כולנו בובע מלכה | חיותה דויטש

גיבורים חרדים בסדרה טלוויזיונית כבר נראו על המסך. "שטיסל" החדשה שונה מכל מה שקדם לה ומסתמנת כיצירת מופת, היודעת להעמיד מראה ולהעניק פרספקטיבה. לא רק לחברה החרדית

במסעדה השכונתית הקטנה נגמרו החמוצים שאפשר לשים ליד הקיגל, אבל אסקימוסים יש ויש. בחלומו פוגש עקיבא את אמו המתה. קר לי, היא אומרת לו, סביבה אסקימוסים קפואי־שלג. האסקימוסים, כאקדחו של צ'כוב, עוד ישובו.

שלום האלמן המלמד בחיידר ובנו עקיבא מתגעגעים מאוד לאם ששנת האבל עליה זה עתה תמה. עקיבא, עלם יפה־עין שאוהב לצייר, מאתגר את החברה שבתוכה הוא חי בשל רווקותו המאוחרת, ובשל התעקשותו להתאהב באישה הלא נכונה. הזוג נפגש במקרה בגן החיות, הוא מצייר חיות בפנקסו, היא אוהבת את ציוריו. גן החיות הוא אקס־טריטוריה ג'ונגלית שבו יכולים להתרחש אירועים פורצי גבול.

כמה אכזריים הם

כוחה של יצירת מופת, ו"שטיסל" אכן פוסעת בכיוון הזה, הוא היכולת שלה להעמיד מראה ולהראות פגמים. "אבל הוא יתום", גוער שולם בבנו עקיבא הממלא מקום בתלמוד התורה אחרי שהעניש אחד מתלמידיו (גם אני, עונה לו עקיבא). מצד שני, כשנודע לשולם על הקשר בין עקיבא לאמו של הילד הוא רותח מכעס: מה אתה? גרוש? חולה? מרטיב במיטה? להתחתן עם אלמנה?! הקשר המעניין המתפתח בין האב האלמן בעצמו ובין עליזה הגרושה תקוע, יש לחשוד, לא רק בגלל געגועי האיש לאשתו המתה אלא בגלל שם המשפחה "גווילי" הרשום על דלת ביתה. גם גרושות מעדות המזרח אינן מציאה גדולה בחברה החרדית האשכנזית.

חלמתי על אסקימוסים, מספר האב לידידתו הגרושה, בעודו מאמץ ללא רשות את החלום של בנו. אתה יודע שהאסקימוסים משאירים את הזקנים שלהם למות בשלג, היא עונה. יודע, הוא אומר. לא יאומן כמה אכזריים הם הגויים האלה.

ויש גם סבתא בבית אבות, הבובֶּע מלכה שמה, ולסבתא הזו, שומו שמים, מכניסים טלוויזיה לחדר, לפי בקשתה. כשרואה בנה, שולם, את הדבר הוא מצטער צער גדול. אישה שכל ימיה גדלה בין חכמים וצדיקים תצפה בערוב חייה בזבל הזה? יש שיעור של הרב, הוא אומר, אבל כשהוא רואה כמה נחת מסבה לה הצפייה באופרת הסבון הוא שותק ולא מתעקש.

אינה נופלת לקלישאות ומספקת מבט אמין והגון על החברה המתוארת. מתוך "שטיסל"  באדיבות יס

אינה נופלת לקלישאות ומספקת מבט אמין והגון על החברה המתוארת. מתוך "שטיסל"
באדיבות יס

"את לא הולכת לשיעור של הרב?", שואלת הבובע מלכה את הרבנית, שכנתה לבית האבות. "למה שאלך", עונה הרבנית ומוסיפה קללה עסיסית. "אם אני הייתי נותנת שיעור, הוא היה בא?". בית האבות הוא תחנת החיים האחרונה שבה ממתינים למוות, תחנה משחררת, ואמיתות נסתרות פורצות אל פני השטח. אקס־טריטוריה שבה זקנות חרדיות מתחצפות לרבנים ומרשות לעצמן לצפות באדיקות בטלנובלה החביבה עליהן.

סבתא, אומר לה נכד אחר, למה שבכל זאת לא תרדי לשמוע את השיעור של הרב? בעל כורחה הולכת הסבתא לשיעור, ובאין רואים חומק הנכד לחדרה ומחבל בטלוויזיה. סצנת הסיום של הפרק, המראה את הסבתא העצובה יושבת בחשכת חדרה ובוהה באין־אונים ב"שלג" הטלוויזיוני, הוא רגע גאוני המעניק פירוש חדש למנהג האסקימוסי עם הזקנים והשלג. לא יאומן, אומר הצופה לעצמו באותם רגעים, כמה אכזריים הם הדתיים, סליחה, הגויים האלה.

זה לא הם, זה אנחנו

בעומק העניין, הסיבה שבגללה מאיימת הטלוויזיה על הנכד החרדי הפנאט אינה סדרת "היפים והאמיצים" שבה צופה הסבתא שלו בהנאה – ומוטיבים מתוכה יחזרו בהמשך – אלא העובדה שיש בה סדרות כ"שטיסל", שכוחן הוא כוחו של מעשה אמנות אמיתי – הענקת פרספקטיבה. ושתי אמירות כאן. האחת – הסדרה כדרשת מוסר: מבט חדש על שגרת החומרות, ההקפדות וההרחקות שהנכד כה רגיל אליהן עד שלא עולה על דעתו שאפשר בלעדיהן, ושהן עומדות בסתירה לא רק לצו המצפון והלב אלא גם להלכה עצמה האוסרת לגרום צער. והשנייה – מבט אירוני מפוכח על השקרים שהחברה שלנו מספרת לעצמה, על קלישאות הנאמרות כאמת. הגויים האלה. איזה אכזריים הם.

היוצרים הרחיקו עדותם. הם מספרים על ה"הם" בשכונת גאולה החרדית. לא עלינו. לא ממליצה ליפול לטעות הזו. החברה החרדית מקצינה ומחדדת יסודות שקיימים גם "אצלנו". העניין הזה עם החומרות שמתנגשות לפעמים עם אנושיות פשוטה? כן, בהחלט לא רק שם. את הדוגמאות אתם מכירים לבד.

"שטיסל" אינה נופלת לקלישאות ומספקת מבט אמין והגון על החברה המתוארת. גיבוריה נראים כמו חרדים, מדברים כמו חרדים ומתנהגים כמו חרדים. הם שוגים וצודקים לסירוגין, ככל חברה אנושית אחרת. כשאב סוטר לבנו המבוגר, הוא עושה את זה אחרי שאמר "הנני מוכן ומזומן", כמו לפני ספירת העומר, לא כהתפרצות של כעס אלא כהתפרצות של מעשה חינוכי, שנוי במחלוקת ככל שיהיה. הסצנה קומית מצד אחד, ומזעזעת מצד שני (מה עם האיסור המפורש "לפני עיוור"?). הסטירה הזו, כמו הדרשה הקבועה על הרגש שאסור לו להיכנע לשכל, היא מכעיסה, מיושנת, מצחיקה, אבל מכמירת לב בתמימותה.

חמאה מהמקרר

מאז ימי פוטיפר המצרי מקובלים אנחנו כי לחם הוא יותר מפרוסה שעליה נוטלים ידיים ומברכים המוציא. "הלחם אשר הוא אוכל" – אמרו חז"ל, זו אשתו. הבחירה לקרוא לסדרה על שם שטיסל – מסעדה מפורסמת בגאולה, ירושלים –  מלמדת בין השאר על המקום הרב שתופס האוכל בחברה המתוארת.

האוכל בסדרה הוא המקום שבו יצר גופני רשאי לתפוס מקום. הערוץ הכמעט יחיד שהחברה הדתית־חרדית מאפשרת לו להתבטא. אישה לא אומרת לבעלה אף פעם "אני אוהבת אותך" אבל כל יום כשהוא קם לתפילה היא קמה איתו ומוציאה לו את החמאה מהמקרר (נכון, לא פמיניסטי, אבל עם מטפורות – ואהבה – לא מתווכחים). שולם האלמן סועד את לבו – תרתי משמע –  אצל עליזה גווילי, האוכל הוא הדרך שלה להגיע ללבו והדרך שלו לסעוד את הלב השבור.

שנת אבל שלמה חיכו לרגע שבו מותר יהיה להשמיע מוסיקה בבית האבלים. לוחצים על מקשיו של טייפ הקסטות הישן, וצלילי "כי יקרא קן ציפור לפניך" של פרחי לונדון פורצים לחדר. לא ניתנו רגעים מוזיקליים אלא לדרוש אותם. "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו", אומרת המשנה (ברכות ה, ג), והגמרא במקום תסביר: מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות. כך, בעזרת רמז דקיק כקולו של הילד מ"פרחי", מטילים יוצרי הסדרה לפתחנו את הדיון הזה. הגמרא (ברכות לג, א) נותנת מקום גם לדעות אחרות: "כמה ידע זה לרצות את קונו", אמר האמורא הבבלי רבה על תפילת תלמידו, "אתה חסת על קן ציפור, חוס ורחם עלינו". אם כן, מחלוקת היא לא רק בין החכמים אלא גם בין עקיבא לשולם אביו. שכל שגובר על רגש, או רגש שגובר על שכל. אכזריות או רחמים. סטירת לחי או בננית. אסקימוסים קופאים למוות או יפים ואמיצים.

הבובֶּע מלכה היא אנחנו. יש לנו דעה מוצקה על עצמנו כיפים ואמיצים, על אחרים שאינם. אנחנו לא אוהבים שמנתקים לנו את החשמל ומונעים מאיתנו את האפשרות ליצור אמנות או לצרוך אותה. שטיסל היא דוגמה נפלאה לדור הבא, לקומה הבאה, של היצירה הדתית בפריים־טיים הישראלי. "שטיסל", כתבו עליה באתר וואלה, "מרחפת כמה סנטימטרים מעל לישראליות הארצית היומיומית, מעל לטוקבקים, מעל למהדורות החדשות, מעל לוויכוחי דת ומדינה, מעל לקרעים".

 ———

שטיסל

אורי אלון ויהונתן אינדורסקי 
(יוצרי הסדרה והתסריטאים)

יס הו, מוצאי שבת, 22:15 

———

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ג, 5.7.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביולי 2013, ב-גיליון מטות מסעי תשע"ג - 830, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ואם כבר האוכל בסדרה .
    מעולם כריך מלחם אחיד עם מיונז וחמוצים (או שמה עגבניות ) לא היה נראה טעים כל כך .
    שלא לדבר עם הפרוסה עם הסרדינים,על צלחת הצולענט וכמובן כמובן הקיגעל (אולי קוגעל?) עם החמוצים .
    (על הפתיתים עם הסלט הייתי מוותר ..)

  2. חילונית גמורה

    איזו ביקורת מרתקת ונהדרת. תענוג לקרוא.

  3. חרדית גמורה

    סליחה, אבל הסדרה ממש לא משקפת את הציבור החרדי. היא נופלת בהחלט לקלישאות. ומנסה לתאר את הציבור החרדי בעין חילונית ולא בהצלחה יתרה. מה שמוכיח פעם אחר פעם שמי שלא טעם לעולם יבין. העולם הרוחני שלנו לא מסתכם בחיפוש בחורות ובהתאהבות. אצלנו אהבה היא הרבה יותר אינטימית והרבה יותר נבנית. ברוחניות אנו חווים הרבה יותר וככל שהעושר הרוחני יותר, כך אנו טועמים את טעם החיים, את הריגוש. חבל שיוצרי הסדרה לא משכילים להבין זאת. והם מלעיטים את הצופים בסיפורים הזויים ומנותקים כמו רוחמי וחנינא, וליבי שזורמת בראש חוצות עם עקיבא. והדס עם עקיבא. את מנוחה שנוגעת בגבר זר. אם הייתם מציגים הידרדרות רוחנית או בעיה נפשית מילא. אבל אתם מציגים את האנשים הכי שמרנים עושים מעשים מוקצנים להם ולמסגרתם בשלוות נפש. נו, כבר אמרנו, זר לא יבין… אבל לפחות לא ללכלך… אנחנו לא רק הרבה יותר טובים מזה. אנחנו הרבה יותר אחרים מזה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: