מזכרת עיפה מן התופת | ברוך פלח

בקונטרס קטן ונדיר מתאר בעל הש"ך את המחזות הקשים בפרעות ת"ח ות"ט. עוצמת האכזריות מהדהדת את מעשי הנאצים ביהודים. לקראת צום כ' בסיון

 בעל הש"ך, רבי שבתי בן מאיר הכהן (1621־1662), נחשב לאחד מגדולי ההלכה שבכל הדורות. פרשנותו והערותיו לשולחן ערוך שפורסמו לראשונה בהיותו בן 24 בלבד סללו את הדרך להכרה בר' יוסף קארו כפוסק הלכתי גם באשכנז, והפכו לחלק אינטגרלי מכל דפוסי השולחן ערוך הנלמדים עד ימינו. יחד עם הט"ז, בר הפלוגתא שלו, נחשבו השניים ל"אשלי רברבי": האילנות הגדולים הסוככים בעמקותם ובידענותם על שולחן ההלכה.

מרבית הספרים השונים שכתב בעל הש"ך הם בעלי אופי הלכתי, להוציא קונטרס זעיר ומרתק בשם "מגילת עיפה". קונטרס זה נדפס בפעם הראשונה בסוף הספר "שבט יהודה" מאת רבי שלמה אבן וירגא (1460־1554).

סיפור הפרעות

ספר שבט יהודה הוא כרוניקה היסטורית על תולדות ישראל ובעיקר על הפורענויות שעבר עם ישראל מימי קדם ועד גירוש ספרד. בספר שלובים רעיונות היסטוריוסופיים מרתקים על עניינים כמו גולה, גאולה והשגחה, רעיונות החורגים מן השיח הפילוסופי־יהודי המקובל בתקופה זו.

פרעות ת"ח ות"ט (1648־1649) התבצעו לאחר מות המחבר ולאחר שנדפס הספר לראשונה באדריאנופול בשנת שי"ד (1554), בשנית בקרקוב בשנת שנ"א (1591) ובשלישית בפראג בשנת שס"ט (1609). אחת המהדורות הראשונות של הספר נדפסה באמשטרדם בבית הדפוס של עמנואל בנבנשתי בשנת תט"ו (1655). הספר נכרך בכריכה קשה ומונה פ"ח דף. שער הספר עשוי חיתוך עץ מפואר ובו תבנית היכל הקודש, יכין ובועז ומעליהם דגל בית הדפוס וראש של אריה. אגב, כל הדפוסים הראשונים של "שבט יהודה" נדירים מאוד ונותרו מהם עותקים בודדים בעולם, חלקם אינם נמצאים אפילו בספרייה הלאומית בירושלים.

האריה שהוא סמלו של שבט יהודה מרמז על שם הספר שמשמעותו רבת פנים: הן שבט במובן של מכה ופורענות – שבט הרי הוא מקל או שוט ("חוסך שבטו שונא בנו") – הן שבט במובן של קבוצה לאומית, שבט יהודה שהוא רוב מניינו של עם ישראל לאחר גלות עשרת השבטים. בנוסף לאלו המילה verga בספרדית היא “שבט“ בעברית, כך שהשם רומז גם לשם המחבר וכן לשמו של המקובל יהודה אבן וירגה שהיה קרובו של המחבר והשאיר אחריו כתבי יד ששימשו את שלמה אבן וירגה בכתיבת ספרו.

תוכן הספר מוסבר בעמוד השער כהאי לישנא: “יספר בו צרות רעות ורבות שעברו על ישראל בארצות העמים ככתוב בספר זקנו ז“ל ומקומות אחרים. גם מה שעיניו ראו ולא זר (=רמז לפרעות בזמן גירוש ספרד שחווה המחבר. ב“פ). עם ויכוחים רבים בענין הדת…“. כלומר, הספר אינו עוסק רק בפרעות שעברו על היהודים אלא גם בוויכוחים בנושאי אמונה ועוד. המחבר רצה להבין את הסיבה לאנטישמיות ולשנאת ישראל והוא מעלה בספר רעיונות מרתקים בסוגיה זו שמקדימים במאות שנים את מסקנות המחקר המודרני בסוגיה.

בסיומה של ההקדמה לספר נכתב: “וזה האחרון הכביד הרעה הגדולה נהייתה במלכות פולוניא שנת ת“ח ת“ט“. המדובר בפרעות חמלניצקי. הקורא שאינו בקיא בתולדות חייו של אבן וירגה ידמה לחשוב שזו תוספת שלו, בהיעדר הפניה למחברם של הדברים. אולם, כאמור, הדבר איננו אפשרי מבחינת הזמנים. רק מהמשך הספר מתגלה זהותו של המחבר של תוספת זו – הלא הוא בעל הש“ך.

וכך נכתב בהקדמה לדברי הש“ך: “העתק מגילת עיפה למזכרת עון שחיבר החכם השלם כמוהר“ר שבתי כהן נר“ו מק“ק ווילנא ממקרים רעים ומאורעות קשים שבעווניתנו [כך במקור, כנראה טעות דפוס] אירעו לאחינו בית ישראל בשנת חמשת אלפים ת“ח ות“ט ליצירה במלכות פולוניא“. המילה עֵיפָה משמעותה חשכה וקדרות, ומקורה בספר עמוס (ד, יג).

 מנהיג פרעות ת"ח ת"ט. בוגדן חמלניצקי


מנהיג פרעות ת"ח ת"ט. בוגדן חמלניצקי

טבח ללא רחמים

חורבן הגלויות (על פי אצ"ג, ראו מאמרו "לא שואה אלא חורבן גלויות") הנורא שאירע לעמנו במאה ה־20 טשטש את עוצמת הפרעות הקודמות, אולם כל הקורא בכרוניקה שכתב בעל הש"ך עומד נפעם ומזועזע מעוצמת הפרעות, היקפן ואכזריותן. להלן מספר דוגמאות:

והרגו בעיר כמו ששת אלפים נפשות, קדושים, גאונים ורבנים חכמים ונבונים זקנים וישישים בחורים ובתולות חתנים וכלות טף ונשים… וכמה מאות טבעו במים ובכל מיני יסורים קשים, ובבית הכנסת לפני ארון קדש הקדשים שחטו בחלפות המשוררים והחזנים והשמשים…. ואחר כך החריבו הבית מקדש מעט, שם שאגו צוררים ורוגשים והוציאו כל הספרי תורות ישנים וגם חדשים וקרעום לגזרים ונתנום למרמס רגלי אדם ובהמה, סוסים ופרשים וגם עשו מהם סנדלים ומנעלים… וכמה מיני לבושים והפכו הכתב לארץ ועל היריעות היו ברגליהם דשים (שבט יהודה עמ' פו).

המחבר מתאר רצח נוראי של ציבור חסר ישע, נשים וטף וזקנים. פוגרום נוראי שהסתכם באלפי הרוגים וכלל שחיטת אנשים בסכינים בבית הכנסת, חילול המקום וקריעת ספרי התורה ושימוש ביריעות הקלף לצורך עשיית נעליים ובגדים. כמעט שלוש מאות שנה לאחר מכן עשו הנאצים את אותו הדבר לצאצאי הנרצחים הללו, באותן העיירות במזרח אירופה.

עוד עדות נוראה מפי הש"ך מצביעה על קווי הדמיון בשנאת היהודים מימי חמלניצקי ועד היטלר: "ואז הקיפום הרקים כחצי גרן עגולה והפשיטום ערומים והושיבום לארץ והיו היהודים בושים וגם נכלמים כשה לטבח יובלו כרחל לפני גוזזיה נאלמים" (שם). השפלת היהודים ובעיקר השפלת הנשים היהודיות על ידי הפשטתן לפני הריגתן מתוארת כאן כפי שראינו בצילומים רבים ממוזיאון יד ושם ומספרי זיכרון ואלבומי צילומים.

אלא שבניגוד לתקופת השואה שבה רצחו את היהודים מתוך אמונה בתורת גזע הרואה ביהודים גזע נחות ושטני שאסור אפילו להעבירו על דתו אלא יש להשמידו, הציעו הקלגסים הקוזקים ליהודים המושפלים והערומים, המכוסים רק על ידי הרקיע ושמי האל המסתיר פניו, אפשרות להציל את חייהם במחיר ויתור על אמונת אבותיהם:

ואז דברו הרקים אל היהודים דברים טובים ונחומים: למה תהיו נהרגים, נחנקים ונשחטים כפר בן בקר תמים על א־להיכם אשר שפך חמתו עליכם מבלי רחמים, הלא טוב לכם עבוד אלהינו הפסילים והצלמים, והינו לעם אחד יחדיו נהיה תמים, ואז תהיו חפשיים מאתנו ותהיו חיים וקיימים. ואת כל הרכוש נשיב לכם ותהיו עשירים גדולים ושרים רמים… והתאספו יחד גדולים וקטנים וילדים אשר אין בהם כל מומים וצעקו בצעקה גדולה ומרה לא־ל עליון שוכן מרומים: שמע ישראל ה' א־להינו ה' אחד… ויקוננו קינות רבות עד כי עלתה בכייתם למרומים" (שם, עמ' פז).

בהמשך מתאר בעל הש"ך כיצד כל הניסיונות להעביר את היהודים על דתם לא צלחו. למרות ההבטחות המתוקות וחרף המצב האיום שבו היו נתונים, היהודים חירפו נפשם ולא עברו על דתם והקוזקים שחטו בהם ללא רחמים:

"ואז הרימו הרקים בהם יד ויהרגו אותם… ויעשו הרג רב באחינו בני בריתינו (כך במקור) בבנינו, בנותנו, בנערינו וזקנינו" (שם). בנוסף לכל אלה מתאר בעל הש"ך רציחות המוניות בעיירות אוקראינה, רוסיה ומזרח פולין, הרג אכזרי הכולל גם אונס של מאות נשים בפרהסיה לעיני משפחותיהם. ענו וזנו וטמאו בתולות ונשים כמה מאות לעינינו" (שם).

מי שחשב שהתיאורים הללו הם שיא האכזריות יזדעזע למקרא הדברים הבאים הממחישים את עוצמת השנאה והחייתיות של שונאי ישראל:

"והוציאו שם ספרי תורות וספרים ולוחות נבובות. ועשו שטח גדול מהיריעות וישטחו שטוח על פני האדמה בחוצות ורחובות ושחטו על היריעות זבח משפחה ומשפחה בחלפים וחרבות: חכמים ונבונים, זקנים וזקנות, זכרים ונקבות. והרגו אחים לעיני אחיות ושחטו ביום אחד בנים על אבות. ובמקומות המקווה המטהרת מכל טומאות ותועבות שם היו מטבילין כלים ונדות וזבות  השליכו שם ט"ו מאות ילדים תמימים בריאות ויכסו עליהם עפר ועודם מפרפרים ושפתותיהם בקבר דובבות.." (שם).

לזכר אותם מאורעות איומים ציווה בעל הש"ך את כל צאצאיו אחריו לצום ביום כ' בסיוון שנחשב ליום צום לאומי מאז מסעות הצלב:

"על כן קבעתי לעצמי ולדורותי לבנים ולבני בנים יום צום ותענית ואבל ומספד וקינה ביום כ' לחודש סיון שבו נתנה התורה" (שם, עמ' פח).

ממחיש את השנאה. פרעות ביפו, 1936

ממחיש את השנאה. פרעות ביפו, 1936

צאצא חולם

ככלל, כרוניקה היסטורית היא סוגה ספרותית נדירה מאוד בספרות היהודית לדורותיה, שהעדיפה להתמקד בעיקר בהיבטיו השונים של לימוד התורה, כך שכרוניקה זו היא בעלת חשיבות רבה להכרת מאורעות ת"ח ות"ט בפרט ולספרות ישראל בכלל.

לבעל הש"ך היו צאצאים רבים, וחלקם כיהנו כרבנים בקהילות ישראל שבמזרח אירופה ובמרכזה. הגלות נמשכה ואיתה גם הפרעות בעם היהודי, עד שבשלהי המאה ה־19 החל לזרוח אור הגאולה על בית ישראל והחלה שיבת ציון. בין העולים לארץ היה ר' יעקב הכהן שכביץ, האחרון לצאצאי בעל הש"ך שהיה רב ובן תורה, סופר והוגה דעות. שכביץ עלה ארצה בשנת 1893, התיישב בגדרה ועסק בחקלאות. הוא היה איש בעל חזון ומעוף בנושאי יישוב הארץ ופיתוחה. בעיני רוחו ראה מטעי שמן קיק בגדרה, הקמת ברכות דגים באילת, טרקטורים שיחליפו את הבהמות במשק הבית ועוד.

רבים ראו בו הוזה אולם ברבות השנים נאלצו להודות כי צדק בקביעותיו: "ר' יעקב הכהן שכביץ מביט בנו כמנצח. בימים ההם, ימי בראשית, חלם והטיף למטעי שמן הקיק, ובשל כך זכה אז לכינוי של בטלן, הוזה וחולם, וכעת הפך חלומו הבטלני לפעולה משקית מעשית" (הורביץ אמנון, "דמויות בראשית בחגה של גדרה", דברים בישיבת הבכורה של מועצתה המקומית, א' בחשון תש"י).

אחד מידידיו של יעקב שכביץ היה החכם הירושלמי, חוקר ארץ ישראל וירושלים והמדפיס הנודע אברהם משה לונץ. שכביץ היה מבאי ביתו של לונץ ופרסם את מאמריו ב"ירושלים: מאסף ספרותי לחקירת ארץ הקודש", כתב העת שערך לונץ בשנים תרמ"ב־תרע"ט. בזיכרונותיה על בית אבא, כתבה חנה לונץ:

בין אורחינו וידידינו החביבים היה גם האיכר התלמיד־חכם ר' יעקב שכביץ, מראשוני המתנחלים בגדרה, סופר והוגה דעות. פסוקי תנ"ך היו שגורים על פיו תמיד. תורה ועבודה השתלבו באדם היקר הזה… כשהיה עולה בדעתו רעיון בחקר המקרא, או איזה פשט בגמרא, היה מניח את מעדרו הצידה, נוטל פיסת נייר ועיפרון – שהיו תמיד שמורים עמו – ורושם את רעיונותיו על פתק, מכניסו לכיסו השני וממשיך לעבוד. כשצבר די הצורך חומר ספרותי היה נוהג לעלות ירושלימה, כשהוא רכוב על חמורו. בביתנו היה מעבד את הרעיונות שרשם בפתקים ומחברם למאמר שאבי היה מפרסמו במאספי 'ירושלים'. על מאמרים רבים חתם בשמו הספרותי יעקב הכהן ש"ך.

יעקב שכביץ זכה להקביל את פניו של ד"ר תיאודור הרצל, חוזה מדינת היהודים, בעת ביקורו של האחרון ב"מקוה ישראל", ולא רק נפגש עמו אלא גם "בירך את ד"ר הרצל בברכת שהחיינו, כשספר תורה בידיו, וזכה לתודה לבבית מחוזה המדינה. אחר כך נוהג היה לספר על מאורע זה ברטט לב".

המעגל נסגר: מייסד השושלת בעל הש"ך תיאר את אחד מרגעי השפל של גלות ישראל, טבח נוראי שבו ספרי תורה מושלכים ארצה, הופכים לנעליים ועליהם נרצחים יהודים בדם קר, ואילו צאצאו האחרון שנשאר בן תורה היה אחד מחשובי האישים בדור שיבת ציון, זכה להקביל את פניו של "מלך היהודים" ד"ר הרצל ולברכו כשספר תורה בידיו ולהגשים את הפסוק "כי מציון תצא תורה".

ד"ר ברוך פלח הוא חוקר רב תחומי במדעי היהדות, אספן וסוחר בספרים נדירים ויודאיקה‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו סיון תשע"ג, 24.5.2013

פורסמה ב-24 במאי 2013, ב-גיליון בהעלותך תשע"ג - 824 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. מאמר מעניין.
    נדמה כי החלק בו מתוארת האפשרות שניתנה ליהודים להמיר דתם ולהנצל מהשמד, הינה תוספת של הכותב לשם האדרת הנרצחים וקידוש השם.
    קשה להאמין כאדם, המצאות אנשים על פי תהום בייחוד הורים וטף המסרבים לבצע פעולה שתציל את ילדיהם ואותם.
    לא כל שכן זוהי פעולה רעיונית מהפה החוצה.
    לשלטון באותן מדינות וישויות מדינתיות היה נוח להחזיק את היהודים הכפריים, כשק חבטות וכמקור להוצאת קיטור להמון הזועם על מעשי השלטון – מיסוי וכו.
    ואת יהודי הערים כעוסקים במקצועות כלכליים המפתחים ומעשירים את המלכות.
    עוד סיבה המוכיחה כי לא הגיוני מתן האפשרות להמיר את הדת בתמורה לחיים רגילים.
    בכול אופן המאמר המלומד מהווה נדבך נוסף בחשיבות היות מדינה יהודית עצמאית וחזקה, הדואגת לחיים אזרחיה.

  2. פלוטניצקי אפרים

    במאמר מסופר על הצאצא האחרון של הרב הש"כ , אבל המידע הזה אינו נכון !! הרב שבתי בורנשטיין זצ"ל גם הוא מצאצאיו ונקרא על שמו. כמו כן יש לו קרובים ממשפחות רפפורט שגם הם מצאצאיו. נא לעיין בהקדמה לספר רסיסי טל של בנו אברהם בנציון בורנשטיין זצ"ל.

    • ש.צ. לוינגר

      ויבדל"א הרב שבתי אברהם הכהן רפאפורט נר"ו ראש בית המדרש ב'מכון הגבוה לתורה' שע"י אוניברסיטת בר-אילן – אף הוא מצאצאי הש"ך. חזרה תורה לאכסניא שלה – לארץ ישראל.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: