בן שמונה מאות וחמישים | יעקב לאטס

ספר התורה העתיק ביותר בעולם התגלה באקראי בבולוניה שבאיטליה. על תעלומת הספר ועל דרך כתיבתו השונה מכללי הכתיבה שקבע הרמב"ם

אינדיאנה ג‘ונס לא יכול היה לקוות לתגלית טובה יותר. בספריית האוניברסיטה של בולוניה שבאיטליה החלו לעסוק לפני זמן מה בקִטלוּג וארגון מחדש של אוסף כתבי היד העבריים. אוסף זה עשיר במיוחד ומוכר לחוקרים, וכולל בין היתר כתב יד עברי מאויר ומרהיב מן המאה ה־15 של הקודקס של אבן סינא, ספר הרפואה החשוב והנלמד ביותר במרוצת ימי הביניים.

האוסף כבר קוטלג בזמנו בסוף המאה ה־19, אולם קטלוג זה התגלה כלא מדויק בלשון המעטה. ספר תורה, שסומן בקטלוג הישן כמגילה מספר 2, תואר כספר תורה רגיל, “כתוב בסגנון איטלקי בכתיבה מוזרה ומעט מרושלת“. מחבר הקטלוג שיער כי כתיבתו התבצעה ככל הנראה במאה ה־17. גם החוקר אברהם ברלינר ראה את אותו ספר תורה, אולם לא תיארך אותו כלל ורק ציין שסגנון כתיבתו אינו איטלקי אלא מזרחי.

אותיות וסימנים האסורים על פי ההלכה. פרופ' פיראני וספר התורה העתיק

אותיות וסימנים האסורים על פי ההלכה. פרופ' פיראני וספר התורה העתיק

המצחף והמגילה

מי שיזם את עריכת הקטלוג החדש הוא פרופ' מאורו פיראני, מומחה לפליאוגרפיה, המדע שעוסק בסגנונות כתיבה ובצורת כתיבת האותיות. פיראני כבר גילה בארכיונים ברחבי איטליה אלפי דפים של ספרים עבריים נדירים שבתקופות עתיקות נעשה בהם שימוש חוזר ככריכות של קובצי מסמכים של נוטריונים. דפים כאלה, מפוזרים וקטועים, נמצאו בכמות עצומה, ולא בכדי כונה אוסף זה "הגניזה האיטלקית". סיפורן של הכריכות מרתק בפני עצמו.

בעידן המעבר מספר כתוב יד לספר מודפס, מעבר שהתרחש כידוע מסוף המאה ה־15 ואילך, נותרו אלפי כרכים עשויים קלף יקר ערך שלא היה בהם עניין כיוון שהיה זול הרבה יותר להשיג את הספר המודפס. כתוצאה מכך מכרו אז את הקלף לפי משקל כדי שיעשו בו שימוש חוזר כחומר לכריכת מסמכים. כך הגיעו אלינו דפים שבהם גרסאות בלתי ידועות של התוספתא ושל התלמודים, קטעי שירה ועוד. פרופ' פיראני הקדיש את מרצו לפענוח חלק מכתבי היד הללו ולאחר מכן גם לפרסום מקורות חשובים אלה, ועל מפעל זה עומד פיראני בימים אלה ממש לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

בבואו לערוך מחדש את קטלוג הספרייה, פיראני שם לב שספר התורה הנזכר נכתב בסגנון שונה מן הרגיל ולא על פי הכללים המקובלים, והתופעה עוררה את חשדו. הוא הרגיש כי הכתיבה איננה איטלקית בת המאה ה־17 אלא הרבה יותר עתיקה ומקורה מן המזרח, אולי אפילו בסגנון בבלי. פיראני התקשר עם מומחים אחרים לפליאוגרפיה עברית, ואלה אישרו את חששותיו. כולם הסכימו שהסגנון שייך ככל הנראה לשלהי המאה ה־12 או תחילת המאה ה־13 ומקורו מן המזרח. כדי לוודא את ההערכה הוחלט לבחון את "גילו הביולוגי" של הספר במעבדות כימיות באמצעות פחמן 14. נערכו שתי בדיקות, אחת באיטליה והשנייה בארצות הברית, ושתיהן קבעו כי הספר נכתב בין השנים 1155 ל־1225. ובכן, מדובר אפוא בספר תורה בן 850 שנה, העתיק ביותר שהגיע עד אלינו בצורה של מגילה ולא כספר עשוי דפים (קודקס או מצחף).

יש לזכור כי כתר ארם צובה המפורסם אמנם נכתב במאה ה־10, ולכן הוא עתיק יותר, אבל הוא איננו מגילה אלא מצחף, ואיננו מיועד לקריאה בציבור בבתי הכנסת. בנוסף, כתר ארם צובה כלל במקורו את כל ספרי התנ"ך ולא רק את חמשת החומשים, ובתוכו צוין הניקוד על פי המסורה.

בתקופות העתיקות הספרים היו עשויים יריעות עור תפורות יחד, כמו ספרי התורה של ימינו, ורק במהלך מאות השנים הראשונות שלאחר הספירה הומצא ואומץ, ככל הנראה ברומא, הקודקס, הלא הוא קבוצת דפים כתובים משני הצדדים ותפורים יחד רק בצד אחד.

רק במאה הרביעית המצחף הצליח לדחוק את מקומה של המגילה. יתרונותיו של המצחף על פני המגילה ברורים. כיוון שבקודקס, בניגוד למגילה, ניתן לכתוב בשני צידי הדף, ניצול השטח כפול, והחיסכון בקלף יקר הערך ניכר. בנוסף לזה מגילה יש לגלול כדי להמשיך בקריאה, ולעומת זאת במצחף ניתן להגיע בקלות לכל מקום בדפדוף. כאשר לוקחים בחשבון שהקודקס מתבלה פחות ומחזיק יותר זמן, ועלותו נמוכה מזו של המגילה, מובן איך במרוצת הזמן מקומה של המגילה נדחק הצידה. בתחילת ימי הביניים התנהל פולמוס חריף עם הקראים, כיוון שאלה התירו את קריאת הפרשה בציבור מתוך חומש שהוא מצחף ולא מתוך מגילה, לעומת היהודים הרבניים שהתנגדו לה.

ללא התגים

הספר שנתגלה בבולוניה לא נכתב על פי כללי הכתיבה שהרמב"ם קבע במאה ה־12, ומופיעים בו אותיות וסימנים בלתי רגילים או אפילו אסורים על פי ההלכה, כגון עיטורים מיוחדים על האותיות. לדוגמה, לעתים ולא באופן קבוע מופיעים תגים על האותיות פ"א (ופ"א סופית) ומ"ם, וגם על הקו הראשון של האות עי"ן. לעומת זאת, חסרים התגים הרגילים המעטרים דרך כלל את האותיות שעטנ"ז ג"ץ. הספר, הכתוב בסגנון מפואר, עשוי מקלף של עור כבש, אורכו 36 מטרים וגבהו 64 סנטימטרים, והוא כולל 198 עמודות בנות 48 שורות כל אחת. הספר נכתב אמנם לפי שיטת בי"ה שמ"ו, אבל לא לפי "ווי העמודים", וגם לא מופיעות בו האותיות הקטנות המיוחדות כגון האלף של ויקרא.

לא ברור איך הספר הגיע לבולוניה. לפי פיראני ייתכן שלפני שהגיע לספריית האוניברסיטה שכן במנזר נוצרי, כיון שבימי הביניים היו אלה מרכזי התרבות של התקופה, והנזירים אספו כתבי יד עבריים רבים. ערכו של הספר לא יסולא בפז, והנהלת הספרייה האוניברסיטאית מתכוונת לשמר אותו בצורה נאותה, לצלם אותו ולהעלות את הצילומים לאינטרנט בגרסה דיגיטלית.

הספר מעורר שאלות רבות שרק מחקר עתידי יוכל למצוא עבורן תשובות. למשל: האם באמת מקורו מבבל? מתי הגיע לאיטליה? מה היה סגנון הכתיבה של ספרי התורה הנפוץ בבבל? אם הספר אכן שייך למאה ה־13, אולי הדבר מאשש את אגדת ארבעת השבויים, הסיפור על ארבעה תלמידי חכמים שבאותם ימים ממש היגרו מבבל לאירופה ונשבו בים? הנה חומר לפרק הבא של אינדיאנה ג'ונס.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ג, 5.7.2013

פורסמה ב-5 ביולי 2013, ב-גיליון מטות מסעי תשע"ג - 830 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: