שערורייה במשפחה יהודית / חבצלת פרבר

צילה, אליעזר וחנן הם צלעות במשולש משפחתי סבוך בארץ ישראל של ראשית המאה. ממכתביהם ויומניהם האינטימיים ארגה יהודית קציר רומן תקופתי עוצמתי ומשכנע

צילה

יהודית קציר

הספריה החדשה, 2013, 509 עמ'

 ל‘צילה‘ של יהודית קציר יש כל הנתונים להפוך לרב מכר: ראשית, כמובן, שמה של הסופרת הנחשבת, שיש לה קהל גדול של קוראים־מעריצים, שבוודאי שמחים על צאתו לאור של רומן חדש פרי עטה. שנית, המרכיב ההיסטורי החשוב בספר, הנסב סביב חייה של משפחה יהודית שהגיעה לארץ ישראל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, וזאת מזווית ראייה לא שגרתית ובלתי מוכרת בדרך כלל. ושלישית, המאפיינים יוצאי הדופן של חיי המשפחה הזאת ושל גיבוריה הראשיים, והאופי החושפני־מציצני הבולט של הספר, שמובאים בו ככתבם וכלשונם מכתבים ובעיקר שני יומנים מאוד גלויים ואינטימיים של גיבורת הספר, צילה מרגולין, ושל חנן רמברג, שניים משלוש צלעותיה של הדרמה המשפחתית השערורייתית.

ניקיון מילולי

הספר, המתאר את תולדות משפחתה של הסופרת, הוא סיפור משפחתי וישראלי־היסטורי גם יחד: מצד אחד – סיפורה של אישה והגברים שבחייה וסיפור של משפחה לאורך שלושה דורות; ומצד שני – תולדות העלייה לארץ ישראל ותולדות היישוב והמדינה מראשית המאה העשרים ועד ימינו. הוא משתרע מאודסה 1902 ועד להרצליה 2012 – למעלה ממאה שנה, החל בסבתא־רבא צילה, ועד הסופרת ומשפחתה.

בו בזמן, זה גם סיפור הכתיבה של יהודית קציר עצמה. מי שקרא ספרים קודמים שלה נזכר בקלות במאפיינים ובתכנים של הספרים המוקדמים, שמתגלים מחדש וביתר הרחבה בספר החדש. דמויות ומקומות שסופרו קודם מתגלים כמעין טיוטות וצלליות של התיאורים והדמויות בספר הנוכחי. בעיניי,  הספר הנוכחי, בחלקיו היותר טובים, הוא לאין ערוך הטוב והבוגר שבספריה, וזאת בזכות הניקיון הסגנוני־מילולי שלו. ניכר כאן ויתור על העושר המילולי הבארוקי ועל ריבוי הפרטים שאין להבחין בהם בין עיקר וטפל, שאפיינו את הספרים הקודמים. בספר החדש הכתיבה מדויקת וחסכונית יותר – ואולי אף מתישה פחות – ממה שקדם לה.

האם זו תוצאה של גיל ובגרות, שמואסים בעודפים ובמשקל יתר ומחפשים את התמצית ואת העיקר, או שזו השפעת המקורות שעליהם מתבסס הספר – היומנים וחליפות המכתבים – שכולם תמציתיים עד יבשים ובלתי מסולסלים? זוהי כתיבה עניינית, ממוקדת, חפה מהצטעצעויות. כמעט נעדרת רומנטיות גם כשהרומנטיות מתבקשת.

למרות שהספר נחלק באופן פורמלי לשלושה חלקים, יש להתייחס אליו לדעתי כבנוי משתי חטיבות עיקריות. החטיבה הראשונה מכילה את יומנה של צילה, ונוגעת לפרק הזמן שעד שנות השלושים. במרכזה עומדת הגיבורה הראשית, צילה, וממנה מסתעף הסיפור וכולל את האנשים הנעים ככוכבי־לכת מסביבה. החטיבה השנייה מתחילה בחלק השני של הספר, והעלילה נעה מצילה אל בתה יהודית (סבתה של הסופרת) ובעלה עמינדב ואל יתר בני המשפחה, כשתת־חטיבה בתוכה (בחלק השלישי של הספר) מהווה יומנו של חנן, שנתייחס אליו בהמשך הדברים. החטיבה הראשונה היא בעיניי החלק החשוב והטוב ביותר של הספר. אם כדאי ומומלץ לקרוא את 'צילה', הרי זה בעיקר בגלל החטיבה הסיפורית הזאת.

חושפני, אבל צובט לב. יהודית קציר  צילום: פלאש 90

חושפני, אבל צובט לב. יהודית קציר
צילום: פלאש 90

שני גברים בבית

צילה מרגולין לבית הורביץ, האם המייסדת של המשפחה, היא דמות מיתולוגית וארצית, יצרית מאוד. לצידה – שני גיבורי־משנה גבריים וכנועים. אלה הם בעלה אליעזר (לזר) מרגולין וה"חבר" חנן רמברג. הקשר המשולש ביניהם עומד בבסיס חיי משפחת מרגולין מאז הדור הראשון.

כמו הסופרת, גם אנחנו מתוודעים להתחלות של משפחתה בעיקר באמצעות היומן של צילה: יומן כן וחושפני מאוד, חסר חמלה כלפי עצמה וכלפי הסובבים אותה, יומן מרתק שכתוב בכישרון ספרותי ניכר שבולט במיוחד לאור העובדה שמדובר ביומן אישי ולא בכתיבה ספרותית לשם פרסום.

נישואיהם של צילה ואליעזר ראשיתם בכניעה של צילה להורמוני הנעורים הגועשים ובצעד שממנו לא הייתה לה דרך חזרה: היא התנשקה איתו! מבחינת הצעירה מן העיירה הקטנה ובית המשפחה השמרני־דתי, הנשיקה היא בגדר שטר־מחויבות. אחרי שהתנשקו – ברור שהם חייבים להינשא. אליעזר אהב אותה ורצה בה, ואילו היא הכירה בחולשותיו ולא נמשכה אליו ממש. כוח המשיכה שלו עבורה נבע מעושרה של משפחתו ומהנוחות החומרית שהבטיחו הנישואים איתו.

כבר בימים הראשונים של הנישואים פורצות ברוסיה פרעות שנת 1905. כשהפורעים מגלים את מקום מחבואם של בני הזוג, לזר נוטש אותה ונמלט. צילה נתפסת, נפצעת קשה בראשה ובפניה, ומאבדת את עינה השמאלית. גם ניסיון ההימלטות של לזר נכשל, והטיפול מידי הפורעים מותיר את פניו משותקים בצדם השמאלי. כשהם שבים ומתאחדים תובעת צילה מאליעזר שיסתלקו מרוסיה ויעלו לארץ ישראל.

כאן מתחילות שנים רבות של נדודים ממקום למקום בעקבות הפרנסה. אבל כישלונות עסקיים חוזרים, נסיבות כלכליות ואירועים פוליטיים מחסלים שוב ושוב את עסקיו. ברקע הדברים – מלחמת העולם הראשונה, הסתלקות השלטון העות'מאני וכניסת המנדט הבריטי, התערערות מצב הביטחון ופרעות תרפ"א ותרפ"ט. כך שלצד הקשיים הכלכליים והמצב המשפחתי המורכב – גם האירועים הפוליטיים הם מקור מתמיד לצרות ולכישלונות.

בינתיים נולדו לזוג שלוש בנות ושני בנים, והמשפחה נודדת ממקום למקום בעקבות פרנסתו של האב. אלא שהנסיבות מחייבות את האב לשהות תקופות ארוכות מחוץ לבית משפחתו, ובאחת מתקופות הריחוק האלה פוגשת צילה גבר חדש, את חנן רמברג. הקשר מתפתח לאהבה ואינטימיות, ובד בבד מתפרקים היחסים בין צילה לאליעזר. כך נוצר המשולש: בית משפחה שבו שני גברים – אחד בעל על פי דין אך לא בפועל ואחד מאהב, לצד אישה אחת וחמישה ילדים. למרות מאמציה של צילה לגונן על ילדיה גם הם סובלים, והסביבה כמובן אינה רואה בעין יפה את הסידור החריג הזה.

סתירות פנימיות

בחטיבה השנייה של הספר (חלק שני ושלישי) אנו עוקבים אחרי בני הדור השני ובעיקר אחרי יהודית מבית מרגולין, בתה של צילה, ואהובהּ – לימים בעלה – עמינדב לוין. שני אלה הם הסבים של יהודית קציר הסופרת. הרבה מתוכן החלק הזה מבוסס על חילופי המכתבים בין יהודית ועמינדב. מכתבים אלה תופסים נתח גדול – לטעמי גדול מדי –  מחלק זה של הספר. לא כל הטקסטים הללו מעניינים ומגוונים מספיק, בייחוד כשהם באים אחרי יומנה של צילה, שהוא מעניין, מגוון ומלא מכל טוב. קיטוע ותמצוּת של המכתבים בין יהודית ועמינדב היו מיטיבים עם הספר ועם הקורא ושומרים על הרמה הספרותית והמתח הפנימי של הספר.

גם ביחסים שבין בני הזוג יהודית ועמינדב האישה היא החזקה, הבטוחה והמנווטת והוא המהסס, החששן והמובל. כשיהודית שואלת את גיסתה לעתיד "מה את חושבת עליי ועל עמינדב?", משיבה האחות: "אני סבורה שהכול תלוי בך. זה יהיה כמו אצלכם במשפחה. הלוא אמא שלך מחליטה הכול, לא הגברים".

פה ושם, בקטעים יפים שנקטעים תמיד מהר מדי, אנחנו מקבלים טעימות מחייהם של בני המשפחה, בשנות העשרים, השלושים והארבעים ועד אחרי מלחמת ששת הימים. קטעים אלה מבוססים על ראיונות ושיחות, והם מעניינים, כתובים בלשון קולחת, חלקם כציטוטים ישירים, ותמיד גלויים מאוד.

במהלך שנות השלושים נכנעת צילה ומסכימה להיפרד מבעלה, או כפי שהיא מכנה אותו "הלשעבר־בעלי". היא וחנן משאירים את אליעזר בבית המשפחה ובונים לעצמם בית חדש, לא רחוק מן הישן. בפברואר 1944 נפטר אליעזר משבץ קשה. הסצנה שבה בנו יוסף מוצא אותו יושב על האסלה, נאנק מכאבים, ויחד עם חנן הם מחלצים אותו משם ומעבירים אותו לאמבולנס, היא עוד קטע חושפני, אולי יותר מדי, אבל צובט לב, מעטה של קציר. לראשונה צילה וחנן חופשיים ממש, כמעט מאוחר מדי. הם נישאים ברבנות, אך "הצעד הזה לא הביא שום שינוי בחיינו הפרטיים… בכל זאת הרגשתי חופשית יותר… כבר לא פחדתי כל כך מפני השכנים ומפני הרבנים…".

לעומת זאת אצל חנן נמשכים אותם תהליכים נסתרים שנוגדים את הקליפה החיצונית. הוא מקווה שצילה תיסע בלעדיו לארצות הברית, לחופשה אצל יהודית ועמינדב, ונכסף לשקט ולבדידות וגם לאישה צעירה מצילה, המבוגרת ממנו בתשע שנים. כרגיל, צילה עומדת על דעתה וחנן נגרר איתה למסע ונשאר לחיות כבעלה עד מותו. הוא הולך ונעשה יותר ויותר מוזר ומסתגר.

אם האמהות

רק לאחר מותו של חנן, כשאחיינו קורא באוזני צילה בת ה־84 לראשונה את היומנים שלו, היא מגלה מה שהקורא יודע כבר משנת 1929: כי "ביומניו־שלו טיפח (חנן) כל השנים טינה כבושה כלפיי בשל אורח החיים שלא מעודד עבודה רוחנית, וביטא את החלטתו להיפרד ממני ומן הילדים לטובת חיי פרישות וכתיבה, אם כי מעולם לא אזר עוז לממש את משאלתו".

היומנים של חנן, המקבילים־כביכול ליומניה של צילה, זוכים בחלק השלישי של הספר למקום רחב מאוד, ללא הצדקה הן מבחינת התוכן ובעיקר מבחינה ספרותית. הם מעייפים ומפרקים את מתח הקריאה, ומציגים את חנן ואת העבודה הרוחנית שלו באור מפוקפק ומגוחך למדי. הם אפילו משכיחים את העובדה שבחיי היומיום הוא היה איש נדיב ומתחשב שפרנס שנים רבות באמונה משפחה לא־לו, ומחזקים את המוזרות שבאישיותו. נדמה לי שהגיע לאיש הנדיב והוותרן הזה שהסופרת תשמור יותר על כבודו ותחסוך לפחות במעט את ההתבזות הכרוכה בחשיפה המלאה, בעיקר של ימיו האחרונים.

מבין שלושת גיבוריו העיקריים של הרומן, חנן מצטייר כדמות מורכבת חלשה־חזקה, וכקרבן האמיתי של הסיפור. יותר מאשר אליעזר, הבעל הנבגד, הסובל כמעט על לא עוול בכפו, אבל שיודע תמיד להכות מכה שכנגד, להציק ולהעניש את האחרים על הסבל שגרמו לו.

ורק צילה, האם הגדולה, נושאת את כולם על כתפיה. היא חזקה גם בחולשתה, שנואה ואהובה כאחד על צאצאיה ועל הגברים בחייה: "כולנו אהבנו את דוד חנן", אומרת אלה, אחת הנכדות, "לה לא הייתה הרבה סבלנות לנכדים. היא לא הייתה סבתא רכה ומפנקת… היא שלטה בילדים שלה ביד רמה והם העריצו אותה. היא הייתה בעיניהם אם־האמהות… ההורים שלנו היו מסורים לה יותר מאשר לנו…". "אם־האמהות" הוא ביטוי קולע. יהודית קציר העניקה בספרה לסבתא־רבא צילה כוחות, אהבה ומאבקים בממדים מיתיים וחיי נצח.

'צילה' הוא רומן תקופתי ומשפחתי מעניין, כאמור, בעיקר בחלקו הראשון עד לשנות השלושים, משכנע ובעל אמת פנימית מלאה עוצמה. זהו ללא ספק הישג גדול לביוגרפיה של סופרת בעלת כוח־מדַמה עשיר ואמפתיה, והישג ספרותי שלא כל סופר זוכה להגיע אליו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז אייר תשע"ג, 26.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באפריל 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון אמור תשע"ג - 820, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: