שירות עצמי | ניר מן

כל מסכת פעילותו של אהוד ברק מצטיירת בספרו החדש של כספית כרצף של תככים חסרי מעצורים בשירות האגו הפרטי. יחי החתרן הבלתי נלאה החדש 

חמקן

אהוד ברק, הסיפור האמיתי

בן כספית

כנרת, זמורה־ביתן, תשע"ג, 463 עמ'

ספרו החדש של בן כספית על אהוד ברק נועד לבעלי קיבה חזקה. סאת הקבס והגועל שהוא מעורר בקורא עלולה להפוך גם את בני מעיהם של יורדי ים למודי סערות. בפתח הדבר מכה כספית על חטא תמיכתו משכבר הימים בברק, ומגדיר את הוצאת הספר הנוכחי כעבודות לשירות הציבור שהשית על עצמו בגין חלקו בספרים ששירתו בעבר את ברק. הספר כתוב היטב וערוך מצוין (רמי רוטהולץ). חבל רק שהמקף השגוי (מחבר במקום מפריד) בכותרות המשנה של הפרקים מקלקל את השורה.

כספית מסרטט את דמותו של ברק כהתגלמות הטומאה הפוליטית ("מניפולטור אלים"), ושולח רמיזות מחשידות לא פשוטות לעסקאותיו הביטחוניות (אישור הפקת הגז לערפאת, מטוס הפלקון לסין, ניסיון ההשתלטות המצרי על "פרטנר", אחזקת מניות ב"סיאלום"). "ברק הוא הסמל המובהק ביותר לקלקול שחל בצמרת הישראלית, לבלבול היוצרות בין הטובה האישית ללאומית, לשאפתנות חסרת המעצורים והבלמים", כותב כספית. "גם בצבא, גם על מדים, ברק היה פוליטיקאי. פוליטיקאי במובן של מניפולציות, של פילוס דרך, של תככים וקומבינות, לא בהכרח במובן של משרת ציבור. ברק לא נברא כדי לשרת ציבור. הוא נברא לשרת את עצמו". לצד אִזכור חקירת חשדות השחיתות בפרשת העמותות של ברק ב־1999 ופרשת פירמידת החברות שהעביר לבנותיו ב־2007, מצוטטת מפרוטוקול הקבינט האשמה חסרת תקדים שהטיח אולמרט בברק: "אתה מפר כל הסכם […] בחתרנות, במניפולציות ובהדלפות, כולל הדלפות של העניינים הרגישים ביותר והמכריעים ביותר".

רגישות חולנית לתקשורת

שם הספר, "חמקן", מתכתב עם הכינוי שדבק בברק – "אהוד ברח". זכויות היוצרים שמורות אמנם לצחי הנגבי שקרא כך לברק מעל דוכן הכנסת (בעקבות פרשת צאלים ב'), אולם השתרשותו המהירה של הכינוי נזקפת לחובת ברק עצמו שנתפס כברחן סדרתי מאחריות למחדליו וכמי שמפיל את תיקי כישלונותיו על אחרים. הספר מתמקד בתִפקודו של ברק בשנים 2009–2011 ובעיקר ב"פרשת הרפז", שטרם באה לכלל סיום.

הציר המרכזי בספר נסב על המלחמה שאסר ברק נגד הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, בגלל קנאתו האובססיבית במי שנתפס כ"מר ביטחון" אהוב הציבור. ברק לא הפנים כי האיבה הציבורית כלפיו נבעה מאורח חייו, מיהירותו, מזחיחותו, מאטימותו, מבגידתו בבוחריו ומהתעמרותו בחברי מפלגתו, כותב כספית. ברק היה משוכנע שהחסם שמפריע לו להמריא הוא גבי אשכנזי. בניסיון לסילוק ה"חסם" הוטל על יוני קורן, ראש המטה של ברק, למרר את חיי אשכנזי באמצעות עלבונות, השפלות, לכלוכים והשמצות. קורן ("הז'לובּ") מתואר כַּבולדוג המשולח של אדונו לִדְבר דורסנוּת, שמילא בצייתנות פבלובית את פקודותיו.

כספית מגולל את פרטי הפרטים בהקדחת הבחישות הנפתלות והעקלקלות של ברק וקורן. הוא דש בהדלפות של ברק ועוזריו שנועדו לרומם ולקלס אותו ואת גדולתו. לאורך הספר מתאר כספית את רגישותו החולנית של ברק לכל פיפס תקשורתי כתסביך רדיפה קונספירטיבי, מה שמזכיר את הדלפותיה המתלחששות של בובת ברק ב"חרצופים" מנוחתם עדן, המציצה מאחורי כיסאו של דן שילון המגיש הכול־יכול דאז.

סוגיית מינוי הרמטכ"ל ה־20 עומדת במרכזה של פרשת מסמך הרפז. כספית סוקר את השתלשלות מעלליו של ברק בסאגה המחפירה הזאת, את אפסות מעורבותו של נתניהו, את השחצנות העבריינית של יואב גלנט ואת "תעלומת" מחברו של "מסמך הרפז". הקורא הנבון לא מתקשה להבין לעבר מי מופנית האצבע המאשימה – מי נמצא דובר שקר בבדיקות הפוליגרף, זיכרונו הסלקטיבי של מי "בגד בו" במהלך העדויות למבקר המדינה, מי הם עיתונאי החצר של ברק, מה חלקו של לינדנשטראוס ומדוע לא נחקרה שבירת כונן ההקלטות הקשיח בלשכת ברק.

פרק נכבד מוקדש לנושא המינויים בצה"ל. ברק דחה את מינוים של בכירי הצמרת הצבאית (סגן הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ומאות בכירים נוספים) כדי ללחוץ על אשכנזי להישמע לתכתיבים התמוהים להעניק דרגות אלוף למקורביו (הרצוג, דנגוט). קצינים מוערכים ומועמדים ראויים הודחו או נדחו רק משום שסירבו לשרת את גחמותיו של ברק (ראש מפא"ת, היועץ הכספי, מבקר מערכת הביטחון, מפקד גל"ץ). במקומם מונו אנשים החייבים לברק את תפקידם גם אם היו פחות מתאימים במקרה הטוב, וחסרי כישורים במקרה הרע. נדמה כי בביזוי מערכת המשפט הצבאית עם מינויו השערורייתי של דני עפרוני לפרקליט הצבאי הראשי חצה ברק את שיאי הציניות שזרע בדרכו.

בספר לא הודגשה נקודת השבר המשמעותית ביותר באובדן האמון במנהיגותו של ברק. כאשר הטיח ברק בפני המטה הכללי את האשמת ה"פוטש" ("ניסיון לא לגיטימי שנעשה על־ידי מספר קצינים בכירים לעצור את תהליך מינוי הרמטכ"ל"), הסתובב על עקביו והסתלק מהמקום – נשמטה אמינות מנהיגותו. שר ביטחון שמאשים "קצינים בכירים" בהפרת מרות הדרג המדיני הממונה מצֻווה להעמידם לדין בו־ברגע. נסיגתו מהמקום ללא נקיטת צעד מנהיגותי נחרץ מתפרשת במקרה הסלחני כהודאה בחולשתו. בעיניים מחמירות יותר זה מצטייר הרבה יותר גרוע.

מכונת יחצ"נות משומנת. אהוד ברק  צילום: ראובן קסטרו

מכונת יחצ"נות משומנת. אהוד ברק
צילום: ראובן קסטרו

לא מצביא

בספר נמתחת ביקורת על גרירת הרגליים של ברק ואשכנזי לפני מבצע "עופרת יצוקה" (ה"תהדיות"), על נרפוּת המבצע ועל התגובה התבוסתנית לירי הקסאמים מיד בסיומו. עוד מצוינות ההסתבכות האומללה בפרשת המרמרה וההתקפלות הישראלית אחרי מבצע "עמוד ענן". מאז עריקת ברק ממפלגת העבודה והקמת מפלגת "עצמאות" הוא הפך, למעשה, לעושה דברו של נתניהו ולמי שתלוי בחסדיו. כשנוכח באבדן רסיסי התמיכה האחרונים חסך מעצמו ברק את ההתבזוּת והודיע על פרישתו.

כספית, העיתונאי הפוליטי, טועה כשהוא מכתיר את ברק כ"מצביא". לברק הייתה מכונת יחצ"נות משומנת שניסתה למכור לציבור את תדמית "המצביא" במודל השיווקי של החתול במגפיים ("כולם אומרים"), אבל במבחן התוצאה העם לא קנה את הסחורה. ברק פיקד על סיירת מטכ"ל במבצעי קומנדו מיקרו־טקטיים מוצלחים, אבל הוא לא נתפס כמפקד מרשים במלחמה כוללת – לא כמג"ד במלחמת יום הכיפורים ובוודאי שלא כסגן מפקד הגיס בסולטן־יעקב במלחמת לבנון הראשונה.

יגאל אלון, דיין, רבין ושרון קנו את תהילתם על בסיס הישגיהם הפיקודיים במלחמות ישראל. ברק מעולם לא היה בליגה שלהם. יתרה מזאת, אלון, רבין, דיין ושרון זכו להערצה ציבורית גורפת (דיין איבד אותה במלחמת יום הכיפורים ושרון במלחמת לבנון הראשונה) שתורגמה לבסיס תמיכה אלקטורלי מוצק. תמיד היה להם גרעין נאמנים שרופים ששכב למענם על הגדרות ולָחם את מלחמותיהם.

את ברק הציבור הרחב לא העריץ, נהפוך הוא. ברק בגד במיטב נאמניו שהתאבדו למענו מבלי להניד עפעף. בכירי שותפיו במערכות חייו נוטרים לו טינה אישית לאחר שפגע בהם בסינדרום עקרביותו הכרוני. כל פעם מחדש קם גל פראיירים חדש עד שאזלה חולייתו ולא נותרה אלא חצר ביזנטינית של אינטרסנטים מְשוּטים (שהושלכו אף הם לכלבים בשנייה שברק לא נזקק לשירותיהם).

ברק לקה קשות במינוי בעלי תפקידים בכלל, ובבניית לשכתו בפרט. מעבר לפרשנויות הפסיכולוגיסטיות בדבר פרנואידיות פתולוגית וחשדנות כפייתית מתבלטת הבעייתיות המובנית שלו בהיעדר עבודת מטה סדורה. נדמה כי השוואה פשוטה בין סביבתו הקרובה של בן־גוריון (נבון, פרס, דיין, טדי קולק) למקורבי ברק (קורן, סרי, שמחון, שירי ויצמן) מבארת בלי אומר את הפער התהומי בכישרון המנהיגות ובתוצאותיו.

אבק היסטורי

כספית מפרט עד זרא את ההתנהגות הכוחנית של ברק וחבר סריסיו, את תרבות הספינים השקריים, הדיס־אינפורמציה, ההשפלות האישיות, רדיפת הבצע והגינונים הנובורישיים. עם זאת, בבחינת פועלו של ברק לא נודעת חשיבות רבה מדי לפרופיל האישיותי שלו, בין אם היה טיפוס שנוא למהדרין או סתם אנטיפת ("לא סחבק", במילותיו). ההיסטוריה שופטת על מעשים ומחדלים, ולא על מעלות תרומיות דגולות.

הציפיות הגרנדיוזיות שיצר ברק ("בוקר של יום חדש") העצימו את תחושת האכזבה מהאיש, במיוחד על רקע ההזדמנות השנייה שקיבל והִשחית. ברק ייבחן בבוא המועד על הרגליים הקרות שתפס ברגע האמת מול חאפז אסד, על הנסיגה המבוהלת מלבנון ועל ניהול המו"ם הכושל עם הפלשתינים שדִרדר את האזור לאינתיפאדה השנייה. בהיסטוריה נרשם ברק כראש הממשלה שתקופת כהונתו הייתה הקצרה ביותר ב־65 שנות המדינה.

הדחתו המטאורית מראשות הממשלה, התרסקות מפלגת העבודה בהנהגתו לשפל ההיסטורי בתולדותיה וסילוקו מהבמה הפוליטית בבחירות 2013 נבעו מהמיאוס הציבורי כלפיו. מיאוס זה לא נוצר בגלל ביקורת על תפיסותיו ביחס לבניין הכוח של צה"ל, מדיניות הרכש או הלבנת המאחזים ביהודה ושומרון. המיאוס נוצר בגלל מהלכיו הפוליטיים (הפרת התחייבותו הפומבית ללכת לאופוזיציה, התנכרותו להבטחותיו המדיניות, עריקתו מ"העבודה"); בגלל העדפת ענייניו האישיים על פני השיקולים האסטרטגיים (תקיפת הכור בסוריה, רפיסוּת "עופרת יצוקה" והפיאסקו של "עמוד ענן"); ובעיקר בגלל תכונותיו האישיות והתנהגותו (הבריחה מהמפולת שהשאיר וה"עשייה לעצמו", הראוותנות המופגנת במגדלי אקירוב, סוויטת המלון בפאריז, פרשת טאורוס של אשתו ונטישתה בפרשת העובדת הלא חוקית בביתם).

הציבור שופט אותו כעת על האדמה החרוכה שהותיר אחריו, אבל ספק רב אם ההיסטוריה תתעניין בו בכלל. אחרי כל הרעש והצלצולים הוא פשוט לא חתום על שום מהלך שהשפיע על ההיסטוריה, וייזכר כעוד פוליטיקאי שלא התעלה למדרגת מדינאי. למרבה האירוניה, חרף הביקורת הנוקבת על מלחמת לבנון השנייה, ההיסטוריה תזכור את עמיר פרץ כשר ביטחון שהנחית מהלומה מוחצת על החיזבאללה הנוצר מאז את אִשו. התוצאות אחרי "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" היו שונות, כידוע. למותר לציין שאולמרט נחקק בזיכרון ההיסטורי כמי שתקף את הכור הגרעיני בסוריה, חרף התנגדות שר הביטחון ברק למבצע בדיוני הקבינט.

קרוב לוודאי שחרף גילו המתקדם מפנטז ברק האמביציוזי על שיבה לזירה הפוליטית לפני דעיכתו במרֵרת השקיעה. התחקיר המושקע של כספית מציב בפני הציבור התרעה חמורה מפני האיש ומסוּכנוּת הליכותיו. הספר אינו בחזקת כתב אזהרה בלבד, אלא צו גיוס נגד הנורמות המשחיתות של שעבוד המערכת הממלכתית לגחמות אישיות נפסדות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ג, 28.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 ביוני 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון פינחס תשע"ג - 829, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אישית אני חושב שהוא בן אדם מבריק , אסור לו להיות בתפקיד המנהיג , אבל כן הייתי רוצה אותו ליד כל ראש ממשלה , נקודה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: