חיפוש אהבה בלי הרף | נעמה אלדר

כיצד נראתה חווית ההתיישבות בתקופת העלייה השנייה? קטעים מיומנו של גרשון חנוך חושפים את הכאבים, האקסטזה והמסירות לאין קץ. מאה שנה לעלייתו

השלמה עצמית עד יומנו האחרון,

חיפוש דרכי אהבה בלי הרף, ולו גם ללא מצוא.

שעבוד עצמנו למעט הרוח אשר בנו ושעבוד הרוח לגוף הקדוש.

וכאב ויופי. וכאב ואופי. מה לנו עוד?

(גרשון חנוך, "בדמי הסער")

 דברים אלה כתב סבא שלי, גרשון חנוך (רוטפלד), איש העלייה השנייה, שבימים אלה מלאו מאה שנים לעלייתו ארצה מבריסק דליטא שברוסיה הצארית. סבא גרשון, אבי אבי, איש רוח ומעשה, נפטר עוד לפני שנולדתי. בדברים שכתב ובסיפור חייו הוא מייצג חבורה מיוחדת של צעירים יהודים, "מבקשי דרך", מורדים, אוהבי ציון, חולמים, בונים ומתפכחים. לזכרו ולזכר אותה הרוח אביא מדבריו ומסיפור חייו.

חוזה מחייב

סבא נולד בזאמושץ שבפולין ב־1896. אביו, אברהם יוסף, היה סוחר עצים מחסידיו של הרבי מראדזין – רבי גרשון הניך "בעל התכלת". לילדם הארבעה עשר, בן הזקונים, קראו הוריו על שם רבם החסיד – גרשון חנוך. בשנות ילדותו המוקדמות לא ביקר בבית ספר ולמד ממורה פרטי שהיה בא לביתו ומלמדו. בימי חג ומועד היה נוסע עם אביו לחצר הרבי, שם היה מסב עם החסידים ומקשיב לאדמו"ר הנערץ. כשהיה נער עברה משפחתו לבריסק, ושם התחיל ללמוד בישיבה. יחד עם חבריו לישיבה נתפס סבא לרעיון הציוני, ולמרות ההתנגדות העזה של הוריו הושפע מאוד מניצני התחייה הלאומית והחל להיות פעיל בהפצת הרעיון הציוני.

כשהיה סבא גרשון חנוך בן 17 הגיעו כמה חברים מהישיבה לביתו של אחד מהם, שחלה. תוך כדי שיחה הציע אחד מהחברים שינסחו במשותף "חוזה סודי" שבו יתחייבו לעלות לארץ ישראל ולקיים מפגש משותף בעוד כעשר שנים בירושלים. וכך נכתב בחלקו האחרון של החוזה בכתב יד עברי רהוט ומליצי:

אנחנו החתומים מטה מתחייבים להזדמן בירושלים ביום י"ח באייר, ל"ג בעומר שנת התרפ"ג, כדי להתראות פנים אל פנים. כל המכשולים, מלבד אלו שכל החברים יכירו בחשיבותם, אינם צריכים לעכב בעדנו להוציא לפועל התחייבותנו זו.

לחוזה שניסחו הוסיפו הצעירים מספר שאלות על עצמם, כדוגמת: "מהן השקפותיך על האומה, השפה והארץ", "מהן השקפותיך על האישה והאהבה", "מהן מטרותיך שהתווית לך בחיים ובאילו דרכים אתה אומר להגיע אליהן". כעבור ימים צירפו את תשובותיהם לשאלות. סדר התשובות לשאלות מופיע בחוזה לפי גיל החברים. כך כתב סבא גרשון בן השבע עשרה על מטרתו בחיים:

המטרה היחידה שהתוויתי לי מיום עמדי על דעתיהיא לעבוד בכל כוחותי לטובת האומה. ובכדי שאוכל להשתתף גם בכל גופי ובמעשי בתנועת התחיה הריני נוסע תיכף, בעוד שבועות אחדים, לארץ ישראל, בכדי לעבוד שם בתור פועל עבודה חקלאית. מטרות אחרותאין לימצבי החומרי בעתידכמעט שאינו מעניין אותי כלל. מעניינת אותי יותר אישיותי הרוחנית בעתידובכלל שואף אני להשתחרר כמה שיהא בכוחי מן הקטנוניות ומן האינסטינקטים הקטנוניים שבאדם ולהתקרב אל החזק, המוצק, הטבעי

חמשת החברים הצעירים חתמו על ה"חוזה" ב"ספרייה העברית", לשם הגיעו מעת לעת ושם התרכזה פעילותם הציונית. לחוזה צירפו את דבריהם של החברים ותמונת דיוקן של כל אחד מהם. על צידו החיצוני של החוזה נכתב:

על כוס יין כרמל במעון הבבליותיקה העברית בבריסק דליטא ביום ט' סיון התרע"ג, נמסרו גליונות החוזה לכל החברים.

כל אחד מהחברים הצמיד לבגדו אות מהמילה "ציונה". ערב העלייה לארץ, פולין, תרע"ג

כל אחד מהחברים הצמיד לבגדו אות מהמילה "ציונה". ערב העלייה לארץ, פולין, תרע"ג

צום בשלמות

זמן קצר אחרי חתימת החוזה, בי"א בתמוז התרע"ג (16.7.1913), עלה סבא גרשון לארץ. ערב עלייתו הצטלמה החמישייה. כל אחד מהחברים הצמיד לבגדו אות אחת מהמילה "ציונה" ויחד ניצבו בשורה לתמונת פרדה. אביו ואמו של סבא נפרדו ממנו בצער גדול, וזמן לא רב לאחר שעלה לארץ נפטרה אמו.

סבא עבד בשנותיו הראשונות כפועל חקלאי במושבות נס ציונה ופתח תקווה, בקסטינה (באר טוביה), בקלנדיה (עטרות) ובגן שמואל. לא פעם רעב ללחם ופעמים רבות חלה בקדחת. חברו מבריסק, שמואל פלחוביץ, עלה חצי שנה אחריו ובמשך זמן ממושך גרו השניים בחדר דל וישנו על דלת עם מזרן ששימשה להם מיטה.

מיד עם בואו לארץ החל סבא גרשון לכתוב יומן ובו תיאר את חוויותיו ומחשבותיו. את יומו הראשון כפועל תיאר כך:

תקופת תמוז, ראשית בציר, באחת ממושבות יהודה ה"נאורות". שורות שורות של בוצרים, ובתוכן אנחנו, קבוצת "חדשים" אשר אך שלשום ירדנו מן האניהה"משגיח" עומד כל הזמן על ידנו ומקדיש לנו תשומת לב מיוחדת: איזו "אקסטאזה" משונהאני עומד כפוף כל הזמן, ובשעה שאחרים מפסיקים מדי פעם בפעם, יושבים על ברכיהם ונחים, אוכלים ענביםאני ממשיךהחלטתי כי ביום הראשון לעבודתי אסור לנוחכבר אחרי הצהרים. הלחם שלקחתי איתי נשאר כולו בסל, לא יכולתי לאכול מרוב עייפות ומרוב התרגשות

נשאר עוד יותר משעה עד הצלצול האחרון, ואני קרוב, דומני, להתעלף. ראשי סחרחר, הגוף מתכווץ כולו מכאב ועייפות, הכרם כולו סובב־הולך במעגל ועוד רגע ואפולושוב ניגש ה"משגיח", מסתכל בפני ואומר בלגלוג של רחמים: "נו, גיבור, אתה יכול כבר להפסיק, משכר יומך לא ננכה לך"… ואנידמעות עמדו בעיני. נזכרתי בשעה שלפני "נעילה" לפני שנים רבות. ישבתי בפינה מעולף, ואבא ניגש אלי ולחש: "אולי תלך לטעום דבר מה?" – "לא", עניתי בכוחותי האחרונים. וכאז כן גם עתה: "אין דבר", אמרתי ל"משגיח". וזכרתי לומר לו זאת במבטא הספרדי דווקא, ומתוך כך התעודדתי בכוחות האחרונים. ואת היום הראשון לעבודתי גמרתי בלי לנוח: צום־הכפורים עלה לי בשלמות

המפגש המיוחל שעליו התחייבו סבא וחבריו לא התקיים. רק שלשה מתוך החבורה עלו לארץ. שמואל פלחוביץ, מרדכי גימפל יפה וסבא גרשון חנוך. השניים הנותרים שלא זכו לעלות, ישראל רבינוביץ ושמואל צמח, הלכו לעולמם בגיל צעיר מאוד, במהלך מלחמת העולם הראשונה. השלושה שעלו היו עסוקים בענייניהם ולא התפנו לממש את התחייבותם.

שחרור מההורים

כבר בשנותיו הראשונות בארץ החל סבא גרשון לכתוב שירים וסיפורים, רשימות ומאמרים, וחלקם ראו אור בגיליונות "הפועל הצעיר". כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הצטרף גרשון כחבר לקבוצת גן שמואל. את חוויותיו משנים אלה תיאר מאוחר יותר במחזה מקורי שכתב, "גן הכובשים", על חיי הקבוצה בראשיתה. על מחזה זה זכה בשנת 1953 בפרס "כיבוש השממה".

בשנות העשרים נתנסה סבא גרשון בפעילות מפלגתית ארגונית־חינוכית בארצות הברית ובקנדה ושימש המזכיר הראשון של מפלגת "צעירי ציון". אחר כך עבד כעיתונאי וכעורך, הקים את תנועת "גורדוניה" והתעניין רבות בענייני הנוער ובפעילות התרבותית של תנועת הפועלים.

בשנות השלושים הקדיש זמן רב להקמת תיאטרון הבימה ואף ניהל את "חוג הבימה לנוער" כ"תרבותניק" בנשמתו עד יומו האחרון. סבא היה פעיל ב"הגנה", ערך במחתרת את עיתון "במחנה", נשלח ללונדון ולדרום אפריקה ופעל רבות להחדרת ההכרה הציונית בקרב יהודי העולם ובכלל.

באמצע מלחמת השחרור עברו סבא וסבתא, יונה זלצמן, עם בניהם גיורא ואבנר (אבי), להתגורר בירושלים, שם המשיך סבא בעבודתו התרבותית והספרותית. הוא ייסד חוגי תיאטרון, פעל להקמת בניין לתיאטרון בירושלים, ניהל את "הספריה הציונית" והיה חבר פעיל במועצה לביקורת סרטים ומחזות.

בשנת 1956, תשט"ז, ביום שבו אבי אבנר התגייס לצבא, נפטר סבי באופן פתאומי בטרם מלאו לו ששים שנה.

מכל כתביו והגיגיו, נוגע ללב במיוחד מכתב שכתב סבא גרשון לאביו אברהם בשנה השבע עשרה להיותו בארץ, 1929, שנה שבה חגג היישוב חצי יובל לעלייה השנייה. עבודת הזמן ועבודת הלב שזורות יחד במילים של בן בוגר, כאן בארץ ישראל, לאבא הזקן שם בפולין. סיפור פרטי בן מאה שנה עם הדהודים אקטואליים שמצטרפים למחשבות על כאן ועכשיו.

אני כותב לך, אבא זקן וטוב, בשעה מאוחרת בלילה, בשנה השבע עשרה להיותי בארץ. וכל השנים הללו הן בעיני כיום עבודה אחד. אך אל נא תבין זאת כקינה חס וחלילה. אדרבה, מזמן לא הרגשנו, אני וחברי, כמו בימים האלה, את קרבתו של בוקר חדש. והשעה המאוחרת הזאת, אבא, טובה היא לתשובה, להרהורי תשובה. לא ל"חרטה" חס ושלום! רק לתשובה של הרהורים על כל מה שעבר, לשם תיקונים והגהות

זה כמה שנים אני שומע בתוכי מעין הד לוואי להסתכלויות ולמחשבות סתר רבות: אבא, אתה צדקת! ולא פעם נתעורר הרצוןלספר לך זאת.

מתעוררים ומתחדשים בי רבים מדבריך. הן ממה שדיברת אלי כשנסענו יחד מן ה"רבי" אחרי ה"ימים הנוראים" כשנפשי היתה מזועזעת באמונתה, והן במכתביך הראשונים אלי לקבוצה. כל מה שאמרת וכתבת על בדידות האדם, שהיא ה"חטא הגדול ביותר לא־להים ולעולם" ועל קדושת המשפחה, "שמזלזלים בה רק ילדים בלי שכל, שנתרחקו מאמם" ועל כך ש"כל המעשים האלה, שאתה מסור ושקוע בהם, יכולים להיות יפים וטוביםאך אם יש איתם אמונה, כי לחיות בלי אמונה ובלי א־לוהים אי אפשר" – כל הדברים האלהמתעוררים ותוססים יותר ויותר עם היוולד כל ילד חדש בקבוצתנו, ועם היגמל והיבגר הילדים האלהאיני יודע עוד מה רוצה ממני הניגון הפנימי הזה, המתנגן ואומר "אבא, אתה צדקת" ובמה עלי לשנות את דרכי חיי בפועל ממש.

 מתוך מחשבה כבדה, שיכול להגיע אליה רק מי שעבר לחיי עבודה ולהתקשרות עם הטבע שמסביבוומתוך הסתכלות מרובה בצבור כאן, במנהגיו ובמידותיו, ראיתי כמה חזקים הם קשרי הדורות, מה גדול ערכם של מסורת־משפחה ומנהגים, וכמה מערערים אותם ניתוק הקשרים ועקירה מן הקרקע. ואיזה תוהו ובוהו ממלאים את החיים בזמנים של מעבר, של קפיצות ודילוגים, של קריעת חוליות בשרשרת

אבל, סוף סוף גם אני צדקתי, אבא! כי בדרך אחרת בוודאי שלא הייתי חוזר בכוח אליך ואל הרצון להתקשר עם הדורות שמלפנים

 בנך אוהבך

לאחר מותו כונסו מבחר מכתביו בספר "בדמי הסער" שיצא בהוצאת הסוכנות היהודית. בגב הספר נכתב: "עד סוף ימיו לא תמו לבטיו עם האמונה והאכזבה באדם בחברה ובעולם. אך מסביב לכל אלה היתה רשת צפופה של מחשבה ומעש, נדודים, פעולה חינוכית בנוער, עבודת האמנות בקדש ובאהבה וכתיבה ועריכה כה מרובה…". יהי זכרו ברוך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ג, 21.6.2013

פורסמה ב-21 ביוני 2013, ב-גיליון בלק תשע"ג - 828 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יחיאל גולדהבר

    מכתב הסבא: מחמם את הלב ומעורר השתעות, איזו מסירות נפש לאדמת קודש

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: