הולכת תמים | הילה מלמד

אביבית לוי הוציאה לאור שלושה ספרי שירה, אלבום מוזיקלי בהלחנה וביצוע שלה, וספר ביוגרפי על דמותו של סבה, הרב יוסף קאפח. בין לבין היא גם דוקטור למדעי המחשב ואם במשרה מלאה 

בתום שיחתי עם ד"ר אביבית לוי (41), משוררת, חוקרת, מוזיקאית ואם לארבעה, אני מפנה אליה את השאלה: "אם הייתי שואלת את הילדים שלך "מה אמא עושה", מה הם היו אומרים?". היא צוחקת בתשובה: "אין לי מושג", ואומרת בכך הכול.

מפעלה הספרותי של אביבית כולל עד כה שלושה ספרי שירה, רשימות ספרותיות בכתבי עת שונים וספר ביוגרפי, "הולך תמים", המגולל את קורות חייו והליכותיו של סבה, הרב יוסף קאפח. לאחרונה הוציאה אלבום הנקרא "מילים שקופות" וכולל לחנים שלה לשיריה, שאותם מבצעת היא בנגינה ובשירה יחד עם אמנים אורחים. בעוד חודשיים יעלה בהיכל התרבות בנתניה מופע המלווה את השקת הדיסק.

אך את תואר הדוקטור לא העניקה לאביבית המחלקה לספרות ואף לא המחלקה למוזיקה. אביבית היא דוקטור למדעי המחשב, ועיסוקה העיקרי הוא בתחום המחקר במכללת שנקר. את הרקמה העדינה והמורכבת הזו ביקשנו לפרוש בשיחתנו – רקמה הנושאת בפיתוחיה משפחה, יצירה, מחקר, מסורת ואהבה; אופקים הרבה ואישה אחת.

מוזיקה היתה החלום

"כשהתחתנו חשבנו שנגור בירושלים, רצינו אוויר הרים, אווירה רוחנית", מתארת אביבית, מעלה כבר בתחילת שיחתנו את המתח הבסיסי בסיפור שלה – מתח שהוא ללא ספק גם קרקע פורייה – בין רוחניות אמנותית גועשת לבין חובות הקיום כפשוטם. "אנחנו מתגוררים עם ילדינו בנתניה, כי כך מקומות העבודה הכריעו. אני עובדת במחקר בתחום מדעי המחשב, תחום שהגעתי אליו כי אבא שלי החליט שזה 'מקצוע העתיד', שזה מתחבר להמון דברים, אפשר לעבוד מהבית, זה טוב לאישה… בשנה א' הלימוד נראה לי נורא טכני וקטנוני וכמעט עזבתי. רק כשהגיעו קורסים יותר מעמיקים, כמו בתחום האלגוריתמים, נכבשתי בתפיסה ובהיגיון".

את מדברת על מחשבים והעיניים שלך נוצצות.

"בסוף הלימודים שלי עבדתי שנה אחת בתעשייה, ואחרי העבודה הראשונה שעשיתי העלו לי את המשכורת פי שניים. ראש המחלקה קרא לי ואמר 'את מאוד טובה, אבל יש בעיה. אין ברק בעיניים שלך'. הוא צדק. איכשהו הרגשתי שאני לא מתמלאת מזה. לא הרגשתי שזה יצירתי מספיק בשבילי, אבל כשהגעתי למחקר גיליתי את הניצוץ".

מעניין שדווקא בשנקר, בית ספר לאמנות ועיצוב. יש בכלל השקה בין עיצוב ותכנות?

"לי אמנם אין טלפון חכם, אבל שם הכול זה ממשק משתמש ואיך הדברים נראים. לעולם העיצובי יש מקום מרכזי היום בהנדסה. רק שכמו כל ניסיון לשלב בין תחומים, זה קשה. כשאני הולכת לערבי שירה אני פוגשת שם אנשים שונים לגמרי מאלו שאני פוגשת בישיבות מקצועיות, אנשים שחושבים בצורה אחרת לגמרי. קשה למצוא אנשים שמדברים את שתי השפות".

ואתדוברת אמנות או הנדסה?

"החיבור הראשוני שלי היה קודם כול לאמנות. לימוד המוזיקה היה מאבק מתמשך מילדות. אבא שלי רצה להרחיק אותי מהעולם הזה, מהסיבות שלו, אני לא ממש יודעת עד היום. זה לא היה משהו פורמלי, רק תחושה כזו שהוא לא רוצה שאהיה שם. אני שרתי בכל מקום אפשרי, הלכתי לכל מקהלה שהייתה, כל הזמן שרתי להורים שלי שירים חדשים שכתבתי. עד בת המצווה הם השתכנעו שצריך לקנות לי אורגנית עם חוברות לימוד עצמי. התחלתי ללמוד לבד. רציתי כל הזמן יותר ויותר. בגיל 16 התחלתי ללמוד פיתוח קול. המורה שלי אמרה שאני מוכשרת מאוד וחייבת ללמוד יותר ולהתקדם. התחלתי ללמוד תיאוריה, ובשלב כלשהו קנו לי פסנתר. זה היה הישג גדול. הייתי דבוקה אליו כל התואר הראשון".

כמיהה לחיי רוח וגם לחזרה הביתה.אביבית לוי  צילום: אלי דסה

כמיהה לחיי רוח וגם לחזרה הביתה.אביבית לוי
צילום: אלי דסה

אני קוטעת את אביבית בבלבול קל, מנסה לוודא – התואר הראשון במוזיקה הוא ש"הדביק" אותה לפסנתר? "התואר הראשון במחשבים", היא מבהירה. "והייתי מצטיינת רקטור גם עם שעתיים ביום פסנתר. כשהתחלתי תואר שני באלגוריתמים התחלתי גם תואר ראשון במוזיקה. מוזיקה הייתה החלום".

מדובר בעומס די כבד, לא?

"קצת משוגע, כן. מתוך תמימות חשבתי שתואר שני זה חצי מהשעות של תואר ראשון, אז איך 
לא אספיק?"

לאחר תקופה זו, שבה נישאה וילדה את בנה הבכור, מספרת אביבית כי חוותה נתק קשה מעולם המוזיקה שבער בה במשך כל ימי הילדות וההתבגרות. יחד עם זאת, השתיקה המוזיקלית פתחה פתח ליצירות חדשות, שונות ומרגשות. למשל, ספר שיריה הראשון, "זכות השתיקה".

"הרגשתי פתאום שאני צריכה להוציא מעצמי כוחות אחרים, והיה לי מאוד קשה להמשיך עם המוזיקה. התחלתי לקרוא המון שירה ועל שירה, הייתי הולכת לספרייה העירונית עם הילד שהיה מתרוצץ בין המדפים. מהר־מהר הייתי לוקחת את הספרים של השבוע ורצה לחפש אותו", היא נזכרת בחיוך.

אביבית מספרת כי תחילה חשבה שהשירה נובעת מתוכה בלבד, בדומה למוזיקה שהייתה מאבק ארוך של נערה מול משפחה, אך התבדתה עד מהרה. "כשכתבתי את הביוגרפיה של סבא שלי גיליתי שהשירה הייתה תמיד במשפחה. לסבא הייתה כתיבה מאוד שירית, וגיליתי שיש לי בני משפחה נוספים שכותבים שירה או עוסקים באמנות לכל גווניה, מעיצוב ועד קולנוע".

שתיקת תימן

כאמור, אביבית היא נכדתו של הרב יוסף קאפח אשר הלך לעולמו בשנת תש"ס. הרב היה פוסק תימני־ישראלי, זוכה פרס ישראל לספרות תורנית, חבר בית הדין הרבני הגדול וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. בנוסף היה מתרגם, מהדיר ומפרש של עשרות ספרים שונים, ביניהם "אמונות ודעות" לרס"ג, "ספר הכוזרי" לריה"ל ו"חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן־פקודה. מפעלו העיקרי של הרב היה תרגום, ביאור וההדרה של כתבי הרמב"ם. אשתו וסבתה של אביבית, הרבנית ברכה קאפח, זכתה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, כהוקרה על מפעלי החסד שניהלה.

"מה שאני אגיד על דמותו של סבא שלי לא יספיק. כשכתבתי את הספר היה לי ברור שאין סיכוי להקיף את האדם או היצירה או האישיות שלו", היא פותחת. "קרה לי דבר מעניין בעבודה על הספר. סבא שלי התגורר בירושלים ואנחנו בקרית אונו, ותמיד הרגשתי שהנכדים שקרובים אליו מכירים אותו יותר, קרובים אליו יותר, ואני לעומתם רואה אותו בעיקר כרב גדול. ניגשתי לכתוב את הספר כמי שמסתכלת על דמות ענקית ורחוקה, כמו בשיר שכתבתי והקדשתי לו: "עֲמֻקִּים שָׁרָשַׁי / רַק דַּלָה צַמַּרְתָּם".

"בספר השני, שהשירים שבו נכתבו אחרי הביוגרפיה, כתבתי עוד שיר שבו ההסתכלות כבר שונה. זו הרגשה של כמה הוא מילא אותי, לעומת ההתבטלות של פעם, וכמה עוד יש לי להתמלא ממנו. דרך הכתיבה עליו התקרבנו – מצאתי באישיות שלי עקבות שלו, כמו ההערכה לשתיקה שהיא יסוד מאוד חזק אצלי.

"גדלתי בארץ בחברה ישראלית לגמרי, ולהפתעתי גיליתי כמה אני קשורה למסורת התימנית של סבא שלי. יש שני יסודות באמנות תימן, ברקמה, בתכשיטנות או בשירה. הראשון הוא יסוד של איפוק ושתיקה, של עוצמה הקיימת באמירה העדינה. אמירה לא צועקת, לא מאוד קונקרטית, דברים שנאמרים ברמז. היסודות האלו חזקים מאוד בשירה שלי. היסוד השני הוא המורכבות. נסי לדמיין כלה תימנייה עם כל התכשיטים, כמה פיתוחים וכמה דברים עדינים קורים שם, איזה גיוון עדין ואסתטיקה מאוד עשירה.

"האיפוק והמורכבות העדינה, השתיקה שבשירה שלי – חשבתי שאלו באים מתוך האישיות שלי, שלוקחת זום אאוט רחוק־רחוק מהמקום שהוליד את השיר. עם העבודה על הביוגרפיה של סבא וההיכרות איתו ועם המסורת שלו גיליתי שזה מגיע ממקום הרבה יותר שורשי משחשבתי".

שירה היא אמנות של דיבוראיך משוררת מקבלת על עצמה מסורת של שתיקה?

"מתוך כבוד לשתיקה אמיתית ורגישה. יש כאלו שיוציאו כל שנה ספר. אני לא".

השתיקה היא זכות או חובה?

"השתיקה היא זכות".

ישנם מקומות נוספים בנפש שלך הנובעים מהמסורת התימנית?

"אני מחוברת מאוד למסורת הזו, לתפילה של יום הכיפורים בבית הכנסת עם המנגינות שגדלתי עליהן. אם אמשיך לחשוב אמצא עוד ועוד דברים בתוכי ששייכים למסורת תימן, וזה מראה עד כמה היא חזקה – מסורת שמתגלגלת לבחורה שגדלה במסגרות ישראליות, עם שני הורים ישראלים לגמרי. הבית שלנו היה מאוד פתוח ויכולנו ללכת לכל כיוון שנרצה, ועדיין הדברים מצאו את דרכם אליי, ואפילו למקום הכי אינטימי – כתיבת שירה".

יש במסורת הזו גם פן מאוד גברי. בבית הכנסת הגברים קוראים כולם ביחד, כמו גם בליל הסדר, ומקום הנשים בצד.

"אני לא שותפה לתחושה זו. בליל הסדר במשפחה שלי היה סבב וכולם קראו. הגברים שהיו יודעים תימנית היו קוראים את קטעי ההלל והשירה במנגינה, ואחותי שהתעקשה לקרוא איתם למדה את ההגייה התימנית. גם הדמויות הנשיות במשפחה, אמא ושתי הסבתות, הן נשים עם עוצמה מדהימה. יש לי שיר שכשאני קוראת אותו אני חושבת על הנשים האלו, הוא מצייר דמות של אישה שמסוגלת לשאת עולם ומלואו על כתפיה". היא מקריאה: "בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אַחֲרַיִךְ יֵלְכוּ / כָּל כּוׂכְבֵי הַשָׁמַיִם כַּעֲפַר הָאָרֶץ / אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרוֹב. / בְּזֵעַת אַפַּיִם תִּישְׂאִי גַּרְגִּירָיו".

בניגוד אלייך, הנשים במסורת שאת שואבת ממנה לא קיבלו את הזכות להשכלה.

"שתי הסבתות שלי עלו לארץ ולא ידעו לקרוא, ושתיהן התעקשו ללמוד קריאה וכתיבה. אני זוכרת את עצמי כילדה קוראת 'שער למתחיל' עם סבתא. זו הייתה חוויה של יחד".

את רואה גם את עצמך בין הנשים הגדולות שעליהן כתבת?

"נכון שבזמן שהשיר נכתב הייתי נשואה יחסית טרייה עם ילד, אבל אני לא רואה את עצמי ברמתן של אמא וסבתא שלי. חודשיים לפני שהתחתנתי סבתא שלי נפלה ושברה צלע, והרופאים אמרו שבגיל הזה זו בדרך כלל התחלה של הידרדרות, ושלא בטוח שהיא תהיה בחתונה שלי. עשינו תורנות בין הנכדות, מי תישן איתה בלילות. לילה אחד, כשישנתי איתה, אני שומעת שהיא קוראת לי: 'יא בינתי, תעזרי לי לקום'. כל נשימה שלה הייתה כרוכה בכאב, והיא עומדת, מחזיקה אותי חזק, ומתחילה להתפלל. יצאתי משם בתחושה חזקה שאני לא יודעת מי עזרה למי".

שורשים עמוקים. הרב יוסף קאפח

שורשים עמוקים. הרב יוסף קאפח

לא לדתיים בלבד

השיחה מתגלגלת, נעה בין תכנות לשירה, בין כתיבה למסורת, בין סבא לילדים. בתווך, בין הנפש היוצרת והחוקרת, מתגלה לפניי אישה שלא רואה עצמה כמו הדמויות החזקות שבדורות הקודמים לה, אך מבעד לעיניי היא אישה שנושאת עולם ומלואו על כתפיה. יחד עם ההערכה ה"רגילה" לחוקרים ואנשי רוח המתמסרים לפועלם, יש להביא בחשבון גם את הילדים, המחויבות, הפרנסה, אושר "מקורקע" שאפשר לקרוא לו בית. אני מקריאה לפני אביבית משפט־שאלה נוגע משירהּ: "מהו הבית אם לא געגוע אל הרוח החולפת", ומחכה לתשובה.

"יש בי כמיהה לחיי רוח וגם לחזרה הביתה, במעין רצוא ושוב. יש בי מצד אחד געגוע להתמסרות לאמנות, שאני יודעת שלא תהיה לי, ומצד שני הידיעה הברורה שיש לי זכות גדולה. הבית הוא האדמה שאתה דורך עליה וגם האחיזה והמקום שדואג לך שלא תהיה גרגר אבק שנישא ברוח לכל עבר.

"גם כשלפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה להתמסר לאמנות, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה. לוותר על המחקר משמע לוותר על הדרישה לאמת, על הניקיון. שם אם אתה מרמה אתה תעמוד מול ההוכחה לבסוף ותראה שהיא לא נכונה. זה אותו ניקיון שנדרש גם ביצירה. היצירה שלי מושפעת מהתיאוריה של מדעי המחשב, בלעדיה ההוכחה הלא נכונה תתגלה במערומיה".

הילדים גם הם מפרים את היצירה?

"בוודאי, בתחושות של בית, חיבור ומחויבות. יש לי שירים על חוויות של לידות שרובן לא היו קלות. אחת הייתה יותר קלה, אני ממליצה עליה", היא צוחקת.

"אבני הזמן (…) מתפרצות מגעש הלב", את כותבת. השירה היא המקום שלך לתת לגעש הלבשל האמא והדוקטורלפרוץ?

"בהחלט כן. אנשים כל הזמן אומרים לי שאני כותבת שירי תפילה, ופעם הייתי מתקוממת – איך יכול להיות שאני כותבת שיר אהבה ומישהו אומר לי 'זה שיר תפילה'? משהו פה מוזר. עכשיו אני חושבת שזה שאני באמת מחויבת להמון וכותבת רק בפרצי זמן, מביא לכך שמתפרצות משאלות־הלב והתקוות הכי מזוקקות. כשיעקב אבינו פגש את יוסף אחרי שנים הוא אמר: 'ראות פניך לא פיללתי'. פיללתי זה קיוויתי, תפילה היא תקווה. מאז שהבנתי את זה אני כבר לא מתקוממת, אני גאה בכך שאומרים לי שאני כותבת שירי תפילה. זו שירה שבאה מהמקום הכי אינטימי.

"בעבר הייתה לי תחושה ששירה שלא מבטאת משהו יותר מעצמך היא שירה לא מוצדקת. חז"ל אמרו שאתה מתפלל על האישי אבל עליך תמיד לזכור שאתה חלק מעם. יש לך תקוות של עם, שאיפות וייעוד של ציבור, אתה חלק ממשהו גדול ממך. רק בספר האחרון הרשיתי לעצמי לפתוח דווקא באישי ולא בציבורי. עם השנים הבנתי שגם כשאתה כותב את שירת היחיד שלך אתה לעולם כותב יותר מאת עצמך. תפילת יחיד היא תמיד גם תפילת רבים".

גם עולם התורה מאוד נוכח בשירתך ומרחיב אותה מעבר לגבולות ה"עצמי".

"גדלתי בבית שבו הייתה נוכחות של סבא, הרב, היינו נוסעים אליו לירושלים, היו ספרים בבית, ואם יש שאלה שואלים את סבא. אבל החיבור היה יותר שכלתני מרגשי. כשהייתי הולכת לפגישות של משוררים היינו מדברים על משוררים שהלכו לעולמם וגם על שירים שלנו. כשהבאתי להם את הספר שלי הם פתחו, קראו, והתחילו להראות לי מקורות בשירים שלי שאני בעצמי לא שמתי לב אליהם, כמו 'נותנת בהם סימנים'. זה בא מהבית".

עולם חילוני יכול להכיל את השירה שלך?

"כשפרסמתי את הספר העורך אמר לי שהקהל שלו נורא מצומצם, כי צריך להכיר היטב את המקורות כדי להעריך את הנפש של השירה הזו, ואני האמנתי לו. לשמחתי גיליתי שזה לא נכון. אפשר ליהנות מהשירה הזו גם בלי להכיר את ספרות חז"ל, או לחלופין, הציבור החילוני אוהב־הספר מכיר את המקורות האלו. יכולתי לחשוב אחרת אם לא הייתי בסביבה של משוררים ורואה איך הם מגיבים לשירים שלי".

לא פמיניסטית

 בניגוד מפתיע ל"שתיקה" הפואטית, לשקט של המילים המאופקות, הלחינה אביבית משיריה ואיגדה אותם לכדי אלבום שנקרא "מילים שקופות – אביבית לוי והאושפיזין". באלבום מארחת היוצרת מוזיקאים שונים וביניהם הזמר אדם להב ("דה וויס"). "האלבום יצא לפני מספר שבועות, אחרי יותר משנה וחצי של עבודה. בעקבות בר המצווה של הבן שלי חזרתי להלחין, אחרי שכל השנים האלו זה חסר לי ובער לי", היא מספרת. "ברגע שנגעתי שוב בהלחנה הכול התפרץ, חזרתי להלחין בקצב בלתי הגיוני".

מוזיקה היא אמנות שונה מאוד משירה. את רוצה לפרוץ למיינסטרים, לברוח מהשתיקה?

"המוזיקה בונה קומה אחרת. האלבום נקרא 'מילים שקופות', ובעיניי זה מייצג ניקיון, יושר ואסתטיקה שקיימים גם בשירה. בהלחנה גם כן יש מחשבה, חיבור וקשב למה שאני שומעת. אני לא מלבישה מנגינה זרה על הטקסט. הלחן נותן צבע למילים השקופות שלי.

"כשהסינגל הראשון יצא התראיינתי לרדיו, והמראיין 'התקיל אותי', בלשון העם. הוא שאל לאיזה קהל האלבום שלי מיועד, ותפס אותי לא מוכנה. עניתי לו את התשובה הכי אמיתית שהייתה לי – אין לי מושג. התשובה האמיתית היא 'כל קהל שאוהב את זה', ובאמת ראיתי שהורידו את הסינגל בכל מיני תחנות, גם כאלו שמאוד הפתיעו אותי".

אבל המופע שלך מיועד לנשים בלבד.

"התייעצתי עם רב והוא אמר שאת הדיסק כל אחד יכול לשמוע, אך המופע לעומת זאת היה טעון בירור. ממילא לא רציתי לשיר לבד, ושקלתי שתהיה קבוצה של זמרות, מקהלה. בכל אופן אמרתי לעצמי שאני לא עושה משהו בלי להתייעץ עם רב בעל שיעור קומה, וההמלצה שלו הייתה על מופע רק לנשים".

את לא מרגישה שההלכה מגבילה אותך?

"ברור שאני מרגישה, ואפילו יודעת שזה מגביל. יש מקומות שהייתי יכולה להופיע בהם אך דלתם לא פתוחה למופע לנשים בלבד. מצד שני, זה הדבר הנכון. זה הופך את המופע לאישי יותר, מאפשר לי לשיר לבד. כך אני יכולה לצאת במופע רק עם עוד זמרת אחת, וזה נותן נגיעה הרבה יותר אישית. אני מתחברת לקהל הזה, בטח בשירים שהם שירי תפילה. חשתי הקלה כשהרב אמר שהמופע לא יהיה לגברים, כי אז לא הרגשתי מחויבת לאפשר גם את הנוכחות שלהם. במקום מסוים לנשים יש חיבור טבעי וגם זה חלק מהעניין שגורם להרגיש בנוח. אני לא נכנסת לעניין ההלכתי, זה לא המקום שאני מדברת מתוכו. אבל מבחינת התחושה שלי, כן, אני בהחלט מזדהה עם ההלכה".

צפים כיום קולות של נשים המרגישות שהלכות כאלו מבקשות "להחביא" אותן.

"אני לא יודעת מאיפה הנשים האלו באות. אני חשה שזו זכות, היכולת לבחור איך אתה רוצה לבטא את האמנות שלך מבפנים".

הזכות לשתוק?

"נכון. ואני בהחלט אומרת שזו זכות".

ובכל זאת, לוי־קאפח. את פמיניסטית?

"על זה יש לי סיפור מעניין. בשני הספרים הקודמים השתמשתי גם בשם הקודם שלי, ובאמת הייתי אביבית לוי־קאפח. זה בא לגמרי מתוך צורך אמנותי וממש לא היה צעד פמיניסטי. חשתי צורך לא לנתק בין ה'אני' שלפני הנישואים וה'אני' שאחרי, וגם אביבית לוי זה שם מצוי שלא נתפס בעיניי כשם אמנותי. לעומת זאת בספר האחרון קיבלתי החלטה לא פשוטה – לשנות את השם, למרות שזה דבר שלא עושים מבחינה שיווקית. החלטתי כך אחרי שפרסמתי מאמר ספרותי ב'מקור ראשון', והגיעו אליי הדים לדרך שבה אנשים ראו אותי – בתור פמיניסטית.

"אין לי שום דבר נגד אף אחד, גם לא נגד פמיניסטיות, אבל אני לא רוצה להיות מחוברת לסיסמאות וכרזות שאין לי איתן דבר. בכלל, אני לא אוהבת להיות מזוהה עם קבוצות. פתאום יש התבטאות כזו או אחרת ואז את הופכת לנציגה של דברים שאת לא מזדהה איתם בכלל, ואולי את אפילו נגדם. אני לא רוצה להיות חלק מאיזה שהוא עדר, אף פעם לא הייתי כזו – אז למה שאהיה כזו עכשיו בעל כרחי?"

אין לך חיבור טבעי לתנועה המבקשת לפתוח כמה שיותר דלתות בפני נשים?

"אם יש בתנועה הזו גם קולות אחרים, קולות נגד הבית והמשפחה ונגד הגברים, אני לא שותפה לזה. אני גם באה ממקום שגאה בהלכה ומחובר אליה. בעיניי, בניגוד לדרך שבה היא נתפסת בציבור, ההלכה היא מקום שמעצים את האישה ואת האדם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' סיון תשע"ג, 17.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 במאי 2013, ב-גיליון נשא תשע"ג - 823 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. שלום!
    היכן ניתן לרכוש את הספר על הרב קאפח?

  2. א. מכון משה לחקר משנת הרמב"ם – קרית אונו
    ב. חנות הספרים "נוסח תימן" של שגיב מחפוד' רחוב ברינבוים, 26, בני ברק

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: