רצח בגבעת שמואל | ירון אביטוב

מותחן בלשי הממוקם בשכונה דתית־לאומית אינו תופעה נפוצה. לא ברור למה החברה מתייחסת כחמור יותר – רצח משפחה או סירובה של השוטרת הדתל"שית ללדת

 משפחה הורגת

מיכל הרטשטיין

רימונים ועמדה, 2013, 310 עמ'

 ביום שבו רוצח מטורף ירה במנהל סניף בנק הפועלים בבאר שבע, בסגנו ובשניים נוספים, במה שתואר כנקמה על סירוב להיענות לבקשתו להסדיר חוב של 6,000 שקלים, אני קורא, בצירוף מקרים מוחלט, רומן העוסק בפקיד בנק דיסקונט במרכז הארץ היורה למוות באשתו ושלושת ילדיו ולאחר מכן מתאבד, וכל זאת בשל חובות כבדים של מעל לשני מיליון שקלים. צירוף המקרים לא הסתיים כאן. שמו של הפקיד הרוצח ברומן הוא דנילוביץ' (מאיר), ממש כשם משפחתו של ראש עיריית באר שבע..

המצוקה הכלכלית המובילה את מאיר דנילוביץ' לטבוח בבני משפחתו נולדת דווקא מחטאי חברת השפע ולא מן העוני. דנילוביץ' הוא בן להורים עשירים מאוד, שאיבד משרה מכניסה מאוד בחברת הייטק, היה מובטל תקופה ארוכה ונאלץ לחזור ולעבוד במשכורת נמוכה בהרבה בבנק. חני, אשתו היפה והנהנתנית, מתעקשת לשמור על אורח החיים הרהבתני־בזבזני השערורייתי שלה ומתעלמת לחלוטין מהמציאות החדשה שנכפתה על בעלה. היא סומכת על כך שהוריו העשירים של בעלה יתעלמו מבזבזנותה האובססיבית וימשיכו לרפד את חשבון הבנק של בני הזוג. אלא שההורים מחליטים להעביר לה סדרת חינוך, ודנילוביץ' הבן נאלץ לבקש עוד ועוד הלוואות מהבנקים כאשר אין לו בעצם מאין להחזיר אותן ומסתבך בפרשת סחיטה.

חמש גוויות פוגשת המשטרה בדירתם של הדנילוביצ'ים בגבעת שמואל. אין זו גבעת שמואל שהצטיירה בעבר כנחלתם הפרטית של בני משפחת פשע, אלא שכונה שהיא מעוז של המגזר הדתי־לאומי ובה מתגוררים משפחות מבוססות עד אמידות. דהיינו, כמעט כל הדמויות המוזכרות ברומן הן יאפיות, כאלו שחשבון הבנק שלהן מרופד, דירתן מעוצבת בסגנון נובורישי וילדיהן מחונכים לכאורה למופת.

אבל מאחורי הדימוי של שכונת שפע ומשפחות דתיות טובות מסתתר עולם יצרי ואפל המכיל סודות ושקרים: חובות מעיקים, סחיטות כספיות ושחיתות, סכסוכים משפחתיים, רצח וסטיות, פדופיליה ומעשים מגונים ומקרי אונס של ילדים. הרומן עוקץ את מוסד המשפחה ואת הדימוי של משפחות מושלמות לכאורה, שמוצג ב"משפחה הורגת" כמעט כריק מתוכן. מאיר וחני דנילוביץ', המצטיירים לכולם כזוג מושלם, הם למעשה פצצת זמן מתקתקת.

חוקרת המשטרה הדס לוינגר ("עורכת דין מצליחה שהחליטה לזרוק את הקריירה שלה לזבל ולהיות שוטרת"), דתל"שית, מופקדת על חקירת הרצח וההתאבדות במה שנראה לכאורה כסביבה הטבעית שלה, אבל לא לגמרי. לוינגר אמנם גדלה בעולם האמוני אבל מעולם לא האמינה באלוהים, ובעיקר לא האמינה בקודים החברתיים של החברה הדתית. היא סולדת מחברת השפע וחיה חיים פשוטים ככל האפשר וגם סולדת מהצביעות המשפחתית, ומשום כך לא רוצה להביא ילדים לעולם, ואף לא מהססת להתגרש מבעלה האהוב בשל כך. כשלמקורביה מתברר שמדובר בעיקרון ולא בבעיה הזקוקה לטיפולי פוריות, הם המומים: "איזה מין דבר זה לא לרצות ילדים? זה הדבר הכי טבעי בעולם" (47), אבל לוינגר טוענת ש"מרבית האנשים משקרים לאחרים ובעיקר לעצמם בעניין האושר שבהורות" (47). בהמשך היא מוצאת לא מעט נשים דתיות המבינות ללבה ואף חושבות כמעט כמוה, שנכנעו לכאורה למוסכמות.

פשעים ברדיוס קילומטר

מפקחת לויגר היא לא בדיוק שרלוק הולמס במגזר הדתי לאומי, וגם לא פקד מיכאל אוחיון בסדרת הבלש של בתיה גור. היא קצת דהויה וקצת מסורבלת, ובכל זאת היא מצליחה לפענח את התיק. לוינגר מתפקדת כאן כמעין אאוטסיידרית המכירה אמנם את הקודים החברתיים הדתיים לאומיים אבל בוחנת אותם כתצפיתנית מבחוץ. מלכתחילה היא משוכנעת שמאיר דנילוביץ' הוא אכן הרוצח, אבל לא שוללת לגמרי אפשרויות אחרות ומנסה לגלות את המניע לביצוע המעשה.

תוך כדי כך נפרסת בפנינו פנורמה של החיים במשפחות הדתיות הלאומיות וההווי שלהן, ולרגע ישאל הקורא את עצמו האם הרטשטיין ניסתה לכתוב רומן בלשי הממוקם בזירות אחרות מן הרגיל בסוגה הזו, או שהיא מנסה להעביר לו מסר שסדום ועמורה אפשר לפגוש לא רק בחברה החילונית, וגם החברה הדתית לאומית איננה נקייה מחטאים ופשעים שאי אפשר לטאטאם אל מתחת לשטיח.

הפתרון לתעלומה אינו "מטלטל", כפי שכותבים היח"צנים, כי לכאורה זהות הרוצח נהירה לכול. הרומן של הרטשטיין אינו רומן בלשי רגיל, ומשום כך המיטב שלו הוא לא בהכרח בפתרון התעלומה אלא בדרך הבנייה שלה. הגם ש"משפחה הורגת" אינו יורה זיקוקי דינור, לא בתחום הדרמה ולא בתחום הסגנון – סגנונה של הרטשטיין הוא רזה וענייני, לא משופע בדימויים מבריקים, אבל קולח – אפשר לקרוא את הספר בעניין עד לסיום. הרטשטיין טווה במיומנות את השתלשלות האירועים ורוב הסצנות הקשורות לחקירה הן מדודות ומאופקות ומתקדמות בצורה מעוררת אמון.

השאלה היא אם הרטשטיין לא הגזימה במקצת כשמיקמה שני פושעים מסוגים שונים, שניהם לכאורה בנים למשפחות טובות, בשכנות כה קרובה ועוד בשכונה דתית? נדמה שהרטשטיין מכבירה יותר מדי פשעים ועברות לגמרי לא קלות על קילומטר מרובע אחד. לטעמי זה קצת מוגזם, אם כי הדבר לא פוגע בשטף הקריאה וגם לא באמינות של המציאות שבודה הרטשטיין. הקורא אולי יכול ללמוד מהרומן משהו על החברה הדתית לאומית, אבל הוא יבין בעצמו שהכול בעירבון מוגבל ואין מדובר בשיקוף אמיתי של המציאות. רומן דומה, ועם לא פחות פשעים ועברות קלות, יכול היה כמובן להיכתב באותה המידה גם על מגזרים אחרים של החברה הישראלית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב סיון תשע"ג, 31.5.2013

פורסם ב-31 במאי 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון שלח תשע"ג - שבוע הספר - 825, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: