עורכי הספרים הם לעתים מי שהיצירה הסופית של הסופר טבועה בחותמם. מהם היחסים בין עורכים לכותבים, למי נחוץ עורך, מהי השפעתה של העורכת על הטעם הספרותי ומה הם עושים בכלל?

חלק מהעורכים הם סופרים שנכשלו, אבל זה נכון גם לגבי רוב הסופרים (מרק טווין)

 הם עושים את מלאכתם בדממה. נוכחותם בספר סמויה ואלגנטית. מאחורי הקלעים הם מושכים בחוטים שקופים, מסיטים עלילות, שולחים גיבורים או סתם דמויות אל מותם, מקפיצים שורות ומוחקים לא מעט. בדרך כלל אפשר לפגוש בהם רק בהתחלה, בעמוד השני, תחת שם הספר בלועזית, ולפעמים גם בסוף, ברשימת התודות של הסופר המותש, שחודש־חודשיים בלבד של מנוחה נמצאים לפניו לפני הספר הבא.

מיהם העורכים הספרותיים? האם הם – כפי שאמר מרק טווין בהומור הכובש שלו – סופרים שנכשלו? מה מניע אותם להישאב ולהיכנע טוטלית ליצירה שלא הם כתבו ואיך הם רואים את מלאכתם?

כדי למתוח קווים לדמותו של העורך, יצאתי לשמוע את מחשבותיהם של כמה עורכים ספרותיים. לא כל כך קל לכנס עורכים שונים תחת יריעה אחת, כפי שהיטיב לתאר זאת אחד העם:

אלמלא ידעתי שאין עורכי כתבי־עת עבריים יכולים להיות מסובין כאחד אפילו שעה אחת, הייתי בא לפניהם בהצעה שיתאספו יחד… אצל אוה"ע אמנם לא שמענו שיתאספו העורכים לאסיפה מיוחדת. יש להם לאוה"ע "קונגרסים" ספרותיים, שבהם משתתפים יחד עורכים וסופרים ודנים על שאלות ספרותיות שונות, ובתוכן לפעמים גם על שאלות האיתיקא הספרותית. אבל אספה מיוחדת של עורכים, שתעסוק בשאלות מוסריות המתייחסות רק למלאכת העריכה בלבד – דבר כזה לא היה עוד, כמדומה לי, בעולם, ונאה ויאה היה לעורכי ישראל בתקופתנו הלאומית הזאת, שיהיו הם המתחילים בזה, וראו כל עמי הארץ כי אמנם מוכשרים אנו גם לחדש דבר, לפי צרכינו הלאומיים המיוחדים, ולא רק לחקות בינינו לבין עצמנו אספות שאנו רואים ביניהם, אף אם אין לנו בהן צורך אמתי (מתוך המאמר "שאלה של עורך", באדיבות פרויקט בן יהודה. המאמר המקורי נדפס ב"השלח", כרך ח' חוברת ד', חשון תרס"ב).

אינני יודעת אם אכן התקיימה אספה כזו, אבל לו הייתה הייתי שמחה להעלות בפניה שאלה ראשונה: מתי החל מקצוע העריכה.

"העובדה שלא ידועים לנו שמותיהם של העורכים הספרותיים עד לעת המודרנית אינה מעידה על כך שלא היו", אומר חיים פסח, עורך ספרותי ותיק וידוע האחראי לעריכה ותרגום של ספרים רבים, בהוצאות שונות ומגוונות. "ביוון העתיקה, למשל, כבר ב־300 לפנה"ס היו סלונים 'ספרותיים' של הזונות העשירות ושם קראו מחזות או שירים והעירו עליהם. בנוסף", מוסיף פסח, "ידוע שטקסטים בסוגות השונות נערכו עוד בתקופה ההלניסטית על ידי מלומדים בספרייה של אלכסנדריה. עריכה מול המחבר נדרשה רק כאשר היה מחבר של יצירה בדיונית, ולא קאנונית־דתית. אצלנו, מחברים כאלו, אולי פרט למחברי הספרים החיצוניים, החלו להופיע מאות שנים אחרי המחזאים, המשוררים והסופרים ביוון ורומא.

"העריכה גם קשורה להופעת הדפוס. לא מיד, כשמרבית האנשים באירופה עדיין היו אנאלפביתים, אבל ככל שבני המעמד הבינוני, הלקוחות הפוטנציאליים של המו"לים, למדו קרוא וכתוב, כך הם דרשו ספרים מתוקנים, מוגהים וערוכים היטב ובעלי ההוצאות נאלצו לשכור עורכים. ככל שהספרים נמכרו יותר, בעיקר כי היו ספרות נחותה, פחות נזקקו לעורכים. עד למאה השמונה עשרה, לפחות באנגליה, המו"ל היה גם העורך וגם המגיה של כתב היד. הוא עשה כרצונו והדפיס את הספר לפעמים אפילו מבלי לציין את שם המחבר. בספרות העברית, בתחילה, אנשים לא התעניינו בעורך הספר שקראו ורק לעתים רחוקות צוין שמו. אבל ככל שהתרבו קוראי העברית ונוצר מעמד בינוני משכיל, כך הקפידו יותר הקוראים, והמו"לים נאלצו להעסיק עורכים וגם לציין את שמותיהם בספרים".

שבוע הספר תשע"ב, ירושלים. צילום: מעוז ויסטוך

מה הוא מתערב

אחד מתפקידיו הבולטים של העורך – לפחות אצל חלק מהעורכים – הוא תפקיד המחיקה. סיפורים כאלה לא חסרים: עזרא פאונד מחק לטי אס אליוט חצי מהפואמה הנודעת שלו "ארץ השממה". עמליה כהנא כרמון רגזה (ובצדק) על שלונסקי שהתערב קשות בעריכת סיפורה "החמה נסתלקה", ובכל פעם שנתקל במילה "הצטרף" שינה אותה ל"הזדווג". והנה, רק לאחרונה התפרסם בהוצאת עם עובד אוסף הסיפורים של ריימונד קארבר "מתחילים" בגרסתו המלאה.

"מתחילים" פורסם בשנת 1981 ועבר עריכה מאסיבית ביותר של העורך גורדון ליש. הספר קוצץ בלמעלה מחציו, ואולי עריכה זו היא שהקנתה לקארבר את מעמדו הבלתי מעורער כאמן הסיפור הקצר. לעומת קארבר יש סופרים שיעדיפו לגסוס בעינויים קשים ובלבד שלא יערכו אותם. סיפורו של קארבר מחדד מאוד את השאלה בעניין נחיצות העורך ומידת התערבותו והשפעתו על הטקסט.

"אין לי שום ספק שהגרסה הערוכה של 'ארץ השממה' של טי אס אליוט השביחה את השיר בכמה דרגות", אומר פסח ומוסיף: "זו דעתי גם על עריכת ספריו של קארבר. בשני המקרים האלה הייתה התערבות מאסיבית של העורכים, ואין שום בעיה עם זה, מכיוון שזה נעשה בהסכמת המחברים. מה שחשוב בסופו של דבר הוא התוצאה הסופית".

אני מפנה את השאלה לנועה מנהיים, עורכת ספרי מקור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן (וגילוי נאות: נעים לי עד מאוד לציין שהיא העורכת שלי).

"מאחר שעורך הוא חיה חדשה, קשה לקבוע מסמרות בעניין נחיצותו של עורך עבור הסופר", אומרת מנהיים. "יש מקרים קיצוניים, שבהם העורך הוא ש'עושה' את הספר, כמו במקרה של ריימונד קארבר, ויש, כמובן, סופרים שמתגאים שלא ערכו אותם. לא ברור לי מה תפקידה של הגאווה בכל זה, כי ממנה משתמע שעריכה היא תעודת עניות לספר, ואין דבר רחוק יותר מן האמת בעיניי. סופר שמתגאה בכך שלא עורכים אותו נשמע לי כמו אדם שמתגאה בכך שהוא לא הולך לרופאים. כי כשלא בודקים, כמובן שלא מגלים שום דבר.

"עריכה היא כלי חשוב – אף שללא ספק אפשר להסתדר בלעדיו – שיכול לסייע אפילו לסופר המיומן והמוכשר ביותר ללטש את יצירתו, מין אבן משחזת שכנגדה הוא יכול לחדד את מקורו, מראה מדברת. קורא אידיאלי ואינטליגנטי שאיתו ניתן ללבן עניינים לפני שהם נכרכים לנצח ובמידה מסוימת מתים, מכיוון שהם מפסיקים להשתנות".

ומה על סופרים נהדרים שלא נעזרו בעורך, כמו דיקנס או אוסטן?

"יוצרים כמו דיקנס, שפרסמו את ספריהם פרק אחר פרק בעיתון, יכולים היו להשתמש בדיאלוג חי עם הקהל כדי לבדוק את יצירתם בזמן אמת. ג'יין אוסטן אולי לא נעזרה בעורך, כי עריכה כפי שאנחנו מכירים כיום עוד לא ממש הייתה אז, אבל היא הקריאה לבני משפחתה שוב ושוב את יצירותיה, קיבלה את שבחיהם ואת דעתם ועשתה ביצירתה שינויים בעקבות תגובותיהם – וזו תמצית מלאכת העריכה. אפשר אולי לנסחה כך: מיסוד ואפשור דיאלוג סוקרטי, המעניק ליוצר את ההד הדרוש כדי למצוא סדקים או פגמים ביצירתו המושלמת לכאורה".

בכוח העורך ליצור מגמות תרבותיות. 
רני גרף
צילום: קרן תמוז בראון ליר

הגוף הבוחר

מסופר שכאשר הגיש דוסטוייבסקי לנקראסוב, עורך וסופר בעצמו, את כתב היד שלו "אנשים עלובים", הגיב הלה בהתרגשות: "מצאנו גוגול חדש!“. על כך השיב לו הסופר והמבקר בלינסקי: “איתך, גוגולים חדשים צומחים כמו פטריות…“.

אין צורך להסביר את השפעתו ותרומתו של דוסטוייבסקי לספרות הרוסית, ובכל זאת קשה שלא לחשוב מה היה קורה לו היה נקראסוב מפנה עורף לסופר שהותיר לנו יצירות מופת כמו "האחים קרמזוב", "המהמר", "שדים" ועוד, מה שמעלה שאלות בנוגע להשפעותיהם של עורכים ראשיים על מגמות ספרותיות.

"כעורך ראשי, אני זה שאחראי לבחירת הספרים שיצאו במסגרת ההוצאה, וזה שמלווה אותם משלב רכישת הזכויות ועד הגעתם למדפי החנויות", אומר רני גרף, מו"ל ועורך ראשי בהוצאת גרף. "כעורך כזה יש לי השפעה רבה מאוד על הקו של ההוצאה. האם הקו הזה משפיע ויוצר מגמות תרבותיות? אני רוצה להאמין שהתשובה חיובית, אבל השפעות כאלה לא נוצרות על ידי הוצאת ספרים אחת – גדולה ומשפיעה ככל שתהיה – אלא על ידי מקבץ של עורכים והוצאות ספרים. וכמובן שגם לטעם הקהל ולמגמות עולמיות יש השפעה רבה על תהליכים מעין אלה.

"לפעמים עורכים אף לא מודעים, אלא בדיעבד, להשפעה שהם היו חלק ממנה. אני לא בטוח שהעורך שבחר את ספרי 'הארי פוטר' לפרסום בהוצאת 'בלומבסרי' הבריטית ידע איזו השפעה עצומה תהיה לבחירה שלו. למעשה אני די בטוח שהוא לא ידע, אבל העובדה היא שלבחירה הזו שלו הייתה השפעה די גדולה על הרגלי הקריאה של בני נוער ומבוגרים כאחד, וכתוצאה מכך הגיעה פריחה נוספת לספרי פנטסיה ומדע בדיוני לבני נוער ומבוגרים כאחד".

בשונה מרוב ההוצאות, ההוצאה שבה אתה עורך נוקטת קו מאוד ספציפי בבחירת הספרים שלה. האם יש הבדלים בין עריכת ספרות ריאליסטית לפנטסטית? האם תפרסם גם ספר שאינו עונה על ההגדרות של קו ההוצאה?

"אין הגדרות לקו של ההוצאה למעט התאמה לטעם האישי שלי. אין ספק שלאהבה שלי לספרי מדע בדיוני ופנטסיה הייתה השפעה ניכרת על בחירות הספרים שלי להוצאה, אבל טעמי האישי הרבה יותר רחב מאשר ספרי ז'אנר מסוים אחד, והוצאת גרף כבר הוציאה בעבר ספרים שאינם ספרי מדע בדיוני ופנטסיה ותמשיך לעשות זאת גם בעתיד. ובכלל, השיקול האם להוציא ספר לעולם אינו אם הוא משתייך לז'אנר מסוים אלא אם הוא ספר טוב בעיניי. מרגע שפתחתי את ההוצאה החלטתי, כמדיניות, שלא לתייג את הספרים לז'אנרים. ספר טוב הוא ספר טוב. ספר רע הוא ספר רע. יש כאלה ויש כאלה בכל ז'אנר, גם במדע בדיוני ובפנטסיה.

"הייתי שמח לראות את האקלקטיות הזו גם אצל קוראי הז'אנר. בקרב חובבי מדע בדיוני יש נטייה חזקה מאד לסגירות: רבים מהם קוראים אך ורק ספרי ז'אנר, ואני מוצא שזו מגמה מצערת. אחד היסודות שעליהם נבנה הז'אנר המסוים הזה הוא הפתיחות לרעיונות חדשים ומאתגרים – חברתיים, תרבותיים ומדעיים. אני מוצא שהסגירות הזו מגבילה מאוד מבחינה תרבותית. במסגרת ההוצאה אני מנסה לחשוף את קוראי ההוצאה למגוון רחב ככל האפשר של רעיונות מסוגים שונים. הקו של ההוצאה, אם כך, אינו מתבסס על ז'אנר זה או אחר, אלא על פתיחות רעיונית".

"יש לי דעות פוליטיות וחברתיות, כמובן", אומר פסח, "אבל אין להן שום קשר לבחירת הספר. בעבר הוצאתי וערכתי ספרים של סופרים בעלי דעות הפוכות משלי, בתנאי שלא היו בהם דברי הסתה או ביטויי גזענות".

גם לדברי נועה מנהיים אין אידיאולוגיה או קו ברור המנחה אותה בבחירת ספר לעריכה: "כל מה שאומר יישמע קלישאה. ספרות טובה, עלילות מרתקות, חדשנות לשונית ומורכבות פסיכולוגית, ואני משערת שזה ככה אצל כולם".

דיאלוג סוקרטי עם קורא אידיאלי. 
נועה מנהיים
צילום: אלון סיגו

סוכן תרבותי כפול

יגאל שוורץ, עורך בהוצאת כנרת ופרופסור לספרות באוניברסיטת בן־גוריון, רואה את עבודת העורך כעבודתו של סוכן כפול. "מצד אחד תפקידו הוא לעזור לסופר לחדד את קולו ולדייק עד כמה שאפשר, ומצד שני לא לאפשר לו להיות לא ברור. עורך נע תמיד על הציר המתוח בין הקהל לבין הסופר. ובכלל, לנגד עיני כל סופר, גם כזה שאין לו עורך, יש דמות מדומיינת המביטה בו, וזה למעשה העורך" .

לדברי שוורץ, תפקיד נוסף שיש לעורך הוא כקובע ומנחה טעם תרבותי. "מעניין אותי לעבוד עם פרסונות תרבותיות וספרותיות, כשיש דמות מאחורי הכתיבה. כמו טועם יינות, העורך קובע טעם לאליטות שהן חלק הכרחי מכל חברה".

ועוד לפני שאנחנו גולשים לסערת השטרות המזרחיים המפוקפקת, שוורץ מוסיף בהדגשה שלא משנה מאיזה מוצא האליטות. "אצלי, במחלקה שלי, תמצאי את הייצוג הכי גבוה למזרחים. חס ושלום לא בגלל אפליה מתקנת, אלא מפני שיש להם מה לומר והאמירה שלהם מעניינת מאוד".

גם גבריאל מוקד, פרופסור לפילוסופיה ועורך כתב העת "עכשיו" משנות השישים, נמנה על העורכים שאינם רואים את עצמם כמשפרי טקסט בלבד. "העורך אחראי על הקומפוזיציה. העורך משמש כמין מנפה ואחר כך אוצֵר המסדר את התערוכה כפי שטוב לה להיות מסודרת", הוא אומר ומוסיף שעורך הוא משפיע־טון תרבותי. "אצלי רוני סומק, אלי בכר ופרץ בנאי קיבלו את הבמה, ולא בגלל אפליה מתקנת. אותי ממש לא מעניין פולקלור, אלא האמירה התרבותית העולה מיצירתם".

סופר מבפנים

נראה שבעת האחרונה יש מגמה של עורכים ספרותיים המפרסמים ספר משלהם. האם נחוצה כאן הפרדת ישויות?

"עורכים תמיד כתבו, ותמיד היו סופרים שהיו עורכים ולהפך, כפי שזה קורה הרבה גם אצל מבקרים שחוצים את הקווים וכותבים", אומרת מנהיים. "יש בזה משהו כמעט בלתי נמנע, כי אנשים שמגיעים לתפקידי עריכה הם אוהבי הספר והמילה, הם אוהבים לעשות כל מיני דברים לספרים: לנתח אותם, לפרק אותם, לעזור לבנות אותם, להתחפר בהם, לחפש בהם סימנים, להבין אותם, ולפעמים מכל ההתעסקות הזו הם גם מוצאים בעצמם סיפור שרוצה שיספרו אותו, ושהם יודעים ומרגישים שעדיין לא סוּפר ורק הם יכולים לספר. במילים אחרות, אנשים שכותבים ספרים וגם עורכים הם רק בני אדם.

"אני, אישית ומקצועית, מאמינה גדולה מאוד בהפרדת רשויות מחד גיסא ובריבוי משימות מאידך גיסא. חשוב לי, כעורכת, שהטקסטים היחידים שיהיו בני לוויתו של הספר שאני עורכת יהיו ספרים אחרים שאני עורכת, אחים שווי מעמד כולם, גם אם לא בעלי צרכים שווים. אני לא חושבת שהייתי יכולה לאזן את הכתיבה שלי – אם הייתה כזו – עם העריכה שלי. אבל חשוב לי להבהיר שלדעתי מדובר בשתי מיומנויות נפרדות לחלוטין – לא כל עורך יכול להיות סופר טוב ולהפך. כך שהשאלה של עורכים־כותבים היא כמעט שאלה של חלוקת קשב ופוליטיקה: האם העורך מסוגל לפצל את עצמו באופן נקי מספיק כדי לשרת היטב את שני אדוניו, הסופר שבחוץ והסופר שבפנים, וכיצד ההוצאה והסופרים שעמם הוא עובד מתמודדים עם הפיצול הזה.

"אני מכירה מקרים שבהם זה עבד נהדר, ומקרים שבהם זה לא עבד כלל. מאחר שאין בי שום תשוקה לכתוב, ואין לי סיפור לספר לעולם, אני מניחה את מלאכת הכתיבה בידיהם של אלו המשתוקקים אליה ומיומנים בה ומשתדלת ללטש ולשכלל את מלאכתי שלי, שהיא העריכה. אף שברור לי שאם המצב הזה ישתנה, וארצה ביום בהיר אחד לכתוב ספר, לא ארצה ולא אוכל בנאמנות לבצע את שתי המלאכות הללו במקביל".

על השילוב שבין כתיבה לעריכה עונה פסח: "אני מתרגם מדי פעם מה שאני אוהב, אבל חוץ מסטטוסים בפייסבוק, אני עצמי לא כותב. אני לא יודע איך מרגיש עורך שכותב בעצמו ואיך זה משפיע על עבודתו בכתב יד של אחר".

לעומת מנהיים ופסח, יש עורכים שמשמשים גם בתפקיד הסופר. דרור משעני, עורך ספרות מקור בהוצאת כתר, הוא דוגמה טובה לכך.

"את כתיבת הרומן האחרון שלי, 'אפשרות של אלימות', עשיתי במהלך חופשה ארוכה מעבודתי כעורך בכתר, כדי שהרשויות לא יתערבבו", הוא אומר. "לא רציתי לחשוב על ספרי בזמן שאני עורך ספרים אחרים וגם לא רציתי לחשוב על ספרים אחרים בזמן הכתיבה. ככלל, נדמה לי שהכתיבה הספרותית עזרה לי גם כעורך: אני חושב שאני מבין עכשיו טוב יותר לא רק אספקטים שונים בתהליך הכתיבה אלא גם את מה שעובר סופר בזמן הכתיבה ולאחריה, לקראת ועם יציאת הספר".

קליניקה אפופת סוד

בכתבה שהתפרסמה בכתב העת "ארץ אחרת" חושף שוורץ טפח זעיר מעבודת העריכה עם אפלפלד. "מערכת היחסים בין סופר לעורך מתקיימת לרוב רחוק מאור הזרקורים. את מה שמתרחש ב'חדר העריכה' נהוג לעטוף במעטה חיסיון, כמו זה העוטף, בדרך כלל, את מה שמתרחש בקליניקת הפסיכולוג. בשני המקרים מדובר בסיטואציה שהאפקטיביות שלה תלויה, לפחות על פי מה שנהוג לחשוב,  במעין חוזה סודיות בלתי כתוב" ("דברים שבוערים בלבנו", גיליון 65, יולי 2012).

 חיים פסח מעיד כי “עבדתי עם עשרות רבות של סופרים, צעירים וותיקים, חלקם הצליחו בארץ ורבים תורגמו והצליחו מאוד בחו“ל, והיו גם טובים שלא הצליחו בארץ ובוודאי לא בחו“ל. כל התנסות של עבודה עם סופר וסופרת היא חוויה חדשה ונפלאה, ואין מקום להרחיב על כך את הדיבור“.

פסח מדמה את היחסים בין עורך לסופר כחדר חושך מוחלט, שבו אין לאיש, פרט לשניים הללו, דריסת רגל. על אף שאנחנו נמצאים בעידן הדיגיטלי שבו אין מקום לחדרי חושך למיניהם, אני מסכימה עם הדימוי הנפלא הזה. ככותבת, תמיד נדמה לי שעבודת הנמלים, תלי־תלים של הערות והארות, עלולה להישרף אם תפגוש באור הקר של העולם החיצון.

“כל דימוי כזה מתייחס לחלק אחר של עבודת העריכה, שהיא רבת פנים“, אומרת מנהיים. “את יכולה להוסיף ‘פסיכולוג‘ לרשימה, אבל כזה שמטפל בספרים, לא באנשים. כמעט כמו טיפול זוגי של סופר וספר. עורך טוב יכול להתנהל כזיקית מול הסופר – פעם בוס קשוח שדורש עמידה בלוחות זמנים, פעם כתף תומכת, פעם חבר טוב ופעם מבקר מרושע, אבל תמיד קורא מסור ונבון“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב סיון תשע"ג, 31.5.2013