לחזור אל 
הצעקה הפנימית | אריאל הורוביץ

נתנאל לדרברג הביא לתחייתו של הספר "חיים גראביצר", המספר על חסיד חב"ד התועה אחר מקומו הרוחני. כמו הדמות האלמותית, גם הוא אדם שמרחיק לחפש ומבקש שורשים יהודיים עתיקים לצד דתיות רלוונטית 

משהו בעיניו הנוצצות של נתנאל לדרברג, משהו באופן שבו הוא מדבר על הספר "חיים גראביצר", מעיד על כך שהוא הגשים חלום. הספר, פרי עטו של הפסיכולוג והסופר הנשכח יהושע פישל שניאורסון, מונח כעת – בהוצאה מחודשת ומהודרת – בחיקו של לדרברג, עשרים שנה אחרי שפגש בו בפעם הראשונה בחנות ספרים משומשים בירושלים, בהיותו תלמיד ישיבת מרכז הרב.

"הייתי בתהליך של חיפוש", הוא משחזר. "היינו קבוצה של חברים מהישיבה שחיפשה גם דברים מחוץ לממסד הישיבתי הרגיל – אמנות, יצירה, פילוסופיה, ספרות. באחד הימים נתקלתי בספר והתחלתי לקרוא בו, ומיד נבלעתי לתוכו; קראתי אותו בלילה אחד. הרגשתי שאני קורא את עצמי. המעבר של הגיבור מחב"ד לעולמות אחרים, החיפוש והתנועה אחרי האינסוף, השבר, הנפילה – הבנתי מיד את החוויה שהוא מתאר; הכרתי אותה היטב. הרגשתי שהוא מספר את הסיפור שלי".

לדרברג, חוקר מחשבת ישראל שבאמתחתו שני ספרי מחקר על ראשוני תנועת החסידות, פנה להוצאת ידיעות ספרים והציע לה להחיות מן האפר את דמותו האלמותית של גראביצר, גולת הכותרת של יצירתו של פישל שניאורסון. הספר הזה, כך הוא משוכנע, רלוונטי מתמיד להוויה הרוחנית הישראלית בת זמננו. מצליח גם כיום, עשרות שנים אחרי שנכתב, לגעת באנשים רבים, להסעיר אותם, להיות להם לפה.

רקוויאם תוסס

"חיים גראביצר" הוא רקוויאם לעולם רוחני תוסס ועשיר, בולט בזרותו למציאות הישראלית העכשווית אך גם קרוב אליה במובנים רבים. הוא מספר על מסע חייו של חיים גראביצר, חסיד חב"ד שיוצא, בעקבות אסונו האישי, לשוטט בין בתי מדרש וקבוצות רוחניות, מחפש בהם את עצמו ואת מקומו. סיפורו של גראביצר הוא במידה רבה סיפורו האוטוביוגרפי של המחבר, פרופ' יהושע פישל שניאורסון, דמות חידתית ונשכחת שיצרה ופעלה באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה ובמדינת ישראל הצעירה. את עולמו הפנימי הגועש שיקע שניאורסון אל דמותו של גראביצר, במה שהפך להיות הספר של חייו.

פישל שניאורסון נולד בשנת 1888 בקמניץ־פודולסקי שבאוקראינה. אביו, הרב שניאור זלמן שניאורסון, היה רבה של הומל, וסבו, הרב שלום דובער שניאורסון, היה האדמו"ר מרציצה, פלג של חסידות חב"ד־קאפוסט. מילדותו התחנך שניאורסון באווירה חסידית, על ברכי תורות חב"דיות, שמצאו את דרכן לימים במפעלו המחקרי והספרותי. בבגרותו פנה שניאורסון ללימודי רפואה באוניברסיטת ברלין, והוקסם מן ההשכלה הרחבה שהציעה האקדמיה. עד מהרה הצטרף לחבורת משכילים יהודים שדרו באותן שנים בברלין, וכך התוודע למרטין בובר, לש"י עגנון ולגרשם שלום.

עם סיום לימודיו התמחה שניאורסון בנוירו־פסיכיאטריה, והחל לפתח תחום ייחודי של פדגוגיה רפואית שהתמקד בטיפול בפגועי נפש ובבעלי פיגור שכלי, מבוגרים וילדים כאחד. בשנת 1918 הוזמן לייסד קתדרה לפדגוגיה רפואית באוניברסיטת קייב. במקביל להוראתו בקייב החל שניאורסון לכתוב ספרים על עולם הנפש של ילדים. לאחר כמה שנים עזב שניאורסון את קייב וחזר לברלין. שם, במסגרת פעילותו בקהילה היהודית בעיר, הקים מרפאות ייחודיות לטיפול נפשי בילדים בעלי צרכים מיוחדים והניח את אבני היסוד בחקר התחום. במרפאות הללו טיפל שניאורסון בבעיות כגון קשיי הבנה וקליטה, גמגום, הרטבת לילה ובעיות אלימות ומשמעת.

מינה חפץ, לימים אחת מעוזרות המחקר של שניאורסון, תיארה את התמסרותו לטיפול בילדים וכתבה כי "פרופ' שניאורסון היה אומר: החברה התרבותית נמדדת לא בכוח השלטון על הטבע, לא בכיבושים של הטבע, אלא בשאלה עד כמה החברה יודעת ליצור, לתקן את החיים. עד כמה החברה יודעת לעזור לנחשלים, לדאוג לנפגעים. עד כמה החברה מסוגלת לתקן כל מה שנפגם על ידי הטבע, על ידי הכישלונות של החברה, על ידי פצעים שלפעמים המשפחה פוצעת את הילדים האומללים".

בעקבות הצלחותיו בטיפול בילדי הקהילה היהודית בברלין יצא שניאורסון לסייר בקהילות שונות ברחבי אירופה, נשא הרצאות על חינוך מיוחד ופעל להקמת מרפאות נוספות. ב־1933 חזר לוורשה והקים מרפאה לבריאות הנפש, ועמד בראשה עד 1937. מאות אבחונים פסיכולוגיים, ציורים של ילדים ודו"חות טיפוליים מאותן שנים בוורשה נשמרו בעיזבונו של שניאורסון, שנמצא כיום בארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה על שם אביעזר ילין באוניברסיטת תל אביב. באותן שנים חיזק שניאורסון את קשריו עם חסידות חב"ד והתיידד עם האדמו"ר השישי, רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"ץ). האחרון היה מזמין את שניאורסון לבקר אצלו בימי חופשה ומנוחה, והשניים נהגו לשוחח רבות.

בשנת 1937 עלה שניאורסון לארץ ישראל, על מנת "לחקור את נפש הילד העברי". הוא התיישב בתל אביב והקים בה מרפאה חלוצית לחינוך מיוחד, ובהמשך התמנה למפקח על החינוך המיוחד בעיר. אך שניאורסון שאף רחוק יותר: הוא חלם על הקמת קתדרה לפדגוגיה רפואית באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה יוכשרו חוקרים שיעסקו בהיבטים הללו של עולם הנפש. למרבה תסכולו, התוכניות הללו השתבשו מסיבות ביורוקרטיות, ושניאורסון נשאר בתל אביב.

לצד עבודתו כפסיכולוג עסק שניאורסון גם בפעילות ציבורית: ב־1939, שנתיים אחרי שעלה ארצה, הוא שותף, יחד עם סופרים ומשוררים נוספים, בהקמת הארגון "אל דומי", שאיגד יחדיו אנשי רוח בארץ ישראל שמחו על מצבם של יהודי אירופה, וביקשו להגביר את המודעות למתרחש שם. הוא נהג להשתתף בהתוועדויות של חסידי חב"ד בנחלת בנימין, ולחם למען צביונה הדתי של תל אביב ושמירת השבת בה. בערב חג השבועות תשי"ח (1958) הלך שניאורסון לעולמו.

"לחסידות המקורית אמירה חברתית עמוקה". נתנאל לדרברג  צילום: מרים צחי

"לחסידות המקורית אמירה חברתית עמוקה". נתנאל לדרברג
צילום: מרים צחי

מנותק מהשורש

שניאורסון פרסם כמה ספרי פרוזה – בכולם, כך נדמה, טמון פן מאישיותו רבת הגוונים – אך בעיני רבים נחשב "חיים גראביצר" לפסגת יצירתו הספרותית. חלקו הראשון של הספר ראה אור ביידיש בשנת 1922, ושני חלקים נוספים שלו התפרסמו ב־1926. את חלקו הרביעי והאחרון השלים שניאורסון שנים לאחר מכן, כשהוא כבר בתל אביב. פרקי הספר הופיעו בעברית, בתרגומו של המשורר אברהם שלונסקי, בגיליונות יום השישי של "הצופה", ובהמשך כונסו לספר. השינויים במקצב הפנימי של הספר – ממקצב של סערת נפש, חיפוש מתמיד ואינטנסיביות רוחנית אל מקצב של פיוס והשלמה – משקפים במשהו את התהפוכות שעבר שניאורסון בחייו, מימי קייב וורשה ועד לימי מדינת ישראל.

"חיים גראביצר", סבור לדרברג, מספר לא רק את סיפורו האישי של שניאורסון, אלא במובנים רבים גם את סיפורה של חסידות חב"ד כולה. "חסידות חב"ד עברה תמורה בעשרות השנים האחרונות", הוא אומר. "מההתעסקות בעולם הגבוה, המיסטי, היא עברה לעשייה, ל'לא יידח ממנו נידח'. מתנועה פנימית־מיסטית מתבוננת לתנועה ארצית ופרקטית. אולי זו בעצם חזרה לעקרונות המעשיים שהאדמו"ר הזקן מתווה בספר התניא, עקרונות שנשכחו מעט בעולמם המעמיק של אדמו"רי חב"ד המאוחרים יותר.

"זו גם הבחירה ששניאורסון עשה בחייו: הכרעה פנימית מאוד עמוקה לצאת מהכמיהה ומהכיסופים לאינסוף ולהיפגש עם האינסוף בתוך המציאות. יש קרבה בין התמורה שחב"ד עברה במאה ה־20, מימי רוסיה לימי פולין וארצות הברית, לבין הביוגרפיה האישית של שניאורסון, שהוא נותן לה גם ביטוי ספרותי, בעיקר בסוף של 'חיים גראביצר'. ייתכן אפילו שלשניאורסון עצמו היה חלק בתמורות שחב"ד עברה. לעולם לא נדע אם הנושאים הללו עלו בשיחות האישיות שלו עם הריי"ץ, שהיה מאוד קרוב אליו. מרתק לראות אפשרויות כאלה של השפעות הדדיות".

לדרברג עוסק רבות בלימוד משנת החסידות ובניסיון להבינה ולהבהירה. הוא נולד לדב לדרברג, צייר ואמן וידאו, בן לדור ילדי הפרחים בארצות הברית. האב למד קולנוע באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ובעקבות קריאה בספרו של מרטין בובר על החסידות החליט ליצור פרויקט צילום על הרבי מלובביץ'. המפגש עם הרבי טלטל את דב לדרברג; הוא חיזק את קשריו עם חסידות חב"ד והיה לבעל תשובה. ב־1975 נולד בנו נתנאל לצד האח התאום אוריאל לדרברג, כיום מנכ"ל ארגון פעמונים, המעניק סיוע וייעוץ כלכלי למשפחות שנקלעו למצוקה.

מילדותו למד נתנאל עם אביו את כתבי חב"ד, ובבגרותו למד כאמור בישיבת מרכז הרב. בהמשך התקרב לרב שג"ר, וזה ביקש ממנו לפני פטירתו להוציא לאור את שיעוריו על ספר ליקוטי מוהר"ן. השיעורים אכן יצאו לאור לפני כחצי שנה בעריכתו של לדרברג. את צעדיו הראשונים במחקר החסידות עשה כאשר כתב מאמר על הבעל־שם־טוב והגישו לפרופ' יהודה ליבס לעיון. ליבס התלהב, והציע ללדרברג להרחיב את המאמר. ההרחבה הזו הולידה את ספרו הראשון, "סוד הדעת". ספרו השני, "השער לאין", מציע פרדיגמה חדשה להתבוננות על תורתו של המגיד ממזריץ', מתלמידי הבעש"ט וממעצבי התודעה החסידית בראשיתה.

עריכת "חיים גראביצר" היא חוליה נוספת בעבודתו של לדרברג, שחש סביבו לא פעם את הניכור מן השורשים היהודיים הרחוקים. "גדלנו בחברה שהיה בה מקום מסוים לביטוא ה'אני', אבל ההקשר החברתי שלה מנותק למדי מן השורשים שלנו", הוא אומר. "אנחנו לא קשורים לעולמות ששניאורסון מתאר בספרו, למרות שייתכן שאלה העולמות של הסבים והסבתות שלנו. אנשים רגישים מזהים שיש להם חוסר, ומפתחים רצון להכיר מה היה שם וללמוד מכך על עצמם. מן הבחינה הזאת יש להוצאה מחדש של 'חיים גראביצר' ערך היסטורי, כיוון שהוא מתאר בצורה מאוד עמוקה את הנפש של החיים היהודיים במאה ה־19 ואת חלק מן המגוון הרוחני של אותם ימים.

"אבל מעבר לכך, אני מאמין שיש לספר הזה בשורה רלוונטית בקשר ליחס שבין קליפה וקדושה, בקשר לידיעה שמה שנמצא למטה, בעולם הארצי, הוא גם הלמעלה, השמימי. זו אמירה חברתית עמוקה שהיא חלק אורגני מן החסידות המקורית. שניאורסון שואל שאלה רוחנית קיומית על האינטראקציה בין קדושה ועלייה לבין ירידה, על התרבות של הנופל, שיורד למטה בכוונה ומבין שייעודו הוא לגלות את נוכחות האינסוף כאן, בארציות. אלו נושאים שקשורים אלינו. אם זה היה רק ספר היסטורי שמתאר בצורה אותנטית את התקופה, הוא לא היה מושך אליו כל כך הרבה קוראים לאורך השנים. העוצמה של הספר היא בשאלות החזקות שהוא שואל, בעובדה שהוא מטלטל אותך".

נקי ממגזריות

כבר מתחילת עבודת העריכה נמשך לדרברג לדמותו החידתית והמורכבת של פישל שניאורסון. "הוא היה איש מאוד מרשים", אומר לדרברג, "הייתה לו היכולת לחיות בקשת רחבה של עולמות, ולמצוא בכל אחד מהם את עצמו. היה בו גם משהו קצת קשה. הוא לא התפשר, הוא היה הוא, לגמרי. והיה בו גם משהו מאוד ארצי. צריך גם לזכור שבסופו של דבר, ביום־יום, שניאורסון היה איש עבודה. הוא אמנם יצר ספרות מרשימה, אבל הוא לא בחר להיות סופר ולשבת במגדל השן, אלא לעסוק בשפיר ושליה, בתחום של חינוך מיוחד שאין בו הוד ואין בו הדר. אם אתה סופר, מתייעצים איתך האם לעשות הסכם שלום או לא. אם אתה יועץ לחינוך מיוחד לא ישאלו אותך שאלות כאלה. אם הצלת ילד מפשע והיום הוא עובד במסגרייה בתל אביב, לא ייתנו לך פרס נובל על זה. אני מאוד מעריך את ההחלטה שלו לפעול בעולם הזה, ולא להסתגר".

הד להכרעתו של שניאורסון ניתן למצוא בהחלטה הלא־שגרתית של לדרברג להתגורר עם משפחתו בעיר הצפונית כרמיאל. כשחבריו שאלו אותו מדוע בחר דווקא בכרמיאל, ענה לדרברג: "כי אין שום סיבה".

"זו הסיבה שעברנו לגור שם", הוא אומר, "כי אין סיבה לגור שם, כי כאילו אין שם כלום. עם זאת, ובאופן מפתיע, הכלום הזה התגלה לנו בתור מלאות. המגיד ממזריץ' לימד שהאין טומן בחובו את כל האפשרויות, וזה מה שגילינו. מה שחשבנו שהוא שום דבר התגלה כהרבה מאוד, כשילוב של ספרדים ואשכנזים, ערבים ויהודים, חרדים ומסורתיים, רוסים, חילונים וציונים־דתיים. יש איזו נינוחות בפריפריה שמאפשרת להרבה עולמות מנוגדים להיפגש. היום אני חבר של אנשים ממקומות שאף פעם לא היו נגישים לי. זה גם קשור לגראביצר, שלא נשאר רק במרחב המוגן אלא  מגלה שהמקום שנראה ריק, מרוחק, לא מוגן, הוא בעצם המקום המלא.

"מה שמאוד דיבר אליי הוא העובדה שכרמיאל לא ממתגת את עצמה כעיר רווחה, כעיירת פיתוח או כעיר עם בעיות דמוגרפיות", הוא מוסיף. "יש בה כל מיני בעיות, כמובן, אבל זה לא המיתוג של העיר, וזה משנה את כל הסיפור. כשהעיר לא ממתגת את עצמה כעיר רווחה אלא כסתם עיר, מעמיקה השאלה מה יש לך להציע לה. מה היהדות יכולה להציע במקום שכביכול כולם מרגישים בו נורמליים. אני רק מתחיל ללמוד את התשובות לשאלות האלה".

המגורים בכרמיאל, מתאר לדרברג, יצרו הזדמנות להשתלב במרחב נקי ממגזריות. "אני מרגיש היום מאוד משוחרר מהמגזר", הוא אומר. "זה הסיר ממני המון ציניות כלפי עצמי וכלפי הדתיות שלי. החיים מול עולמות מנוגדים לשלי לא מאיימים על הקיום הרוחני שלי אלא להיפך, הם מאפשרים אותו. כשאני נמצא רק עם הדומים לי, זה מעורר בי אי־נוחות, תחושה של משהו מרוכז מדי שמעוררת חוסר השתייכות, חוסר אמון, וזה משתחרר בצורה של ציניות.

"בהתחלה ניסיתי לשווק את העיר לחברים שלי, ליצור קהילה חמה, להביא עוד משפחות שדומות לי. אני עדיין אשמח לבואן, אבל למען האמת גיליתי שהכול נמצא, הכול קיים, ואני צריך להיפתח להוויה חדשה ואחרת. שואלים אותי האם יש לי כאן קהילה גדולה, ואני עונה שכן, 50 אלף איש גרים בכרמיאל ויש אפילו פעילות של 'מבראשית' ו'גרעין תורני'. אני עדיין רוצה שותפים ליצירה ולחלומות שיבואו להתגורר כאן, אבל הבנתי שהיכולת להגיע למפגש עם האחר ללא כותרת, אלא בעזרת מגורים ונוכחות במקום, מאפשרת מפגש פשוט ואנושי".

דתיות לפנסיונרים

כשלדרברג מתייחס למחקריו ולעשייתו, הוא מדבר על רצון להרחיב את הגבולות, ליצור עושר רוחני, ולא להצטמצם לקו אחד. "אם אתה רוצה ליצור יהדות פנימית ופתוחה, יהדות רוחנית שעוסקת בעולם הגדול, אתה חייב הרבה חומרי גלם", הוא אומר. "אני לא חושב שיש ספר אחד שייתן את המענה. אין דבר כזה. אוצר הספרים יכלול את שניאורסון וספרים נוספים של מורי דרך מעולמות רבים, ומכל אלה נוצר פנתיאון רוחני שנותן עושר של חוויות והתבוננות מול העולם שאנחנו חיים בו.

"בהוצאת הספר מחדש ובכלל בעבודתי בכתיבה ובעריכה אני רוצה לתת עוד טיפות, להרחיב את הגבולות, לעודד את ההתפתחות הרוחנית מהרבה כיוונים, לא להינעל על כיוון אחד. אני חושב שרובנו לא יכולים כיום להיות ניזונים משיטה אחת, מכיוון אחד. כולנו בנויים מהרבה חלקים בנפש, והמטרה היא להוסיף עוד קווים למכלול הזה, לפאזל הרוחני שנבנה, וכך כל אחד יכול לעצב דרכו את אישיותו ולהתמודד עם שאלות חייו", קורא לדרברג.

"ספריו של פישל שניאורסון, ובעיקר 'חיים גראביצר', הם עוד צבע, תוספת למרחב הגדול. במקום חברה שיש בה מידה רבה של קטלוּג – חסיד, ברסלבר, קוקניק – המשימה כיום היא לבנות עושר, היצע רחב, לא לפסול ולצמצם. העימותים והפסילות באים ממקום של תחרות, אבל למען האמת אין תחרות ואין מאבק, יש מקום להרבה צבעים. אם המטרה היא להזין את הנפש של הדור המבוגר, מדובר במקום מורכב".

למה אתה מתכוון כשאתה מתייחס להזנת הנפש של הדור המבוגר?

"יש כיום הרבה יותר משברים רוחניים והתמודדויות שקשה לתת להם מענה. מושקעות אנרגיות רבות בבחורים בני 18, במסגרות שונות של מכינות וישיבות ההסדר, אבל מעט מאוד נעשה עבור האנשים הללו כשהם בני 30, אחרי שהם מקימים משפחה ומוצאים עבודה, למרות שלא מעט מהם חווים פירוק של עולמם הרוחני־דתי. חלקם גם מפחדים לחצות את הקווים אל העולם החילוני, כי יש להם אישה וילדים. מישהו מתמודד עם המשברים של השלב הזה? האתגר הוא ליצור התחדשות רוחנית משמעותית עבור האנשים הללו. הם לא יבואו ללמוד בישיבה, כי הם עובדים, אבל הם כן קוראים ספרים. 'חיים גראביצר' יכול לגעת בהם".

מדוע?

"משום שגראביצר הוא אדם שמחפש. הנפילה היא חלק מהסיפור שלו. שניאורסון מפגיש את הקורא עם עולמות רוחניים שהוא אולי שכח; הוא פותח מחדש בפני הקורא את השער לספרות החב"דית, שאותה הוא זוכר במעומעם מהלימודים בישיבה. זה ספר שנכתב בהמון להט, וזה נוגע. יש כאן תיאור של תמימות דתית מסוימת, של נאיביות שלפעמים חסרה לנו: היכולת להתפלל בלהט, באמת.

"זו לא מניפולציה; זה שחזור של צעקה פנימית שנשכחה, שנבלעה. אנחנו נמצאים בבעיה רוחנית. אם בין גיל 25 עד גיל 60 התורה לא רלוונטית לאדם, זו בעיה. אם היא רלוונטית בישיבת ההסדר ורלוונטית אחרי הפנסיה, כשיש זמן ללמוד, יש כאן מצוקה. איפה הלימוד הזה היה בגיל 30? מה קורה לעולם הרוחני בשנים הללו? לך לבתי הכנסת בשבת בבוקר, כמה באים לשם עם ספר? כמה אנשים מתפללים שם באמת? צריך משהו אחר, חדש, שייתן מענה למצוקה הזו. אם אתה שואל אותי, זו הבעיה שמטרידה אותי באמת".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' סיון תשע"ג, 10.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 במאי 2013, ב-גיליון במדבר - שבועות תשע"ג - 822 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. שנה טובה,

    כותב 'הברכת שלום', רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל בספר שמעתי ה' שמעך כרך ב', מאמר י"ח ,"יראה ואהבה בתורה, יראה ואהבה בעבודה", א' לחודש אלול תש"ח, עמוד תנט טור ב':
    "כי האדם נבחן רק בשלושים שנה האמצעיות, כי עד עשרים שנה עדיין לא נתבגר כל צרכו, ומחמישים והלאה כבר הגוך אינו בעל עבודה, אלא כל האדם נמדד בעיקר בשלושים שנה האמצעיות. ובזמן המועט כזה הוא צריך להכין כלים שתשרה בתוכם הנצחיות האמיתית. לכן האדם מוכרח לקבל הן הטוב והן הרע, מכל הדורות שעברו ומכל הדורות שיבואו, בכדי שתהיה לו השלמות האמיתית והנצחית (על הבסיס של הטוב דכל הדורות, הוא יכול להוסיף יותר טוב אצל עצמו. ועל הבסיס של הרע דכל הדורות, הוא יכול להוסיף בהכרת הרע. ואח"כ צריך לתקן את כל הרע הזה ולעשות ממנו טוב, וזה ענין ההכרעה לכף זכות, שמזכיר לקמן) וזה ענין שהוא צריך להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, כדי שיהיה שלם וכולל, לכן צריך להכריע את כל העולם.

    הנה הקישור לספרים http://www.kabbalah-sefer.co.il/key-books-in-avodat-hashem/23——-.html

    חג סוכות שמח

  1. פינגבק: "נקי ממגזריות"

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: