קשקוש רב משמעות | צחי כהן

 סרטו החדש של אברהמס הוא אמנם מהומה רבה על לא מאומה, אך הוא משכיל לגעת במוות קרוב, בהיווצרות הדת ובשאלות מוסריות של הצלת היחיד הניצבת מול תועלת הרבים 

גם מוצר התרבות הפופולרי מכיל בתוכו מסר. אפילו אם הוא קשקוש, עדיין יש לו משמעות. כמו אותו ארכיאולוג הלומד על זמנים עברו משבר חרס מאובק שלאיש בזמנו לא היה בו חפץ, כך מתבונן צורך התרבות במוצרי התרבות הפופולרית ושואל את עצמו מה הם אומרים: מה המסר שבאו להעביר, מה הם אומרים על התרבות שבתוכה נוצרו ומה משמעותם ברצף התרבותי שבתוכו הם פועלים.

סרטו החדש של ג'יי ג'יי אברהמס, במאי צעיר שזכה לתהילת עולם על סדרת הטלוויזיה "אבודים" והספיק מאז להתנסות בכמה פרויקטים גדולי ממדים, הוא למעשה הרבה מהומה על לא מאומה. אפקטים מוכרים, סיפור לא לגמרי הגיוני, דמויות ללא עומק ומערכה אחרונה תלושה למדי היוצרים מוצר מעייף. אך בכל זאת, מבין השורות עולות שאלות ותובנות תרבותיות רבות עניין, קצת כמו התובנות התרבותיות שאותן יוצאים קירק, ספוק ושאר אנשי צוות האנטרפרייז לחפש בין הכוכבים.

הערצה חסרת תקדים

בראשית הייתה סדרת הטלוויזיה. הכותב־מפיק ג'ין רודנברי – טייס, גיבור מלחמה וכותב תסריטים כושל למדי – הגה מוצר תרבותי חדש: מיתולוגיה טלוויזיונית. בעולמם של "משחקי הכס", "מד־מן", "סיינפלד", "הסימפסונס" ו"האוס" זה נראה מובן מאליו, אבל רודנברי חידש סוגה – סדרת טלוויזיה המבוססת על פילוסופיה ומקדמת אותה. בעולמה השמרני של אמריקה של שנות ה־06 המוקדמות, השקועה במירוץ לחלל ובמלחמה הקרה, הציג רודנברי חזון עתידני של שיתוף פעולה כלל עולמי (וכלל גלקטי) ושל ערכי שלום והימנעות מעימות, לצד ערכים כגון חברות, אומץ ויצירתיות. את כל אלה הוא שילב למה שכינה "מערבון עגלת המסע בחלל".

ואכן, דייק בהגדרתו: ממש כשם שהמערבון הוא במובנים רבים תשתיתה האידיאולוגית של התרבות האמריקנית, כך ניסחה סדרת הטלוויזיה של רודנברי את אותם הערכים שלכבודם שרו באותן שנים ילדי הפרחים ברחובות ובפארקים. למרבה הצער, הוא לא זכה לראות בהתגשמות חזונו ואף לא ליטול חלק בהצלחתה של יצירתו: סדרת הטלוויזיה המקורית ירדה לאחר שלוש עונות פושרות שבהן זכתה לאחוזי צפייה קלושים.

אימץ את צדו הוולקני ובחר שלא להרגיש. ספוק  צילום: יח"צ

אימץ את צדו הוולקני ובחר שלא להרגיש. ספוק
צילום: יח"צ

אולם משונות תפניות התרבות הפופולרית: דווקא שידורים חוזרים ונשנים בערוצי טלוויזיה מקומיים (כולל בערוץ הטלוויזיה הישראלי בשנות ה־80) הביאו לפריחתה של תופעת הערצה חסרת תקדים שכללה כנסים, שינון רפליקות, סחר במזכרות והקרנות פומביות. השפעתה של הסדרה הייתה עצומה – מעבר למספר כביר של מעריצים היא חדרה לתודעה הקולקטיבית והיא מצוטטת בעשרות רבות של אזכורים תרבותיים, וגם בעולם המעשה. מקובל לראות באופן עיצובם של מוצרים מרכזיים בעולמנו, כגון הטלפון הנייד, מחשבי כף היד ואפילו מכשיר ה־MRI הרפואי השפעה של “רוח“ הסדרה והקו העיצובי החדשני ששלט בה. הדוגמה הבולטת ביותר היא מעבורת החלל הניסיונית הראשונה “אנטרפרייז“, שבעקבות מסע לחצים ציבורי של מעריצי הסדרה נקראה על שמה של החללית הדמיונית, ונחנכה בטקס רב רושם שבו נטלו חלק כוכבי הסדרה ורודנברי עצמו. בכך הצהירו ממשלת ארה“ב וסוכנות החלל שלה (במעשה, גם אם לא בפה מלא) כי נטלו על עצמן להגשים בפועל את ערכיה של סדרת הטלוויזיה ולממש את חזונה הלכה למעשה, בעלות של מיליארדים.

ניוון רגשי

לאחר ההצלחה המאוחרת והמפתיעה הגיעו ההמשכים של הסדרה, שבהם רודנברי לא היה מעורב באופן פעיל. לא פחות מחמש סדרות המשך ועשרה סרטים הופקו עם השנים. סרטו הנוכחי של אברהמס הוא השני בסדרה שנפתחה בשנת 9002, והוא מעלה מחדש את סיפורה של הסדרה המקורית ומתאר את קורות גיבוריה בטרם היו לגיבורים שבהם פגשנו.

הסרט הקודם, "סטארטרק", היה להצלחה מסחרית וביקורתית. הסרט עיצב דמויות מעניינות ומורכבות תוך סיפור קצבי ומותח ואפקטים יפים ומעניינים. כאמור, "אויב בתוכנו" לא עומד ברמת קודמו, אך עודנו מעלה נושאי דיון מרתקים, ובעיקר משרטט דמות מעוררת מחשבה של העולם התרבותי שבתוכו נוצר.

הסרט "אויב בתוכנו" מתכתב עם סרטו של ניקולאס מאייר "זעמו של חאן" (ארה"ב, 2891), אולי הטוב בעשרת הסרטים שהופקו בעקבות הסדרה. ב"אויב בתוכנו" אנו פוגשים את אנשי צוות האנטרפרייז בראשותם של קירק (כריס פיין) וחברו ד"ר בונז (קארל אורבן) כשהם מתאמצים להציל את ספוק (זאכרי קווינטו) מלבו של הר געש, שאליו נכנס כדי להציל את כוכב הלכת כולו מכיליון. כל זה מתרחש תוך כדי ניסיון נואש שלא לחשוף את ספינת החלל שלהם או אותם עצמם בפני תושביו המקומיים של הכוכב, השרויים בשלב תרבותי קדמון, ובכך לעוות את ההיסטוריה של תרבות כוכב הלכת כולה.

במקביל, או מיד לאחר מכן, מתרחשת התקפת טרור נוראה במרכז מחקר סודי בכדור הארץ העתידי. מאחורי התקפת הטרור עומד ג'ון הריסון (בנדיקט קמברבאץ', שהפציע לאחרונה על מסכינו בסדרת הטלוויזיה המופתית "שרלוק"), שבהמשך יסתבר שאינו אלא לוחם־העל חאן. מכאן מתחילה עלילת ריגול־חיסול מוכרת משהו, מפותלת במקצת, הכוללת מרדפי חלליות, סצנות קרבות מגע וירי, טילים מתוחכמים, טכניקות הקפאה והפשרה ומתחים בין אישיים וזוגיים. בקיצור: סלט.

ובכל זאת, גם כמוצר צריכה של בידור תלת ממדי בלבד (ועתיר תקציב – עלות ההפקה המוערכת של הסרט הייתה 091 מיליון דולר!) אומר הסרט משהו. לאורך הסרט מתמודדות הדמויות עם מוות במבחר צורות. זוג הורים נאבק במחלתה חשוכת המרפא של בתם; מורו ואביו הרוחני של קירק, האדמירל פייק (ברוס גרינווד), נרצח בהתקפה קטלנית; ספוק מקבל את מותו הקרב בלוע הר הגעש וקירק מביע פחד אל מול סכנת מוות שהביא על עצמו. אפשר לראות כאן קטלוג של מיתות משונות, אך בעצם מדובר בציר ערכי: הסרט, בכליו האסתטיים, מטיף לצורת המוות הראויה בעיניו, ומכאן והלאה מדרג בסדר יורד את המיתות השונות, מהחשובות (פייק גוסס משך שלושים שניות מסך חשובות) עד חסרות הערך (חייזרים־לוחמים מגזע הקליגונים רמי המצח נטבחים בעשרות ללא ניד עפעף). ומי בראש? ספוק! בהמשך הסרט מוסבר העניין: אל מול פני מותו מתבלט דווקא ספוק, בן הכלאיים האנושי־וולקני, מפני שאימץ את צדו הוולקני ובחר שלא להרגיש, כלומר להדחיק את רגשות הפחד והבדידות שהתעוררו בו. כלומר, דווקא הסרט שלכאורה חורת על דגלו רעות והקרבה מטיף בעצם לניוון רגשי (אם כי ספוק עצמו יתחרט על בחירתו זו מאוחר יותר).

המסר. התרבות

נקודת עומק נוספת, שולית מעט בקו העלילה העיקרי, היא היווצרותן של הדת ושל הדעת. בשנת 8691, בסמוך לעליית סדרת הטלוויזיה המקורית, התפרסם ספרו של אריך פון דנקן "מרכבות האלים", שטענתו העיקרית הייתה שכל התרבות האנושית, כולל הדתות המרכזיות, התגליות המדעיות ופלאי העולם הקדמון, נוצרה כתוצאה ממפגש עם חייזרים. בסופו של דבר התברר כי הספר מבוסס על חצאי אמיתות וזיופים, אולם הוא הפרה את בעלי תיאוריות הקונספירציה ההיסטורית, והוליד סדרה של ספרי מד"ב בסגנון זה. למעשה רומז הסרט על כיוון דומה: תושביו הפרימיטיביים של הכוכב שבו נפתח הסרט מפתחים סגידה לאיקונין בן דמותה של האנטרפרייז.

נקודה שלישית שבה עוסק הסרט היא הקושי להכריע מוסרית בין הצלת היחיד לבין תועלתם של הרבים. כמעט בכל נקודת מפנה משמעותית בסרט מקריב פרט כזה או אחר את עצמו לתועלת הרבים, או לפחות עומד בפני הברירה לעשות זאת. הסרט, כדרכם של טיעונים אסתטיים, דוגל בעמדה המושחתת מכולן: ברור שעל הפרט להקריב את עצמו למען הכלל, אלא אם כן אנו מכירים את הפרט הזה – כלומר העדפת המקורב והמוכר על הזרים המרובים, חסרי הפנים.

ולבסוף, מעלה סדרת הסרטים המחודשת את שאלת עצם הצורך בסיפור מחדש, שבשנים האחרונות הפך למבול של ממש. נבחן רק את יבול הקיץ הנוכחי: "ג'י איי ג'ו" הוא המחזה של סדרה מצוירת משנות ה־80 שנודעה אצלנו כ"כוח המחץ"; "הפרש הבודד" הוא (עוד) ניסיון לתרגם למסך הגדול את סדרת הטלוויזיה האגדית משנות ה־05; ובקרוב יתרגש עלינו "איש הפלדה", סיפור מחדש של סופרמן 2+1 שהיו בתורם תרגום של חוברת קומיקס לסרט.

מה הצורך לספר שוב את אגדות העם המודרניות הללו? אם נדכא את הנטייה הצינית לומר שמדובר במסחטת כסף ש"הולכת על בטוח" ומשחזרת את הצלחות העבר, נגיע לאחת משתי מסקנות: מצד אחד מעלה הסרט, וכל חבריו לרימייק, מחשבות על עיוות זמן וסיפור. הסרט עצמו, כבר אמרנו, דן בתוצאותיה האפשריות של התערבות על ידי מסע בזמן – והסרט כמעשה הוא בעצמו התערבות, כלומר סיפור מחדש בשינויים מסוימים של "זעמו של חאן" שנזכר לעיל, ושל הסדרה כולה. מצד שני זהו מעשה הסיפור מחדש, שימיו כימי הסיפור עצמו: הסרטים הם מדורת השבט החדשה, והמיתולוגיות והאגדות שמספרים לנו היוצרים פועלות כמו אגדות ומיתולוגיות: מעצבות את מבטנו על העולם, מסבירות לנו אותו, מתווכות לנו ערכים שתרבותנו חפצה ביקרם ומציבות לנו דוגמאות קיצון לחיקוי של התנהגות רצויה או פסולה. אמרנו כבר: מוצר התרבות הפופולרי, שאינו אלא המיתולוגיה של ימינו, מכיל בתוכו מסר. המסר הוא התרבות.

————————-

מסע בין כוכביםהאויב בתוכנו

ארה"ב, 2013

במאי: ג'יי ג'יי אברהמס

——–

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ג, 5.7.2013

 

פורסמה ב-5 ביולי 2013, ב-גיליון מטות מסעי תשע"ג - 830 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: