אלתרמן או אלפנדרי? | זיוה שמיר

אלתרמן היה היחיד מבין משוררי ישראל שתיעד את העלייה מצפון אפריקה על כל קשייה ועיוותי הקליטה שלה והתנגד בכל נפשו לתפיסת "כור ההיתוך" הבן־גוריונית. בעקבות הסערה הציבורית סביב השטרות החדשים

א מכבר התעורר ויכוח ציבורי בנושא  השטרות החדשים. אלתרמן שדיוקנו מתנוסס על שטר בן מאתיים שקלים שקל למטרפסיה (פסחים נז, ב), כלומר "קיבל את עונשו". כבר לפני שישים שנה ויותר הפציר בו דוד בן־גוריון להמיר את שמו הגלותי בשם עברי, אך אלתרמן מעולם לא הרים את הכפפה. הוא  דבק בשמו האשכנזי – שפירושו "איש זקֵן", או "חכם" –  ולא רק משום שחבריו כינוהו "נתן החכם", הן על שם גיבורו של לֶסינג והן על שם הנביא שפעל לצִדו של דוד המלך ושימש לו "תיבת בלמים" (בל נשכח: גם נתן אלתרמן פעל בתקופת "מלכותו" של  דוד, המנהיג וראש הממשלה).

טולדנו, בן בסת ואלחסיד

רק לבִתו תרצה העניק אלתרמן שם עברי המורכב מאותיות שמו. למען האמת, השם "אתר" דווקא התאים להפליא לו עצמו – למשורר שהרבה בכל ספריו לכתוב על אתרים בכלל, ועל ערים בפרט –  עד כי ניתן להכליל ולומר שהעיר היא הגיבורה הראשית של כל חטיבות יצירתו. ואולם הוא לא קיבל את הרעיון הניטשיאני של “שלילת הגולה“ מבית־מדרשו של מ“י בן־גָּריון (ברדיצ‘בסקי) ושל דוד בן־גוריון, ודבק בשם אבותיו מתוך כבוד למסורת המשפחתית ולקנייני התרבות של הגולה. בשיר “צלמי פנים“ (שבספר “עיר היונה“, שהלך אז ונכתב) הוא יצא נגד המגמות ה“כנעניות“ המהפכניות, שבן־גוריון היה שותף להן במידת־מה, והביע את חששו שבלהט “כור ההיתוך“ ובסערת המאבק על האתוס של המדינה ייזרקו ויאבדו נכסים לאומיים חשובים שנצברו באלפיים שנות גולה.

 הוויכוח עם המגמות ה“כנעניות“ שוללות הגלות נראה ממרחק השנים ויכוח אידיאולוגי ממרומי מגדל השן, אך היו לו השלכות מעשיות מאין כמותן, כי תוצאותיו עתידות היו לקבוע את אופי התרבות המתהווה. אלתרמן האמין שהעולים החדשים, על שלל המנהגים הזרים שהם מביאים מארצות מוצאם, יעשירו את המציאוּת ולא להפך. ככלל האמין אלתרמן, שהיה מהפכן שמרני, בתהליכים אבולוציוניים ובדיאלקטיקה של דורות, ואילו רטוש, הקיצוני והמהפכן ממנו, ביקש להיות קטליזטור ולהקדים בקיצורי דרך את המאוחר, וכדבריו החדים והמחודדים: “לא לתת לעתיד לבוא ולקבוע את העתיד“.

דבק בשמו האשכנזי. אלתרמן (מימין)

דבק בשמו האשכנזי. אלתרמן (מימין)

אלתרמן ביקש להימנע מכל תכתיב ואינדוקטרינציה. לדבריו, מלחמת התרבות בארץ תצמיח  סינתזה שאי־אפשר עדיין לעמוד על טיבה ולאמוד את שיעורה, אף אין להתיימר לדעת מה תהא דמותה. המציאוּת עדיין קורמת עור וגידים, ורב הנעלם על הנגלה. טועים ה“כנענים“, טען אלתרמן, בכך שהם מנסים להכתיב את תכתיביהם בתוקף ובתקיפות, תוך שהם מצמצמים את קשת האפשרויות. הללו מנסים לקבוע מראש, שלא כדין, מה דמות תהיה לה ל“שולמית“, בעוד היא מתלבשת ובעוד היא מבשילה (וכדבריו בשירו “מריבת קיץ“: “שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר־הַמַּנְעוּל“).

 מתוך שאיפה למיזוג גלויות ולחידוש ימינו כקדם חייב בן־גוריון את כל נושאי התפקיד, ואת קציני צה“ל במיוחד, להמיר את שמותיהם הלועזיים בשמות עבריים, אך המודרניסטים (ובהם שלונסקי, אלתרמן, פן, זוסמן ולאה גולדברג), בניגוד ליונתן רטוש ולחבריו ה“כנענים“, לא נענו לקריאתו. עם זאת, נושא מיזוג הגלויות בכלל, ונושא השמות היהודיים בפרט, המשיך להעסיק את אלתרמן גם להבא.  באביב 1954 כתב אלתרמן את הטור “עם הקונגרס הספרדי“ (“דבר“, י“א באייר תשי“ד; 14 במאי 1954), ובו שקלא וטריא רעיוני בדבר קליטתן של עדות המזרח בארץ שמייסדיה – חוזיה, מדינאיה, סופריה ועסקניה – היו אז בעיקרם אשכנזים. השיר מביע את סיפוקו של אלתרמן מן השמות של האישים שנשמעו באירוע: “פָּשׁוּט נָעִים לִשְׁמֹעַ / אֶת עֶצֶם שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל הַצִּירִים […] כָּאן מְהַלֵּךְ צִלְצוּל אָצִיל וָשׁוֹעַ./ כָּאן מוֹלְכוֹ,/ טוֹלֵדָנוֹ / בֶּן־בָּסָת / וְאַלְחָסִיד. / שֵׁמוֹת – אֶחָד אֶחָד. בְּהִכָּתְבָם  גַּם יַחַד / דּוֹמֶה לְמִין אַלְהַמְבְּרָה / דַּף הַפְּרוֹטוֹקוֹל“.

כלי־נגינה רבים

מול יופיים האצילי של השמות שהגיעו אלינו מספרד via ארצות המגרבּ ומול הקונוטציות ההיסטוריות המפוארות שלהם, מביע אלתרמן את שמחתו לנוכח הגילוי “המפתיע“ שלא כל אקורד במנגינה הלאומית חייב להסתיים בצלילי־סיומת אשכנזיים כמו “־וֹבְסְקִי“ או “־אֶבִיץ‘“ או “מַן“. לשון אחר: בסימפוניה הגדולה ששמה “שיבת ציון“ יש כלי־נגינה רבים, וכל אחד מוסיף את צליליו (“לֹא מִמֵּיתָר אֶחָד כִּנּוֹר הָעָם נִזּוֹן“). כלול כאן גם חץ סאטירי נגד שניים ממתנגדיו שיצאו אז בפולמוס נגד טורו “יום הזיכרון והמורדים“ (“דבר“, 30.4.1954), שבו העלה אלתרמן את הטענה שהמרד הוא רק תו אחד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, וכי יש לזכור גם את הנספים. השניים שיצאו נגדו היו דוד כנעני (הנדלסמן) מקיבוץ מרחביה וטוביה בוז‘יקובסקי מקיבוץ לוחמי הגטאות.  אלתרמן נאלץ להפשיל שרוולים  ולענות  להם  על  דבריהם  נגדו. לא  כל  האקורדים  חייבים  להסתיים ב“־וֹבְסְקִי“ או “־מַן“, קבע אלתרמן, אך לא בלי שמינית שבשמינית של  אירוניה עצמית.

   אלתרמן, שייחל להתעצמותה של הריבונות היהודית בארץ ישראל, התפלל בכל מאודו לקליטת העלייה. אולם כמי שניחן בטמפרמנט של איש־מדע והיסטוריוסוף, הוא לא ייפה את התמונה ולא ניבא רק אינטגרציה, שלווה והרמוניה. בצד “מיזוג הגלויות“ הוא ניבא שהשבטים השונים גם ישלפו את ניביהם (תרתי־משמע), ותתחולל כאן מלחמת־תרבות, שבסיומה תושג  סינתזה כלשהי בין מזרח למערב, שטיבה עדיין סמוי מעין: “וְחָשׁ אַתָּה פִּתְאֹם כִּי יֵשׁ פָּנִים עֲשֶֹרֶת / לָעָם הַזֶּה (וּמִי נָחוּת בּוֹ וְעֶלְיוֹן?) / אַתָּה פּוֹגְשׁוֹ בִּלְבוּשׁ בְּלֹאִים בַּמַּעְבֶּרֶת / וּשְׁמוֹ אַבַּרְבַּנֵאל / וּבֶן־תְֹבּוֹן / וְדֶה לֵיאוֹן“.

כיום, אומר שירו של אלתרמן, נושאי השמות הללו מתגוררים במעברה, אך מחר הניעוּת (מובִּילִיוּת) החברתית תעשה את שלה, ובכוח רצונם יעלו העולים החדשים מארצות האסלאם בסולם החברה, ויגיעו לעמדות רמות. השמות העתיקים, שהיום נשמעים במעברה ובשוק, יזכו שוב בהגמוניה שניטלה מהם ובכתר שלו הם ראויים. השיר מסתיים בהערת אזהרה לממסד האשכנזי הדשן שצפוי לו מאבק לא־קל אם יבקש לשמר את כוחו, שהרי לא לעולם חוסן (“אִמְצִי כֹּחֵךְ, הֶגְמוֹנְיָה אַשְׁכְּנַזִית“!).

בשעתו היה אלתרמן כמדומה היחיד מבין סופרי ישראל שנדרש לשאלת העלייה מצפון אפריקה –  היחיד שתיעד אותה על כל קשייה ועיוותי הקליטה שלה. באותה עת ניתן היה להעריך את המשורר על אומץ לבו: על שלא חשש להאיר את מעשי העוולה והאיוולת של ההנהגה שהשליכה את העולים היישר מן האונייה לעיירות פיתוח מרוחקות (אלתרמן הרבה לכתוב על סוגיה זו בשירי “עיר היונה“, בשירי “הטור השביעי“ ובספר שיריו האחרון “חגיגת קיץ“), תוך חשיפת בן־גוריון לביקורת קשה ונוקבת. לימים, עם התפוגגות הסולידריות במדינה ועם התגברותם של הלכי רוח המערערים על הנחות היסוד של הציונות,  יימצאו אולי מבקרים שיאתרו בתיאוריו של אלתרמן ביחס לעולים מארצות המגרבּ הדים לרגשי עליונות פטרונית של בן הארץ על אחיו הקרובים־הרחוקים שזה מקרוב באו. להערכתי, ניתן לזהות אצל אלתרמן אמפתיה רבה כלפי אחיו הקרובים־הרחוקים, שאנשי הסוכנות שידלום לבוא ארצה אך לא דאגו כראוי לקליטתם בארץ, ביחד עם ביקורת נוקבת כלפי ההנהגה והממסד על אטימות הלב שבה ליוו את תהליך הקליטה. ברקע יצירותיו האחרונות נזכרת לא אחת  הסלקציה שערכו פקידי הסוכנות ביהודי צפון אפריקה – סלקציה  ששיסעה משפחות, שהולידה תחושת קיפוח מוצדקת  ועוררה את תנועת המחאה של “הפנתרים השחורים“.

אטימות הממסד. עולות מצפון אפריקה, 1952

אטימות הממסד. עולות מצפון אפריקה, 1952

הרמב"ם על־פה

אלתרמן ביכה ב"חגיגת קיץ" את גורלה של עדה שלמה, שמרקם התא המשפחתי שלה התפורר: אבות איבדו את סמכותם, ובנים חדלו לכבד את אבותיהם. שבזמן שקורה אסון של מפולת מחצבה או נפילת פיגום שומעים את שמות בניה של עדה זו בחדשות, וכדברי אלתרמן בשירו "הפנים החדשות" בספרו "חגיגת קיץ": "בִּהְיוֹתָה מַפֹּלֶת מַחְצָבָה, אוֹ בְּהַשְׁלִיכָה אֶת הַגּוּף מֵרֹאשׁ פִּגּוּם, אוֹ / בְּהַכּוֹתָה בַּחֲמַת שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ, אוֹ בְּהִשְׁתַּלְּחָה כִּמְטַר אֲבָנִים בְּעֵת עֲבוֹדַת חֲפִירָה אוֹ נִקּוּז, וּבְמִקְרִים כָּאֵלֶּה עַל־פִּי־רֹב / מִשְׁתַּלְּבִים בַּחֲדָשׁוֹת שֵׁמוֹת כְּמוֹ קָדוֹשׁ אוֹ קוֹרְדוֹבֶרוֹ אוֹ מוֹלְכוֹ אוֹ יֶרֶךְ יַעֲקֹב. /  אֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּם תְּכוּנוֹת נֶפֶשׁ חִיּוּבִיּוֹת וְקַוֵּי אֹפִי בְּרוּכִים, / כְּגוֹן סַבְלָנוּת וְיֹשֶֹר וְכִבּוּד אָב וָאֵם וְרִגְשֵׁי חֲבֵרוּת חֲזָקִים, אֲבָל שׁוּם עֲרָכִים". כך תיאר המשורר באירוניה מרה את התנשאותם של מוסדות הקליטה על העולים מארצות המאגרבּ, ששמותיהם –  הנשמעים בחדשות בעת אסון בעיצומן של עבודות דחק –  מעידים על חייהם הקשים בהווה ועל עברם התורני המפואר (שם כמו "ירך יעקב", שמו של חיבור תורני חשוב, רומז גם למאבקו של יעקב עם המלאך, שבסיומו זכה לשם "ישראל"). עולים חדשים אלה התברכו בסבלנות, יושר, כיבוד אב ואם ורגשי חברות חזקים, אבל לדעת מוסדות הקליטה אין להם "שׁוּם עֲרָכִים".

מספרים על גולדה מאיר, שבהיותה שרת העבודה ביקרה בעיירת פיתוח של יוצאי הרי האטלס, והבטיחה לעולים החדשים מצפון אפריקה שהממסד ידאג להם, לקליטתם, לרווחתם ולחינוכם. קם אחד העולים ואחר: "גברתי, מן הכפר שבו נולדתי הגיעו איתי ארצה כמה וכמה אנשים שיודעים את כל משנה תורה של הרמב"ם על־פה. את תחנכי אותנו?!“. על גילויי פטרונות כאלה הלעיג אלתרמן ב“חגיגת קיץ“, וניבא כי בני העניים הללו, החדורים שאיפה לעלות בסולם החברה, אכן יעלו בו, ירעננו את פני החברה הישראלית ויגיעו לגדולות, תוך דחיקת ההגמוניות הישנות ממעמדן: “מִן הָעָם הַמֻכֶּה בְּקִיעִים (…) / יָבוֹאוּ בְּנֵי הָעֲנִיִּים / שֶׁלִּקְרָאתָם תֵּצֵא תּוֹרָה. / לָהֵם שֶׁכֹּחָם חָדָשׁ / וְגַאֲוָתָם נָשְׁכָה בְּשָׂרָהּ, / מְחַכּוֹת, לְבַל יֹאכְלָן הָעָשׁ, / מַחְשַׁבְתָּהּ שֶׁל  אֻמָּה וּלְשׁוֹנָהּ“. רוב הפרוגנוזות של אלתרמן התממשו, וגם זו: העולים החדשים מארצות המגרבּ אכן עלו בסולם החברה והגיעו למרומיו ברשויות המקומיות, בכנסת ישראל ובצבא.

בדורות הבאים, לכשינפיקו שטרות חדשים, יש להניח שדיוקנותיהם של סופרים וסופרות מבני עדות המזרח יתנוססו עליהם, אם עדיין יעמוד הנושא העדתי על סדר יומנו, ולא ייעלם עד אז  לגמרי מסדר היום הציבורי שלנו. 0

פרופ' זיוה שמיר מלמדת ספרות עברית במרכז הבינתחומי הרצליה, ולשעבר ראש ביה"ס למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב. חיברה עשרים ספרים בחקר הספרות העברית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' סיון תשע"ג, 17.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 במאי 2013, ב-גיליון נשא תשע"ג - 823 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. תודה זיוה על המאמר מאיר העיניים, הפותח צוהר להלך מחשבתו של אלתרמן. אכן איש חכם היה, שראה את הנולד. בתקופה שבה היתה דרך אחת ויחידה להיות צודק הוא הבין שמשמעותה של תרבות היא מגוון, כאשר כל תרבות מביאה עימה יופי משלה.

    • ש.צ. לוינגר

      גם המשוררת לאה גולדברג גילתה אמפתיה כלפי בני עדות המזרח, כנראה מספר הילדים שלה 'נסים ונפלאות' שגיבורו הוא הילד היתום נסים, המאומץ על ידי 'הדודה של שומיש', המבטאת מן הסתם את הסופרת עצמה, שלא זכתה לילדים משלה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ש.צ. לוינגר

      על הסבתא החב"דניקית של אלתרמן, שהיתה עושה לו הבדלה במוצאי שבת ולימדה אותו להתפלל ולדבר יידיש, ראו במאמר של טלי פרקש, 'סיפורי סבתא – אלתרמן שלא הכרתם', באתר y-net יהדות, מיום 14.6.2012.

להגיב על ש.צ. לוינגר לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: