שילם בזמן. מגיע צל"ש | ליאור אנגלמן

סיפור 

 מכלוף הקטן אמנם לא היה קטן, אבל המכולת שלו הייתה קטנה וצפופה, והיה בה ריח שיש רק במכולת קטנה, הריח שנוצר מקרבת היתר שבין לחמניות הבוקר הטריות ועוגות הקינמון האישיות לבין שתי הצנצנות הגדולות שבתוכן נכבשים מלפפונים וזיתים. אל בליל ריחות המאפה, הקינמון והכבושים הצטרפו ניחוחות שיירי תבלינים שנשפכו על הרצפה בזמן שמכלוף ניסה להכניסם לתוך השקיות בעזרת כף מתכת קטנה. גם שאריות החלב בגיגיות הפלסטיק הגדולות תרמו מחמצמצותן למחול הבשומת הנישא באוויר, ובערבי שבתות היה ריח גן העדן של החלות נאבק בריח הגיהינום של הדגים המלוחים, ולעולם יצאו חלות השבת כשריחן על העליונה.

א

את החשבונות היה מכלוף הקטן מנהל על גזרי נייר בעזרת עיפרון, מתכחש למציאותה של קופה רושמת בעולם, ואת העיפרון הקטוּם הניח דרך קבע מאחורי אוזנו, כחנווני שלא השלים עם מקצועו ומבקש להיות נגר. את הכסף היה מכניס לתוך מגרה בלי תאים שבתוכה שימשו בערבוביה מטבעות ושטרות בצבעים שונים. במטבעות השתמש כעודף רק ללקוחות מבוגרים. לילדים היה מחזיר עודף במסטיקים עגולים. ליד המסטיקים היה המשקל הישן, שבצדו האחד נשקלה הסחורה ובצדו האחר הונחו משקולות במידות שונות עשויות ברזל. מקרר הארטיקים שעמד בפתח המכולת היה ישן ומטרטר, ובתוכו שלגונים מוכי הפסקות חשמל, שנזלה צורתם ובכל זאת לא נמס מחירם.

מעולם לא היה מכלוף הקטן יושב או עומד במקום אחד. הוא ארגן סחורה והזמין מוצרים, ולאורך כל הבוקר היה מסדר את העיתונים. כשתמה המלאכה היה מתפנה למחברת החשבונות, שהייתה עבה כעוביו של ספר, מפני שרוב הלקוחות קנו בהקפה. מכלוף היה עובר על המחברת שוב ושוב, מתקן סְפרוֹת שעלה בהן ספק, מחשב מפעם לפעם מחדש את חובם של הלקוחות, ואחת לחודש היה מתקשר להזכיר לשלם לפני שיתפחו החובות. כשהיה מארגן ומסדר לא היה ניתן לראות בו שמשהו אינו כשורה, אבל כשהיה מדפדף במחברת שלו ואוחז בעיפרון, היה ניכר שהעיפרון אחוז בין אגודל ידו הימנית לבין הקמיצה. ביניהם היה חלל גדול. האצבע המורה הייתה חסרה, והאמה הסתיימה אחרי הפרק הראשון שלה.

באזכרה למכלוף הקטן שנערכת מדי שנה בשכונה מספרים שאף שהיה בהול על ממונו, את מרבית חובותיו לא היה גובה לבסוף. כשהגיע מועד הפירעון ואיתו הגיע למכולת בעל חוב קְשה יום שלִבו כבד עליו מצער התשלום, היה מכלוף משים עצמו כאילו אינו מוצא את מחברת החובות, ואומר לו, “אין דבר, תן משהו על החשבון“, ואחר כך מוחק בעזרת התשלום הקטן את החשבון הגדול. אולי הפריזו המְספרים, כדרכם של דוברים באזכרות, שהופכים מעשי אדם לאחר מותו למעשי ניסים, אבל זרע של אמת היה בכל הסיפורים.

מצלמות אבטחה לא היו במכולת של מכלוף, ובכלל עוד לא באו לעולם בימי ילדותו של אייל, אבל אשתו, לבנה, הייתה גם הייתה, ויש אומרים שזה היה עיקר תפקידה. מעולם לא נראתה לבנה מסדרת סחורה, ממדי גופה בקושי אפשרו לה ללכת בין המדפים הצפופים. גם ליד מגרת התשלום לא הייתה מצויה בדרך כלל. רק כאשר נעדר מכלוף הקטן מן המכולת הייתה לבנה מקבלת תשלום ורושמת במחברת. ברוב שעות היום הייתה יושבת על כיסא רחב שחלש ממקומו על רוב שטחה של המכולת, ומשם הייתה מנחה את הלקוחות, “אטריות יש במדף האמצעי מימין. לא שם. ליד הפתיתים, כן, כן, שם. אבקת אפייה נגמרה לנו. תבוא מחר. מכלוף יזמין“. היא הייתה היחידה שקראה לו “מכלוף“, ולא “מכלוף הקטן“, אולי כדי שלא יחשבו שהתואר ניתן לו כדי להבחין בינו לבינה. מכיסאה הנחתה את הלקוחות וממנו עקבה אחרי תנועות חשודות. ילד שהיה משתהה זמן רב מדי במקום שנסתר מעיניה, היה מעורר את חשדהּ וגורם לה ללחוש למכלוף הקטן, “לך תראה שם, הילד עם החולצה הכחולה“.

ב

אם היה החשד מתממש, היה מגלה הילד שמידת הרחמים במכולת שמורה אך ורק לאנשים קשי יום ישרים; על ראשם של הגנבים ניתכת בזעם מידת הדין. לבנה הייתה תופסת את ידיו של הילד בחוזקה וצועקת עליו, בין שהיו לקוחות במכולת באותה שעה ובין שהייתה ריקה. פניו של הילד היו מלבינים ופניה של לבנה מאדימים. הצעקות היו נישאות בשפת האם שלה, מפני שידעה שממילא עבריין שנתפס אינו מאזין לדברי התוכחה וכל שנותר הוא להטיל עליו אימה ויראה, ובמרוקאית האימה מזומנת יותר. אחר כך היה מגלה הילד שגם ממכלוף הקטן לא תבוא לו הישועה. גם הוא היה צועק, ובעברית, ומבטיח לילד שאביו יֵדע.

לפעמים היה מכלוף הקטן חותם את מסכת הצעקות שלו ושל אשתו בסטירה, ולפעמים, כשלא היו עוד לקוחות במכולת, היה לוקח את הילד אחרי הסטירה בידו, מחייב אותו לשבת על כיסא למולו ומכאיב לו בשקט בדברי תוכחה, “במרוקו היינו משפחה של עניים מרודים, אתה שומע? אל תוריד ת‘ראש עכשיו. ס‘תכל עליי. לחם לא היה מספיק בבית. לא מְדבר איתך על שוקולד. על לחם אני מדבר, כן? גם כסף לַבּית־ספר לא היה לאבא שלי. בגיל שלך הייתי קם מוקדם בבוקר והולך לעבוד. במה? במה שיש. בסוף היום הייתי מביא הכול לאבא שלי. אבל היו ימים בלי מזל. ימים שנגמרו ולא היה לי מה להביא כי לא הרווחתי כלום, לפעמים גם רימו אותי, הנבלות. וידעתי שאם אבוא הביתה ככה, בלי כלום, אבא שלי ישתגע. ואתה לא מדמיין איך היה אבא שלי כשהיה משתגע. אבל לא חשבתי לרגע לגנוב. מגויים לא גנבתי, אתה מבין? מגויים. ומה אתה חושב, אצל לבנה זה היה אחרת? תשאל אותה! מה אתה חושב, שבגלל שהיא קצת מלאה עכשיו אתה יודע עליה משהו? אז אני יגיד לך, לבנה קצת מלאה עכשיו בשביל כל השנים שהייתה ריקה. בשביל לחם לא גנבנו, ואתה גונב לי מיהודי? ומה אתה גונב, ממתקים? תרים ת‘ראש, אמרתי לך. ס‘תכל אלי. כן, ככה. אתה רעב? אין לך כסף? הנה, תיקח!“, היה מכלוף אומר ותוחב לידי הילד את השוקולד שחמד, “תיקח, אני אומר לך, בחינם תיקח, תבוא אל מכלוף הקטן, תגיד, ‘אני רעב, אין לי אוכל בבית‘, מכלוף ייתן לך מהצלחת שלו. אה, אתה מתבייש לקחת? לא, אל תחזיר לי. תיקח, תיקח! לא ממתנות אתה צריך להתבייש, אתה שומע? כשהייתי ילד גם אני קיבלתי נדבות, מה אתה חושב? לא היה בגד אחד שלבשתי ראשון. הכול מאחרים. לפעמים בבגדים שלי עוד נשאר ריח של ילדים שלבשו אותו קודם, ותאמין לי, לא לכולם היה ריח נעים. אבל לבשתי אותם, הייתה לי בררה? נתנו, אז לקחתי, וגם אתה, אתה לא תעז להשאיר פה את השוקולד“. בשלב זה כבר ליווה מכלוף הקטן את הקול המתגבר בתנועת יד מאיימת של שלוש אצבעות וחצי, “אתה תיקח, תקשיב לי טוב. תיקח ותצא. יא פרחח“.

את רוב הקניות עשו הוריו של אייל אצל מכלוף הקטן. פה ושם התחילו מרכולים גדולים וזולים להיפתח, אבל הוריו התעקשו לשמור אמונים למכולת של מכלוף. מחברת החובות בוודאי פיתתה את מידת החסכנות של אבא של אייל, אבל שמירת האמונים הייתה קשורה לחוב גדול מן העבר.

“מכלוף הקטן הציל לאבא את החיים במלחמת יום הכיפורים“, סיפרה פעם אמא של אייל לילדיה את מה שאבא של אייל מעולם לא סיפר. “אבא היה קצין צעיר. מכלוף היה מילואימניק, כמעט בן ארבעים. הוא הציל אותו שם, באזור תעלת סואץ. זה עלה לו באצבע וחצי שנשארו ליד התעלה וסיימו לו את המלחמה“. היא הזכירה משהו על רימון ונִצרה ויותר מזה היא לא סיפרה. אולי כי בעצמה לא ידעה את הפרטים, ואולי מפני שהסיפור השלם לא עושה חסד עם בעלה.

מכלוף הקטן סמך על אייל אף על פי שעדיין לא חגג יום הולדת אחת־עשרה. אייל לא ידע אם האמון שהוא נותן בו קשור לסיפור ההוא מהמלחמה. מכלוף הקטן לא אמר על כך מילה, הוא רק אמר לאייל שהוא הילד היחיד שהוא משאיר לבד במכולת מדי פעם. היה זה בימים שלבנה לא הגיעה למכולת, ומכלוף הקטן נשאר לבד. לפעמים היה חייב לצאת לכמה דקות, בדרך כלל לבנק, שאליו היה מוליך פעמיים ביום את הפדיון מחשש גנבים, ואל השירותים שבבנק היה הולך, כשאר בעלי החנויות הקטנות, כי הם היו היחידים בסביבה וכמעט נקיים. לפעמים היה מתקשר לביתו של אייל לשאול אם הילד הקטן יכול לבוא לשמור לו קצת. אייל היה משגיח על המכולת ואומר ללקוחות שמכלוף עוד מעט יחזור, ולפעמים, כשהיה לקוח מוכָּר לאייל לוקח מוצרים מועטים, היה אייל רושם בסוף ספר החשבונות מה לקח, ואחר כך היה מכלוף הקטן מתרגם את המוצרים לשפת המספרים. אבל בדרך כלל היה אייל ממתין במכולת לבדו, כי מכלוף היה יוצא ממנה בשעות שוממות.

אייל מעולם לא גנב דבר, לא כאשר לבנה הייתה יושבת על כיסא התצפית שלה ולא כאשר הופקדה אחריות המכולת בידיו. נוכחותה של לבנה העלימה ממנו כל תאווה, אבל כשהיה שם לבדו היו הממתקים משחקים לו בכפתורי החשק. המרמלדה והחלבה שמכלוף הקטן היה מוכר לפי משקל רמזו לאייל שחסרונה של חתיכה קטנה לא יהא מורגש. גם הוופלים, השוקולדים והארטיקים הנמסים הצטרפו למחול הפיתויים, ויותר מכולם קרצו לו סוכריות הקפה, אבל הוא עמד בגבורה ולא התפתה. רק הסתכל, השתוקק והריח. כשמכלוף חזר התברר שהאיפוק משתלם, וגמולו היה קרמבו בחורף וארטיק בקיץ.

מה שלא עשו לאייל הממתקים, עשתה לו מחברת החשבונות.

ג

זה קרה ביום שלישי בבוקר. יומיים לפני יום הכיפורים. בדרך הביתה מבית הספר נכנס אייל למכולת, קנה סוכרייה, שילם למכלוף ורצה לצאת. המכולת הייתה ריקה, וגם הפנים של מכלוף היו ריקים. הוא ישב וקרא שוב ושוב במבט עגום מודעה בעיתון על אזכרה ממלכתית לחללי מלחמת יום הכיפורים.

“תגיד, אייל, נשמה, אולי אתה עושה לי טובה ואני יוצא להסתובב קצת? סידורים. ייקח לי יותר זמן מתמיד. הייתי סוגר, אבל צריך להגיע הסַפּק של השימורים. אתה יכול להישאר כאן איזה חצי שעה? לא ישגעו אותך, אל תדאג. זה לא שעה שאנשים נכנסים“.

אפילו בלי העגמומיות של מכלוף הקטן היה אייל מסכים, כל שכן עכשיו, כשהצער כבר כבש כל סמטה בפניו.

“ותגיד להוא מהשימורים שיניח שם, בסוף, שלא יחסום ת‘מעבר. אם ישאל משהו על צ‘ק, תגיד לו שאני כבר ידבר איתו“.

מכלוף הקטן יצא ואחרי רגע חזר. הוא נעל את המגרה עם הכסף, קרע את המודעה מהעיתון ושם אותה, מקופלת, בכיס של החולצה.

בעשר הדקות הראשונות עבר אייל בין המדפים והניח לממתקים להתגרות בו. אחר כך הגיע האיש מהשימורים ומיד כשיצא נכנס דויד אמזלג, שכן של אייל, קנה שתי שקיות חלב וארבע שמנת. אייל רשם את המוצרים שקנה בסוף המחברת, ואחרי שאמזלג יצא הוא באמת־באמת רצה לסגור את המחברת, אבל אצבעותיו התחילו לדפדף. הוא פגש שם את רוב המשפחות מהשכונה, וגם הרבה מספרים ומחיקות. לא רק ספרות ושמות היו במחברת החשבונות, גם הערות.

ליד משפחת אבוטבול היה כתוב, “משלמים בזמן, לא צריך להזכיר“. ליד ארגמן, “לבנה, אין להם. לדבר עם אסנת מהרווחה. מה נעשה?“. ובצד הכיתוב הזדחלה שרשרת מספרים ארוכה מראש העמוד ועד השורה האחרונה, בלי אף מחיקה. ליד משפחת ביגמן היה כתוב, “לבנה, שימי לב, לא לתת לילדים לרשום“. ליד משפחת גור היה כתוב בעט אדום, “לבנה, תשימי לב, גברת גור מבקשת לא לתת לאריה לקנות משקאות חריפים בלי שהיא יודעת“. אייל ניסה להיזכר אם “אריה“ זה השם של אחד הבנים הגדולים או השם של בעלה. ליד החשבון של משפחת דנינו היה כתוב, “כפרת עוונות“, ומימין לו בעיקר מחיקות. ליד השמות כהן ולוי הופיעה גם כתובת מפורטת נוסף על השמות הפרטיים. היו שם הערות סתמיות שנראה כי מכלוף הקטן כתב לעצמו, והיו הוראות שמיועדות ללבנה, אשתו.

אבל העיניים של אייל נתפסו בחשבון שבראשו נכתב “תמיר“. זה היה הדף האחרון במחברת, ואחריו נותרו דפים חלקים. זה היה חשבון ארוך, עשיר במספרים ובמחיקות, והסכום שהמתין מתחת לקו הסיכום האחרון היה בעל ארבע ספרות. בניגוד לשאר המשפחות, את החשבון של משפחת תמיר ליוו כמה וכמה הערות שהבהירו שמחברת החשבונות איננה עושה רק חשבונות כספיים.

“לדבר עם רבקה. עם אבנר אין טעם לדבר“, היה כתוב בראש החשבון. אייל קרא את ההדרכה הזאת שוב ושוב, מנסה לשווא למצוא לה פירוש שייטול ממנה את העוקץ. למטה ממנה היו כמה מספרים שנמחקו בקשקוש חזק של עיפרון, ואחר כך נכתב, “לא לשכוח להחתים את אבנר ליד כל קנייה. הוא לא סומך עליי“; בכתב דהוי יותר נכתב, “יש דברים שאבנר שוכח“. משם ואילך באמת הופיעה פיסת נייר עם מספר ולידו חתימת ידו של אביו, מהודקת ליד כל אחת מהקניות הגדולות. בצד מחיקת חוב קטן היה כתוב, “שילם בזמן. מגיע צל“ש“, ובאחת הקניות הקטנות, אולי קנייה שאייל עשה בעצמו, היה כתוב: “בלי עין הרע, טובים הילדים שלו“. בתאריך של לפני כמעט שבועיים הופיע סכום של קנייה גדולה (אולי של ראש השנה). מעל סיכום החשבון נמתח קו ומתחתיו הופיע סכום נמוך במקצת. בין שני הסכומים נכתב בכתב קטן, “הקמצן התווכח. אמר שזה יקר בשביל השתי קילו רימונים. על רימון הוא מתווכח איתי“. ליד השורה התחתונה היה כתוב, “להתקשר לרבקה, לסגור חובות לפני כיפור“.

מתוך הרומן "לא מפסיקים אהבה באמצע" העתיד לראות אור בהוצאת "כנרת זמורה־ביתן"
הרב ליאור אנגלמן הוא רב הגרעין התורני בגבעת זאב 
ור"מ בישיבת "עטרת כהנים"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ג, 28.6.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-28 ביוני 2013,ב-גיליון פינחס תשע"ג - 829, סיפורים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: