הדורשת שיהיה שם שמים מתאהב על ידך. הקריטריון הוא מה גורם לקידוש השם בעיני הבריות ומה גורם חלילה לחילולו בעיני הבריות. לשם כך צריך להכיר את הציבור, וכן צריך להיות רגיש לשאלה כיצד הדברים יתקבלו על ידו, ולצורך זה יש להתחשב הרבה פעמים לא רק בהלכה הפסוקה אלא גם בשולחן ערוך החמישי – בשכל הישר, בחכמה ובהיגיון.

ואחרי כל זאת מה בעצם נאמר בפסק ובמה חשיבותו? למעשה, דבר אחד בלבד. מגמתו היא לא לעודד נשים לומר קדיש, אלא רק לגרום לכך שבמקרים שבהם אישה מרגישה צורך נפשי עמוק לומר קדיש על הוריה – שיכבדו את החלטתה. שיבינו שאין הדבר משולל יסוד והיא לא הופכת במעשה כזה לקונסרבטיבית או רפורמית חלילה וגם לא לנשות הכותל.

לסיום אומר כמה מילים על דרך עבודת בית המדרש. הרבנים השותפים לבית המדרש מתכנסים לדיונים משותפים ובעקבותיהם נמשכים דיונים אינטרנטיים על מנת לגבש את עמדות בית המדרש ועל מנת לבחון את הניסוח הנכון והאחראי של הדברים היוצאים לפרהסיא הציבורית. בית המדרש לומד את המקורות הרלוונטיים, דן בהם, בוחן את יישומם ואת התאמתם למציאות הנדונה ומבסס לאור מקורות אלו את עמדותיו. אם ניקח לדוגמה את הפסקים שבחוברת האחרונה הרי שלפסקים שהתפרסמו קדמו עשרות נוסחאות אחרות שנדונו ותוקנו ושופצו על־ידי חברי בית המדרש. בסוף מה שהתקבל הוא משהו שלא מתאים בדיוק לאף אחד מהרבנים בפני עצמו. כל יחיד שהיה כותב את הפסק היה כותבו בצורה שונה, אך יתרונו הגדול בכך שהוא משקף משהו משותף ורחב של רבנים רבים שהיו שותפים לדיון, לכתיבה ולניסוח. לכן, הכתרה של פסק הלכה שיש לו אבות רבים ומהם פוסקים בעלי ניסיון רב כ"פסק יתום" היא עוד אחד מהסילופים הרבים של הכותב.

זאב וייטמן

הרב זאב וייטמן הוא רבה של "תנובה" וראש בית המדרש 
ההלכתי "בית הלל"

———————–

מאז ומעולם: רבנות קשובה

איני נמנה באופן רשמי על רבני "בית הלל", למרות שבאופן טבעי שם ביתי. הסיבה לכך היא בדיוק המאמרים המזלזלים כְּזה שפורסם בשבת שעברה וכְאלו שמפורסמים בכל פעם שבה יוצאת לאור תשובה של רבני "בית הלל". קבוצה גדולה ביותר של נשים וגברים, שוודאי מייצגת את רוב בניינה ומניינה ורוחה של הציונות הדתית, מתכנסת כדי לדון באופן שקוף וציבורי בענייני השעה, שמה את עצמה במוקד, וכשהיא מנסה למצוא חן ושכל טוב בעיני הזרמים כולם היא תמצא את עצמה מותקפת מכל הצדדים. חבורה כזו של רבנים ורבניות יכולה להשפיע, תוך שיתוף פעולה וללא הוצאת פסקים רשמיים, על מאות קהילות ועל עשרות אלפי יהודים מתחת לרדאר של משטרת המחשבות וההלכות, באומץ הלכתי גדול יותר ובלי צורך להתנצל.

הדיון ההלכתי כמו גם התגובות אליו מעלים על פני השטח את הדיון והמסקנות ההלכתיות, אך אינם חושפים את הלך הרוח ואת התפיסות ההלכתיות והאמוניות שהם העיקר. כאמור, איני מייצג בדבריי את רבני "בית הלל", אלא את עצמי ואת חלק מחבריי שאיתם אני בשיח, אולם אבקש להציג כמה מהלכי הרוח העומדים לדיון. כשרבנים אחדים תוקפים את המושג "רבנות קשובה" הם חושפים את שורש המחלוקת, והוא האם לפני הפוסק עומדים כשיקול גם צרכיו ורצונו של השואל, והאם ההלכה נועדה לציית למילה הכתובה שנמסרה לנו בלבד או שמא להביאה לידי ביטוי בחיים המתחדשים.

כשאנו קוראים את דברי הרב קוק שהאשים את ההנהגה הדתית בחילון, משום שהציגה דת קטנה ומסתגרת מול עולם מתקדם ומתחדש, או מבינים כי רבנות צריכה להיות קשובה כפי שהייתה מאז ומעולם; כשאנו לומדים את סיפורי החורבן המאשימים את החכמים בחורבן על שדנו דין תורה ונצמדו למילה הכתובה ולא לרצון הקב"ה שנתן אותה, אין לנו ספק כי דיון הלכתי העסוק בדקדוקי מילים בפוסקים ללא בירור רעיוני סופו להוליד עיוות.

אורות וצללים

אנו מביטים במציאות ורואים בה אורות וצללים. האורות הדמוקרטיים של החירות והשוויון, האורות של עולם טכנולוגי שהפיץ את הידע והרפואה וקידם את האנושות למצב האנושי הטוב ביותר אי פעם, האורות של השינוי הרדיקלי במעמד הנשים שהביא אותן להיות שותפות בסיפור האנושי לא כטפלות לעולם הגברי אלא בפני עצמן. ואנו רואים גם את הצללים. של השוויון והחירות שהובילו לניהיליזם ואבדן משמעות, של הטכנולוגיה ששעבדה את האדם למעשי ידיו ושל הפמיניזם שתרם לאבדן האינטימיות ולחורבן המשפחה. אולם אנו מאמינים כי האורות גדולים מן הצללים ואנו מבקשים לתקן את הכלים שיש להלכה להציע כדי שיכילו את האורות וידחו את הצללים.

ובעוד המתנגדים מבקשים לשמר את הכלים החברתיים הישנים, כאילו היו אורות בעצמם, ולדחות כל חדש כאילו היה מעשה שטן, אנו מאמינים כי העולם המודרני קידם את גאולת האדם יותר מכל תקופה שלפניו, ואנו מרגישים מחויבים לתקן את הכלים השבורים כך שיכילו את הגאולה שלפנינו.

אנו מאמינים לנשים הטוענות כי הן מבקשות לעבוד את הקב"ה במלאות, וכיוון שהעולם ההלכתי השאיר כלי עבודה מלאים רק לגברים, אנו מציעים אותם לנשים. ואכן, למרות שהמקורות שהונחו לפנינו אינם פורשים לפנינו שטיח אדום אלא פעמים רבות מעצור אדום, אנו מנסים להרחיב תקדימים מפני צורכי השעה והדור, מפני כבוד הבריות וחילול השם. אלא שבדרך כלל היה זה בדיעבד, ואנו מרחיבים זאת לכתחילה.

אנו יודעים כי כשאמרו חכמים "הכא במאי עסקינן" הם ביקשו להציב גבולות מצומצמים בפני הלכות קדומות כדי לאפשר להלכה להתחדש, אולם לא היו אלו גבולות חיצוניים, אלא כאלו שנבעו מתוך רוח ההלכה ורצון הקב"ה, וגם אנו מבקשים לעשות זאת לעתים. כשנשים שרות ואיננו מבינים איזו ערווה יש כאן, אנו מבקשים להבין כי אותו שאמר "קול באישה ערווה" התכוון לקולות של ערווה האסורים, ואנו מצמצמים את האיסור במקום אחד ומרחיבים אותו לקולו של איש שגם הוא אסור כשהוא ערווה.

וכן, כשאנו משוחחים עם תלמיד או תלמידה בעלי נטיות לבני מינם אנו מנסים להקשיב לכאבם קודם לכן, ואז לתקן את מה שאפשר לתקן, וזה לא רק הנטייה עצמה. וכשאנו מקשיבים לגרושה שהכירה כהן ושניהם מעוגנים לבני זוגם הקודמים, איננו נשארים שווי נפש, גם אם בדרך כלל נתקשה למצוא פתרון. וכשאנו שומעים קלישאות כמו "גם אני רוצה להיות כהן ולעבוד בקודש" אנו נזכרים כי הבחירה בכהנים הייתה פרי חטא הבכורות, ושגם הבחירה בהם הביאה לחורבן.

לחדש חידוש

וכשאנחנו רואים כיצד רבנים גדולים מייעצים בענייני חינוך בצורה פסקנית וממליצים כיצד להקפיד ולעצב ולדרוש ולהוביל, והם עושים זאת כיודעי כול, בעוד יש מילדיהם ותלמידיהם שכבר אינם שומרים תורה ומצוות, בדיוק כמו ילדינו, איננו מבינים כיצד הם מעִזים לדבר בצורה פסוקה כל כך, בלא ענווה ודרך ארץ, על החינוך הליברלי. ולמשמע הגזענות, צרות האופקים וקטנות המוחין שבהן מחונכים תלמידים בישיבות שונות, למקרא מאמר הקורא באחד מהעלונים הנפוצים שלא להתחתן עם בנות הלומדות לקראת כל עתיד מלבד ילודה ודאגה לבעל, אנו מתמלאים פלצות.

אדם ניגש למקורותיו מתוך השקפת עולמו הפנימית. יש הניגשים מתוך יראת שמים ויראת הלכה, קוראים את המילה הכתובה, את האש השחורה בלבד, אך לא את האש הלבנה. בשבילם מילים כמו "אהבת אדם", "הקשבה", "מאור פנים" או "אנושיות" ניצבות מאחורי ההלכה, ואין להן קיום עצמאי אלא מתוך מה שכתוב בשו"ע. מאור הפנים שלהם יהיה להסביר בנחת ובחיוך מדוע יש לסבול עגינות רוחנית או זוגית, מדוע על אנשים להיות נידונים לחיים נפלאים של אי מימוש זוגיות או הולדה בשם טובת הכלל וההלכה. ויש הניגשים מתוך יראת שמים ויראת חטא. מבקשים לעבוד את הקב"ה בקולות הממשיכים להישמע דרך סיני, קול גדול ולא יסף, חוששים מהסכנות של איבוד העוגן ההלכתי אך יראים יותר מלאבד את קול הנבואה שנזרק בנו השוטים ולהחזיר את החיים לארבע אמות של מילים קפואות בזמן. אנו מוכנים למתוח קו ישר מסיני דרך ירושלים, סורא, צפת, בגדד, פראג ועד תל אביב, ואיננו מוכנים שהקו יעצור לפני מאתיים שנה, גם לא היום.

ייתכן כי תשובת רבני "בית הלל" אינה מתאימה בדיוק למקורות שהובאו, אבל בזה היה כוחם של פוסקי ההלכה מעולם. לו היה הפשט נר לרגלם של חכמי ישראל לאורך הדורות ולו היו מתעקשים שכל תשובה תהיה מבוססת לגמרי על מה שנאמר לפניה, לא היה עולם יהודי. תשובת רבני "בית הלל" ביקשה לחדש חידוש, לשמוע מבין המקורות קול המתיר למתוח את העיגול כדי שיוכל להכיל אפשרויות חדשות. הם הקשיבו למציאות ונתנו בה אמון כי היא מגלה "צדדים חדשים של אור ושל טוב בנפש האדם", פנו למקורות כדי למצוא בהם את הקול המזהה ומכוון את האור והטוב הללו ומצאו אותו. בעיניהם הדברים כה פשוטים עד שככתובים ומסורים ראו אותם. ועתה, כמה נהדר, כבר יש מקור המתיר קדיש יתומה, עדיין בהסתייגות ובזהירות. בפסקי ההלכה שיענו המתנגדים דהיום בעתיד הקרוב כבר יגלו גם הם את האור, וכבר יחייבו נשים בקדיש יתומה, הרי כתוב הדבר.

שלמה וילק

הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת "מחניים" 
ורב קהילת "יעל" בירושלים

———————

tguva

הלכה מגמתית

רבני קהילות, חשובות ככל שיהיו, אינם מנוסים בהנהגה ציבורית רחבה. יש להיוועץ בגדולי הדור ולא להסתמך על מועצה ציבורית שבה חברים חילונים ודתל"שים

מאמרו של דב ליברמן עסק בניתוח ביקורתי טקסטואלי מעמיק של פסק ההלכה בעניין קדיש יתומה שהוציא ארגון הרבנים "בית הלל". ברצוני להרחיב דווקא על ההיבט המשתמע מבין השיטין, ועל הרוח הכללית הנושבת מפרסומיו של הארגון.

עצם המוטו שבחר לעצמו הארגון – "הנהגה תורנית קשובה" – יש בו כדי לעורר אי נוחות. וכי עד עתה לא הייתה ההנהגה הרבנית קשובה לצורכי הציבור וטובתו? וכי כל הרבנים שאינם חברי הארגון חשודים על רצון להחמיר ולהכביד על הציבור? תמיהני. אך עיקרו של עניין אינו בכך, אלא בגישה ההלכתית של הארגון, אשר אם נהיה מספיק קשובים נוכל לשמוע אותה דרך אותו המוטו.

לו ישאל אדם את עצמו הנהגה תורנית קשובה מהי, תהיה התשובה בערך כזו: מכיוון שהארגון שם את ערך הסובלנות בראש מעייניו, נדחים מפניו כל מיני ערכים אחרים, אף אם אין היתרים הלכתיים ברורים לכך. הקשב לציבור משמעו, בסופו של דבר, נימוק הלכתי המתרץ לאחר מעשה מדוע התנהגותו של הציבור רצויה ומותרת על פי ההלכה. אין כאן קריאה לרומם את חיי הציבור לקיום מדויק יותר של ההלכה, אלא מעין אמירה של "המשיכו לנהוג כפי שנהגתם עד היום, ואנו נסביר מדוע זה בסדר". בבסיס הגישה הזו עומדת שאלה מהותית – האם האדם עושה רצונו כרצון התורה, או מעקם את התורה כדי שתתאים לרצונותיו. הדבר בא לידי ביטוי בפסקים שמפרסם הארגון, הנותנים הכשר הלכתי למצבים בעייתיים, מבלי לקרוא לשנות את המציאות כדי שתתאים לדרישות ההלכה. והדבר מובן, שכן ארגון המנסה למצב את עצמו כארגון רבני מתון, הקשוב לצורכי הציבור, לא יכול להרשות לעצמו להוציא פסקים הדורשים מן הציבור לשנות את אורחות חייו.

ובכלל, גישה הלכתית מגמתית סותרת את כל משמעותה של הלכה. על הפוסק הרואה לפניו מקרה הזוקק התייחסות ללמוד את הסוגיה ממקורותיה כדי לכוון לאמיתה של תורה, בלי נטייה מוקדמת לאסור או להתיר. לאחר שלמד את הסוגיה והגיע למסקנה עקרונית, הוא כולל בהכרעתו את המקרה הספציפי העומד לפניו, תוך התחשבות בשיקולים השונים הנובעים ממנו – מצבו הנפשי, הכלכלי והמשפחתי של השואל, ועוד נתונים המשפיעים על הפסק הסופי. ארגון המציג את עצמו מראש כארגון "מתון", השואף לתת פסקים המתקבלים על ידי הציבור ברוח נוחה – חוטא לאמת הא־לוהית המתבטאת בלימוד ההלכה כדרך שראוי ללומדה, ומעוות את רצון ה' המתבטא בהלכה ובהנחיותיה. ארגון מתון וסובלני, בעל קול שפוי, המייצג את הרוב הדומם, לא יפסוק, למשל, כי על האישה לכסות את שיער ראשה, משום שפסק כזה נוגד את מהותו וצביונו של הארגון. ממילא, לא אמירה שלמה של דברי התורה יש כאן, אלא בחירה סלקטיבית של תכנים שייקלטו יפה באוזני הציבור, בתנאי שאינם דורשים ממנו כל שינוי.

בשיטוט מקרי באתר של הארגון, נתקלתי בטקסט הבא: "ארגון רבני בית הלל מביע זעזוע מדברי חגי עמיר על כך שהוא גאה במעשיו ואינו מתחרט עליהם. שפיכות דמים היא מן העבירות החמורות ביותר בתורה, וגאווה על שותפות בעבירה זו היא חילול שם שמים ברבים. רצח ראש ממשלת ישראל היה גם פגיעה חמורה בקיומה של מדינת ישראל כחברה דמוקרטית. על החברה הדתית להתנער מן האיש ומהתומכים הקיצוניים שלו, עד אשר ישוב בתשובה ויחזור לדרכה של תורת ישראל". מדוע לא יתנער הארגון מכל הדתל"שים מחללי השבתות בפרהסיה עד שישובו לה' ולתורתו? וכי אין השבת מן המצוות החמורות בתורה?!

הארגון עושה זאת, כך אני מקווה, מתוך רצון לקרב את הציבור לתורה, ולשם כך מן הסתם בחר בדמותו של הלל הזקן, שהיה מאיר פנים לבריות. דברים ברוח דומה אומר הלל עצמו – על האדם להיות "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב). וכאן יש לדייק – כפי שדייק הרבי מלובביץ' באחת משיחותיו לפרשת בהעלותך – "[אהרן] קירבם אל התורה, לא שקירב התורה אליהם… לא נתן להם התורה לפי רוחם… לא קירב את התורה לרוח הבריות, אלא קירב את הבריות לתורה, תורה תמימה, כמות שהיא".

נקודה נוספת היא היעדרם של "זקני הדור" מן הארגון. אינני טוען כי על כל יוזמה תורנית יש לקבל הסכמה מ"גדולי הדור שליט"א", כפי שנהוג בחברה החרדית, משום שזו עמדה מסרסת שאינה נותנת מרחב לחיי יצירה תורניים. אולם כשמדובר בארגון שמטרתו הנהגה תורנית כללית לכל חלקי העם, מתבקש שזקני תלמידי החכמים שבציבור ייקחו בו חלק, ולו כדי לתרום מניסיונם ודעתם בהנהגת הציבור.

רבני קהילות, חשובות ככל שיהיו, אינם מנוסים בהנהגה ציבורית רחבה, ודאי שלא בהיבטים ההלכתיים הנגזרים ממנה. יש במעשה כזה מעין חטאם של נדב ואביהוא, שעליהם אומר המדרש: "שהורו הלכה לפני משה רבן… מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה, נדב ואביהו מהלכין אחריהם… והיו אומרים מתי ימותו שני זקנים ואנו נוהגים בשררה על הצבור תחתיהם" (תנחומא אחרי מות, ו). על זאת יש להוסיף תמיהה רבה, בדבר המועצה הציבורית של הארגון. במועצה הזו אין פוסקי הלכה, ואם כן – מה טיבם של אלו אצל ארגון המתיימר לפסוק הלכות לציבור? על אחת כמה וכמה כשבמועצה שותפים גם חילונים או דתל"שים, אשר באופן עקרוני אינם מקבלים עליהם עולה של הלכה.

נקודה אחרונה, החורה לי עד מאוד, ויש בה כדי לערער על הארגון כולו. בפרסומים של הארגון, שבדפוס ושברשת, מצויות פעמים רבות תמונות של הלוקחים חלק בהנהגת הארגון – אם בבתי המדרש ואם במועצה הציבורית שלו. נדהמתי לגלות כי לא פעם ולא פעמיים מתפרסמות תמונות הכוללות נשים החברות בארגון שאינן לבושות לפי גדרי הצניעות המקובלים על פוסקי ההלכה. בדומה לכך, בדפי הפייסבוק של ראשי הארגון ניתן למצוא תמונות של נשים במחשופים (כך למשל בדף הפייסבוק של הרב רונן נויבירט).

איני מבין כיצד ארגון רבני מרשה לעצמו להתנהל בצורה הנוגדת את ההלכה; איני מדבר על נשים שלהן כיסוי ראש חלקי – ויש כאלה למכביר, אלא על נשים המתלבשות בצורה שאין לה שום היתר לפי שום פוסק הלכה. יואילו נא חברי הארגון למצוא לי את הפוסק המתנער מן הגמרא הקובעת כי "טפח באשה ערוה". אם הארגון מתיר לציבור הרחב דברים בדוחק – זהו דבר אחד. אך לפחות מחברי ארגון רבני הייתי מצפה להתנהג על פי גדרי ההלכה, קלה כחמורה. רב היושב בחברת נשים שאינן צנועות, ויחד עמן מברר סוגיות הלכתיות כבדות משקל – יש בכך כדי לערער על כל פסקיו.

ידידיה ונגרובר

ידידיה ונגרובר למד ולימד בישיבת ההסדר רמת השרון

——————

הלכה מוסרית

פעמים פוסקים נגד ההלכה כדי לקיים עיקרון מוסרי אחר של התורה, ובשל כך מותר לנשים הרוצות לומר קדיש לאומרו

מדברי ליברמן עולה שיש לו שתי הנחות יסוד, ועל גביהן שתי טענות, נגד הפסק של "בית הלל", כך: א) "הלכה" היא "בירור רצון ה' על פי העולה ממרחבי התורה שבכתב והתורה שבעל פה". ב) "פסק הלכה" מחויב (כמעט באופן מוחלט) לכל הדעות שקדמו לו. ואילו טענותיו נגד "בית הלל" כך הן: א) הפסק שלהם מודרך מ"אג'נדה חברתית תרבותית, המבקשת לכפות עצמה" על ההלכה; ב) השימוש שעושים רבני "בית הלל" בפסקי הלכה הוא מניפולטיבי: הם מצמצמים את האיסורים ומרחיבים את ההיתרים. ממילא גם פסקם הסופי אינו נראה בעיניו. ובאתי לחלוק על דב ליברמן מכול וכול.

המרווח שליברמן מאפשר לפוסקי דור אחד מצומצם מאוד, והוא כולל רק דיון עם אלה שהיו לפניו. אילו חז"ל חשבו כמוהו, לעולם לא היו מתקנים, ועוד למען "אג'נדה חברתית" של התרת עגונה, שמותר לקבל, ובניגוד לדין תורה, עדותו של עד אחד, עד מפי עד, ואפילו עדות גוי מסיח לפי תומו. והרבה כיוצא באלה. גם משמע מליברמן ש"אג'נדה חברתית" היא משהו מנוכר ליהדות, שאיננה חלק מן ההלכה ואינה נובעת מ"רצון ה'". טענתי הפוכה: ה"אג'נדה החברתית" של צדק ויושר היא היא מטרת התורה. הרב סולובייצ'יק מספר ש"הרב מאיר בר אילן שאל פעם את ר' חיים מבריסק, מה היא תעודת הרב? ענה ר' חיים: לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים ולהציל עשוק מיד עושקו. לא ההוראה… אלא התגשמות אידיאלי הצדק הינה עמוד האש של רב ומורה בישראל… תיקון העולם במלכות ההלכה וחידוש פני הבריאה. אין פולחן דתי מועיל כלום, אם דיני הצדק ועקרונותיו מתחללים ונדרסים ברגל גאווה" (איש ההלכה, עמ' 80). הרעיון ש"אג'נדה חברתית" היא עיקר התורה היה נחלתם של גדולי ישראל בכל הדורות, ומתוך מבחר עצום אביא שתי דוגמאות בקצרה.

נחת רוח לנשים

בתורת כהנים (ויקרא, ב) וכן בבבלי חגיגה (ט"ז, ב), נאמר: "'דבר אל בני ישראל – וסמך', בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: בנות ישראל סומכות רשות. א"ר יוסי: סח לי אבא אלעזר, פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים, לא מפני שסמיכה בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים". עניין עקרוני זה, של "נחת רוח לנשים" (שליברמן מכנה אותו בלגלוג קל "אג'נדה חברתית"), היה אפוא דרך המלך בהלכה של רבותינו התנאים, ולגיטימי גם לפי גדולי ישראל לאורך הדורות, כנראה מהתשובה הבאה.

לפי השולחן ערוך (אורח חיים פ"ח בהג"ה) "אין לאישה נידה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת, או להתפלל". אבל מאידך גיסא, מובא בשו"ע בשם מהרא"י המתיר להן ללכת "לביה"כ כשאר הנשים כי הוא להן עיצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו בחוץ".

וכך כתב המהרא"י (הוא ר' ישראל איסרלין, בעל תרומת הדשן, בפסקיו, סימן קל"ב): "ועל הנשים בעת נדותן, אמת התרתי להם בימים הנוראים וכה"ג, שרבות מתאספות לבהכ"נ לשמוע תפילה וקריאה, שילכו לבהכ"נ, וסמכתי ארש"י, שמתיר בהל' נדה משום נחת רוח לנשים, כי היו להן לעיצבון רוח ולמחלת לב שהכל מתאספין להיות בצבור והמה יעמדו חוץ. ואשכחן נמי דשרינן להו סמיכה [במקדש] בזוקפן ידייהו…". ובעקבות בעל תרומת הדשן הלך תלמידו, בעל שו“ת לקט יושר, שהתיר לנשים ללכת לבית הכנסת בשעת נידתן “כי היכא דלא חלשה דעתייהו, דהא אמרינן נשים סומכות רשות, אע“פ שנראה כעבודה בקודשים, משום טעמא דלעיל“ (חלק או“ח, עמ‘ 131). וכך פוסקים רבנים אשכנזים וספרדים בימינו, המתירים לאישה לבוא לבית הכנסת בימי נידתה, למרות שלכאורה מקור האיסור אינו במנהג גרידא אלא בדברי השולחן ערוך.

הרי לנו מהגמרא, דרך רש“י ובעל תרומת הדשן, ראשונים ואחרונים, שנהגו לפסוק לעתים נגד ההלכה כדי לקיים עיקרון מוסרי אחר של התורה. ודבר זה פשוט לגמרי בימינו, שבהם נשים רוצות לומר קדיש, ואין לך “עיצבון רוח ומחלת לב“ גדול מכך שנמנע מהן לומר קדיש על הוריהן, כי מותר בשופי לעשות כן. וטוב יעשו רבני בית הלל אם ישתמשו בגורם חשוב זה של “נחת רוח“ לנשים.

ככה לא מצטטים

ניתוחו העיקרי של ליברמן מוקדש לדרך שבה רבני "בית הלל" מנתחים את האסמכתות שלהם, והוא מגדירה לא פחות מאשר "מסכת מבישה של שיבוש וסילוף". לצערי, ההיפך הגמור הוא הנכון, ואת השיבוש של דב עצמו אדגים מהאסמכתא הראשונה שהביא (המקום כאן לא מאפשר לי יותר), מבעל "חוות יאיר" (הרב  יאיר בכרך, סוף המאה ה־17, מגדולי האחרונים באשכנז), ואביאנה כמעט בשלמות:

דבר זר נעשה באמשטרדם ומפורסם שם, שאחד נעדר בלא בן וציוה… שילמדו… בביתו, ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש. ולא מיחו בידה חכמי הקהילה והפרנסים. ואף כי אין ראיה לסתור הדבר, כי גם אישה מצווה על קידוש השם… ואף כי מעשה דר"ע, שממנו מקור אמירת יתומים קדיש, בבן זכר היה, מ"מ יש סברא, דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא. מ"מ, יש לחוש שע"י כך ייחלשו כוח המנהגים של בני ישראל, שג"כ תורה הם, ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי רבנן כחוכא ואטלולא, ויבואו לזלזל בו.

כמה מסקנות עולות מדברי החוות יאיר: א. באמשטרדם אישה אמרה "קדיש" בפני עשרה גברים, ולא מיחו בה חכמי העיר ופרנסיה. משמע, הדבר התקבל בציבור (ול"ציבור", כידוע, יש תפקיד מרכזי בקבלת המנהגים). ב. הרב בכרך מודה כי מצד הדין לא רק שאין יסוד לסתור מנהג זה, אלא אדרבה, גם אישה מחויבת ומצֻווה על קידוש השם. ג. למרות שהסיפור בגמרא על אותו יהודי שפגש בו רבי עקיבא נגע לתקנת בנו הזכר, "גם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש, כי זרעו היא". ד. באחרונה, דברי ליברמן שלפיהם החוות יאיר מדבר בבת קטנה אין להם יסוד: הרב בכרך מדבר על "בת"/"אישה", שהיא בוודאי גדולה.

נכון אמנם שלמרות כל המעלות הגדולות והעצומות הללו (ולמיטב ידיעתי אין עוד בין הפוסקים הערכה תורנית כה חיובית ולימוד זכות כה גדול על קדיש יתומה כמו בתשובתו זו של החוות יאיר) מסקנתו הסופית הנה הסתייגות, וזאת בגלל חשש לכרסום במנהגים (שגם מנהג ישראל תורה הוא, ועקרונית ודאי שהצדק עִמו). אבל האם לחינם לימדנו הראי“ה קוק ש“הישן יתחדש והחדש יתקדש“? (אגרות הראיה א, עמ‘ רי“ד). וכי מה שאולי היה מנהג ראוי באשכנז במאה ה־18, אין כוחו יפה היום? ומה היה אומר החוות יאיר על ר‘ יוסי, שבניגוד להלכה (לא למנהג, שזה פשוט), התיר לנשים במקדש לסמוך ידיהן על הקרבן, כדי לעשות להן “נחת רוח“? אבל דב ליברמן גילה טפח לא שלם, והסתיר שלושה טפחים חשובים, וכך לא מצטטים מקורות הלכה. כמה חבל.

אמנון שפירא

פרופ' אמנון שפירא מלמד באוניברסיטת אריאל

—————————————-

פסקו הלכה, אל תצטטו תקדימים!

השמרנים קובעים את הכללים ורבני "בית הלל" משחקים לידיהם. אין צורך ב"מסורת הלכתית" בשביל להתיר דבר מותר

בגיליון השבוע שעבר הגיב דב ליברמן לפסק של רבני "בית הלל" לגבי קדיש יתומה. הוא טען שהם חרגו מהמסורת ההלכתית, ושעבדו את ההלכה לאג'נדה האידיאולוגית שלהם. עוד הוא טען שהפוסקים מתנגדים, וגם התקדימים שרבני בית הלל עצמם הביאו לא אומרים זאת אלא לגבי יתומה קטנה, והתנו זאת בהתאמות "חלקות" יותר למנהג (לשלב את האמירה עם גברים, בלחש וכדומה).

אקדים ואומר שבמחלוקות רבות, בהלכה או מחוצה לה, אני מוצא עצמי לא מסכים עם שני הצדדים. כפי שאראה להלן מקרה זה מצטרף אליהן, ולדעתי יש לדברים הללו משמעות רחבה הרבה יותר מהוויכוח על קדיש יתומה.

במקרה שלנו שני הצדדים מסכימים שביסוס ראוי לפסיקה כזאת הוא הבאת תקדימים ו"התאמה למסורת ההלכתית". גם אם יגיעו למערכת תגובות שיסבירו מדוע דרך זו דווקא כן מתאימה למסורת ההלכתית, הן לא ישנו את התמונה באופן מהותי, שכן הן עדיין נכנעות לכללי המשחק כפי שהם מוגדרים על ידי השמרנים (שהם כמובן אלו שמגדירים את "המסורת ההלכתית"). למיטב הבנתי את הדיון יש לנהל על ההנחות המובלעות הללו, ולא על השלכות ספציפיות כאלה או אחרות שלהן.

הדיון בדבריי מחולק לשני חלקים (חלוקה שליברמן לא הקפיד עליה, והיא מצטרפת לכמה טעויות מתודולוגיות נוספות שיש בדבריו, שלא אדון בהן): ההלכה והמנהג.

הלכה מסדר ראשון ושני

ככלל, ניתן לחלק את הפוסקים לשני סוגים. ראשית, פוסקים מסדר ראשון, כלומר כאלה שמסתמכים על מקורות ראשוניים (התלמוד, ובמידה מסוימת גדולי הראשונים) ומסיקים את המסקנה ההלכתית מתוך פרשנותם לתלמוד ולראשונים. השימוש של פוסקים כאלה באחרונים הוא בעיקר כאילוסטרציה שבאה לתמוך ולחזק את התפיסה העקרונית שלהם, או להראות היתכנות שלה.

לעומתם, יש פוסקים מסדר שני, אלה שסומכים בהכרעתם על תקדימים מספרות השו"ת והאחרונים. פוסקים מהסוג השני, גם אם יעסקו בתשובותיהם בתלמוד ובראשונים, יהיה זה רק כדי לתת רקע כללי לסוגיה. ההכרעה עצמה נסמכת אצלם בעיקר על תקדימים מהפוסקים שלפניהם (או מצדדיהם, "גדולי הדור"). דבר שאין לו תקדים לא ייפסק אצלם להלכה, גם אם לדעתם מדובר בפרשנות הסבירה ביותר לסוגיה וביישום הנכון ביותר שלה למציאות זמנם. החלוקה אינה מצביעה בהכרח על גדלות בתורה, אלא לא פחות על מתודת פסיקה. פוסקים שמרנים בדרך כלל נוקטים פסיקה מסדר שני ובהסתמכות על מקורות מסדר שני. פוסקים שמכריעים בסדר הראשון הם בדרך כלל נועזים ומקוריים יותר, ולא חוששים משינויים או ממחלוקת על קודמיהם או עמיתיהם.

הדברים מתחדדים הרבה יותר כאשר עוסקים בשאלות שהזמן גרמן, כלומר שאלות שבהן המציאות הרלוונטית וההנחות התרבותיות והחברתיות שמונחות בתשתית הדיון הן שונות מאוד מאלו שהיו בבסיס המקורות השונים. במצב כזה מחד ההיזקקות למקורות היא הרבה יותר בעייתית, שהרי דבריהם נאמרו על בסיס הנחות עובדתיות ותרבותיות שונות לגמרי, ומאידך דווקא במקרים אלו הכול חשים צורך עז להסתמך על מקורות מסדר שני כדי שלא ייחשדו ברפורמה ר"ל.

ניטול כדוגמה את השאלה בעניין קריאת ספרים עם קטעים בעייתיים, או ראיית סרטים והצגות. השאלה ודאי תלויה בהנחות תרבותיות שבימינו עובדה היא שהן שונות מהותית ממה שהיה מקובל בדורות קודמים (בלי להיכנס לשאלת השיפוט מי טוב ממי). כך הוא גם לגבי שאלות יותר פרוזאיות, כמו פתיחת בקבוקים או חשמל בשבת, אבל בוודאי לגבי שאלות כמו שילוב נשים בבית הכנסת, או שאלות ציבוריות כמו הכשרת נשים לעדות והיחס לגויים (ראו מאמרי "האם יש עבודה זרה 'נאורה'?", אקדמות יט, תשס"ח). בכל השאלות הללו יהיו פוסקים שיכריעו בהן לאור דברי פוסקי זמננו ושו"תים של אחרונים, ואחרים יכריעו בזה ממקורות ההלכה מסדר ראשון, עם פרשנות משלהם.

מה שלא אסורמותר

שאלת קדיש יתומה היא עוד יותר בעייתית (או פחות), שכן אין לגביה מקורות רלוונטיים מסדר ראשון. אפשר כמובן לחזור ולדוש במקורות לגבי קול באישה, אבל זוהי היזקקות מלאכותית לסוגיות התלמודיות ולראשונים. קדיש הוא דיבור ולא שירה, ובפועל מעט מאוד מאיתנו (לפחות אלו השוכנים מחוץ לפולין של המאה השבע־עשרה, ברוקלין של המאה העשרים ואחת או מכון פוע"ה) מקפידים שלא לשמוע אישה מדברת, גם בפומבי. יתר על כן, כמה פוסקים כבר כתבו שבהקשר של דבר שבקדושה החשש מפני פריצת גדרות הוא נמוך יותר, וגם אם הם לא היו כותבים זאת ניתן לומר זאת מסברה (סדר ראשון) בלי להיזקק לתקדימים (מסדר שני). אפילו בעל החוות יאיר ש"אוסר" (אחד המקורות העיקריים של ליברמן) אומר שאין בכך כל איסור הלכתי. גם ר' משה פיינשטיין בתשובה כותב זאת כמובן מאליו, כמשיח לפי תומו. אבל כאמור איננו זקוקים להם בשביל זה. מה שלא אסור מותר.

תשובה "הלכתית" בנושא קדיש יתומה (או אמירת דברי תורה על ידי נשים בבית הכנסת), צריכה להיות קצרה מאוד: אין בכך שום איסור הלכתי או אחר, ולכן אין שום מניעה. לא מוזכרים כאן מקורות מסדר ראשון מכיוון שאין מקורות רלוונטיים לסוגיה הזאת וגם לא תשובות של אחרונים. משום שאין שום צורך בתקדימים בשביל להתיר דבר מותר. מי שאוסר הוא זה שצריך להביא אסמכתאות וראיות לדבריו.

חשד ב"ניאו־רפורמה"

כעת ודאי תשאלו, מדוע אנשי בית הלל בבואם להתיר גם הם משתמשים בתקדימים? מדוע הם דנים בשאלות ההיסטוריות מי התנגד ומי התיר ומדוע. אפשרות ראשונה היא שגם הם מסכימים להנחה הסמויה בדברי ליברמן שהפסיקה צריכה להתנהל בסדר השני. כך אולי יכול לעלות מצורת ההצגה של הפסק שלהם (אם כי יש מקום לראות את המקורות מסדר שני כאילוסטרציה). אם כן, אז כאמור אני חולק על שני הצדדים.

אבל תרשו לי לגלוש מעט למחוזות הפסיכולוגיה. מכיוון שאני מכיר (וגם מוקיר ומעריך, ואף נמצא בקשר עם) חלק מהנפשות הפועלות, די ברור לי שהם עושים זאת כדי להציג המשכיות בפסיקה, רוצה לומר כדי שלא יואשמו ב"ניאו־רפורמיות" רחמנא ליצלן, וכדי שדבריהם יתקבלו על הציבור כדברי הלכה מבוססים. אבל אם המשכיות חיפשנו, כלומר אם אכן אנחנו עוסקים  בפסיקה מסדר שני, אז צודק ליברמן בביקורתו. דבריהם לא מהווים המשך טבעי לדרך הפסיקה של פוסקים קודמים, וגם לא לגישתם של הבולטים מבין פוסקי זמננו. אז מדוע הצורך לשחק את המשחק הזה? האם זה באמת מועיל?

אנשי בית הלל טועים בכך שהם מנסים להציג את הפסק שלהם בצורה של סדר שני. זהו פסק מסדר ראשון. ואם הם כן רוצים לשחק במגרש השמרני מהסדר השני, כי אז בהחלט צודק ליברמן בביקורתו עליהם. הגיע הזמן שפוסקים יחושו חופשיים להכריע לפי מיטב הבנתם את הסוגיות ואת הסיטואציה שבה הם וקהילותיהם פועלים, בלי להיזקק באופן מלאכותי לתקדימים שלא מעלים ולא מורידים.

אגב, הדברים אמורים בין לקולא ובין לחומרא. במאמרי "עוד על פולמוס הגיור המתחדש" (אקדמות כב, תשס"ט) הראיתי מדוע הסתמכות על תקדימים לקולא בגיורים אינה נכונה ואינה מתאימה למציאות זמננו. גם שם ניתן לראות את אותה תופעה של פסיקה מסדר שני, כאשר לדעתי האמת בסדר הראשון היא לגמרי ברורה, אלא שבמקרה זה היא הולכת לחומרא.

לסיכום החלק הזה, סוגיית קדיש יתומה במישור ההלכתי היא פשוט non־issue. אין בכלל שאלה שבה יש לדון. יש שהמליצו ויש שלא, וכל אחד לפי מקומו וזמנו, ולפי כבודו ומעלתו. וגם אם כולם בעבר היו ממליצים לאסור, דל מהכא איסור והיתר. זו זריית חול בעיניים, וחבל לשתף עם זה פעולה.

אפילו בסוגיות שכן זוקקות דיון הלכתי, הדיון אמור להתנהל בעיקר בסדר הראשון. ובוודאי שכאשר הסדר הראשון הוא ריק, ההיזקקות לסדר השני היא לא יותר מאשר תחליף שמטרתו להעלות בשר מלאכותי סביב השלד הרזה (בצדק) של הדיון. אבל זה מיותר. אם אין לך מה לומר וגם אין צורך לומר – אז אל תאמר. היתר של איסור הלכתי דורש מקורות ותקדימים. היעדר איסור לא דורש זאת.

כובע הוא מנהג חברתי

המסקנה עד כאן היא שאין מה לדבר על היתר או איסור לומר קדיש יתומה. השאלה האם היה פוסק ש"התיר" זאת היא פשוט טעות מושגית. אבל בדבריו של ליברמן עולה גם שאלת החריגה מהמנהג. הוא טוען שעד עתה לא נהגו בשום מקום שיתומה (לפחות בוגרת) אומרת קדיש. זו כנראה טענה נכונה ברמה העובדתית. בכל אופן, אניח זאת לצורך הדיון כאן.

ראשית, חשוב לבדל את השאלה הזאת מהשאלה הקודמת (מה שהוא לא עשה בדבריו). השאלה ההלכתית ושאלת המנהג הן שתי שאלות שונות. נכון שיש מנהגים שעוסקים בפסיקה, כמו המנהג לפסוק כמחבר, כרמ"א או כרמב"ם. אבל המנהג שבו מדובר כאן הוא מנהג לא הלכתי, כלומר מנהג חברתי (שהרי כאמור אין מניעה הלכתית לומר קדיש יתומה). אין ספק שיסודו בנורמות חברתיות שנהגו בדורות הקודמים. בלי להיכנס לשאלה אילו נורמות הן ראויות יותר, אין שום סיבה ליישם מנהגים תלויי נורמה על חברה שהנורמות בה הן אחרות.

האם ליברמן מציע לנו לחזור וללבוש את מה שנהגו ללבוש בדורות הקודמים? מי בקפטן (= מעיל עליון) ומי בכובע (= כיסוי שני). אגב, שני אלו מוזכרים בפוסקים (לפעמים בלשון הלכתית גמורה), וכל פסיקה מסדר שני או שמרנות מנהגית תוליך מיד למסקנה שאסור היה לנו לשנות את לבושנו, ויש לחזור וללבוש את אותם בגדים. שלא לדבר על המבטא וההגייה של שם ה' (וידועה דעת הרב קוק בזה. ראה הסכמתו לשו"ת משפטי עוזיאל ועוד). בשלוש הסוגיות הללו הנורמות הללו נשמרות בצורתן בהר נוף ובברוקלין עד ימינו, ומאותן סיבות עצמן (שמרנות מסדר שני). שלא לדבר על לימוד תורה לנשים, מעמד הנשים בחברה (כל כבודה בת מלך פנימה) וכדומה. ואכן יש פוסקים שמבקרים זאת באופן דומה לביקורת של ליברמן על בית הלל, אבל הביקורת הזאת לוקה באותה טעות של פסיקה פשטנית מסדר שני.

הטעות של כל אלו היא אף חמורה יותר, מפני שהם עושים זאת בסוגיות שעיקרן מנהג ונורמה חברתית ולא בסוגיות הלכתיות. גם אם יש הלכות צניעות, רובן מבוססות על נורמות מקובלות, ולכן לא נכון להתייחס אליהן כשאלות הלכתיות שאמורות להיפשט ממקורות ההלכה הרגילים בלבד. אם נשוב לדוגמאות מלמעלה לגבי מעיל עליון וכיסוי שני (שאלת המבטא היא אפילו חמורה יותר), גם אלו נתפסות אצל חלק מהפוסקים כהלכה, אלא שההלכה כאן היא נגזרת של מנהג. אם זהו הלבוש המכובד באותו מקום יש הלכה ללבוש זאת בשעת התפילה. אבל השאלה האם זה לבוש מכובד או לא היא שאלה חברתית־תרבותית ביסודה, ולא שאלה הלכתית.

אם כן, העובדה שעד ימינו לא נהגו שאישה בוגרת תאמר קדיש היא בעיקר מפני שהשאלה לא עלתה, וגם מפני שהנורמה החברתית־תרבותית לא אפשרה זאת. השאלה לא נשאלה, וגם אם היא נשאלה לפעמים היא לא נענתה להיתר. מה זה אומר לגבינו? לדעתי, מאומה.

עד ימינו גם לא דיברו עברית, נשים לא הרצו בפומבי ולא יצאו לעבודה עם גברים. עד ימינו גם לא טסו במטוסים ולא דיברו בטלפון נייד. אברהם אבינו כנראה גם חי באוהל ורעה צאן. נושא המנהגים, דווקא בגלל שאף אחד לא יכול להגדיר מהו מנהג מחייב ומהי סתם נורמה מקובלת, הפך למפלצת שמשתקת כל אפשרות לנהוג באופן נורמלי. כל מה שעשו בימים עברו הפך למנהג מחייב בימינו שאין לסטות ממנו. והפורץ גדר, כידוע, ישכנו נחש.

כמו גדולים

עוד מילה למשחיזי המקלדות שהוזכרו למעלה. ידעתי גם ידעתי שדבריי מעוררים תחושה של רפורמה. בבית המדרש שבו למד ליברמן (במאמרו הנ"ל הוזכר שהוא בוגר ישיבת רמת־גן) אולי יכנו זאת במתינותם הידועה כ"ניאו־רפורמה". אני לא מפחד מהכותרת הזאת. אם מה שאני חושב לנכון כרצון ה' וכהוראת ההלכה הוא "ניאו־רפורמה", אז אני ניאו־רפורמי. ואם מישהו מעדיף במקום להתמודד עם הטיעונים (שהם לגיטימיים ונכונים לגמרי בשדה ההלכתי) לעשות זאת במישור של סיסמאות ותוויות, אז שיהיה לו לבריאות. אני לא בטוח שיש מספיק נחשים בעולמו של הקב"ה כדי לנשוך את כל ה"ניאו־רפורמים" כמותי, ואם כן הסיכוי שלי להיפגע מהם הוא בין כה וכה קלוש למדיי.

ולסיום, לתשומת לב ידידיי, רבני בית הלל. גם אתם לא צריכים לחשוש מכך. אל תנסו להתכסות באצטלה מסדר שני שלא באמת מכסה אתכם רק כדי להימלט מהתוויות הפוליטיות הללו. אם לדעתכם זה מותר – אז התירו זאת כמו גדולים, כלומר בשיקולים מסדר ראשון. אין צורך לכתוב פמפלטים הלכתיים מרשימים כשמדובר ב־non־issue מובהק כמו קדיש יתומה. זוהי ירייה ברגל של עצמכם, שמשחקת לידי השמרנים. אם זהו צו ההלכה הנכון לימינו ומקומנו, אז מי שלא עושה זאת עובר על ההלכה. ואם כך, אז שיביא הוא נימוקים לדבריו. חזקה עליו שיהיו אלה נימוקים מסדר שני בלבד, מה שבדרך כלל לא רלוונטי לשאלות אלו. בדרך כלל לא כדאי לתת לבר הפלוגתא לקבוע את כללי המשחק גם עבורך.

מיכאל אברהם

הרב ד"ר מיכאל אברהם מלמד במכון הגבוה לתורה, אוני' בר־אילן

 ————–

תרבות השיח הקשוב

דווקא מדברי המגיבים לדבריי עולה שצדקתי כשכתבתי על "אג'נדה מונחית", 
המסמנת מטרה תחילה ואחר כך יורה את החץ. דב ליברמן משיב

הצד השווה בתגובות לדבריי (למעט תגובת פרופ' שפירא) הוא הזעף והפסילה, שלא הניחו לכותבים לדון לגופו של עניין והסיתו להשתלח בי איש על פי טעמו. אני מתנצל בפני הקוראים, שיודעים עליי כעת הרבה יותר משהיו רוצים: שאני צעיר וחסר ניסיון, שמרן וקיצוני (הרב אברהם), מצדד במשטרת מחשבה וגורס הלכה קפואה בזמן (הרב וילק). כל זה מפתיע ומצער, משום שאני בררתי מילותיי והקפדתי על הענייניות מתוך כבוד רב – שאין בו מאומה מצפצוף הזרזיר – הן כלפי הכוונה הטובה והן כלפי אישיותו ותורתו של הרב וייטמן. אני תמה על כך שלא נמצא מקום לביקורתי בשיח תורני קשוב, ומבקש לציין שלא בפעם הראשונה נתקלים דברי ביקורת המופנים כנגד "בית הלל" או אחדים מחבריו במחסום רגשי מיידי של עלבון וכעס.

פסיקה כללית, לא קהילתית

דבריו של הרב וייטמן חריפים, ומפני כבודו אשיב נקודתית בלבד. יש מרחב פסיקה לרב קהילה, אלא שהיא הנותנת –  רב המורה לקהילתו בהקשר זה שונה לחלוטין מרב המפרסם דבריו לכלל הציבור. דברי ה"שרידי אש" חשובים, אך אין הם עקרון־העל היחיד שצריך להנחות פסיקה בקנה מידה כה נרחב. אמנם אין לי ניסיון עשיר בפסיקה, אך את הכלל ש"אין למדין הלכה מפי מעשה" אני יודע, והלא דבריו נאמרו בהקשר של סעודת בת מצווה, שאינה משנה במאום מסדרי בית הכנסת ואין בה כדי לעורר ריב, בשונה מפסק זה שמעתה עלול לסכסך קהילות רגועות. הרב וייטמן טוען שבניגוד להבנתי הפסק הוא מינורי. אני סבור שאין שום דבר מינורי בדרך הצגתו של הפסק, וקל־וחומר בצורה שבה יוחצ"ן בתקשורת.

עוד כותב עליי הרב וייטמן שטעיתי בדעתם של כמה פוסקים. איני חוזר בי. הרב גרייבסקי לא התיר בגדולה, ולא אוכל להוכיח זאת מבלי להעתיק כשני עמודים מספרו (קדיש לעלם יא, א‑ב). התפעלותי מדברי הרי"א הנקין בעינה עומדת, ואף הוא לא פסק כאותו מעשה שעליו העיד (בפרטי העדות, ראה בני־בנים ח"ב עמ' כו). אמנם אדגיש שוב את אשר השתדלתי להדגיש במאמרי: לא באתי לדון בפסק עצמו כמו בשאלת אמינותו של הנכתב בו ונאמנותו לדרכי ההלכה. בסוף דבריו כתב הרב וייטמן שהכרעת ההלכה צריכה להתקבל על הגיון ההמון, והותיר לי מקום לתהות שמא היה ראוי גם לבדוק כיצד – באמת – מקבל ההמון את הפסק דנן: האם במסגרת המקורית שהועיד לו הרב וייטמן, או בדרך שונה לחלוטין.

הרב ד"ר מיכאל אברהם סונט בי על שאני משחיז מקלדת, כלשונו, אך קשה לי להאמין שהדבר באמת חורה לו מכיוון שקשה למצוא מקלדת מושחזת כמקלדתו – וזאת מימים ימימה. בתורף דבריו הוא מודה שאין לו שיח ושיג הלכתי איתי או עם עולם הפסיקה של מאות השנים האחרונות, ובכך למעשה פטר אותי מלהתייחס לדבריו. אמנם אבקש בכל זאת לצאת להגנתם של חברי "בית הלל", שהרב אברהם חושד אותם ברצון כמוס להציב עצמם בשורה אחת עם הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן והרשב"א. לא יעלה על הדעת לומר כך על הרב וייטמן או על שותפיו. תפיסת הרב אברהם, המבטלת את כוח המנהג, אינה מקובלת עליי ולא אדע מה יעשה כשהרמ"א – למשל – כותב פעם אחר פעם "וכן נהגו ואין לשנות".

בהקשר זה עלי לציין שההתייחסות לשאלת הלבוש מעליבה מעט את האינטליגנציה שלי, ויותר מכך – את שלו. לאחר כמה הנחות שהוא מתחמק מלהוכיחן וכמה טעויות בהבנת דבריי הוא כותב ששאלת קדיש לאישה גדולה לא עלתה, והדבר אינו נכון כלל, כמובן לכל מעיין במקורות הפסק (ה"חוות יאיר", למשל). בדבריו הזכיר הרב אברהם את מקום לימודי ודן אותי כמתייג, ובכך נמצא מתייג בעצמו, שכן דבריי נגעו לגופו של עניין.

התוצאהסילוף הלכתי

מגמת התיוג מחריפה מאוד בראשית תגובתו של הרב וילק, אך אני שמח על כתיבתה משום שהיא ממחישה בדיוק את החשש שעמד לנגד עיניי. יצוין שוב: פסק קדיש יתומה אינו מדיר שינה מעיניי; הרוח והמתודולוגיה העומדות מאחוריו – כן, ויבואו דברי הרב וילק ויוכיחו. תחילה קורא הרב וילק לקשב, ובתוך כך משייך אותי למחנה חשוך וקפוץ שפתיים המתאכזר למוכי גורל הבאים בצר להם לדרוש את ה'. יבושם לו. אף אני סבור שהקשבה היא כלל יסוד בפסיקה. הבעתי את דעתי שהיא עברה את מידתה הראויה.

עוד אומר שהחולקים עליי בנידון זה עשויים להבין ללבי כאשר יראו איך הקשב מביא את הרב וילק לייחל לפסיקת הלכה באופנים שאין להם תקדים, כדוגמת השינוי שהוא מציע בפרשנות איסור קול באישה כדי להתאימו למה שמקובל על הבריות כיום, לדעתו. איני חושב שיש בפוסקי דורנו ולו אחד שיזדהה עם מסקנתו זו או עם המתודולוגיה העומדת מאחוריה, וברור לי שכשכתב הרב וייטמן שההלכה צריכה לעמוד במבחן מבטם של האנשים הפשוטים – לא לכך נתכוון.

את דברי הרב וילק לגבי נטיות חד מיניות ונישואי כהן לגרושה הייתי רוצה לסווג כאמירה רעיונית בלבד, אך יש ספק בלבי, שכן איני יודע מהו היוצא מהכלל של המשפט "בדרך כלל נתקשה למצוא היתר" ועד היכן תוליך אותו האש הלבנה הרחק מן האש השחורה. בסוף הדברים הוא כותב יפה על אודות האמון במציאות, ואני נוטה להזדהות עמו כפי שנטיתי מעודי אחר תורת הרב קוק הקורא לאמון זה. יחד עם זאת, ברור מדבריו שכל תחושות הבטן שלי בדבר אג'נדה המסמנת מטרה תחילה ואחר יורה את החץ – יש ויש להן על מה שיסמוכו. העולם כולו מעורב טוב ורע וצריך לתיקון. אנו מאמינים אמון עמוק בטוב שבתוכו, ואמון עמוק לא פחות מזה בטהרת הכלי שעל ידו אנו מבררים את הטוב מן הרע. הכלי הזה הוא התורה, ולא האוזן האנושית ה"נוגעת בדבר" שלנו, אוזן שבה אנו מקשיבים – ונוסיף ונקשיב – ככל שנוכל ולכל מי שנוכל.

לא אוכל שלא לציין שמדברי הרב וילק: "אנו מנסים להרחיב תקדימים… אלא שבדרך כלל היה זה בדיעבד ואנו מרחיבים זאת לכתחילה", וכן "בעתיד הקרוב… כבר יחייבו נשים בקדיש יתומה", יש משום תוספת חיזוק לדבריי. אל תקבלו דעתי, בקשו second opinon מהרב וילק ואף הוא יאמר לכם שפסק קדיש יתומה אינו מקומי, אינו בדיעבד, אינו “במקום שנהגו“, אלא יש בו ניסיון להתוות נורמה חדשה מבלי שהדבר ייאמר.

בעד חופש פסיקה

קריאת תגובתו של פרופ' שפירא נעמה לי למרות פער הדעות, משום שיכולתי לקרוא אותה כשאני חופשי מתיוגים ומהשמצות. קל לי להשיב לדבריו, מאחר שאני סבור שלא הבין אותי נכונה. גדול מאוד המרחב שנתון לפוסקי כל דור, ולא צמצמתי אותו כלל. מושג המחויבות לפסיקת הקדמונים הוא אקסיומה הלכתית. יש מקום לדון כמה מחויבים, מי מחויב ולמי הוא מחויב, אך כל מי שמצוי ולו מעט בעולמה של הלכה יודע שמחויבים, ויודע גם שהחיוב אינו החלטי. כאשר שפירא משווה כל פוסק צעיר לתנאים מתקני התקנות הוא מביא לפתחנו את שאלת הסמכות, שאלה ראויה שהיא מיסודות ההלכה ולא ראוי לסתום את פיות המבקשים לדון בה.

ודאי מקובל עליי שיש לתורה אג'נדה, היא רוח ההלכה והמוסר החופפת על כל הסעיפים הקטנים. ודאי שלא מקובל עליי שבעניין זה ניתנת תורת כל אחד בידו. כך בענייננו: נחת לנשים – ודאי וודאי. קדיש יתומה בקול רם היום ובכל מקום – לאו דווקא, ולא ל"בית הלל" ההכרעה.

יש לציין כי בדבר אחד הפריז שפירא מאוד, כשכתב שפוסקים ראשונים פסקו נגד ההלכה כדי לקיים עיקרון מוסרי אחר של התורה, וראייתו: שהרי איסור הליכת נדה לבית הכנסת הוא מן ה"שולחן ערוך". לא אוכל להבין כיצד הגיע למסקנה מוזרה כזו. ה"שולחן ערוך" כלל בתוכו מנהגים רבים ואין דינם כעיקרי הלכה הכתובים בו, ועל כל פנים הרי המתירים שהזכיר קדמו לו, ובימיהם בוודאי מדובר היה במנהג.

בסוף דבריו שגה שפירא בדבריי, ולפיכך האשים אותי בציטוט לקוי. אולם כפי שאראה, מה שהשמטתי אינו נוגע כלל לדבריי: א. ודאי שעדות חד פעמית של מעשה שנעשה בפני עשרה אין בה כדי לבסס מנהג בישראל, ותמהני על איש תורה ואקדמיה שיכתוב כך. ב. לא דנתי כלל האם יש תועלת באמירת קדיש לאישה או לאו. הפוסקים מצדדים לומר שכן. ג. לא אמרתי שהרב בכרך אינו מדבר על גדולה, אמרתי שאיש מן הפוסקים לא התיר קדיש לגדולה.

לסיכום: טענתי שנימוקי הפסק "קדיש יתומה" משקפים מגמות א־הלכתיות המובילות את הציבור הרחק ממקורותיה של תורה, מקור מים חיים. תגובה של ממש לא מצאתי, אך סייעתא בלתי צפויה לדבריי – מצאתי. ביקום מקביל אני יכול לדמיין את "בית הלל" מגיבים בחריפות לדברי מטשטשי יסודות ההלכה, ותקוותי שגם ביקום שלנו תיעשה פסיקתם שקולה יותר, ואולי אף מכילה יותר.

————

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ג, 12.7.2013

פורסמה ב-12 ביולי 2013, ב-גיליון דברים תשע"ג - 831 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 120 תגובות.

  1. ש.צ. לוינגר

    בס"ד עש"ק דברים ע"ג

    לכב' הרב מיכאל אברהם נר"ו – שלום רב,

    בדבריך שאין מקור מדברי הראשונים,

    יעויין בדברי הר"ן בפ"ב דמגילה, שחילק בין מגילה בה אין שינוי במטבע הברכה בין אמירתה ביחיד לאמירתה בציבור, לבין זימון בו 'ניכר שיש צירוף אנשים' ולכן מצטרפים בו גברים ונשים.

    על פי זה יש אולי מקום לומר, שבאמירת קדיש ע"י אישה, שביחידות לא היתה יכולה לומר, ניכר צירוף האנשים, ולפיכך נמנעו מזה.

    וראה דברי שו"ע הגר"ז, או"ח סי קצט,ז, ולעומתו מה שכתב בש"ות בני בנים (לר"י הנקין), חלק ד, סי' ד. וצ"ב.

    בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

    • ש.צ. לוינגר

      תיקון:

      בסוף פיסקה 2: …ולכן לא מצטרפים בו גברים ונשים.

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד ח' באב ע"ג

        על כל פנים, הרב ישראלי זצ"ל, ויבל"א הרב יעקב אריאל והרב יהודה הנקין – התירו לאישה המעוניינת, לומר קדיש אם יש גם גבר האומר.

        שמעתי על רב של אחד היישובים, שכשהיתה אישה שרצתה לומר קדיש, אז הרב בעצמו אמר קדיש יחד איתה, כדי לאפשר לה לומר בכל עת ללא תלות באבלים אחרים.

        דרך אחרת היא, שתאמר את הקדיש אחרי אמירת תהילים או לימוד בבית או בחדר שליד בית הכנסת. כך הורה הרב עובדיה יוסף שליט"א (קישור לדבריו באחת התגובות של אמיר על 'פסק יתום'). דרך זו מקילה על הנשים הטרודות בעבודתן ובגידול הילדים, שתוכלנה לומר קדיש בלי מחוייבות לנוכחות בבית הכנסת כל זמן התפילה.

        והאמת והשלום אהבו.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        עוד מיגבלה שיש לשים לב אליה, היא שש"ץ צריך לעמוד במקום שבו יש לו צירוף אל הצבור. ואומר הקדיש הוא לעניין זה כשליח ציבור.

        גם כשיש מחיצה בינו לקהל יש מצב של צירוף, כמבואר בשו"ע או"ח סי' נה,יט: 'ש"ץ בתיבה ותשעה בביהכ"נ מצטרפין, אע"פ שהיא גבוה עשרה ורחבה ארבעה ויש לה מחיצות גבוהות עשרה, מפני שהיא בטלה לגבי בית הכנסת. ויש מי שכתב דהני מילי כשאין המחיצות מגיעות לתקרת הגג'.

        על פי זה סייג הרב יהודה הנקין את ההיתר של אישה לומר קדיש, והצריך שלא תגיע מחיצת עזרת הנשים עד לתקרה, ואז יש לאישה צירוף אל הציבור ויכולה לומר להם קדיש (שו"ת בני בנים, חלק ב סי' ז, עמ' כה)

      • ש.צ. לוינגר

        בעיה נוספת העולה לכאורה מדברי הראשונים:

        הריטב"א בחידושיו למגילה (ד,ב, ד"ה שאף הן היו באותו הנס) אומר: 'וכיוון דקיימא לן כרבי יהושע בן לוי דחייבות, אף מוציאות, אלא שאין זה כבוד לצבור…'.

        והסביר הרב יהודה הנקין: 'וכוונת הריטב"א היא, שכיוון שמי שלא למד אית ביה מארה [כמבואר בסוכה לח,ב: 'תבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו'. ש.צ.], ולכן הוי כבוד צבור שלא להיראות כאילו לא למדו…'.(שו"ת בני בנים, חלק ב, סי' יא, עמ' מו).

        לפי זה יש לומר שגם בקדיש, כאשר אישה אומרת, יש מקום לאותו חשש, שייראה כאילו אין גבר היודע לומר קדיש,

        חידושי הריטב"א למסכת מגילה, נדפסו לראשונה בליוורנו תקנ"ב, ולא היו לנגד עיניו של החוות יאיר שהיה הראשון שדן בשאלת 'קדיש יתומה' (סי' רכב). וייתכן שאילו ראהו היה מסביר על פיו את המנהג שאין האישה אומרת קדיש. וצ"ב.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        בבני בנים, ח"ד, סי' ג, מביא הרב הנקין גם את דברי רבי אברהם מן ההר, מגילה יט,ב: 'ודאי לכתחילה לא תוציא אחרים, כדאמרינן במי שמתו: תבוא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו, ואמרינן בפרק עומד ויושב… אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד צבור', ואף את דבריו הוא מסביר באותו אופן : 'שלא ייראה כאילו אין די גברים היודעים לקרוא בתורה ולהכי הביאו אשה, וכן כתב בפתח הדביר".

        • ש.צ. לוינגר

          מאידך, יש להעיר שבדברי בעל חוות יאיר (סי' רכב) נזכר שחכמי הקהילה [אמשטרדם] ופרנסיה לא מיחו ביד הבת שאמרה קדיש בביתה על פי צוואת אביה.

          קשה לדעת את הזמן המדוייק של האירוע, אך מדובר במחצית השניה של המאה ה-17, בה היתה אמשטרדם הקהילה החשובה ביותר במערב אירופה ומרכז לתורה ולחכמה (האנציקלופדיה העברית, כרך ד, עמ' 114).

          רבה של אמשטרדם באותה תקופה היה רבי יצחק אבוהב די-פונסיקה (נפטר בשנת תנ"ג 1693), ואחריו כיהן רבי יעקב ששפורטש, הלוחם הידוע בשבתאות ומחבר שו"ת 'אהל יעקב'.

          • ש.צ. לוינגר

            אם המדובר ברבי יצחק אבוהב די-פונסיקה, אפשר שיש לייחס את הסכמתו לאמירת הקדיש ע"י הבת, לשיטתו שלא יישאר אף יהודי (אף הגרוע ביותר) שלא יבוא בסופו של דבר על תיקונו ו'כל הנשמות תחזורנה אל אביהם' (ראו: ויקיפדיה, בערכו). וצ"ב.

            • ש.צ. לוינגר

              על רבי יצחק אבוהב ראו גם בכתבה של אביבה קרינסקי, 'כל הנשמות תחזורנה אל בית אביהן', אתר 'הארץ', מיום 5.8.2010.

              • ש.צ. לוינגר

                רבה של הקהילה האשכנזית באמשטרדם בשנים תמ"ה-תס"ז (1685-1706) היה רבי משה יהודה לייב ב"ר קלונימוס הכהן (המכונה: ר' לייב חריף). עליו בקונטרס 'חלקי אבנים' מאת ר' יצחק דוב פעלד (בתוך: שו"ת נשאל דוד, לר"ד אופנהיים, על ד' חלקי השו"ע ונספחים, ירושלים תשמ"ב), עמ' רסו.

                • ש.צ. לוינגר

                  הזכרתי לעיל את פסקו של הגר"ע יוסף שליט"א בנושא. כדאי להביא את הסיכום בלשונו:

                  'לכן לסיכום: מי שנפטר מן העולם ולא השאיר אחריו בנים לאמירת קדיש לעילוי נשמתו, וזכה שיש לו בנות צדקניות הרוצות לומר קדיש לעילוי נשמתו, יש לאפשר להן לומר קדיש כאשר מתאספים מניין אנשים בבית לאמירת דברי תורה, או לאחר קריאת תהילים באיזה מקום שיהיה. אבל באולם הגדול של בית הכנסת, אין להנהיג אמירת קדיש על ידי אישה'.

                  (הובא בכתבה של יוסי וייס, 'הגר"ע יוסף פוסק: אישה יכולה לומר קדיש על הוריה', כיכר השבת, י"ז בשבט תש"ע. המקור הובא לידיעתי ע"י ר' אמיר שכטר)

                  בתגובות שם הוזכר שהרב לאו אוסר בשם הרב עוזיאל. לעומת זאת כותב ר' יוסף זק"ש, אחד המגיבים שם:

                  'ידוע שהרב הראשי לירושלים הרב צבי פסח פראנק זצוק"ל נפטר ללא בנים, ובנותיו אמרו אחריו קדיש מעזרת הנשים'.

                  כדאי לענ"ד לברר האם אמרו הבנות את הקדיש גם כשלא היו אבלים נוספים בבית הכנסת (שכן כפי שציינתי לעיל, הרב ישראלי, הרב אריאל והרב הנקין, התירו דווקא כשיש עוד אבלים האומרים קדיש)?

                  חומר הלכתי חשוב מובא ע"י ר' עמיחי טורם, 'קדיש יתומה – לקט מקורות', באתר 'דעת'. ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

                  בברכה, ש.צ. לוינגר

                  • ש.צ. לוינגר

                    ה'קדיש' ביסודו הוא תפילה לגאולה הנאמרת אחרי קריאת פסוקי מקרא או אחרי לימוד תורה שבעל פה. הואיל מהמדרש עולה שאמירת קדיש (או לגירסאות אחרות: ברכו) ע"י הבן מוסיפה זכות לנשמת ההורה הנפטר, וכפי העיקרון של 'ברא מזכה אבא', כיבדו בקדיש את היתומים כדי שיזכו את הוריהם.

                    לדעת החתם סופר הזכות הגדולה בקדיש היא בזיכוי הרבים בעניית 'אמן יהא שמיה רבה'. לעומת זאת לדעת הרב י"ש טייכטאל הזכות היא בכך שהבן מתפלל על הגאולה (שתי הדיעות הובאו בשו"ת משנה שכיר לרב טייכטאל, ח"א סי' יא). ברם ודאי שלא רק הקדיש תורם לזיכוי הנפטר, אלא כל המעשים הטובים, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו הנעשים ע"י צאצאיו של אדם מוסיפים לו זכות וכבוד.

                    הואיל וגם מי שלא הניח בנים אלא בנות נזקק לתיקון נפשו, עלה הרעיון שגם הבת תאמר קדיש. רעיון שנתקבל על ידי חלק מהפוסקים בסייגים ובתנאים שונים, כנזכר לעיל. בעוד שבכל האמירות המצריכות שליח ציבור, הקפידו ששליח הצבור יהיה אחד ממרכיבי המניין (וכפי שכתב הרב קאפח בפירושו להלכות תפילה, יב,יז) – כאן נוצר חריג מהכלל כדי לאפשר גם לבת להוסיף זכויות להוריה.

                    • ש.צ. לוינגר

                      וראו במאמרו של פרופ' מ"ב לרנר, 'מעשה התנא והמת – גלגוליו הספרותיים וההלכתיים', אסופות ב (תשמ"ח), עמ' כט-ע.

                    • קריקטורה של מגיב 2

                      לוינגר,

                      אתה אוהב לשחק פינג פונג נכון?

                      אבל עם עצמך?

                      אתה מגיב לעצמך, ואז מתקן כמה שורות, וחוזר חלילה. אתה גדול. אני מעריץ אותך.

                    • ש.צ. לוינגר

                      לקש"מ 2 –

                      קבוצת ההערות שכאן מתייחסת לפסק של 'בית הילל' בעניין 'קדיש יתומה'. הובאו כאן כמה מקורות חדשים שלא הוזכרו בו – הבאתי את הר"ן והריטב"א והרב קאפח, שמהם אפשר שתהיה בעיה; ואת העדות על בנותיו של הרב פראנק ואת פסקו של הרב עובדיה יוסף – שמהם משתמעת תמיכה, לפחות חלקית בנושא..

                      כן ניסיתי לפתוח פתח לחוקרים לעמוד על זהותו של הרב באמשטרדם שנתן את הגיבוי לאמירת קדיש ע"י יתומה. וייתכן שימצאו חומר רלבנטי נוסף. יהדות אמשטרדם בתקופה התוססת של המאה ה-17 נחקרה רבות, ויש עליה חומר רב בדפוס ובכת"י. יש לצפות שטמון שם מידע חשוב גם על פרשת קדיש היתומה.

                      בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

                      נ.ב. בכל התייחסות לנושא שנוי במחלוקת, חשוב להכיר את מערכת השיקולים המורכבת, את מ"ט הפנים שלכאן ולכאן, ואת כלל המקורות הרלבנטיים ורקעם ההיסטורי. כך יכול הקורא להבין על מה ולמה נחלקו ואולי אף לגבש עמדה משלו.

                    • ש.צ. לוינגר

                      דברי בסוף הפיסקה הראשונה: ' מהם עולה תמיכה לכל הפחות חלקית…' אמורים לגבי העדות על בנותיו של הרב פראנק, שאמרו קדיש מעזרת הנשים של בית הכנסת. הרב עובדיה יוסף בודאי איננו תומך בפסק של 'בית הלל' לומר קדיש בבית הכנסת, והוא מסייג את התירו לבית או לחדר צדדי (ע"פ ה'שבות יעקב' וה'תשובה מאהבה'), ברם יש בדבריו יחס חם ומעודד לעצם רצונן של 'נשים צדקניות' לומר קדיש לעי"נ הוריהן,

                      בינתים נתפרסם מאמר חשוב של ד"ר אסתר חזון 'תגובות לגליונות קודמים' (מוסף שבת, ואתחנן תשע"ג), ושם כמה עדויות מליטא ומארה"ב על אמירת קדיש מעזרת הנשים.

                    • ש.צ. לוינגר

                      בס"ד עש"ק עקב ע"ג

                      בהערה למאמרה של ד"ר אסתר חזון, 'קדיש יתומה', באתר זה, הביא הרב יחיאל גולדהבר עדות להוראה של רבי צבי הירש לוינסון, חתנו של ה'חפץ חיים', שהורה לכלתו של רבי משה יהודה שניידר לומר קדיש על אביה. וטיבותא לשקיא.

                      בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. האמת שאני לא מבין את הרב וילק כאן

    הרב וילק תוקף בפיסקה שלמה במאמרו את "חוסר ההקשבה" של הרבנים השמרנים כאילו להם לא אכפת משיקולי עוגמת נפש ואנושיות פשוטה וכד'

    וכי למה נראה לו שלא אכפת להם מדברים חשובים אלו?

    בגלל שהם נאלצים לומר ולא מעט פעמים בכאב רב שאי אפשר להתיר כל דבר גם אם מדובר במצבים קורעי לב ומעוררי קושי?

    הרי הרב וילק עצמו גם כותב את אותו הדבר שבמקרים כאלו "לפעמים נתקשה למצוא פתרון" אז מה תלונתו אפוא על הרבנים נגדם הוא יוצא אם הוא בסופו של דבר פועל באותה הדרך?

    בסופו של דבר גם הרב וילק מודה שההלכה היא מסגרת מחייבת בין אם ב"אש לבנה" ובין אם ב"אש שחורה"

    אז על מה יש כאן מחלוקת בעצם?

    • ש.צ,הבעיה עם מגיבים כמו קש"מ 2 [הוא ככל הנראה רועי ל בשם בדוי]שהם לא מתעסקים בנאמר ובתוכן אלא במסגרת ובדברים הטפלים

      מה שמעניין מגיבים מסוגו זה התעסקות בסגנון של התגובות ומי מגיב ואיך הוא מגיב במקום לדון לגופם של דברים ,מגיבים כאלו דנים בתגובות ככאלו ולא בתוכן שלהן שהוא מה שבאמת חשוב

      זה מאפיין או בלוגרים או אנשים המתיימרים ליצור "קהילת אינטרנט" ומה שמעניין אותם זה העיסוק הסתמי בזוטות ובציד מכשפות של "טרולים" -מדובר באנשים חסרי תוכן שמדברים על המסביב במקום על תוך

      לכן לא כדאי לך לענות לאותו קרירטורה של מגיב שכינויו יאה לו אלא להתעלם ממנו שכן הוא חפצא של בזבוז זמן

  3. רק הערה לדב ליברמן בעניין שינוי מנהגים:

    נתת דוגמא מניסוח רווח אצל הרמ"א "וכן נהגו ואין לשנות" אבל דווקא יש מקרים שהרמ"א כותב כך ודווקא המנהג השתנה ואתן דוגמא :

    בשו"ע או"ח סי' לז סעיף ג הרמ"א כותב לגבי הזמן שממנו צריך להתחיל להניח תפילין "ויש אומרים דהאי קטן דווקא שהוא בן י"ג שנים ויום אחד וכן נהגו ואין לשנות" ואילו המנהג הרווח כיום אצל רוב האשכנזים הוא להקדים ולהתחיל בהנחת תפילין משהו כמו חודש או קצת יותר לפני גיל 13 וכך אכן מאשר המשנה ברורה בס"ק יב :"ועכשיו נהגו להניח שנים או שלושה חודשים קודם הזמן" וזאת עפ"י המגן אברהם שכותב כך

    עוד דוגמא טובה היא שבת זו הבעל"ט שבת חזון עליה הרמ"א כותב שנהגו בה להתלבש בבגדי חול ובכל זאת כבר כמה דורות לא נהגו כך ולא נראה לי שיש כיום קהילה או ישיבה שנוהגים כך למעשה

    כך שהעניין לא כל כך אבסלוטי

    אני מסכים אתך באופן כללי על עניין חשיבות שמירת המנהגים ולא באתי לערער על כך בדוגמאות כאן אלא באתי לציין שהדברים לא כל כך מוחלטים גם כשהרמ"א מציין "וכן נהגו ואין לשנות" ואכן שאלת תוקף של מנהגים ועד איזו רמה נדרשים להיצמד אליהם היא שאלה לא פשוטה גם אם מקבלים באופן עקרוני את עניין "מנהג ישראל תורה הוא"

    דומני שבנושא ספציפי הן בדבריך והן בדברי החולקים עליך השאלה נשאלת במלוא עוזה שכן לפי רוב הפוסקים ובראשם החוות יאיר הבעיה המתעוררת מאמירת קדיש ע"י אשה היא לא מצד עצמה אלא מצד היחלשות המנהגים

    על כך יש לשאול באמת האם כתוצאה משינויים של זמן מקום וסגנון קהילות נצרכת שאלה מחודשת בעניין המנהג הקיים וכדברי השרידי אש בעניין שמחת בת המצווה או שמא במנהגי בית כנסת כמו שכתבת הזהירות בשמירה על המנהגים הקהילתיים נשמרת פי כמה במסורת הפסיקה וזאת בניגוד אולי לשמחת בת מצווה או שאלה מתי נער צריך להניח תפילין וכד' שלא משפיעות על התפילה הציבורית באופן בולט

    בקיצור יש על מה לדון

  4. אמיר, ודאי לא התכוונתי לטעון שדברי הרמ"א מבססים גדר אבסולוטי למנהג. רציתי לתת דוגמה פשוטה מאוד לכוחו של מנהג בפוסקים, וזאת כנגד דברי הרב אברהם שנראה כמבטל זאת לחלוטין.

    • דוב ליברמן היקר

      הרב מיכאל אברהם ניסה להסביר את ההבחנה בין מנהג הלכתי (כלומר, דבר שיש לו מקור בגמ' ו/או בראשונים החשובים , והמנהג קובע כמי לנהוג להלכה. למשל – מנהג האשכנזים לפסוק כרמ"א) לבין מנהג חברתי, כלומר שאין לו מקור מחייב בגמ' ובראשונים אלא הוא הגיע מתנאי החיים בתקופה מסוימת (למשל: חבישת כובע או מעיל עליון). אין שום מקור בגמ' או בראשונים האוסר על אישה לומר קדיש (אולי למעט זה שהביא המגיב לוינגר למעלה, וגם שם הדברים רחוקים מלהיות ברורים), ולכן הדבר מותר. זה שלא נהגו כך בדורות קודמים, לא אמור להפריע לנו להתיר זאת. הנימוק היחיד שבו אפשר להשתמש כדי לאסור הוא זה של המדרון החלקלק (חשש לרפורמה וכו', כמו שמעיר הרב גוטל עצמו במאמרו על קדיש יתומה, ששיקול זה הוא מרכזי בפסיקה בסוגיה זו). אולם כאן כבר מדובר בסברה – האם היתר כזה יגרום להידרדרות לרפורמה , או שמא ימנע אותה. רבני בית הלל בחרו , מטעמים מובנים, באופציה השנייה, וזכותם לעשות כן.
      אגב, צדקת שרוב המקורות שהם הביאו התייחסו לקדיש של קטנה, אם כי צדקו גם הם שהיו מקורות שדיברו גם על אישה. לדעתי היה עליהם לסייג מעט את הפסק, ולהביא בו את החילוקים וההתניות של הפוסקים שציטטו. אבל לא נראה לי שחוסר הדיוק הקטן יחסית שלהם מצדיק תגובה חריפה כל כך. מה אתה אומר?

      • אליהו, כבר כתבתי במאמרי שעיקר כוונתי לא הייתה להתווכח עם מסקנת הפסק אלא להעיר על אופן גיבושו. איני מסכים אתך לגבי מנהגי קהילות ומנהגי אבות שאין יסודם בגמרא, אני חושב שיש לו חלות מחייבת יותר ממה שנראה מדבריך. כאמור, לא הפסק הוא עיקר הביקורת שלי, אלא הזלזול במנהג, ההיתממות בקשר לכך ובעיקר הקפיצה להורות במקום שלדעתי צריך להיות שמור לגדולי רבותינו – וזאת מאחר ומדובר בעניין שיש לו השלכות על כל בתי הכנסת.

  5. הערה לדב ליברמן – הכל מסמנים מטרה קודם ואחר כך יורים את החץ. מאז משה רבנו לא נולד אדם אובייקטיבי. אלא שהאנשים נבדלים זה מזה במטרות שהם בוחרים. אמור לי מה המטרה שלך, ואומר לך מי אתה.

  6. שבוע טוב. במשך השבת התאפשר לקרוא את כל התגובות במוסף עצמו. כדאי היה לצלוח את דברי הבלע האוויליים של דב ליברמן לפני שבועיים כדי לקבל את הדברים המחכימים של הרב וויטמן, האמיצים והמרגשים של הרב וילק ומעל הכל החדים והנכוחים של הרב אברהם.

    לעומתם קיבלנו עוד מאותו דבר של דב ליברמן – זעקות הקוזק הנגזל והמבולבל, שמשפט אחד קוהרנטי לא היה בהם.

    בין לבין היתה לנו אתנחתא קומית למקרא הלהג של ידידיה ונגרובר, ממנו הבנתי שתמונות הנשים בדף הפייסבוק של הרב נויבירט מעוררות את יצריו. זה אכן מצביע על בעיה, והייתי ממליץ לאותו ונגרובר לחפש את הפתרון לה ביעוץ מקצועי מתאים במקום לשלוח תגובות צהובות לעיתון.

  7. דומה כי הויכוח סביב קדיש יתומה מגלה כאן ויכוח יותר מעניין, על שאלת הפלסטיות של ההלכה והמובן בו פסק של "רב" יוצר חלות הלכתית. יתר על כן, אין קשר הכרחי בין השאלות, כך שיתכן כי בנושא זה אנשים שונים ישתייכו לצדדים שונים.

    הרבנים וילק וויטמן, אם אני מבין אותם נכון, חושבים שישנו איזה מרחב הלכתי הנתון להכרעה חפשית של רבנים על פי רצונם, וכי עצם ההכרעה הזו יוצרת "חלות" של איסור או היתר במקום שהיא לא היתה קודם. קשה להבין אחרת את דבריו של הרב וילק כאשר הוא אומר כי "כשאמרו חכמים "הכא במאי עסקינן" הם ביקשו להציב גבולות מצומצמים בפני הלכות קדומות כדי לאפשר להלכה להתחדש" וכי "לו היה הפשט נר לרגלם של חכמי ישראל לאורך הדורות ולו היו מתעקשים שכל תשובה תהיה מבוססת לגמרי על מה שנאמר לפניה, לא היה עולם יהודי". לפי התפיסה הזו, הקדוש ברוך הוא מסר את תורתו לחכמים, לא כפרשנים המכנסים לכווין לאמת (ואם טעו זו טעות) אלא כיוצרים המגדירים את כללי המשחק של הדת.

    הרב אברהם (גילוי נאות – חבר שלי), לעומת זאת, בא בטענות אל רבני בית הלל על כך שהם בכלל משחקים בלהוכיח מהחוות יאיר או מר' משה פיינשטיין, כאשר פוסקים אלו עצמם הודו בפה מלא שאין להם מקור הלכתי "מסדר ראשון" לדבריהם. לפי גישה זו, הפוסק הוא פחות או יותר פרשן של מקורות ראשוניים שכחו בפרשנות הוגנת המוצעת בתום לב, וכאשר הוא לא משמש בכובע הזה, הוא יכול להיות מקסימום מתקן תקנות לבני עירו או לשומעי לקחו ולא סמכות מחייבת. ברור לי שהרב וילק לא תופס כך את המצב, ולכן לשיטתו חשוב מאד מה אמר הרמ"פ, שכן גם אם אין לדבריו שום יסוד, ואפילו יהיו היפך האמת, הם יוצרים חלות שאיתה צריך להסתדר.

    נדמה לי שגם אנשי ישיבת רמת גן שכתבו כאן מסכימים עם הרבנים ויטמן ווילק על הנקודה הזו. הרי אם מדובר בביעתא בכותחא כפי שמציג זאת הרב אברהם, אין מקום לביקורת על היעדרם של "זקני הדור" מן הארגון, לפחות לא בהקשר הנוכחי. אבל אולי לא הבנתי אותם כראוי.

    בכל מקרה, נדמה שזו נקודה הרבה יותר עקרונית. כבר כתבתי על כך ב"שבת", וגם כתבו כנגדי, ועדיין לא זכיתי להבין איך מי שלמד את מסכת הוריות יכול לסבור כדעה הראשונה שהובאה כאן. לאחרונה ניסיתי לסכם את הנושא מנקודת מבטי (כמובן) במאמר הבא http://woland.ph.biu.ac.il/uploaded/703.1pdf, אבל בלי שום קשר, נראה כי ליבונה של השאלה איך וכיצד פוסקים הלכה הוא משמעותי יותר, בפרט אם יתברר כי הוא עומד בשורש הויכוח המוצג כאן.

    • ואני עדיין לא זכיתי להבין איך מי שמכיר את כל ההיסטוריה של הפסיקה היוצרת מאסכולת "לא בשמים היא", מתקנת הפרוזבול של הלל הזקן ועד היתר המכירה של הראי"ה קוק, יכול לסבור שלא כדעה הראשונה.

    • נדב,לענ"ד הדיון על קדיש יתומה מעלה עוד דיון מעניין בפני עצמו והוא התוקף של שמירה על מנהגי בית כנסת.

      הרי רוב הפוסקים שהובאו בנושא הקדיש ליתומה שהסתייגו למעשה ובראשם החוות יאיר פסלו את העניין מחשש ל"החלשת כח המנהגים" ומן המפורסמות שמסורת הפסיקה בעניין מנהגי בית כנסת ותפילה בציבור היא שמרנית מאוד ולעיתים יותר מהמקובל בתחומים הלכתיים אחרים.

      השאלה היא עד כמה צריך להיצמד למנהגי בית כנסת ומה נכלל במנהגים בהם לא נוגעים במאומה ומה נכלל במנהגים גמישים יותר

      הרי ידוע שבין הדברים שעלו במחלוקת החסידים והמתנגדים היה עניין שינוי התפילה אצל החסידים מנוסח אשכנז המקובל דורות לנוסח ספרד שהמתנגדים התנגדו לעניין השינוי הזה בחריפות

      ובכל זאת בפרספקטיבה של זמן השינוי הזה התקבל הלכה למעשה וכיום אין פוצה פה ומצפצף על כך

      גם ניגונים ותיקים משנים כיום לפחות בציבור שלנו הדתי לאומי וגם בקהילות וישיבות שמרניות מאוד קבלת שבת בניגוני קרליבך היא דבר שבשגרה וכך גם ניגונים חדשים לחלק מפיוטי תפילות הימים הנוראים

      ולדברים אלו גם קמים מתנגדים -לגבי קבלת שבת בניגוני קרליבך ראש הישיבה התיכונית בה למדתי מתנגד נחרץ לעניין והא אמר לנו בזמנו שהדבר יעורר פרצה להתפלל עם אורגן בשבת ושלא זזים מהניגון המוכר ששרו אותו בלודז' ובורשה ובוילנא וכו' וכו' אני אישית לא בדעה הזו הזאתי אותה להראות דוגמא לשמירה קנאית על מנהגי תפילה

      בבית הכנסת של הקהילה בה גדלתי בת"א במשך שנים היה פיצול למניין צעירים ומבוגרים כאשר המבוגרים התעקשו לשמור על מנהגים שהביאו מהגולה שלא היה להם קשר להלכה ואילו הצעירים רצו לרענן את השורות ולמשל להעלות חזנים גם נערים צעירים ולא רק אנשים מבוגרים כמו שהזקנים מבית הכנסת התעקשו .

      אז השאלה כאן מהו הגבול?

      מדוע יש דברים עליהם מתעקשים לא לשנות על אף שבאופן הלכתי פרופר זה אפשרי ומדוע יש דברים שהתקבלו ברוב המוחלט של הציבור[דומני שראש הישיבה תיכונית שלמדתי בה הוא בעניין זה די בעל עמדה נדירה אפילו בנקודת מוצא שמרנית]?

      לדעתי ההבדל הוא שבענייני ניגונים וכד' ואפילו שינוי נוסח התפילה הוא לא שינוי מהותי עד כדי כך ובסופו של דבר בעת הצורך מתפלל אשכנזי יוכל למצוא את עצמו בבית כנסת ספרדי וההיפך

      אבל שמדובר בשינויים כבר יותר גדולים כמו הצעות לעלות נשים לתורה או אמירת קדיש ע"י נשים זה כבר משנה את אופי התפילה לגמרי כפי שנהוג בכל קהילות ישראל ללא הבדל בין עדות וחוגים רעיוניים של הפרדה גמורה בין גברים לנשים במהלך התפילה

      אני כותב את כל זאת ללא קשר לדעתי האישית לגבי הפסק של רבני בית הלל או לשאלת הקדיש לנשים אלא באופן כללי לגבי השאלה העולה מעניין זה של שינוי במנהגי בית כנסת

      וצ"ע

      • כוכבה יישר כח גדול!

        נעים להכיר את הבלוג ממש מצווה רבא דאורייתא להביא לינקים למאמרים כאלו כאן באתר

        המשיכי כך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלוקי ישראל

    • נדב,נראה לי שלית מאן דפליג שבדברים מסויימים דבריו של רב יוצרים חלות הלכתית כמו למשל כל המצוות ואיסורי דרבנן או תקנות מאוחרות יותר שקיבלו תוקף רציני כמו "חרם דרבנו גרשם" וכד'

      השאלה היא מהו הגבול ומה ייחשב כדבריך במאמרך כאן במוסף "עצה טובה של מומחה" ומה ייחשב כתקנה מחייבת הלכתית?

      כך למשל ראיתי בשו"ת "דבר חברון" של הרב דב ליאור שליט"א שהוא עונה שם לשואל שלא ראוי לבן תורה ללבוש מכנסי ג'ינס וזה נראה "תרבות רחוב" וכו'

      האם עצה כזו לפסק הלכה תחשב? לי זה נראה בפשטות עצה או דעה אישית של הרב ליאור שלא תיחשב ל"הלכה"

      השאלה הזו יכולה להישאל מאוד בנידון דידן ובנושאים דומים לעניין

      אם למשל רב קהילה יאסור על הקפות נשים עם ספרי תורה בש"ת בבית הכנסת שלו מפאת מדיניות קהילתית וציבורית בכדי למנוע השפעות זרות של פמיניזם רדיקלי בקהילה וכו' וזאת למרות שמצד העניין עצמו אין כל איסור בדבר מבחינה טכנית האם הנהגה זו של רב הקהילה ייחשב ל"פסק הלכה"?

      [אני מכיר מקרה כזה באופן אישי של רב קהילה שאני מכיר שבקהילתו מי שהציעה את הצעה להביא ספרי תורה לעזרת נשים להקפות הייתה פעילה פמיניסטית ולכן רב הקהילה התנגד נחרצות ואמר לגבאי שביקש בשמה "על זה תהיה מלחמה" ואותו רב אמר לי ולחבריי בפירוש שהוא "הכריז מלחמה" על העניין לא מסיבות הלכתיות נטו אלא מסיבות של הנהגה ציבורית והתנגדות לחדירת ערכים שליליים בעיניו בקהילתו ואכמ"ל]

      מה יקרה אם הנשים המבקשות לערוך הקפות יאמרו לרב קהילתם שהשקפת עולמו האישית לא מעניינת אותן והן מעוניינות בדעתו ההלכתית ה"מקצועית" בלבד כמו שאתה מתאר דהיינו "כן לא שחור לבן מותר אסור" ?

      לכאורה יש צדדים לכאן ולכאן ואצל חז"ל למשל רואים שהם פסקו הלכות שעניינן "להוציא מליבן של צדוקים" כמו ביטול אמירת עשרת הדברות כל יום

      אצל החת"ם סופר רואים הרבה הנהגות כאלו במסגרת מלחמתו ברפורמים

      אז השאלה כאן לדעתי מהו הגבול בין מה שייחשב ל"תקנה" לבין מה שייחשב דעה אישית לא מחייבת או כדבריך "עצה טובה של מומחה"

    • ה"מרחב" המדובר אינו נוגע למסכת הוריות. הוא נוגע ל"כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק", "במקום הפסד מרובה יש להקל" וכדו' – כלומר, ישנן כמה שיטות שלא ניתן להצביע רק על אחת מהן כנכונה בהכרח. אי אפשר להוכיח באופן חד משמעי שהרשב"א, ר"ת או אפילו הש"ך או הנוגע ביהודה טעו, ולכן ישנן כמה אפשרויות לגיטימיות (גם אם לא באותה מידה). ההכרעה ביניהן אינה סופית ואינה יוצרת "חלות" – היא פשוט הפעלת שיקול דעת של החכם כיצד מן הראוי להורות בפועל במצב המסוים שלפניו – יכול להיות שמן הראוי להחמיר, אך פסק כזה יגרור התעלמות; או להקל, אך פסק כזה יגרור זלזול בהלכה בכלל; או שמן הראוי לתת הגדרה ברורה שכל אחד יפעל לפיה, אבל הדבר יגרור תופעה של טשטוש הגדר ובסוף כל אחד יעשה מה שהוא רוצה.
      שורש העניין אינו השאלה כיצד פוסקים הלכה – הוא השאלה מיהו הנמען של דברי הש"ס והפוסקים. אם קהל היעד היה רק אברכים בכולל חזו"א או פרופסורים תלמידי חכמים מבר אילן, לא היה צורך באיסורי דרבנן ובגזרות. קהל היעד הוא הציבור שלא יודע גמרא ולא יודע הלכה, והחכם אמור להורות לו כיצד לפעול. מכיוון שכך, לא צריך "חלות" כדי שיהיה תוקף להוראת החכם – התוקף נובע מכך שזהו המבנה החברתי הבסיסי שהתורה מניחה. אם החכם הורה X אבל פלוני ברוחב דעתו עשה Y, הוא לא עשה עבירה והוא לא צריך להתאגרף עם החזה שלו ביום כיפור. מצד שני, זה לא משנה את העובדה שטוב שהחכם הורה לציבור כפי שהוא הורה לו, ועל הציבור לעשות X. לא בגלל שהחכם "מחלק רשיונות ציד בכרם בן שמן של סבתו" (כלשונו של חכם אחד), אלא בגלל שהחכם אחראי על הנהגת הציבור.
      אפשר לטעון שהמודל הזה הולך ומאבד את הרלוונטיות שלו כאשר ישנם כל כך הרבה לומדי תורה וה"ציבור" שתואר לעיל הולך ומתמעט – וזו באמת שאלה שצריך לדון בה בכובד ראש. אבל קודם כל צריך להבין מעיקרא מאי קסברי, ורק אז אפשר לדון מה מקומו של הרב/חכם/פוסק היום.

      • חס ושלום לומר שהתורה מניחה מבנה חברתי מסוים. התורה תורת חיים נתנה לדורות, גם לדורנו בו המבנה החברתי שונה באופן דרמטי מזה שהיה בזמן שנתנה התורה או בזמן שחז"ל יצרו את התושב"ע.

      • צבי,
        אני מבין את הסרקאזם בדבריך (ולפחות חלקית מזדהה עמו), אבל הוא אינו עניין לכאן – דיברתי על צורת הפסיקה והנהגת הציבור, לא על התכנים.

      • עוזיה.

        לא ברור לי אם אני מבין אותך.

        ראשית אני לא בטוח שהראשונים ואפילו האחרונים באמת ראו את הדברים בצורה כזו, ובפרט שהם חשבו ש"אי אפשר להוכיח באופן לגיטימי" שמישהו צדק או טעה. דומני שעד התקופה האחרונה ממש היה ברור שגם אם חכמתנו אינה כחכמת התשבורת, אפשר להחליט שהרשב"א צודק והר"ן טועה וזה תפקידו של פוסק.

        שנית, נראה לי שאני צריך לחשוב קצת יותר על המודל שלך. באיזשהו מקום אתה מותח קו בין פסיקת הלכה במובן של טענה על משמעותם של הטכסטים הקאנוניים (לא משנה כרגע מהם), לבין החלטות שעיקר המוטיבציה שלהן היא סוציולוגית, כלומר לכווין את הציבור הנבער לאיזשהו מקום יותר טוב. גם כאן אני לא משוכנע שהפרדה כזו ניתנת להיעשות, ועוד יותר לא משוכנע שככה חשבו הרשב"א והנודע-ביהודה.

        ושלישית, אם נחזור לענייננו. איך, במשקפיים שלך, אתה רואה את הויכוח שלפנינו על קדיש יתומה? האם שני הצדדים מסכימים שמדובר, כפי שהציע מיכי, במשהו חסר משמעות הלכתית וכל הויכוח הוא רק על הנהגתו הראויה של הציבור? מקריאת הטענות של שני הצדדים נדמה לי שלא זה המצב.

        ונניח שאכן זה הויכוח, המצב הוא די עצוב. מה נשאר לעשות כאן חוץ מלצעוק? הרי לפי דבריך אין קשר בין רמת "הפרשנות של הטכסטים הקאנוניים" לבין מה שקורה כאן. פלוני חושב שקדיש יתומה יחזק גורמים ליברליים שיכניסו שינויים יותר מרחיקי לכת בהלכה, ואלמוני לא חושש לזה ואדרבה חושב שהחמרת יתר כזו מרחיקה אנשים. מה עושים עכשיו? מזמינים סקר דעת קהל? מתיעצים עם סוציולוגים מובילים?

        ואם כדבריך, מה ענינם של הרבנים בעלי הכתפיים הרחבות ושל זקני הדור להכא? הם מתימרים למומחיות בדינמיקה של חברות אנושיות? עד כמה שאני יודע, הטענה היא שהאנשים האלו הם מומחים לפרשנותם של הטכסטים ההלכתיים, לא להלכי הרוח של עורכות-דין בגבעת שמואל. האם הדרישה להזדקק לעצתם בנויה על ההנחה המיסטית שיש להם מכח התורה איזה שהיא סיעתא דשמיא?

      • נדב,

        1. אכן, הרמב"ם ור"ת לא חשבו כך. אבל הבית יוסף כבר כן חשב כך, ולכן הוא ניסה להכריע על פי רוב דעות. כמובן שהיו כאלה בזמנו שלא קיבלו את השיטה, וגם אני באופן אישי ממש לא מזדהה עם זה, אבל צריך להודות שבהרבה מקרים באמת קשה להכריע מי צודק. אם לומר את זה בצורה בוטה יותר, ברור שביומרה להכריע ישנה הרבה נאיביות שקשורה לראשוניות. הרמב"ם באמת חשב שההכרעות שלו פנטסטיות ועם הזמן כולם ישתכנעו בהן, והרי"ד כתב את ספר המכריע מתוך אמונה עמוקה שכל מי שיקרא את הראיות שלו ישתכנע וכך תיווצר ה"הכרעה" בין הדעות שקדמו לו. אני חושב שכל לומד תורה רציני מבין שברוב המקרים זה לא המצב – גם אם שיטת הרשב"א נראית קשה יותר מזו של ר"ת, אי אפשר לומר שאי בלתי אפשרית. ואז גם יבוא הלמדן המבריק שיוכיח שהיא דווקא הכי מסתברת. אז אתה באמת חושב שאפשר לדבר היום על הכרעה חד משמעית?
        (במאמר מוסגר, אומר שאני חושב שלפעמים דווקא כן. אבל הכרעה כזו תבוא מתוך תפיסה לא לגמרי מסורתית).

        2. בגמרא עצמה יש דוגמאות לפסקים שונים לקבוצות שונות – "לפי שאינם בני תורה", למשל. במשנה במשנה בסוף פרק שני בכריתות מובא שרבן גמליאל החליט להקל בדיני קינים כדי לעצור את האינפלציה במחיריהם. לא נראה שהוא המציא הלכה – אבל הוא בהחלט בחר, מתוך האפשרויות הקימות, אפשרות שתשיג את המטרה החברתית.
        הרשב"א אסר על לימודי פילוסופיה לפני גיל 25. אתה חושב שיש קדושה במספר 25 או שזהו פירוש לטקסט קנוני? נכון שמדובר בחרם ותקנה ולא בתשובה שמתיימרת להיות פירוש – אבל אני לא חושב שלענייננו זה משנה. העובדה היא שהרשב"א ראה את עצמו גם כמנהיג ולא רק כמפרש של טקסט קנוני. אני מתקשה להאמין שעיון באלפי תשובותיו יגלה שכולן בנויות על הפרשנות המחייבת לטקסטים.
        בן דורו הצעיר ממנו, הרא"ש, הורה להצניע כלים שאסור להשתמש בהם בפסח. הטור הוסיף גם לנעול ולהסתיר את המפתח. למיטב ידיעתי אין לכך רמז בסוגיות – זוהי הנחיה שימושית לציבור.
        לגבי הנודע ביהודה, הוא התיר גילוח בחול המועד – לדברי החת"ם סופר, טעם ההיתר הוא שכך מי שמתגלח בתער לא יעבור על איסור תורה כי הזיפים יהיו קצרים.
        אני כבר חושב שהגזמתי עם דוגמאות. באופן כללי, חלק לא קטן מתשובות הפוסקים בנוי לא על "פרשנות של טקסטים קנוניים" אלא על נסיון להנהיג את הציבור. התשובה של החוות יאיר האוסר על אישה להגיד קדיש היא בדיוק דוגמה לתשובה כזו.

        3. הדיון על קדיש יתומה הוא בעיקרו כזה. ישנם מן הסתם כמה תמהונים שחושבים שיש כאן באמת בעיה של קול באישה ערווה, אבל הויכוח הוא בעיקר איך להנחות את הציבור. לכן אני גם חושב שדבריו של הרב אברהם אינם במקומם, גם לו נקבל את התפיסה ההלכתית שפסיקת ההלכה אמורה לנבוע מתוך הגמרא והראשונים ולשים פס על האחרונים – גם אם הדין נכון, יתכן שכהנחיה ציבורית זהו רעיון גרוע.

        4. המצב הרצוי הוא לא שזקני העדה יעשו את השקלול הסוציולוגי, אלא את השיקול של הרווח וההפסד. מתוך הנחה שהתנאים הסוציולוגיים ידועים, השאלה היא האם מוצדק להקל כדעה פלונית הדחוקה בשל שיקול X? לזה אכן צריך כתפיים רחבות, כי השאלה היא עד כמה דעה X דחוקה ועד כמה סומכים עליה רק עם הגב אל הקיר.
        בפועל, אכן לעיתים קרובות המצב הסוציולוגי עצמו לא ברור וממילא באמת השימוש בגדולי הדור, זקני הקהל ועיני העדה הוא חסר תועלת ודי מטופש (וגם גורם לנזק, כי בני אדם בני 90 עלולים להיות אלה שעושים את הערכות המצב הגרועות ביותר).

        5. האמת, אני מתפלא שלא ענו לך את זה על המאמר שלך שפורסם לפני כמה חודשים ובמקום זה דפקו את הראש בכל הכח על הטענה שלך לגבי "פסק יוצר".

      • עוזיה (בתשובה להודעתך האחרונה)

        1. הנו"כ של השו"ע עדיין מתעלמים מכל "כללי הפסיקה" ופוסקים לפי סברה, ככל הנראה לפי איך שחשבו. גם הב"י מסתמא חשב שהכרעת רוב היא פשוט דרך להגיע אל האמת. לא נראה לי שהיאוש מהאפשרות להגיע את האמת קרה לפני המאה שנים האחרונות, מאז שהמתודה האנליטית פלשה לישיבות.

        2. השו"ע הביא, כך נדמה לי, בספרו את כל הפסקים למי "שאינם בני תורה", כך שלפחות הוא חשב שמי שיש לו מספיק אינטיליגנציה לפתוח שו"ע צריך לדבר אתו ברצינות.

        הדוגמאות שלך מלימוד פילוסופיה ומפתח וכלי פסח הן ראויות, אבל ראשית באמת אף אחד לא לוקח את הפסקים האלו לריאות יותר מדי (כמו את הלכות דעות לרמב"ם לגבי אפני האכילה) ושנית, אולי יותר חשוב – כמה זה מתוך המכלול? כאן לדעתי יש לנו ויכוח. אתה כתבת שזה "חלק לא קטן" מתשובות הפוסקים. לדעתי זה חלק זעיר.

        3-4. זה מביא אותי לנקודה הבאה. אני לא מתווכח אתך על כך שהיו כל מיני תקנות וגזרות של רב זה או אחר על בני עיר זו וזו, אבל בדורנו נדמה שקורה תהליך שאפשר לראות בו בעייתיות. מצד אחד יש הרבה חידושים הן במציאות והן בהלכי הרוח, שמגלגלים לפתחם של הרבנים שאלות שקשה לדון עליהן בדימוי מילתא למילתא. מצד שני תהליכי החילון יצרו אצל הרבנים חשש כבד מכל תזועה כי מי יודע מה יקרה, והגורם השלישי הוא הגלובליזציה והתקשורת שבעצם חיסלו את מושג המרא דאתרא ואת היכולת לבנות חברה שיחידות היסוד שלה הן קהילות.

        התוצאה הכוללת של המהלכים הללו היא שהמצב החברתי אליו מובילים אנשי ה"ימין" בויכוח הזה שונה מהותית מזה שהיה בקהילת וילנה או ברצלונה. המצב שהם מוליכים אליו, לדעתי, הוא שתשעים אחוז מהתורה, כל השאלות המעניינות והחשובות, תוכרע ברמה של להחביא את המפתח, בשיקול סוציולוגי ולא הלכתי, וההכרעה הזו תהיה מסורה לא לרב המקומי אלא ל"גדול" שמכריע בלי לתת דין וחשבון של מאיזה טעם דנתוני אלא משיקולים חברתיים. אם זה המצב אז צריך להודיע בגלוי שלימוד בישיבה הוא ביטול זמן דאורייתא ולפטר 90% מהרבנים שאינם מתפקדים אלא כדחלילים של ההוא או הזה. לא קשה לראות לאן הדברים מובילים.

        ולסיום, לגבי 5 שלך, למיטב הבנתי הם באמת לא חושבים כמוך.

        • 1. אני לא מסכים. גם נושאי הכלים מנסים להיות בצד של "כל הראשונים" בדרך כלל – הדוגמה הטובה ביותר היא הש"ך, שהוא מצד אחד העצמאי ביותר מבין נושאי הכלים הקלאסיים אבל גם זה שתמיד מנסה לשכנע אותך שבעצם כל הראשונים סבורים כמותו ואתה פשוט לא שמת לב. כלומר, כשהוא לא משוכנע שיש לו איזה פירוש מבריק שנכון במאה אחוז לדעתו הוא פשוט מנסה הברקות אחרות – לקחת פירוש שבעיניו מסתבר יותר ולהוכיח שהוא בקונצנזוס או קרוב לזה. כנ"ל לגבי הבית יוסף – הוא כמובן חשב שהכרעת הרוב היא דרך להגיע לאמת; ורק כך. כי אן אפשרות להכריע לגופם של דברים מי צודק. על זה יסכים איתך כל רב מדרג ה' היום – אם כל גדולי הפוסקים יגידו משהו, גם הוא יאמץ את דבריהם בחום. הבעיה מתחילה כשזה לא ככה (כפי שקורה לעיתים קרובות).

          2. לא הבנתי את דבריך על השו"ע. לגבי פסק הרא"ש והטור על החבאת המפתח, לוקחים אותו לגמרי ברצינות והוא נפסק בכל מקום.

          3. מה שאתה אומר נכון לחלוטין, ואני גם לא חושב שמישהו מכחיש אותו. הרי כל מי שלומד למבחני רבנות היום יודע שבכל הנוגע להלכה למעשה, העיקר הוא לראות את אוסף הדעות בפסקי תשובות, או מה אמרו על זה באגרות משה, יביע אומר, ציץ אליעזר ועוד כמה פוסקים חשובים בני זמנינו, כשאין דרך ברורה להכריע ביניהם והכל סתם שיקולים של הנהגה ציבורית. אני לא חושב שתמצא הרבה לומדי רבנות או תלמידי ישיבה שלא יסכימו עם זה. אין כאן מה לפרסם וחבל על הזמן והמאמץ. הדברים לא מובילים לשום מקום. הם כבר הובילו ואין לאן ללכת (זו בדיוק הבעיה. אז מה עושים? נושא לדיון אחר).
          כבונוס, אני מוכן להציע כאן אלגוריתם לפסיקת הלכה שנבדק על ידי (באופן מדגמי בלבד) על כמה מספרי ההלכה בזמנינו: מצא שלוש דעות בשו"תים מהדור האחרון (נניח מנחת שלמה, אגרות משה, מנחת יצחק). מן הסתם אחד מחמיר, אחד מקל ואחד באמצע. פסוק את הדעה שבאמצע בגוף ההלכות והזכר את הדעה המקלה בהערות למטה. זהו.
          במובן הזה אתה צודק שרובם המכריע של הרבנים הם דחלילים מסוג זה. אבל:
          א. כמו שניסיתי להסביר, יש סיבה למה זה ככה. באמת קשה להכריע בלי לשבור את המסגרות.
          ב. לרבנים כן יש תפקיד, להיות מבקר חיצוני. למשל (אם ניקח את נושא רשיונות הציד למניעת הריון החביב עליך), גם אם הדינים מתי מותר לדחות פו"ר הם ברורים, אם יהיה פסק ברור ובהיר, עם הקריטריונים שקופים, בנושא – כנראה שהרבה אנשים יגיעו תמיד למסקנה שהסיטואציה שלהם היא בדיוק זו שמצדיקה את הדבר. כנ"ל לגבי מצבי "הפסד מרובה" באיסור והיתר או "מקום צער" בשבת. במקרה הזה, הרב מתפקד כמבקר חיצוני שמאפשר לבחון בקצת יותר אובייקטיביות האם השיקולים אכן מצדיקים קולא מסוימת.

          • עוזיה,

            ראה בעצמך מה קורה בנושא הזה של קדיש יתומה.

            הלכו רבני בית הלל והוציאו פסק, שבו הם התייחסו לשו"תים ולמקורות קודמים, ויצא להם מה שיצא. בא דב ליברמן בגליון קודם ותקף אותם על בסיס טענות למדניות (עד כמה שזה שייך בשאלה מעוטת מקורות מעין זו) – בכל אופן זה היה ויכוח רציונלי על פרשנות, שאמנם לא בטוח שאפשר לשכנע בו בראיות חלוטות אבל לפחות אפשר לדבר.

            כעת באו התגובות שנמצאות כאן, והן מגלות שמדובר בסיפור אחר לגמרי. אם תקרא שוב מה שכתוב למעלה, תראה שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל על כך שעולם הפסיקה הוא עולם הזיוף והשקר (כלומר פרשנות לא הוגנת, שלא בתום לב, של פסקי מי שקדם לך, מסיבות פרקטיות כאלו ואחרות), ושניהם מודים בזה בגלוי. מה שאנשי בית הלל טוענים הוא במלים פשוטות "אנחנו פוסקים מנוסים ומי אתה יתוש חצוף שתבלבל לנו את המח", וכנגדם עונה הרב ליברמן במשפט מפתח אחד "לא ל'בית הלל' ההכרעה". למה? כי בעיניו הם מדי קטנים ויש פוסקים אחרים שרק הם נראים לו ראויים לאותה איצטלא.

            [ואגב, לדעתי אתה טועה לגמרי בהפרדה שאתה עושה בין הלכות "אמיתיות" לבין תקנות שממילא בסיסן סוציולוגי. אינני יכול לדבר על אלו שכתבו כאן, אבל העובדה היא שבחמורי חמורות, שאלת הגיור, רבנים מהציבור שלנו נקטו בדיוק באותה טקטיקה של ויכוח]

            ברגע זה, אם תרשה לי לצטט דברים שכתבתי במקום אחר, אדם אמור להבין שבעצם יש שתי תורות. התורה שכתובה בספרים הנלמדים בישיבות, שנועדו כנראה כדי שהבחורים יבלו את זמנם מול הסטנדר ולא ידברו בזמן הזה לשון הרע, והתורה שמאפשרת פסיקה לרבים, שהיא איזו חכמה סודית שמוחזקת רק בידי קבוצה מצומצמת של רבנים דגולים שיש להם הבנה עמוקה במהותו הפנימית של כלל ישרואל ויכולים לשקול שיקולים כלליים וציבוריים. במלים אחרות, הפקענו את הנושא ממתודת הויכוח הרציונלי שבו שני צדדים מנסים לשכנע בהסתמך על מקורות גלויים, והפכנו את העניין לשאלה של האם אני מאמין ברב פלוני או ברב אלמוני.

            כל העסק מתאים יותר לתסריט של "הסנדק 4" בקולנוע מוגרבי מאשר לבית מדרש כלשהו. הרי מה נשאר לעשות כאן כדי לשכנע? או שרבני בית הלל ישמיצו מספיק את השכנגדם עד שהם ייראו לפתע גדולים וחשובים, או שהם ינסו לעשות לעצמם ניתוח הרחבת כתפיים בשיטות המקובלות של הפצת סיפורי נסים בדיוניים והופעה בפומבי בביגוד אקסצנטרי. על זה מברכים ברכות התורה? אתמהא.

            [וכאשר מביאים בחשבון שבעיני 95% מלומדי התורה הרציניים מדובר כאן בקטטה של יושבי קרנות, שהתארים המתאימים להם נעים בין 'סיר טרפה' (הרב ש"ך) ל'עמלק', העניין בכלל נהיה פתטי. ברגע שנטשת את מישור ההנמקות ועברת לשאלה למי יש זקן יותר ארוך, בכל סטנדרט שהוא החרדים אוכלים לארוחת בוקר בלי מלח את כל המשתתפים כאן ואת רבותיהם]

            • 1. כפי שאתה אמרת, השאלה המדוברת היא מעוטת מקורות. בהתאם לכך, הדיון ה"למדני" כולו סובב סביב שאלות של הנהגה ציבורית – שאלות שכבר נידונו בפוסקים במאה ה-17, ולכן אפשר להביא שו"ת כזה ושו"ת אחר, אבל הטיעונים המובאים בספרי התשובות הם עצמם טיעונים מתוך שאלת ההנהגה הציבורית. כאשר עוסקים בהנהגה ציבורית, יש לנסיון הרבה מקום. הרבה דברים שאני חושב שנכון לעשות כשלעצמם, אני אתפלץ אם אגלה שיש רב שמורה כך לציבור בלי הבחנה.

              2. אינני עושה הפרדה חותכת בין הלכות "חתוכות" לבין הלכות שמקורן סוציולוגי. אני עושה הפרדה בין הלכות שניתן לחתוך בקלות יחסית לבין כאלו שלא. הקושי לחתוך בקלות יכול לנבוע משתי סיבות: א. השאלה היא ביסודה שאלה של הנהגה ציבורית. ב. קשה להכריע, ולכן צריך לעשות שקלול של דעות – כשההנהגה הציבורית היא קנה מידה חשוב מאוד. שאלת הגיור היא דווקא דוגמה טובה: ההגדרה וההיקף של קבלת המצוות אינן ברורות לחלוטין. בנוסף, עולה מדברי הרמב"ם שמי שגוייר שלא כדין גיורו תקף (לפחות באופן חלקי). כאן בדיוק המקום של השיקולים הציבוריים – אולי יש מקום לנקוט בעמדה מקלה (הרי אין לאף אחד הוכחה שזה לגמרי לא נכון, לא?); אולי יש מקום להסתכן בקצת גיהנם לדיינים אבל שבסוף יהיו פה פחות גויים; וכו' וכדו' וגו'. מה שעשו ועושים הרבנים דרוקמן, רוזן ושות' הוא בדיוק זה – לא לוותר לגמרי על קבלת מצוות (למרות שיש דעות כאלה), אלא לנקוט להלכה כדעות המקלות יותר בנושא. כאמור, קשה עד בלתי-אפשרי להוכיח שהדעות האלה שגויות או מופרכות, ולכן לשיקולים הציבוריים שלהם יש בהחלט מקום (גם אם ניתן, כמובן, להתווכח עליהם לגופו של עניין ולגופם של הקשיים בדעות עליהן הם מסתמכים).

              3. כמו שאמרתי בתגובות הקודמות, אני מופתע שאתה מופתע ממה שאתה אומר. נכון, פסיקת ההלכה למעשה לא יכולה להיעשות היום בדרך כלל במישור ההנמקות שעליו אתה מדבר. מצד שני, לא מדובר כאן על הבנה עמוקה בנשמת כללישרואל. מדובר כאן על נסיון וחכמת ההנהגה הציבורית. לא כל מה שיכול להיות מותר כשלעצמו צריך לפרסם, ולא כל על כל מה שיכול להיות אסור כשלעצמו צריך לעשות מלחמת עולם.
              אם נדייק, הפסיקה מורכבת משני מרכיבים: להוכיח שההכרעה המוצעת אפשרית באופן עקרוני, ו"להוכיח" שכך גם ראוי להורות לציבור. פסקים מסוימים מבית מדרשו של "בית הלל" או הדומים לו נתקלים לעיתים בבעיות במרכיב הראשון (אם הזדמן לידך ספרו של הרב סתיו "בין הזמנים", תוכל לראות זאת בהסכמתו המעניינת של הרב ציון בוארון לספר). אחרים (כמו שאלת הקדיש) נתקלים בבעיות במרכיב השני. במובן הזה, ודאי שיש משמעות למה שלומדים בישיבות. אבל נכון שזהו רק חלק מהמכלול. את זה יודע כל תלמיד בכולל סמיכה לרבנות, ואין כאן שום דבר חדש.

              הערה אחרונה, לגבי הפקעת הדיון ממתודת הויכוח הרציונלי: פסיקת ההלכה היא עסק מבוזר כבר הרבה מאוד שנים והמתודה של הויכוח הרציונלי הייתה לעיתים קרובות רק לשם השעשוע. הפוסקים בדרך כלל לא שכנעו אחד את השני, ולכן המושג של מרא דאתרא היה כל כך חשוב. הם אמנם התכתבו אחד עם השני לשם ההנאה, אבל הרושם הוא שלא קרה הרבה שזה שינה משהו. מתי כן הייתה משמעות להתכתבות? כשאחד מהם הרגיש נחות מהשני ושאל בעצתו כגדול יותר. תוך כדי כתיבה אני נזכר בתשובה בנודע ביהודה, כאשר תלמיד שלו רצה להשתמש בבדיקה לרואה מחמת תשמיש הנזכרת בגמרא ובפוסקים, והנודע ביהודה גער בו שרק גדולי הדור יכולים לקבל החלטות כאלה.

              • עוזיה,

                אינני מסכים עם ההערכות שלך לגבי אופי הפסיקה, וגם לא עם מה שכתבת על אי הבהירות כביכול בענין קבלת מצוות בגיור.

                מכל מקום, אלו פרטים, והעמדה שלך – גם אם איננה נכונה בעיני – היא קונסיסטנטית. אני רק לא מבין מה נשאר בסוף. אם העיסוק בתורה הוא הדבר שאתה מציג, יש בזה אולי ענין כמחקר מבדח עבור אנתרופולוגים שמתעצלים לנסוע לפפואה ניו-גיני, אבל לא לשום אדם רציני, כל שכן למי שיש לו איזה שאיפות בתחום עבודת השם.

                שים לב גם לבעיה הפרגמטית שנוצרת פה. מחד כל הענין בנוי על זה שאסור חלילה לבעלי הבתים להיות מודעים לשיקולים הנשגבים שעושים הרבנים לאחר התיעצות עם מלאכים וחיות הקודש שאיננו בדרגה שלהם, ולכן הכל נעשה בהתוועדויות סודיות של פוסקים מוסמכים, ולבסוף, כשהם חולקים זה על זה, ההכרעה – לא מה ההלכה בנושא ספציפי, אלא הכרעה הרבה יותר גורפת מי "גדול" ומי חצי גדול, מי הרב הגאון ומי רבעלך – עוברת כמובן לידי בעלי הבתים הקובעים את הכרעתם המלומדת על בסיס עיון נמרץ בעיבודים מתוך "אביהן של ישראל" או "קורות גרבינו" המופיעים בעלונים שהם קוראים בזמן חזרת הש"ץ. סטרא אחרא שארי בחבורא וסיים בפירודא.

                • ש.צ. לוינגר

                  בס"ד י"ב אב ע"ג

                  לנדב – שלום רב,

                  אתה שואל:

                  1. אם ההכרעה מסורה לידי גדולי תורה, לשם מה צריך מי שאינו ברמה זו ללמוד תורה?

                  2. הרי בסופו של דבר ההכרעה היא בידי ה'בעלי בתים' את מי לבחור לרבם?

                  לשאלה 1:

                  נראה לענ"ד שללימוד העיוני יש ערך לעצמו כקיום מצוות תלמוד תורה גם כשאינו תורם ישירות ליכולתו של האדם להכריע. הרי לומדים הרבה סוגיות שאינן מעשיות כיום (או אינן שייכות לכל אדם).

                  ערך מוסף יש ללימוד מעמיק של סוגיות שיש להן השלכות מעשיות. הן ליצירת מודעות של הלומד לשאלות הקיימות והן להבנה של דברי הפוסקים. מי שמכיר את יסודות הסוגיה, יכול להבין מדוע רב פלוני פסק כך ומדוע רב אחר פסק אחרת. למעשה ינהג האדם כרבו, אך ידע להעריך גם את הדיעות החולקות.

                  ידיעת יסודות ההלכה יכולה להועיל לאדם כשהוא נתקל במצבים של דחק או של בעיה חברתית המתעוררת עקב שמירת ההלכה כפי שהיא מנוסחת בספרי הלכה המציגים את ה'לכתחילה'. כשאדם מודע שיש גם שיטות אחרות. יוכל במקרה של בעיה לשאול 'שאלת חכם' – שלעתים יסכים שכאן יש מקום לקולא מיוחדת ולעיתים ימצא פתרון יצירתי בלי צורך לפסיקה מקילה.

                  לשאלה 2:

                  הרב אינו 'מאגר מידע' הלכתי בלבד. היחס בין רב לתלמיד הוא יחס של אב ובן. מצוות תלמוד תורה נלמדת מהפסוק 'ושננתם לבניך – אלו התלמידים'. 'תורה' היא הוראה, חינוך. האדם זקוק לדמות מחנכת, לדמות מופת שממנה ילמד אורחות חיים, לדמות של אב אוהב ומבין, אדם שמכיר אותך ומקשיב לך ויכול בחכמתו למצוא מסילות לליבך ולתת לך עצה המתאימה לאישיותך ולמצבך..

                  ישנם הרבה גדולים בתורה ואנשי חינוך. גדלות בתורה היא תנאי הכרחי כדי להורות ולהדריך. אך כל אחד וכל קהילה, זקוקים לרב שיתאים להם, לרב שאליו יצליחו להתחבר מתוך אמון.

                  בברכה, ש.צ. לוינגר

                • אף אני הק' אנקוט בשיפולי גלימתיה דמר ואעסוק במכלול ולא בפרטים.

                  1. בניגוד מוחלט למה שטענת, התפיסה שאותה הצגתי היא דווקא זו שמעלה את ערך התורה עד לרמה אבסורדית כמעט. צריך לעסוק בתורה כדי לעסוק בתורה, למרות שבחיים לא יצא לך מזה שום דבר מעשי כי אתה לא חושב שהסברות שלך שוות משהו שניתן לסמוך עליו.זו רק עבודת ה' (=השכל של הלומד מתלבש בשכל האלוקי בלה בלה) ולא שום דבר אחר. זו בדיוק התפיסה המקובלת היום בעולם הישיבות.

                  2. הבעיה הפרגמטית אכן שרירה וקיימת עד כאב, אבל שורשיה קיימים כבר דורות רבים – אלא שבמציאות שבה יש באמת מרא דאתרא ורב שגר במקום אחר פשוט לא רלוונטי, הבעיה כלל לא מתעוררת ואף אחד לא צריך למדוד מי תלמיד חכם גדול יותר.
                  מה שקורה היום הוא נסיון די מגוחך להעתיק את המודל הזה כאשר ה"אתרא" הופך ממושג גיאוגרפי למושג סוציולוגי. כבר שמעתי מכמה אנשים ברצינות גמורה שכל אדם מחויב לרב של "הציבור שלו". כלומר, אם אני בוגר של הר עציון מותר לי לנהוג כדעתו של הרב עמיטל, אבל אם אני בוגר של מרכז אסור לי. אם אני דת"ל אני יכול לנהוג כרב ליאור, אבל אם אני חרדי אני צריך לעשות מה שהרב אלישיב אומר לי. עם מספר מספיק של סיבובי אגודל אפשר לפי הדרך הזו למצוא פתרון כמעט לכל השקפה, מצב משפחתי, גזע ומגדר. אני לא צריך להסביר לך כמה שזה אידיוטי, אבל זה באמת מה שקורה בשטח (בעלי הבתים הרי קוראים בתפילה את העלונים שאותם הם מחבבים ומרוממים את הגדולים הנערצים עליהם במידה זו או אחרת מלכתחילה, הלא כן?)

                  3. למען הסר עקשות פה ולזות שפתים, אני רחוק מלראות במצב אותו אני מתאר מצב תקין. לא ניסיתי להציג משנה הלכו-תיאולוגית, אלא לתאר את המצב הקיים. דווקא בגלל שהייתי מאוד רוצה שהוא ישתנה, אני לא רואה תועלת בגיבוב קושיות ותלונות ללא הבנה של הדינמיקה שהביאה אותנו עד הלום. כתיבה מחודדת ולשון חריפה יכולות לעזור מאוד כשהן באות מתוך הבנה מהם באמת שורשי המצב הקיים – כשמדובר בהוצאת קיטור, ותהא ההוצאה משעשעת ככל שתהיה, נגרם רק נזק. אני די משוכנע שחלק מבעלי ההמצאה של הפסק היוצר נגררו לזה רק בגלל שהיה ברור להם שהטענה שלך לא נכונה, אבל הם לא הצליחו להסביר לעצמם למה (אני יודע שזה נשמע כמו זלזול לא הוגן, אבל כבר נתקלתי באנשים מוכשרים הרבה יותר ממני שדווקא בתחום הזה לא בדיוק הבינו מה הם רוצים) – אז הם נדבקו לאגדה על הפסק היוצר וניסו למשכן עליה את נפשם. בסוף מישהו באמת יאמין לזה – ואז נתגעגע למה שקורה היום.

                  • רק שים לב, עוזיה, שאתם שניכם ממציאים לעצמכם חוקי משחק משלכם ומשתעשעים בהם. אין לכם בדל של ראיה כנגד תיאוריית הפסק היוצר, ואין לכם שמץ של מושג איך לסתור את מאות ואלפי הראיות ההיסטוריות והטקסטואליות מהם עולה שפסיקת הלכה היא תהליך יצירה אנושית.

                    • אדרבא – אם יש לך ראיות בעד הפסק היוצר, הוציאן אלינו ונדעה אותן. כדי למנוע אי הבנה אקדים: בפרוזבול יש אפס יצירה, אלא רק שימוש בכלים קיימים (הוא לא שונה באופן מהותי ממה שעושים היום כדי לפטור בכורות בהמה – מוכרים את הכליה שלהן לגוי). כנ"ל לגבי היתר עסקה. היתר מכירה. הפקעת קידושין (מתוך הנחה שזה באמת עובד). ומן הסתם עוד כמה מהדוגמאות הקלאסיות בהן נהוג לנפנף.
                      לעומת זאת אם במילים "תהליך יצירה אנושית" אתה מתכוון ליצירה כמו שגילויים במתמטיקה הם יצירה אנושית, אז אין כאן שום מחלוקת בינך לבין נדב או לביני וגם אין כאן "פסק יוצר" לאמיתו של דבר.

                    • עוזיה, הניסיון לזרוק את הכדור חזרה למגרש השני הוא דמגוגיה. אמרתי שאין לכם ראיות, ולבקש ממני ראיות לגישה ההפוכה זאת לא ראייה. (יש לי הרבה, החל ממדרש "לא בשמיים היא" ועד דברי הקצות בפתיחה לספרו, אבל אני מסרב להיגרר אחר הדמגוגיה)

                    • צבי,

                      דמוגגיה אינני רואה כאן, למרות שאני משתדל להיות רגיש לה בדרך כלל. הלא גם אתה וגם אני רואים שהספרות ההלכתית כולה ללא יוצא מן הכלל בנויה במתכונת של פירוש לטקסקטים קודמים. הפירוש הזה נכתב בארץ ולא בשמיים, וספרו של הקצות נראה בדיוק כך. פירוש הוא דבר מגלה – לא יוצר (אני מודע לתסבוכות שמעוררת ההרמנויטיקה – אבל בוא נסכים שלפחות ברמת האקסגזה גם אם לא הפירוש, כולנו רואים בקריאה פעולה מגלה בעיקרה). מכיוון שכך, אינני רואה שום מקום לרעיון של פסק יוצר.
                      כעת הבאתי את ה"ראיה" שלי לשלילת תיאוריית הפסק היוצר, וגם הסברתי מדוע לדעתי חובת ההוכחה מוטלת עליך. כעת בחר אתה האם להרים את הכפפה או לא.

                    • כל מי שעיניו בראשו רואה שבאין סוף מקרים מדובר בפירוש יצירתי מאוד. לא רק שלא הבאת אפילו בדל של ראייה, אלא החמרת את הדמגוגיה בהציגך את התמונה בשחור-לבן וברמיזתך כאילו הגישה שאני מייצג מצדדת בהמצאת הלכות מן האצבע.

                      והרי כולנו מסכימים שהתורה שבכתב היא הבסיס לתורה שבעל לפה, והתושב"ע היא הבסיס לכל דורות הפסיקה שאחריה. על פי גישתך וגישת שנרב אין בכלל תושב"ע ואין בכלל תהליך פסיקה, אלא הכל חיפוש נוסחות מתמטיות המוטמנות בתורה שבכתב.

                    • צבי,

                      אינני יודע למה כוונתך ב"כל מי שעיניו בראשו יודע שלעיתים קרובות מודבר בפרשנות יצירתית מאוד".
                      אם טענתך בנויה על עצם קיומה של תורה שבעל פה שבעיניך היא פרשנות יצירתית – אזי כאן דעותינו חלוקות. כי הפער בין קריאתנו את התורה שבכתב לבין חלק מהלכותיה של תורה שבעל פה הוא כה גדול מחד -אבל הצמידות לכתוב כה גדולה מאידך, שמסתבר לי שמדובר במסורת פרשנית שבשל מרחק הזמן אנו מתקשים להבין אותה. להסיק מכאן משהו באופן החלטי – ודאי משהו מהפכני כמו קיומה של פרשנות יצירתית – נראה לי כמו לא יותר מאשר ספקולציה פרועה למדי על פני מרחב זמן של 2500 שנה.
                      טענת נדב וטענתי היא שמדובר בחיפוש אחר נוסחאות מתמטיות הנמצאות בעיקר בתורה שבעל פה – פחות בתורה שבכתב, שאת עקרונותיה אנו מיישמים דרך הפריזמה של תורה שבעל פה. לא הבנתי כצד ניתן להאשים תפיסה כזו בכל שלדבריה אין תורה שבעל פה.
                      אם, לעומת זאת, כוונתך לתופעת האוקימתות המצויה לרוב אצל אמוראים בבבלי, הרי שלמרות שהנסיונות להבין אותן כיצירתיות אינם חדשים לי אני מתקשה להסכים איתם. כמעט בכל המקרים ניתן לקרוא את האוקימתא באופן פשוט כנסיון לבודד משתנים מקריים מיותרים ולעסוק בדין העקרוני (כמו שניתן להקשות על האמירה שתאוצת הכבידה היא 9.8 מ' בריבוע ואז לתרץ ש"הכא במאי עסקינן, בקו המשווה, ובליתא התנגדות דאוירא, ולא דק מעבר לספרה אחת אחר הנקודה". מיותר לציין שבמקרה זה האוקימתא היא פשוטה של הקביעה).

                    • בלבלת אותי. כתבת רצף ארוך של ספקולציות מספקולציות שונות, ולזה אתה קורא "הוכחה"?

                      אסתפק במשפט הראשון. אכן, אין לי ספק שהתושב"ע היא פרשנות יצירתית (כמאמר ההקדמה ל"קצות החושן"). יש לך הוכחה שלא כך היא?

                    • כדי שלא ננהל פינג פונג עקר חסר תכלית, הנה מאמר ממצה בנושא. עולה ממנו שיש מגוון של גישות, אין לאף גישה גושפנקא ממשה רבנו, איש איש ואמונתו.

                      http://www.daat.ac.il/daat/toshba/toldot/4-2.htm

                    • צבי,
                      1. אני לא טענתי שיש בידי הוכחה, אלא טענתי שאני חושב שלא ניתן להוכיח הפוך, לאור הרושם המתקבל בדרך כלל מקריאה בחז"ל הוא שהם תופסים את עצמם כמפרשים ולא כיוצרים. הודיתי שיש מקומות שבהם פירושם משונה בעינינו, אבל טענתי שאין בכך כדי להתקרב להוכחה על קיומה של פרשנות יוצרת. כלל בסיסי הוא לפרש את המיעוט לאור הרוב ולא להפך.

                      2.. הדברים שנזכרו במאמר מוכרים לי, אבל מאמרים כדוגמת אלה רק יוצרים אפקט של בלבול. קצות החושן יכול לתאר תיאורים מטפיסיים את מה שהוא עושה, אבל הפרקטקה היא פרשנות פשוטה לפי כללים פחות-או-יותר ידועים. אם אתה רוצה לקרוא לזה פרדיגמה התגלותית מצומצמת או דוקטרינה מלפפונית ירוקה זה היינו הך. בסופו של דבר מדובר כאן רק על פרשנות מהסוג הרגיל לגמרי. כנ"ל (אף כי במידה פחותה) לגבי שאר המאמר – חז"ל נתנו במקומות שונים משמעויות שונות למה שהם עושים. בפועל מדובר כמעט תמיד בפרשנות. לא יצירה ולא נעליים. אם מקריאה של מסכת בבא קמא או שבת אתה מתרשם שחז"ל חושבים שהם יוצרים משהו ולא מפרשים משהו קיים – כנראה שנצטרך לעצור כאן ואין לנו עוד על מה להתווכח.

                    • אני בוודאי לא טוען שניתן להוכיח הפוך, ובשל כך אני נמנע מלהציג את דעתי האישית כאילו היא מוכחת ומוסכמת על הכל. ראוי שגם אתה ופרופ' שנרב תנהגו כך, בניגוד גמור לדרכיכם עד כה. שבת שלום.

                    • ש.צ. לוינגר

                      הקדמת בעל קצות החושן, מצוטטת בדרך כלל בצורה חלקית, ומתעלמים מדבריו (על פי הזוהר) על האחריות הגדולה של הפוסק לכווין אל האמת. כאשר הפוסק הולך ב'אורחין דקשוט', שהסימן לה שהוא מכווין לפעמים לסברות הראשונים, שהם המופת לחשיבה ישרה, ועושה את כל המאמצים לכווין אל האמת. אז זוכה הוא שהקב"ה יסכים עימו גם אם טעה.

                      את דבריו של בעל הקצוה"ח בהקדמתו הבאתי בתגובה בראשית הדיון על 'עצה טובה של מומחה' (מאת נדב שנרב).

  8. ללא קשר לדעתי על הפסיקה, תמהני על דבריו של הרב וייטמן, "מגמתו היא לא לעודד נשים לומר קדיש".

    דף הפייסבוק של "בית הלל" משדר מסר שונה במקצת. הארגון מנהל רשימה של בתי-כנסת בהן נשים אומרות קדיש (ברשימה מופיע גם בית-הכנסת של הרב והרבנית נויבירט). ניכר כי חברי הארגון, או לפחות מנהל דף הפייסבוק שלו, מעודדים את התופעה.

    נראה כי בית המדרש ההלכתי ומחלקת הדיגיטל של הארגון אינם מתואמים.

    • עידן,אני לא יודע עם בית הלל מעודדים את התופעה או שהם רק מציינים איפה יש בנמצא בתי כנסת שפועלים לפי פסיקה זו למעוניינות

      שים לב אגב לבתי הכנסת ברשימה הנ"ל או שהם בירושלים ובקיבוצים דתיים שם מגמת ה"דתיות החדשה" קיימים או בקהילות אנגלו סקסיות כמו ברעננה ואפרת שם הדבר מקובל

      שים לב שבפ"ת ובגב"ש מקומות שבפוטנציאל יכלו להיות מניינים כאלו-מדובר בהכללה בקהילות ממש לא חרד"ליות–אין בתי כנסת כאלו ברשימה

      מה שמוכיח את מה שאני כותב כאן תדיר שתופעת ה"דתיות החדשה" וכיו"ב היא תופעה זעירה מאוד שמקבלת נפח תיקשורתי לא מוצדק בעליל

      את כל זה אני כותב ללא קשר לשאלת הקדיש יתומה הנידונה כאן כשאלה הלכתית בפני עצמה שיש מה לדון בה אלא כסימפטום חברתי ורעיוני

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד ח' באב ע"ג

        לאמיר – שלום רב,

        ברשימה הנ"ל מצוי גם תקוע, בה הורה כך הרב מנחם פרומן ז"ל, כפי שכתבה גב' רות וולפיש, ב'מעבר למחיצה הפנימית – תגובות'. הנחיה זו יכולה להתאים במיוחד למירקם העדין של יישוב קהילתי מעורב.

        בכלל, היתה דרכו של הרב פרומן לא לפסוק פסק סמכותי, אלא להציע לשואלים אל מיגוון השיטות ומערכת השיקולים ההלכתיים, ולאפשר להם להחליט בעצמם, כמתואר במאמרה של גב' מיכל שיר-אל, 'רבנות מאפשרת', באתרא הדין.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • ש.צ. לוינגר

          למעשה זו הדרך שהלך בה הרב וייטמן. הוא ניסה בפסקו להראות את המורכבות שבסוגיה ואת הדעות לכאן ולכאן, כדי שמחד, מי שרוצה לומר קדיש תמצא סימוכין לרצונה, ומאידך, תבין גם את הצד השני – ולא תיצור מחלוקת אם הקהילה בה היא רגילה להתפלל לא תאמץ את הפסק של 'בית הילל'. מי יתן שכך יהיה!

    • נדב,לגבי הערתך האחרונה בתגובתך לעוזיה:

      בניגוד לדבריך הגדולה שמיוחסת לגדולי הפוסקים היא דווקא כן קשורה להסתכלות עליהם לא רק כאנשי מקצוע בש"ס ובפוסקים וכיו"ב אלא גם כאנשים עם ראיה חינוכית והנהגתית נכוחה וישרה ובהבנה עמוקה של נפש האדם והציבור אליו הם פונים ועוזיה צודק בדבריו על כך

      דברי השרידי אש על חגיגת בת מצווה שהוזכרו במאמר של רבני בית הלל הוא דוגמא טובה לכך וכך גם רוב ההלכות של "מגדר מילתא" של חז"ל או "דברים שאין מגלין אלא לצנועין" או המחלוקת במנחות האם ראוי לומר לעם הארץ את הגדר המינימאלי של תלמוד תורה או שמא ראוי להסתיר זאת מפניו[מנחות צט:]

      בקיצור הדוגמאות עוד רבות לכך ועל כל פנים גדולי ישראל התייחדו מעבר לידע ויכולת הניתוח שלהם במקורות גם בכח הנהגה והבנה בנפש האדם וכך הם גם הרבו לפסוק מימי חז"ל עד ימינו במיוחד בשאלות ציבוריות

      זהו בדיוק עניין ה"שו"ע החמישי" של החזו"א ולא מדובר בעניין מיסטי של רוח הקודש האופפת את הפוסקים אלא בכישרון של הנהגה מעבר לידע אינציקלופדי או יכולת ניתוח מרשימה של המקורות בים הגמרא והפוסקים

      כאן כמובן תישאל השאלה הגדולה שכתבתי עליה בתגובתי אליך כאן משעה 10:27 מתי דברי פוסק בעניינים אלו יחשבו כתקנה\פסק הלכה ומתי דברי מוסר או דעה אישית בעלמא

  9. שאלה למערכת המוסף – האם בין המגיבים הרבים לא הייתה אף אישה?

    ואולי פשוט נקעה נפשן של הנשים מחבורת הגברברים הזאת שנוטלת לעצמה את הזכות להחליט עבורן מה מותר להן, מה אסור, מה לעודד ומה לא…

  10. וכך כותב הרב וינגורברג:

    "בשיטוט מקרי באתר של הארגון, נתקלתי בטקסט הבא: "ארגון רבני בית הלל מביע זעזוע מדברי חגי עמיר על כך שהוא גאה במעשיו ואינו מתחרט עליהם. שפיכות דמים היא מן העבירות החמורות ביותר בתורה, וגאווה על שותפות בעבירה זו היא חילול שם שמים ברבים. רצח ראש ממשלת ישראל היה גם פגיעה חמורה בקיומה של מדינת ישראל כחברה דמוקרטית. על החברה הדתית להתנער מן האיש ומהתומכים הקיצוניים שלו, עד אשר ישוב בתשובה ויחזור לדרכה של תורת ישראל". מדוע לא יתנער הארגון מכל הדתל"שים מחללי השבתות בפרהסיה עד שישובו לה' ולתורתו? וכי אין השבת מן המצוות החמורות בתורה?!".

    קטונתי מלעסוק בפלפולי הלכה שעה שנתקלתי בפסקה הנ"ל שאותה קראתי בהתפעמות, הרי ברור שאין הבדל בין רציחה לחילול שבת. הרי ברור שדתל"ש והרוצח יגעל אמיר חד הם. סדנא דארע חד הוא. ות"ח ושוטים גם הם.

    • אלעד פוגל, היות ונראה מתגובותיך שאתה כלל לא מאמין באמיתות התורה וההלכה נראה לי שדעתך בעניין והלעג שלך לא רלוונטיים כי אתה לא מקבל את כללי המשחק אז ה״משחק״ לא רלוונטי אליך וכך גם דעתך עליו

      סתם שתשים לב

      • אפילו עבודה זרה, ואין צריך לומר עריות או חלול שבת, אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם לקב"ה, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חברו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל מצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה, ולא יצילו אותו מן הדין שנאמר: אדם עשוק בדם נפש [עד בור ינוס אל יתמכו בו]… [רמב"ם, הל' רוצח ד,ט]

      • אז הפכת להיות "אורן הקטן" ואתה קורא מחשבות שאתה יודע ש'כללי המשחק' לא מקובלים עלי?

        האם אתה שוב חוטא במה שאתה מייעץ לאחרים, לא להיות שומר הסף של האתר.

        וכי לא ברור שבדברי אין לעג, אלא זעזוע?

        רב שמשווה בין רצח לחילול שבת, וקובע יחס ישיר בין מחללי שבת לרוצחים כמו יגעל אמיר ואחרים, עליו

        נאמר: "כל תלמיד-חכם שאין בו דעת, נבילה טובה הימנו".

  11. מבלי להיכנס לכל הדיון (שאין לי ממש כוח אליו), תמהני על הרב אברהם שכתב ש"מה שלא אסור מותר", וכי לא שמע על "נבל ברשות התורה"? הרי התורה דורשת מאיתנו "והתקדישתם והייתם קדושים".

    והערה לצבי,

    אנא הפסק בתגובותיך לזלזל ברצון של האנשים לצניעות, הדבר לא מוסיף לאף אחד כבוד. ברור שצניעות היא שימת דגש על הפנימיות ולא על החיצוניות ולעיתים שומרי הצניעות נופלים בזה, אך כמו כל דבר פנימי, הוא צריך לגדרים ממשיים (כמו עצם זה שיש מצוות ולא מספיק להיות דתי בלב). חז"ל והפוסקים קבעו גדרי צניעות מסוימים, שקשה לי לראות איך הם לא נכונים, בטח ובטח בימינו. ואדרבא למי שלא מפריע עליו הקושיא.

    אז אנא צבי, תכבד אותנו (הכוונה לכלל הקוראים ולא רק לאלה שזה משנה להם). אם אתה לא מאמין/מחזיק מזה שיבושם לך, אך אנא הפסק לזלזל ולקבוע שכל מי שאכפת לו מצניעות יש לו ראש כחול/צהוב או כל צבע אחר. בידידות.

    • בדרך כלל אני משתדל להימנע מלענות לכותבים בעילום שם (אתם מסתירים משהו?), אבל מכיוון שפנית אלי ישירות, אני חייב למחות על הפנייה בבחינת "קשוט עצמך". יחס של כבוד לזולת נדרש קודם כל מאלה ההופכים את הצניעות לפורנוגרפיה ומעירים הערות בלתי צנועות בעליל על התנהגות נשים ואנשים שאין בהם מתום בכלל ות"ח כמו הרב נויבירט בפרט.

      • שלום צבי.

        אני דווקא אוהב את האנונימיות של המרשתת, כך מתחזק האמרה "שמע האמת ממי שאמרה", וכי מה זה משנה שאני יודע שקוראים לך צבי ליפשיץ או שמא צ.ל.? הרי אני לא מכיר אותך ולא יודע עליך שום פרט מזוהה מלבד שמך אז מה דמך סמוק טפי? אתה צודק שהרבה פעמים זה משמש איצטלה לגידופים ושאר מרעין בישין, אבל צריך לבדוק כל תגובה לגופה.

        ולגופו של עניין, אכן ויברגר התבטא בצורה לא ראויה ואפילו נבזית, וכי הוא חושד שהרב נויבירט יפרסם סטוטסים בהם לא שומרים את גדרי ההלכה האורתודוקסים (הנוכחים, אם אתה רוצה צ') שכל רב אורתודקסי מחויב אליהם? מן הסתם הרב נויבירט פרסם זאת במתום לב, ואין כאן שום קשר בין זה לבין הארגון, חוץ מניסיון לעשות דה-לגיטימציה.

        אך עדיין אינני חושב שכל מי שרוצה לשמור על ההלכה ולא להסתכל על נשים שלא לבושות על פי כלליה (שוב, זה כרגע לא משנה למה קבעו מה שקבעו), זה בהכרח אומר שהוא סוטה או משהו כזה. זה יכול לנבוע גם מרגישות, כמו שמי שמתרגל לאכול בריא או אוכל מסוים, אח"כ כל חריגה קטנה משפיעה עליו, אבל ככה הוא ביומיום אוכל יותר בריא וזה יותר טוב לו (הדוגמא היא מניסיון אישי שלי ושל אשתי :)).
        זה שיש כאלה הלוקחים זאת לקיצוניות, לא בהכרח אומר שזה לא נכון, כמו שבכיוון השני…

        בברכה

    • אלעד פוגל,שתי נקודות:

      1.לא הפכתי להיות שומר הסף של האתר ולא ניסיתי לומר לך אילו דעות להביע או באיזה סגנון לכתוב וכמה להגיב וכו' כמו שיסה לעשות באופן מתמיה מי שניסה לעשות לי כתבתי בפשטות שהיות ואתה לא מקבל על עצמך את מערכת הערכים התורנית-הלכתית דעתך בעניין היא חסרת משמעות בדיוק כמו שאם אני יכתוב את דיעותיי בפורום של נוצרים ואתערב בויכוח על מהות השילוש שהוא ויכוח לא לי

      רק כתבתי שדעתך בעניין לא מעלה ולא מורידה ושום דבר מעבר לכך-תכתוב מה שאתה רוצה ומצידי תכתוב תגובה שכולה "שרה שרה שיר שמח" רלוונטיות לא תהיה לכך ורציתי שתהיה מודע לכך

      2.ועכשיו תשאל מאיפה אני מוציא את דבריי שכללי המשחק לא מובלים עליך

      אז שתדע שלא מרוח הקודש או מקריאת מחשבות אני מוציא את דבריי אלא מתגובתך ל"אמפתיה אינה לגיטימציה" מה9 ביוני שעה 7:57 שממנה רואים בבירור שאתה מתייחס לתנ"ך ולמסורת היהודית לא כאל דברי אלוקים חיים אלא כאל פולקלור לאומי -"יהדות כתרבות"-שיש גם לשאוב ממנו וגם לבקר אותו

      ככה שמצידי תכתוב כמה שאתה רוצה זכותי לבוא ולומר לך שאתה משתתף בדיון שלא רלוונטי אליך

  12. אז אם אני מבין נכון, במשחק שלך אין הבדל בין רוצחים למחללי שבת. לא שאני מתרגש מזה.

    אבל טוב לדעת שהררי פילפולים לכאורה מתוחכמים לא מסתירים אמת פשוטה אחת, בנאלית להחריד:

    ישנם אנשים שיכולים לכתוב ולדבר על מוסר ללא הפסקה (או על דבר השם) ולחלק חילוקים בחפצא ובגברא, ובאמת הם לא מוסריים כלל וכלל. הם פשוט רקובים.

    ריקבון זה להשוות בין מחלל שבת לרוצח. וריקבון זה לנסות להצדיק ולהגן על עמדה כזו.

  13. אלעד פוגל,אל תנסה להסיט את הנושא

    כתבתי לגביך שההלכה מעניינת אותך כקליפת השום -כדבריך ב"אמפתיה אינה לגיטימציה" שהזכרתי לך-ולכן גם קדושת השבת לא מדברת אליך לכן אתה לא משמש כחלק אינטגראלי מדיונים כאלו

    מי שההלכה חשובה לו ועניין השבת וקדושתה טבוע בו יכול למחות נגד השוואה של מחללי שבת לרוצחים

    ולא אני לא משווה בין רוצחים למחללי שבת ואל תשים דברים בפי שנאמרו ע"י אחרים [במידה והם אכן התכוונו לכך]

    ברור שאני רואה בחומרה ובכאב חילול שבת אך אני לא משווה זאת לרצח ואלו שני דברים שונים

    רצח היא מסוג העבירות שחז"ל אומרים שאילו האיסור לא היה מוזכר בתורה דין היה שייכתב וזהו חלק מהמוסר הטבעי ששייך גם בנוכרים בשבע מצוות בני נח ויעויין על כך בשמונה פרקים לרמב"ם פרק שישי.

    ה"משחק" שלי הוא התורה המסורה לנו מדור לדור על כלליה ודקדוקיה ואזי אני יכול לדון בהבדלים בין חילול שבת לרצח וכיו"ב

    אתה כלל לא רואה בשבת במובנה ההלכתי ערך לכן השוואות הללו כשהן באות ממך הן לא רלוונטיות ובלשון העם "לא קשורות לעולם"

  14. אני לא מסיט את הנושא. אתה מתעבר על ריב לא לך. אני כתבתי לרב ידידיה ועל דבריו. את הוא זה(או שמא הכפיל-הרובוט?) שקופץ לכל דיון. שיבושם לך. ועל המשפט המופרך שכתבת: "מי שההלכה חשובה לו ועניין השבת וקדושתה טבוע בו יכול למחות נגד השוואה של מחללי שבת לרוצחים". ובכן, מי שלא רואה עד כמה אוויליים דבריך, אין טעם להשיב לו. ומי שרואה יודע שאין טעם להגיב.

    איך אתה מסיים? שיהיה לך בהצלחה.

    • אלעד פוגל, אתעלם מרתיחת הדמים הקבועה שלך ואומר לך לגופו של עניין שכל עוד שמירת השבת לא תופסת אצלך מקום ואתה לא מאמין בקדושתה האלוקית אז אין לך שום קייס לבוא בטענות למי שכן מאמין בכך שכן אתה והוא כלל לא מדברים באותה שפה ולא פועלים לפי אותם קודים מחשבתיים שמשפיעים על כל צורת החשיבה ואורחות החיים אז טענותיך בעניין לא שייכות כלל הויכוח כאן הוא ויכוח פנימי בין דתיים

      שתהיה גם לך בהצלחה אשמח להעביר לך שיעורים בהסטוריה אמריקנית ראיתי בתגובותיך שאתה ממש אוהב את זה

      דרך צלחה

      • ש.צ. לוינגר

        הבנתו של אלעד בדברי הרב ונגרובר, שהוא משוה רצח לחילול שבת – אינה נכונה.

        כשחז"ל אמרו: 'כל המלבין פני חבירו ברבים – כשופך דמים', ברור שלא התכוונו להשוואה גמורה, אלא לבטא את חומרת הלבנת פני חבירו, 'רצח אופי', שיש בו אלמנט מעין רצח. .

        הרב ונגרובר דימה בין הדברים לגבי חובת המחאה החריפה, שכן שתיהן מצוות חמורות הכלולות בעשרת הדברות.

        מאמירה זו הסתייגתי, משני היבטים::

        א. השוואה לגבי חובת המחאה, עלולה להתפרש בעיני הקורא כהשוואה גמורה. בפרט בכתיבה בעיתון שקוראיו לא תמיד מחובשי בית המדרש – יש להיזהר מהבנה מוטעית.

        ב. גם לגבי חובת המחאה יש להבחין בין עבירות שיש בהן קילקול מוסרי, כגון רצח, ניאוף, גניבה, עדות ושבועת שקר, וזלזול הורים ומורים, לבין עבירות הנובעות מטעות באמונה, שלגביהן הורו הראי"ה קוק והחזון איש, שיש לקרב בעבותות אהבה ובהסברה נכונה של האמונה.

        ובע"ה מקדשנו שנחרב מחמת שנאה, ישוב ויבנה באהבה.

      • ש.צ. לוינגר

        ייתכן מאד שדבריו של ר' ידידיה על התנערות ממחללי שבת ודתלש"ים, לא באו לשלול את היחס האוהב לבנים שפרקו עול תורה ומצוות, כפי שיעץ הרב קוק באיגרותיו לרב דוב מילשטיין. כחוקר העוסק בר' שם טוב גפן ממקורביו של הראי"ה קוק – ודאי מכיר ידידיה את האיגרות האלה.

        מה שמפריע לידידיה הוא שיתופם של 'חילונים ודתל"שים' בהנהגת האירגון, כפי שכתב בפירוש במקום אחר במאמרו.

        לטיעון זה ניתן להשיב, כי האירגון הרי שואף לקרב אנשים שהתרחקו משמירת המצוות. יש איפוא צורך להתייעץ עם אנשים כאלה כדי לראות מה מרחיק אותם, ומה יכול לקרבם.

        גם בגוף הבוחר את מועצת הרבנות הראשית יש ייצוג מסויים גם לאנשים שאינם 'דתיים', תוך הקפדה שהרוב יהיו אנשי תורה, כדי שיתקיים 'מקרבן לתורה', מעלה את כלל הציבור אל התורה ולא להיפך, כפי שהעיר ידידיה, וכך הוא מן הסתם גם ב'בית הלל'.

        על הפתרון שהציעו הרב וייטמן ושותפיו בביהמ"ד בסוגיה זו ובנושאים אחרים יש כמובן מקום נרחב לדיון וויכוח, כדרכה של תורה.

        יהי רצון שיקויים בנו 'את והב בסופה – מלחמה שע"י ספר, אהבה יש בסופה' (קידושין לח).

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • מה שמריע לידידיה, שיש רבנים שהם לא חרדלים משתוללים, זה מחרפן אותו עד כדי כך, שהוא טורח לתת פומבי למסעותיו הפורנוגראפים באינטרנט, במקום לשמור אותם באלמוניות תרבותית.

          אבל הבעיה אינה שוטים קולניים כמו ונגרובר ודומיו, שקל לראות שאין להם שמץ של שיקול דעת, גם לא במישור התורני וההילכתי.

          הבעיה היא אלו שמיצרים את הקנאים האלו מחד, ומפזרים חיוכים מטופחים מאידך.

  15. ידידיה גרובר, כלל אינו עוסק במאמרו המיותר והנואל של דב ליברמן, חברו לאג'נדה התרבותית.
    הוא מעדיף להכפיש אנשים טובים ממנו בהרבה, תוך שימוש בטרמינולוגיה נבערת ומאוסה, הרווחת אצל הגרועים מבין מחזירי התשובה הדמגוגיים כמו הרב שלום ארוש והרב אמנון יצחק.
    הוא מגדיל לעשות כאשר הוא חושף אותנו לחיטוט חולני בדפי פייסבוק , תוך חיפוש אחרי "נשים עם מחשוף" ומעניק לנו הצצה קשה, אך מייצגת, לסולם הערכים, של התרבות החשוכה, היהירה והאלימה שגידלה אותו.

    זכותה המלאה של מערכת "שבת" לתת פיתחון פה לכתיבה נחותה, צווחנית ומתלהמת מחד, ולצנזר תגובות של מי שמהין להוקיע ולבקר את הקולות האלו מאידך, אבל ההגינות המינימלית מחייבת, שמאמר כמו של גרובר, לא יקושר למאמרו של ליברמן, כי אין בינהם שום קשר.

    • דרול,תגיד יש לך בעיות עם כל העולם?

      במאמר של הרב נבון כאן במוסף תקפת בארסיות את הבורגנות הדתית -שרבני בית הלל הם מייצגים של לא מעט מהם בדיוק כמו הרב נבון שהיה ממקימי הארגון -עכשיו אתה תוקף בארסיות את החרד"לים

      אז מה יהיה? יש קבוצה שלא חוטפת ממך על הראש?

      • צבי ח' דיז'ונסקי

        אמיר –

        אני דוקא שמח לראות בדברי דרול כאן יחס אוהד כלפי הציבור הדתי-לאומי המתון, מיגזר שלפני כמה חודשים היה מאד לא אהוב עליו, וכיום הוא מגן עליהם בלהט!

        לא ברגע אחד מגיעים לאהבה לכל עם ישראל, יש התקדמות הדרגתית: nach mann, nach mann (בגרמנית: עוד אדם, עוד אדם) יש לשמוח על כל התקדמות בכיוון של הבנה והערכה.

        בברכה, צביקה ח[רד"ל] דיז'ונסקי

        • אני רק רוצה לציין, שההתפכחות שלי בנוגע לדת"לים , קשורה לעובדה שברחתי מבית הכנסת החרד"לי בו התפללתי כמה שנים ועברתי להתפלל בבית כנסת של הפועמ"ז.

      • נקודה יפה, אמיר, ואני חושב שצריך להבדיל כאן בין אנשים לבין רעיונות.
        אני חושב שלבורגנות הדתית יש הרבה במה להתגאות ומצד שני, הכל פתוח בפניה. היא חלק מעולם חופשי שבו היא יכולה לבטא את עצמה ולכבוש דרכים דתיות, או הגותיות, לפי מה שנראה נכון בתמורות הזמן.

        אנשים כמו הרב נבון, עושים לה עוול, עושים לה שירות רע מאוד, כשהם מנסים לדחוף אותה חזרה , אל הגבולות המחשבתיים המצומצמים של בית הכנסת בפתח תקוה. הרב נבון הוא לא כזה, כי הוא בורגני דתי, הוא פשוט צר אופקים ומשעמם, שנדחף להנהגה של ציבור שממש לא צריך אותו.

        בחרד"ל הכל הפוך,
        יש בו אנשים נפלאים, יצירתיים והרפתקנים שחבל על הזמן. לא מדבר על גרובר, שהוא גרוע בהרבה מהחרדלון הממוצע וןבודאי נחות יחסית לכוכבים המבריקים בשמי החרד"ל ולצערי יש כאלו הרבה.
        הסיבה שזה "לצערי" היא שכל האנשים המוצלחים של החרד"ל, שייכים לדת החרדלית, שהיא מין עבודה זרה לאליל פרנקנשטייני כזה , שעשוי מחלקי אידיאולוגיות ותיאולוגיות שהוקם לתחיה באמצעות זרם של עז של קנאות וקיצוניות.

        אבל בוא נלך עוד צעד קדימה ונשאל, איך זה קורה? מצד אחד סביבה דתית טובה מונהגת על ידי פקידונים משעממים, מצד שני עיר הנידחת וסדום ועמורה שמלאות צדיקים בעלי כונות טובות.

        התשובה היא שזה לא במקרה. האווירה המתישה והמחניקה שמיצרים הרב נבון ודומיו, גורמת לכישרונות המגדר לפול אל תהומות החרד"ל.

        הא בהא.

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד י' באב ע"ג

        לדרול – שלום רב,

        אולי ניתן להסביר את הזיקה בין יצירתיות לשמרנות הלכתית ['חרד"ליות' בלשונך] כך,

        כשרואים את עקרונות התורה כקבועים ולעומתם את מציאות חיינו העכשוית כניתנת לשינוי כדי להתאימה לדרישות הגדולות של התורה – פונים כוחות היצירה של האדם פנימה אל עצמו, להרחבה והעמקה של תודעתו ועולמו הרגשי ולשיפור מתמיד של אישיותו ואורחות חייו.

        שאיפה כזו יש בכוחו של האדם לממש, 'אין הדבר תלוי אלא בו', וכל הישג והתקדמות מסבים לו קורת רוח.

        לעומת זאת כשרואים במציאות החיים העכשוית ומוסכמותיה דבר קבוע וקיים, ובעקרונות התורה דבר הניתן ונקרא ל'תיקון' ושינוי מתמיד כדי להתאימו ל'מציאות' – פונים כוחות האדם כלפי זולתו, להפעיל לחץ על הרבנים שישנו את ההלכה וכיו"ב

        לשנות את הזולת הרבה יותר קשה, מאשר לשנות את עצמי – ומכאן נובעת הרגשת התיסכול התמידית!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        תיקון:

        בשורה הראשונה:

        במקום: …שמרנות הלכתית [חרד"ליות' בלשונך]

        צריך להיות: …יציבות הלכתית ['אורתודוכסיה' בלע"ז]

      • לוינגר שלום.
        אני דוחה לגמרי את טענתך הקושרת את האורתודוקסיה לחרדליות.
        האורתודוקסיה היא מסגרת רחבה מאוד, שקיימת לפחות מאז המאה ה19 והיא כוללת תפיסות דתיות ופוליטיות מגוונות, שחלקן קיימות עד היום וחלקן דעכו.

        החרד"ל, הוא תוצר של נסיבות פוליטיות ותפיסתו היא פרודיה, על "ההשקפה" החרדית, שהיא כלי פוליטי ריאקציונרי, שנועד ליצור מחסום תרבותי בין האוכלוסיה החרדית, לבין יתר הישראלים.

        גם להשקפה החרדית וגם לפרודיה החרד"לית שלה, אין ביסוס הלכתי והיא מסתמכת בעיקר על סברות דמגוגיות וסילופים בוטים של הספרות ההלכתית או של ההיסטוריה היהודית.

        דוגמה עכשווית לסילופים האלו, היא תקנון הצניעות הנלעג, שפורסם בשם הרב אבינר במהלך השנה האחרונה.

        טיעון עיקרי במסכת הסילופים, עליה נשענת הפסאודו-השקפה החרדל"ית, היא ש"לוחצים על הרבנים לשנות את ההלכה לצורך התאמתה למציאות החיים."

        למעשה, מקרים כאלו, כמעט מעולם לא התרחשו.
        התפיסה החרדל"ית מתנגדת לרפורמות הלכתיות, גם אם יש להן בסיס איתן ומובהק גם בשו"ע, וגם אצל פוסקים היסטוריים. פסק הלכה שנקבע, לא חייב להיות מוסכם על כל הפוסקים בכל הזמנים. גם החרדלים, כשהם רוצים לעלות להר הבית, או הולכים לטבול במקווה מחוממת בשבת בבוקר, אינם בדיוק מסתמכים על רוב מוחלט של הדעות ההלכתיות וזה בלשון המעטה.

        • ש.צ. לוינגר

          לדרול –

          אני הבהרתי שאני מדבר על 'יציבות הלכתית', אורתודוכסיה, המקפידה על העיקרון של עיצוב החיים על פי דרכם של חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים. בתוך עיקרון זה יש מקום נרחב לגוונים שונים, שהצד השוה שבהם שהם מקפידים שלדרכם יהיה 'בסיס איתן ומובהק גם בשו"ע וגם אצל הפוסקים ההיסטוריים'.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          • אתה כרכת בדבריך בין החרד"ל לאורתודוקסיה ואני ביקשתי להבהיר שהקשר הזה אינו מחוייב המציאות.

            • ש.צ. לוינגר

              לדרול –

              אני מחקתי את המושג 'חרד"לות', כדי לא להיכנס אליו. אינני יודע מהו 'חרד"ל'. הרב אבינר לא מגדיר את עצמו 'חרד"ל' וגם לא הרב נבון.

              אתה משתמש במושג זה ככינוי גנאי לזרמים שונים, שהצד השוה בהם, שאינם מוצאים חן בעיניך, וכורך בנשימה אחת את העולים להר הבית עם הרב אבינר המתנגד לכך; את הרב נבון, התומך בתנועת נוער מעורבת, עם הרב אבינר, המתנגד לה.

              בברכה, ש.צ. לוינגר

              יש ב'חרד"ל' אותה רב-גווניות שבחרדל, שהוא תמהיל של חרריפות, מתיקות, חמיצות ומליחות.

              בברכה, צביקה דיז'ונסקי

              • אם אתה לא יודע מה זה חרד"ל, אל תגדיר אותו בתור מה שהוא אינו.
                לא אמרתי מעולם שהרב נבון הוא חרד"ל ואני יודע שבין החרדלים ישנה מחלוקת לגבי הר הבית והרב אבינר, באמת לא סבור שיש לעלות לשם.

              • ש.צ. לוינגר

                אם הזכרנו את הרב חיים נבון ואת הדיון על עליה להר הבית. אביא כאן את דברי הרב חיים נבון בעניין העליה להר הבית:

                המקדש צריך להיות נוכח בתודעתנו. אף שאינני נוהג לעלות להר הבית, אני חושב שמניעת זכות התפילה מיהודים שם היא שערוריה בלתי נסבלת.

                עם זאת, השקעת אנרגיה רוחנית ונפשית בקידום בניית המקדש בימינו היא בעיני בזבוז כוחות ומשאבים, אנחנו לא שם: לא מבחינה חומרית ולא מבחינה רוחנית.

                (בתוך: 'מי כאן ריאלי?', עולם קטן, גליון 407, ה' באב תשע"ג, עמ' 7)

          • ש.צ. לוינגר

            הלכות הצניעות של הרב אבינר, מבוססים על דברי המ"ב בסי עה. בירור נרחב יותר של שיטות הפוסקים בסוגיה זו ימצא המעיין בספרו של הרב אליקים אלינסון, האשה והמצוות, ספר שני: הצנע לכת.

            • בלי להכנס לנושא, ובלי להעליב אף אחד באופן ספציפי, הרי כל מטומטם יכול לכתוב ספר וכל אדיוט יכול לגלות בו פנים שלא כהלכה.

              רבים וטובים ממני חלקו נמרצות על אבינר ועל פירסומיו ואין זה המקום להאריך.

  16. ש.צ שלום רב

    כמו שראית עניתי לפוגל לעניין שהוא דיבר עליו ועל ההבדל בין רצח לבין חילול שבת

    העניין הוא פשוט מאוד -אדם שלא מאמין בחשיבות של שמירת השבת לא יוכל להבין את משמעותה אצל שומריה ולכן כאשר מתקיים דיון כל שהוא על היחס לפריקת העול בימינו וכד' או על ההבדל בין עבירות חמורות של בין אדם לחברו או בין אדם למקום אדם כזה לא יוכל להבין את הצד של "בין אדם למקום" בעניין ולכן אם מבחינתו שמירת השבת במובנה ההלכתי היא שום דבר אז הוא לעולם לא יוכל להבין כל השוואה בין שבת לבין כל ערך או מצווה או עברה אחרת כי השבת היא לא פונקציה אצלו וברור אצלו מראש שכל דבר יגבר עליה ולא רק איסור רציחה

    הדברים פשוטים ומצטער אם לא הובנתי

    • ש.צ. לוינגר

      על כל פנים, ראויים להישמע דבריו של הרב ונגרובר, שהנהגה רבנית צריכה להעלות את הציבור ולקרבו לדרישות הגבוהות של התורה ולא ח"ו להיפך.

      דומני שגם אנשי 'בית הלל' סוברים כך, אלא שדעתם שיש דברים שמצד הדין ניתן להקל בהם, והקלה זו תסייע לקירוב הבריות לתורה, ויש מצב שבו החמרה יתירה בפרט זה או אחר תביא ל'הגדשת הסאה'.

      לענ"ד יש צורך בבדיקה בכל שאלה לגופה – האם יש באותו נושא מקום הלכתי להקל, והאם הקלה זו תביא לקירוב לתורה, או להיפך: תגביר את המרירות והמחלוקת? .

    • ש.צ,יש אנשים שאכן מבינים את ערך שמירת שבת וקדושתה אצל האדם המאמין למרות שהם עצמם לא מאמינים אבל ממש לא נראה לי שזה המצב כאן ודי לחכימא ברמיזא.

      ובכל אופן ודאי שהשוואה בין רוצחים למחללי שבת היא ממש ממש לא לעניין ויותר מכך ואני כמובן שלא חולק על כך

      כתבת יפה שאנחנו בתור יהודים מאמינים היינו צריכים למחות על ההשוואה המתמיהה דווקא מתוך אמונתנו בקדושת השבת והכאב שלנו על חילולה

      אבל צריך להבין שמדובר בוויכוח פנימי בין שומרי מצוות ואני חוזר שמי שלא רואה בשבת ערך דתי לא יוכל גם אם מאוד ירצה לקחת חלק בוויכוח

      בדיוק כמו שבוויכוח על גיוס בני הישיבות או הוויכוח האם קיצור השירות במסלול ישיבות ההסדר מוצדק מוסרית יכול להיות ענייני כאשר מדובר בדיון פנים דתי כי בוויכוח על גיוס בני הישיבות אם מדובר בוויכוח בין הציבור שלנו לחרדים יש נקודת מוצא משותפת והיא חשיבותו העליונה של לימוד התורה ונקודת המחלוקת היא האם ערך עליון זה מצדיק הימנעות משירות צבאי או שהצורך והערך שבשירות הצבאי מהווה בחינת "לפעמים ביטולה הוא קיומה" וכד'

      אדם שלא מאמין בחשיבות הרוחנית והקיומית של לימוד התורה ויראה בלימוד זה שווה ערך ללימוד של התרבות האצטקית או במצב יותר טוב לימוד חשוב של התרבות היהודית אך לא כערך רוחני וקיומי עליון לא יוכל לקחת חלק בוויכוח הזה כי נקודת המוצא שלו שונה לחלוטין

      והוא הדין לוויכוח על ה"הסדר" שאם הוא בין דתיים ששניהם מאמינים הן בחשיבות לימוד התורה והן בחשיבות של השירות הצבאי יוכל להתפתח דיון באשר השאלה תהייה האם למרות חשיבות הלימוד יש הצדקה שהוא יבוא על חשבון שלוש שנות שירות או שהוא יכול לבוא לידי ביטוי בשילוב עם שירות צבאי מלא וכד'

      מי שלא מאמין כלל וכלל בחשיבות הרוחנית של הלימוד לא יוכל לקחת חלק בוויכוח הזה כי כאמור אין לו נקודת מוצא משותפת עם המאמין בכל ליבו בחשיבות לימוד התורה.

      אם מישהו שלא מאמין בנ"ל ניחן ביכולת הכלה והבנה גדולים של דעות שונות משלו והבנה גדולה בנפש האדם אז אולי הוא יכול להתערב בדיונים פנימיים כאלו אבל בכל אופן הדבר קשה עד מאוד ולפעמים בלתי אפשרי באשר נקודות המוצא הן כה שונות.

    • ש.צ. לוינגר

      לאמיר – שלום רב,

      לשאלת אפשרות הדיון בין אנשים שאין ביניהם נקודת מוצא אמונית משותפת, התייחסו בספר 'דיני צבא ומלחמה' :

      אם נקודת המוצא היא עיונית-דתית: אני מאמין שהקב"ה נתן תורה וציווה כך וכך – מסתיימת השיחה מיד. הצד השני בשיחה אינו מקבל הנחה זו, ועל כן אי אפשר להגיע להבנה.

      אם נקודת המוצא היא חברתית, הגישה היא זו: אני מאמין בתוקפם של תורה ומצוות. אתה מאמין בתוקפם של עקרונות דימוקראטיים/ סוציאליסטיים/ קאפיטאליסטיים וכו' וכו'. עכשיו נראה, כיצד אנשים המחזיקים בגישות שונות כאלה יארגנו את חייהם המשותפים, את מדינתם ואת צבאם, תוך ויתורים הדדיים…

      ייתכן שהשיחה לא תיגמר בהסכמה – שהרי נקודות המוצא שונות. אבל במקרה כזה, חשוב ביותר להבהיר מדוע לא היתה הסכמה; כיצד נקודות המוצא השונות או עובדות ההתייחסות, השאירו את השאלה פתוחה. הבהרה זו – כמוה, כמעט, כהסכמה.

      (הרב ש' מן-ההר, י' גואלמן, י' אייזנברג, דיני צבא ומלחמה, ירושלים תשל"ב, סעיף 19, עמ' 23).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • דרול,בקשר להלכות צניעות שפרסם הרב אבינר לא הבנתי על מה המהומה? הוא לא חידש כלום והוא כתב הלכות פשוטות ביחד עם חומרות שהוא כתב מפורשות שמדובר בכאלו

      ולגבי הבורגנות הדתית-ארענן קצת את זכרונך:בדיון על המאמר של הרב נבון "יצר הרע לא יצא לגמלאות" אתה תקפת לא רק אותו אלא את הציבור שהוא מייצג שקראת לו בהתפרצות רוגז "ביצת קאקרים" ועוד כיו"ב כינויים "מחמיאים"

      כאן אתה משבח את הציבור הנ"ל ולא הבנתי כל כך מהי דעתך

      אתה יכול להסביר?

      • דרול,בקשר להלכות צניעות שפרסם הרב אבינר לא הבנתי על מה המהומה? הוא לא חידש כלום והוא כתב הלכות פשוטות ביחד עם חומרות שהוא כתב מפורשות שמדובר בכאלו

        החוברת המאוסה של הרב אבינר, מכילה הונאות פשוטות ולא הלכות פשוטות. הטענות שלו, כבר זכו להפרכה מצד כמה תלמידות חכמים, שהתרעמו נגד העיוותים והסילופים, או על חלקם, אבל מוטב לדון בעניין בצורה מפורטת ועיניינית ולא לעשות את זה בתגובות למאמרים בנושא אחר לגמרי. אם תדרש בימה וירטואלית, לצורך דיון כזה, אני אשמח לתרום את הבלוג שלי.

        ולגבי הבורגנות הדתית-ארענן קצת את זכרונך:בדיון על המאמר של הרב נבון "יצר הרע לא יצא לגמלאות" אתה תקפת לא רק אותו אלא את הציבור שהוא מייצג שקראת לו בהתפרצות רוגז "ביצת קאקרים" ועוד כיו"ב כינויים "מחמיאים"
        כאן אתה משבח את הציבור הנ"ל ולא הבנתי כל כך מהי דעתך אתה יכול להסביר?

        בוא באמת נרענן את הזיכרון. מדובר במאמר מאוקטובר שעבר בו הרב נבון תקף את מאמרו של אלחנן ניר על הצורך בהתחדשות התפילה.
        אני טעיתי אז טעות חמורה, כאשר חיברתי בין הרב נבון, לבין הציבור שלכאורה הוא מייצג, אבל לשמחתי התברר לי, שאנשים רבים בציבור הדתי הרחב והנורמטיבי, אינם שותפים להשקפתו של הרב חיים נבון. כאן, אני מקווה שהבהרתי את דעתי, כשאמרתי שהרב נבון, עושה עוול לקהילתו ולמגזר שאליו הוא שייך.
        יותר מזה, עוד כתבתי מאמר, שקורא לבעלי תשובה לא להסתפח אל החרדים ולא להסתפח אל החרדל, אלא דווקא לחפש ולמצוא את כל הפתרונות הקהילתיים, אצל הציבור הדתי לאומי הכללי.
        האם יכולה להיות הבעת אמון יותר נחרצת?
        השורה התחתונה של התגובות שלי, למאמר של הרב נבון, נותרה בעינה. אני עדיין מסכים עם רוח הדברים של אלחנן ניר, כלומר, אין לי ספק שלרוב הדת"לים, אין מושג איך להתפלל. ד"א, המיומנות הזאת לא קיימת גם אצל החרדלים לשבטיהם. עם כל זה, לא ראוי ולא נכון, לשפוט ציבור גדול ומפואר, רק על פי נקודת תורפה אחת. זו דמגוגיה ואני שמח לא להיות שותף לה. לציבור הדתי הלאומי, זכויות רבות ועצומות והוא שותף למפעלים חשובים רבים, שמפרותיהם כולנו נהנים ואני מקווה שנוסיף להנות.

        • דרול,לגבי הטענות נגד ההלכות שפרסם הרב אבינר נכון שזה לא הנושא כאן ולא נרחיב אותו רק אשמח עם תוכל להפנות אותי לאותן הפרכות שדיברת עליהן של אותן תלמידות חכמים ותראה לי מראה מקום

          בתודה מראש

          לגבי שאר דבריך-אתה עדיין לא מובן למי התכוונת בתגובותיך למאמרו של הרב נבון שאמרת שמדובר ב"ביצת הקאקרים"?

          • ובכן אמיר,
            כפי שציינתי כבר ההתנגדויות הרבות והמוצדקות לפירסומו של הרב אבינר בנוגע לצניעות, אינן הנושא כאן. אני יכול להזכיר כאן את הביקורת החריפה של הרב רונן נויבירט בנושא ובכך נסיים את הדיון שהוא לא רלוונטי כרגע.
            לגבי הביטוי שהזכרת"ביצה של קאקרים", הוא אכן הולם אנשים מהסוג שמאמץ את השקפותיו של הרב נבון בנושא התחדשות דתית ולשמחתי, נראה שמדובר במיעוט זניח.

  17. בכל אופן הרב ונגרובר דומני לא ניסה להשוות אחת לאחת מחאה כנגד חילול שבת למחאה נגד רצח ראש הממשלה אלא הוא ניסה להעביר נקודה אולי בעזרת דוגמא וניסוח לא מוצלחים במיוחד למה שמפריע לו אצל רבני בית הלל שלדעתו הם מוחים על דברים שנתפסים כחמורים בחברה הכללית כי זה נשמע טוב אך הם לא ימחו על מה שלא ייחשב פוליטיקלי קורקט וזה מה שמפריע לו וזה הרושם שהוא קיבל מרבני בית הלל

    על כל פנים על כאלו דברים נאמר "חכמים היזהרו בדבריכם" ו"כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע"

  18. לוינגר,

    שים לב רק, שככל שמדובר ברב ידידיה, רב ממין "גבר", מנסים למצוא אוקימתות לדבריו וניתוחים על כוונותיו רק כדי להעמיד את דבריו על מכונם. למרות שהפשט ברור לכל קורא. הרב ידידיה כתב שיש להשוות בין רצח לחילול שבת, אם הוא לא היה רוצה לכתוב כך הוא לא היה כותב.

    לעומת זאת כלפי נשים אותם פרשנים דלעיל תמיד ינסו לחפש איזו כוונה נסתרת אחרת ממה שהכותבות/דוברות הצהירו עליהן בפשט דבריהן…

    אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.

    • כן פוגל? ראית בדבריי הצדקה לדבריו? שמא לא שמת לב שדווקא ביקרתי אותו? ואת המגיבים הגברים כאן באתר מהצד הדתי ליברלי שאני חושב שדבריהם להבל דמו אני לא תוקף את דבריהם?

      שים לב שאם התנגדתי לדברים שכתבו נשים כאן באתר זה לא היה משום שהן נשים אלא משום דיעותיהן הזהות לדעות של גברים שהתקפתי כאן ואילו דעות של נשים שהסכמתי איתן ציינתי לשבח בתגובותיי (מאמרה של עינת רמון למשל כאן במוסף)

      בקיצור מספיק כבר עם הקונספירציות והפראנויות בחצי שקל

      במידה ואתה צם אז שיהיה צום מועיל ובבניין ציון ננוחם

    • אלעד, מה כל כך מטריד אותך "הרב" ונגרובר הזה? הרי ברור שמדובר בתימהוני ש"למד ולימד" ב"ישיבה" של תימהונים, ובמערכת "שבת" חמדו לצון ופרסמו את דבריו בשביל הרייטינג.

  19. אמיר, לוינגר וצבי (בסדר הזה..)

    בכוונה לא ציינתי שם. ציינתי תופעה עקרונית, לא עליך בדווקא. אני שמח לשמוע שאתה לא מצדיק את דברי הרב ונגרובר. הבנתי את זה גם מקודם. למרות שנראה לי שלוינגר ואתה טועים בהבנת דבריו. הוא ידע מה כתב, ועשה זאת בכוונה. למרות שיש דבר קל ביותר לעשות, יגיב נא הרב ונגרובר פה ויסביר למה התכוון. יש חופש ביטוי, וטוב שניתן לו במה להביע דבריו. לו רק כדי שנכיר את הנטיעות החדשות בשדה הרבני.

    צבי,

    יותר משהרב ונגרובר מטריד אותי, מטרידה אותי העובדה, שהמגיבים מיד רצו לפלפל בתורת המשפט העברית סטייל דבורקין מסדר ראשון ושני. ולא טרחו לפשפש קמעה בפסקה זו, שכל כולה הצהרת כוונות ברורה.

    • נו, באמת, המגיבים. הם פחות תימהונים?

    • ש.צ. לוינגר

      אלעד –

      מר ידידיה ונגרובר אינו מוצג כרב לא במאמרו כאן ולא באתר של הגרעין החינוכי של רמת השרון. אתה הוא זה שהענקת לו את התואר רב (ואחריך נגררנו אמיר ואני) ואתה רשאי לבטל את ה'סמיכה' שהענקת לו.

      ידידיה פירסם ב'מוסף שבת' מאמר בשם 'כל הטבע מסביב לי זרוע מאורות' על דמותו המעניינת של ר' שם טוב גפן, תלמיד חכם וחלוץ, איש מדע ופילוסוף מקורי. הוא שוקד על כתיבת ספר ביוגרפי על הרב גפן.

      • לוינגר, אתה צודק לחלוטין!

        טעות שלי לגבי התואר שלו כרב. עמכם התנצלותי. אולם עדייו מקומם לקרוא את דבריו.

  20. אלעד,נראה לי שגם אני וגם לוינגר לא טעינו והבנו את דבריו נכוחה הביקורת שיש לי על דבריו-ולמיטב הבנתי גם ביקורתו של לוינגר ושיתקן אותי אם אני טועה-זה שהוא התנסח באופן לא חכם וטוב היה עושה אם היה מעביר את הנקודה שרצה להעביר ואת הביקורת שיש לו על רבני בית הלל[שאגב אני לא שותף לה,לפחות לא באותה מידה של ביקורת מדבריו של הרב ונגרובר]באופן אחר

    אני די בטוח שהוא לא באמת ובתמים התכוון להשוות את היחס לרוצח כאל יחס למחלל שבת ונראה לי שברורים לו הדברים הנכונים שכתב לוינגר על ההבדל בין שני הדברים

    דומני כמו שכבר כתבתי שלדעתי הרב ונגרובר רצה למחות בפני רבני בית הלל על עיסוקם במחאה על עבירות חמורות של בין אדם לחברו שנתפסות כחשובות גם בציבור החילוני תוך כדי ויתור שמקומם אותו על עבירות של בן אדם למקום ש"אין להם רייטינג" בציבור הנ"ל

    הוא לקח את העניין כדרכם של פולמוסים לרדוקטיו אד אבסורדום וכאמור זה לא היה חכם והביא-כראיה מתגובותיך-רק ההיפך

    וכדי לא להסיח את הדעת מהאבלות היום-"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"

    • ש.צ. לוינגר

      לאמיר ואלעד –

      אני נהנה מהאופי המכובד שאליו עלה הויכוח ביניכם.

      תמשיכו כך!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  21. דרול,תודה על תגובתך למרות שלא ממש הבנתי מה אתה רוצה אם תרצה להסביר שוב אשמח

    יום טוב

  22. בהקשר הזה ראוי להביא את דבריו הקולעים של תומר פרסיקו:

    בראיון מאתמול לאבישי בן חיים (http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=992052), בתשובה לשאלה האם מותר ליהודי להשכיר דירה לגוי, מרים עיניו למעלה הרב הגזען והשקרן שמואל אליהו ומשיב שלא, הרי זו ההלכה: "זאת ההלכה. מה, אני ממציא את ההלכות?"

    אבל ההיתממות כאן אינה כנה. לא כל פסיקה שנויה במחלוקת, אבל רבות רבות בהחלט לא מוסכמות בין רבנים. על הפסיקה הספציפית הזאת למשל, של איסור השכרת דירות לערבים בארץ ישראל, אמר הרב אהרן ליכטנשטיין "התבונה נראית נפגמת.", משום שהציגו "כעמדה הבלעדית של ההלכה" משהו שניתן לפרש אחרת. ואילו הרב הרב יוסף שלום אלישיב מצא לנכון לומר על פסיקה זו ש"כבר מזמן אמרתי שיש רבנים שצריך לקחת מהם את העט."

    דהיינו, כאשר הרב הגזען והשקרן אליהו מפלפל בעיניו ומתמם על דרך "אפשי ואפשי, אך מה אעשה ואבי שבשמיים גזר עלי?" הוא למעשה, ובכן, משקר, כהרגלו. אין כאן הלכה פסוקה, אלא פרשנות שלו להלכה. ולמעשה המילה "הלכה" לא באה כאן אלא לכסות ולתת לגיטימציה לגזענות פשוטה (כמו שבמקרים אחרים – לא תמיד כמובן – היא משמשת להסתרת שובניזם, הומופוביה, לאומנות וכו' וכו'). ה"הלכה" כרישיון להתגזען, ועוד לצאת עבד ה'. יופי של סידור.

    יש לזכור היטב: אין דבר כזה "ההלכה". יש פרשנות להלכה. ופרשנות תמיד נשענת על עולמו הערכי של הפוסק. כשאתם שומעים רב מסתתר מאחורי ההלכה, הציצו אל עולמו הערכי כדי לגלות מאיפה ההלכה הזאת מגיעה.

  1. פינגבק: הלכה ורפואת הנפש – כיצד | ארבע שלוש אחד

  2. פינגבק: הקו הירוק, הקו האדום והנחת המבוקש | ארבע שלוש אחד

  3. פינגבק: כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ – על טבילת גיורות וההלכה הלא-אוקלידית | ארץ העברים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: