ספרו הראשון של אפלפלד לילדים נושא בתוכו את תמצית תפיסתו הפואטית בכתיבתו למבוגרים: הבחירה לעסוק בטוב ובאנושי ולדחות את הרע והמכוער. היער שלו הוא אנטיתזה ליערות האחים גרים

ילדה שלא מן העולם הזה

אהרן אפלפלד

כנרת, זמורה־ביתן, 2013, 134 עמ‘

 "ילדה שלא מן העולם הזה" הוא סיפור לילדים ולנוער המגולל את עלילתם של אדם ותומס, שני ילדים יהודים בני תשע בתקופת השואה שאִמותיהם הפקידו אותם ביער לקראת חיסולו של הגטו. ביער הם לומדים לשרוד ומתקיימים בזכות מתנות הטבע – פירות יער, פלג מים, זרדים המשמשים למצע וחימום. הם ניצלים הודות לטוב לבה של מינה בת כיתתם, "ילדה שלא מן העולם הזה" שאמה הסתירה אותה אצל איכרים. מינה מסתכנת ומביאה להם בגנבה מדי יום מעט מזון. אדם ותומס מגלים אף הם מסירות והקרבה ומטפלים ביהודים פצועים ותשושים שנמלטים בריצה אל היער. הם משקים אותם, חובשים את פצעיהם, נותנים להם מעט אוכל, עזרה ראשונה ועידוד.

זהו ספרו הראשון של אהרן אפלפלד לילדים. הסופר הוותיק עטור הפרסים, שכתב למעלה מארבעים רומנים המתורגמים לשפות רבות, מפתיע כאן בספר לקהל הצעיר. בהתאם לביוגרפיה האישית שלו כילד בשנות המלחמה שנמלט ליערות, נדד עם אוקראינים, התחבא לתקופה אצל אישה אוקראינית ובסוף המלחמה שהה במנזר, העמיד אפלפלד דמויות של גיבורים ילדים־נערים לכל אורך סיפוריו. אלא שהפעם הוא בחר לעצב דמות זו בז'אנר המיועד לילדים.

טביעת אצבעו

"ילדה שלא מן העולם הזה" הוא אכן סיפור ילדים. הן מבחינת מורכבותה של העלילה, היקפה, ההפי־אנד והמסירה המעודנת של זוועות השואה. התכנים הלקוחים מעולמו של הילד, כמו חברות אמיצה בין ילדים, התלמיד המצטיין של הכיתה שסובל מנידוי או ידידות מופלאה עם בעלי החיים והיכרות עם הטבע ומעל לכול – גיבורים ילדים שמחכים ומתגעגעים לאמא, הם הניצבים כאן במרכז. הומור, הנחוץ כל כך בספרות ילדים, מבצבץ אף הוא פה ושם. אין ספק, כיאה לספרות ילדים טובה אפלפלד לא מתחמק מלעסוק באמיתות החיים (פרֵדה, מלחמה, מוות, מחסור, רעב), אבל הוא מעביר אמיתות אלה בפילטר המתאים לרמת התפתחותו הרגשית והקוגניטיבית של הילד. האופטימיות, המאפיינת את עולמו של הילד, שמחת החיים, היא שנותנת את הטון. אל הטקסט מתלווים איוריה היפהפיים של ולי מינצי, שממחישים עוד את החוויות של הגיבורים.

אלא שספרו של אפלפלד הוא בהחלט ספרות המיועדת גם למבוגרים. כפי שכבר קבעה לאה גולדברג, ספרות טובה לילדים חייבת להיות טובה גם למבוגרים. במקרה של אפלפלד, אין כל ספק ביחס לרבדים העמוקים־הסמויים הקיימים בסיפור ופונים אל המבוגר. טביעת אצבעו המוכרת של אפלפלד מצויה כאן באופן ברור ומובהק. האידאות, הקונפליקטים והערכים הם בבירור אלה המופיעים בכתיבתו למבוגרים. זוהי התפיסה הפואטית שלו: הבחירה לעסוק בטוב ובאנושי, או כפי שניסח זאת אפלפלד עצמו כשדיבר (בגוף ראשון) על כתיבתה של אידה פינק: "יש המון אכזריות וכיעור בעולם, אך אני [אידה פינק, ש"ק] לא אשקיע את עצמי בתיאורם, אחפש את היפה והאנושי ואכתוב עליהם" (מעריב, ז'ורנל, 3.10.11).

תפיסת העולם כאן היא תפיסת עולמו הברורה: החסד, העין הטובה והלא שופטת, המעשה ולא הדיבור, המילה המדויקת, השקט והצניעות, החיבור אל הטבע ואל אוצרותיו המקיימים את האדם (מים, לחם, אדמה), איזון בין טבע וספר־תרבות, זקיפות קומה יהודית, החיבור אל “האבות“ – הדורות הקודמים, הביטחון וההשגחה העליונה. והכול מוגש באותו ריתמוס אפלפלדי ידוע: צלול, שקט, תמציתי, בעל תוקף, המשמיע את המיית הלב.

הזיקה לסיפוריו למבוגרים בולטת במיוחד בעיצוב הדמויות. קיימות כאן דמויות אופייניות לאפלפלד כמו האיכר הקשיש, או פטר הנזיר מן הרומן “והזעם עוד לא נדם“ (2008). הגיבורים עצמם כאילו לקוחים מגלריית הטיפוסים שלו: אדם הוא הגיבור המחובר אל הטבע, אל האדמה, צאצאם של יהודים כפריים, לעומת תומס התלמיד המצטיין, האינטלקטואל, העירוני, שאינו מיומן בגוף, בעבודת כפיים. “הוא ילד טבע“ קובע תומס ביחס לאדם, ו“אני יצור עירוני“ (29).

האחד מאמין בהשגחה עליונה והשני ספקן, התוהה אם הכול לא יד המקרה. “אתה ילד מאמין“, הפתיע תומס את אדם, “אינך מתייאש בקלות. אני ממשיך לשאול את עצמי: למה אני כאן, למה אני נענש. זו כנראה טעות מצדי“ (61). ההעמדה הניגודית של שתי הדמויות כמגלמות שני ערכים מנוגדים ומשלימים (ספר ותרבות לעומת טבע וויטאליות, אמונה מול רציונל) היא זו שמתווה את עיצוב הדמויות בסיפור, בדומה למשל לתיאור של הצמד פליקס וקמיל גיבורי הרומן “עד חוד הצער“ (2012).

האופטימיות היא שנותנת את הטון. מתוך הספר איור: ולי מינצי

היער הטוב

קיים כאן בהחלט גם מוטיב גן העדן. היער מתואר כגן עדן קסום שמרעיף מאוצרו הטוב על האדם, כמרחב אוטופי נשכח של טוב וחסד, אי של שפיות בתוך התופת שסביב. הילד אדם מצוי בלב הטבע הבראשיתי וקוטף דובדבנים, תותים, אוכמניות ותפוחים מרירים למחייתו – תפוחים המגלים לו את קיומו של החטא, את הצד המריר והמכוער של החיים שלא ידע עד כה. אכילת התפוח שנתנה לו אמו, לעומת זאת, פוקחת את עיניו ומחברת אותו אל הטוב שמייצגים  ההורים: "הנגיסה החזירה אל עיניו את אביו ואת אמו, והוא חש שהם אינם רחוקים מכאן" (עמ' 13).

ברובד סימבולי ועמוק יותר, מוטיב גן העדן נוטל חלק בעיצוב הסיפור כסוג של “סיפור חניכה“. היער מהווה מרחב שבו עוברים הגיבורים תהליך של התבגרות: “נשלחנו“, אומר אדם לתומס, “ללמוד ישר מן הטבע ולהתבגר“ (עמ‘ 40). החניכה כאן מקבלת משמעויות ייחודיות, כחיבור עמוק עוד יותר אל ההורים. בהקשר זה מעניין הדיאלוג שיוצר אפלפלד עם סיפור החניכה של עגנון “מעשה העז“. כמו אצל עגנון, מוטמן באוזנו־צווארו של בעל־חיים פתק שנועד לשלוח אות חיים ויצירת קשר. בסיפור של עגנון, הבן שהגיע לארץ ישראל שולח פתק לאביו כדי שימשוך אף הוא בזנבה של העז ויגיע אליו. האב, כידוע, מגלה את הפתק רק לאחר שהעז נשחטה. בסיפורו של אפלפלד האם היא זו ששולחת מסר לבן, ומטמינה פתק בקולרו של מירו כלבו המסור של אדם. בפתק כתובות הנחיות ברורות היכן להסתתר. אלא שאדם בוחר להישאר ביער.

בשני הסיפורים הילדים מגלים כוחות פנימיים נסתרים, הם מעִזים ופועלים על פי שיקול דעתם ובניגוד לעצת־הנחיית ההורים: ב“מעשה העז“ הגיבור עוזב את אביו והולך אל הלא־נודע, וב“ילדה שלא מן העולם הזה“ הגיבור אינו שומע להוראות האם ונשאר ביער. גם המרחב שאליו מגיעים גיבורי עגנון ואפלפלד דומה: אצל עגנון זוהי ארץ זבת חלב ודבש, אצל אפלפלד זהו גן העדן הפלאי והקסום של היער.

“ילדה שלא מן העולם הזה“ לא נכתב בהשראת אגדה או מעשייה כסיפורו של עגנון, אבל ניתן לראות אותו אולי כתשובה לרשע, לרוע ולאכזריות של המעשיות הגרמניות על ילדים ויערות כמו “הנזל וגרטל“ נוסח האחים גרים. הסיטואציה של ילדים נמלטים ביערות אירופה בהחלט מעלה אסוציאציה מיידית למעשיות אלה. אולם בשונה מסיפורי האחים גרים, שבהן היער הוא מקום של סכנה ורשע, היער בסיפורו של אפלפלד מהווה מקום של טוב, הגנה ומפלט: “היער הוא המקום הבטוח ביותר בימים אלה. בגטו חוטפים ילדים וסבים“ (עמ‘ 29).

מבחינה זו הסיפור הוא אכן מעין “אגדה על ילדים שנדדו ביערות“, כפי שתיאר נתן אלתרמן בשירו הנושא שם זה את בריחתם והסתתרותם של ילדים יהודים בתקופת השואה. אלא שבשונה מאלתרמן, המתאר את התופת והפחד מפני “הרייך“ וה“פיהרר“, אפלפלד, בהתאם לעקרונות הפואטיים שלו, בוחר לתאר את היוזמה והגבורה שברוח, את החסד האנושי והאלוהי, את המסירות לזולת, את צלם האדם, כפי שכתב לא פעם:

אם אנחנו רוצים לכתוב על האדם שהיה בשואה עלינו לאפשר לו להישאר אדם, ובצלמו. בגטו, במחנות עבודה מסוימים, ביערות ובמחבואים האדם לא נמחץ כליל. הוא עוד חשב, קיווה, התגעגע, הוא עוד היה במידת מה ברשות עצמו. במחנות המוות האדם מת לפני מותו (מעריב, שם).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ג, 12.7.2013