הכול פוליטי / רבקה שאול בן צבי

המאבק על הזהות היהודית־ישראלית מוצא את ביטויו בספרות, בשירה ואף בפזמון העברי, שקריאה
זהירה בהם תחשוף את תשתיתם האידאולוגית. מ'סימונה מדימונה' ועד ברנר, טשרניחובסקי ועוז

 בדק בית

על לבטי זהות אידאולוגיה וחשבון נפש בספרות העברית החדשה

חיה שחם

אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 2012, 284 עמ'

"תת מודע פוליטי" הוא מושג מעניין המקושר למשנתו של הוגה הדעות פרדריק ג'יימסון. בספרו הקרוי בשם זה, טוען ג'יימסון שנקודת המבט הפוליטית היא האופק המוחלט של כל קריאה וכל פרשנות. תפקיד הפרשן הספרותי לשחזר את הטקסט הפוליטי הסמוי הבוקע מהשברים ומהסדקים שניתן לגלות בכל טקסט אמנותי, גם כזה הנראה רחוק מפוליטיקה ('הלא מודע הפוליטי', רסלינג 2004). מחשבות על ג'יימסון עלו בי במהלך העיון ב'בדק בית'. דבריו של ג'יימסון על ההדחקות שבטקסט, כאשר לעתים דווקא הבלתי נכתב מדובב את האמת, התחברו בתודעתי עם הגילויים שביצירה.

מטרת 'בדק בית' היא הצגת ההיבט האידאולוגי והפוליטי בספרות העברית. במרכז הדיון בעיית הזהות של האדם היהודי בארץ ישראל. ההנחה היא שהזהות היהודית־ישראלית רחוקה מסטטיות, והיא מהווה זירה של מאבקים אידאיים הלובשים פנים שונות על פי התקופה והנסיבות האישיות. טבעה של הספרות העברית לכתוב על מה שכואב ומדמם וקשור לדילמות לאומיות ומצפוניות. פרקי הספר ערוכים על פי סדר הזמנים החל מתקופת העלייה השנייה, דבר המאפשר לראות את האופייני לכל תקופה מבחינת הדילמות הלאומיות, ואת השינויים המעניינים המתחוללים ביחסם של הסופרים לאתגרי התקופות.

כיוון מוצהר של הדיון האידאולוגי בספר הוא הקשר בין האידאה לבין הפואטיקה. לכאורה נראים הדברים רחוקים זה מזה, כי מה הקשר בין ההתחבטויות הלאומיות לבין דרך הכתיבה? והתשובה היא שהקשר הוא פנימי ומהותי, כי דרך הכתיבה היא סוג של השקפת עולם, כפי שיובהר בדוגמאות הבאות.

אך לפני פרישת הדברים אני רוצה לציין שמדובר באחד הספרים החשובים והמעניינים שיצאו לאחרונה בתחום העיון הספרותי. ספר קריא ומרתק הכתוב בסגנון רב דקויות. עריכה לשונית מדוקדקת של מורג סגל נותנת תחושה של שלמות לשונית. עטיפה תכולה בצבעי הדגל הלאומי של שי צאודרר, המתארת דלת נושנה מחלידה ומתקלפת, ממחישה את השברים והסדקים שבהם דנה המחברת.

גם פואטיקה היא פוליטיקה

הדיון נפתח בפולמוס בין ברנר לגורדון בעניין השאלה כיצד צריך לכתוב על ארץ ישראל. להשקפתו של גורדון אין הסופר מחויב ל'מציאות' הארצישראלית הקיימת, על בעיותיה הרבות, אלא עליו "לגלות את המאור שבחלום". נקודת מבטו של גורדון אינה ספרותית אלא אידאליסטית, ולדעתו שומה על הספרות להציג את החיים בארץ בדרך של אידאליזציה. ואכן, היו סופרים שכתבו בדרך זאת על ארץ ישראל שאינה קיימת אלא בדמיונם.

לעומת זאת, מאמר מפורסם של ברנר בשם 'הז'אנר הישראלי ואביזרייהו' (1911) מבטא את ההתנגדות לכתיבה מזויפת. ברנר דוגל במה ששקד כינה מאוחר יותר בשם "רטוריקה של כנות", ולכן הוא בוחר בריאליזם כסגנון הספרותי המועדף. הוויכוח על הפואטיקה הוא אם כן עניין ערכי מהמעלה הראשונה. חיה שחם מתארת את הפואטיקה של ברנר כביטוי למציאות מורכבת ובעייתית המעוררת ביקורת חריפה. קיימת בכתיבתו רשלנות מתוכננת יחד עם נקודות מבט שונות, כמתבטא ברומן 'מכאן ומכאן'. ביצירה גם אזכורים פורנוגרפיים, אבל לא למטרה פורנוגרפית, אומרת שחם, אלא כצפנים וסמנים לבעיות במישור הלאומי.

צפנים ורמזים מופיעים גם בסיפורו של יעקב שטיינברג 'החג' מחפציבה' שהוא הסיפור הארץ ישראלי היחיד שכתב, והוא גם יוצא דופן בין סיפוריו שרובם עוסקים במערכות יחסים בין גברים לנשים. הסיפור זכה לניתוח מעניין בעבודת דוקטור של פרופ' אהרון קומם על אודות דרכי הכתיבה של שטיינברג, אבל בניגוד לקומם רואה שחם ביצירה סיפור פוליטי־אידאולוגי מובהק.

'החג' מחפציבה' נכתב לאחר מאורעות תרפ"א, על אודות תקופה מוקדמת יותר של ראשית ההתיישבות בארץ. בשפה אמנותית מורכבת יוצר שטיינברג מיתיזציה של המציאות כדרך מתוחכמת להבעת המתח היהודי־ערבי שהופך למתח ארכיטיפלי בין שתי ישויות. ניצחונו של הגיבור־המספר על החג' המיתי מסמל את ניצחון היישוב היהודי. ניתוח הסיפור הוא חגיגה של ממש בשילוב שבין הפרטים הדקים לבין ההכללות המשמעותיות, וביכולת ההמחשה החיה שהיא תמיד סימן ההיכר של הפרשן הטוב.

אותה יכולת מופגנת גם בניתוח סיפורו של תמוז, 'הצייר הלאומי שלנו' מהקובץ 'ריחו של הגרניום' (1979) וקישורו לציור של נחום גוטמן 'יום חג בפרדסי יפו' (1926) המתנוסס על כריכת הספר. הציור, לדברי שחם, הוא בעל ניחוח זר וכמו הסיפור אין בו מחויבות לציונות החלוצית הלאומית המקובלת. בנימין תמוז היה בעצמו סופר וצייר. הצייר ששימש לו דגם לגיבור הסיפור הוא כנראה יוסף זריצקי, שלא היה "אמן לאומי" אלא יוצר מודרני עצמאי. שחם טוענת שלעתים בוחר הסופר באמן ממדיום אחר על מנת ליצור הזרה ולרענן את נקודת המבט. סיפורו של תמוז נכתב בשנות השבעים לאחר מלחמת יום כיפור והוא נותן ביטוי למשבר שלאחר המלחמה, אך עושה זאת בדרך של גילוי וכיסוי על ידי בחירה בצייר כביטוי להשקפותיו.

מוטיב עץ הזית משקף ערכים וגישות פוליטיות. ח"כ רובי ריבלין נוטע עץ זית, מגרון צילום: פלאש 90

מוטיב עץ הזית משקף ערכים וגישות פוליטיות. ח"כ רובי ריבלין נוטע עץ זית, מגרון
צילום: פלאש 90

ישראלים כצלבנים

פרופ' חיה שחם ידועה בתרומתה לחקר האינטרטקסטואליות, אותו ענף בחקר הספרות העוסק ביחסים שבין טקסטים, וב'התכתבות' של יצירה אחת עם יצירות אחרות. שימוש במתודה זאת מאפיין את אופן הניתוח של 'ליש' (1994), סיפורו של אפלפלד המתאר פרשת נדודים ארוכה של יהודים בדרכם לירושלים.

הסיפור שוזר בתוכו אלמנטים מ'בלבב ימים' של עגנון ו'עד מוות' של עוז. יצירתו של אפלפלד נכתבה לאחר השואה, ועולמם של גיבוריו אינו תמים ועילאי כעולמם של הנלבבים בסיפור 'בלבב ימים'. נהפוך הוא. לדברי שחם, 'ליש' הוא גם תמונת ראי מהופכת של 'עד מוות' לעוז, מבחינת היחס בין יהודים וגויים. אצל עוז היהודי הוא קרבן אומלל של האנטישמיות הימי־ביניימית, המייצגת את מוראות המאה העשרים. סיפור שהוא אמירה נוקבת על אירופה של זמננו, כדברי רבקה גורפיין המצוטטים בספר. אבל גיבוריו של 'ליש' נוקטים עמדה שונה בכיוון של יתר עוצמה וחוסר פחד כלפי הגוי. בסיכומו של דבר טוענת שחם שהיסודות האינטרטקסטואליים ב'ליש' משקפים מורכבות ביחסו של אפלפלד לפתרון הציוני, שאינו מובן מאליו וכרוך בהתלבטות.

'בדק בית' הוא ספר על החלום הציוני וסדקיו. ככל שמתקדמים על רצף הזמן הופכים הדברים לקשים ובוטים יותר. שחם דנה בהתנגשות שבין ילידיות ויהדות, ציונות והתנכרות, אמונה בצדקת המאבק ורגשי אשמה נוכח סבל הערבים. שחם סוקרת סיפורים קצרים של יעקב שבתאי, עמוס עוז ויהושע קנז, שעם היותם סיפורי חניכה אישיים נקראים כמייצגי הדילמות הציבוריות בנושאי הלאום והזיקה ליהדות.

מעניין במיוחד הפרק על הצלבנים בספרותנו. שחם פותחת את הדיון בפואמה ההיסטורית הנודעת של טשרניחובסקי 'ברוך ממגנצה'. מוקד הפואמה אינו המרטירולוגיה, למרות קיומה ביצירה. המוקד האמיתי הוא מוטיב הנקמה, בעקבות הפוגרומים ברוסיה. טשרניחובסקי מדגיש את אכזריות הצלבנים גם ביצירות אחרות הנדונות בפרק. במרוצת העשורים מתהפך המוטיב לכיוון של יצירת זהות בין צלבנים לישראלים, כפי שמתבטא בדרכים שונות ב'פרשת גבריאל תירוש' של יצחק שלו וב'מול היערות' של א"ב יהושע. יצירות רבות נזכרות בהקשר למוטיב זה, ביניהן 'עד מוות' של עוז, וכן שירים של יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ'. תהליך דומה מופיע גם בפרק על מוטיב עץ הזית בספרות העברית, המהווה אספקלריה לערכים וגישות פוליטיות. עם החרפת הסכסוך הישראלי פלשתיני מתגבר השימוש באירוניה, סרקזם וסאטירה.

זכריה בן עזרא

'בדק בית' הוא אומנם ספר מחקר פרשני, אך מצויים בו גם יסודות של "פובליציסטיקה ספרותית", ביטוי המתאר כתיבה על הדברים החיצוניים הסובבים את העשייה הספרותית, כפי שעושה בהצלחה רבה דן לאור. וכוונתי כאן לשני פרקים מוצלחים ומעניינים, אך חריגים בנוף הספר. האחד הוא הדיון ב'פסח של כוכים', שיר ארוך של אבות ישורון, שמביע עמדה המצדדת בפליטים הערבים. השיר, בתוספת מאמר פרשני של אהרון אמיר, עורר בזמנו תגובות בוטות ואף לעגניות ופולמוס תוסס המזכיר את ויכוחי זמננו בין השמאל והימין.

שחם מגוללת את אירועי הפרשה באופן מעניין, אבל אופיו של הפרק הוא יותר עיתונאי מאשר ספרותי, ומן הסתם יהיו קוראים שיעדיפו דווקא דרך כתיבה זאת. פרק פובליציסטי אחר עוסק בתגובתו של אלתרמן לפשע הנורא של הטבח בכפר קאסם, ולאווירת התקופה סביב המעשה. הספר מגולל בפרטי פרטים את הפרשה כסוג של חשבון נפש לאומי. האם היה הפשע ההוא מעשה נקודתי שפל, או ייצוג של אווירה שהכשירה אותו כביכול? על כל פנים, תגובתו של אלתרמן המנותחת על ידי שחם מקרינה את דמותו כאיש המוסר והמצפון, במיוחד נוכח ניסיונות ההסתרה והטשטוש של משמעות הפשע. פרק חשוב ורב עניין.

את הספר חותם נספח שנושאו פזמונים מימי ראשית המדינה. בדרך ניתוח פוסט־קולוניאליסטית חושפת המחברת את היחס הפטרוני כלפי העולים החדשים, את הצבעים המזויפים שבהם הלבישו את "סימונה מדימונה" ואת "זכריה בן עזרא", ואת שתיקת השירים לגבי המציאות האמיתית שחוו גיבורי הפזמונים, שמחזירה אותנו אל דבריו של ג'יימסון על שברים ובקיעים ועל חשיפת הבלתי נאמר. פרק רב עניין ושנון שמעלה את אווירת כור ההיתוך שהייתה כרוכה גם בהעלמת חלקי מציאות.

בפתיחת הספר כותבת שחם שמטרת הספר היא אינטלקטואלית, ללא הטיה פוליטית. אינני מכירה את הכותבת ואת השקפותיה, אך נראה לי ש"תת מודע פוליטי" עשוי להתקיים גם בספר עיון אובייקטיבי, ואוזן רגישה עשויה להבחין בסימנים דקים המרמזים על השקפותיה של הכותבת, אבל אלה דברים שאשאיר לשיפוטו של הקורא.

קצת השתוממתי על היעדרו של הסופר המצוין יצחק שנהר, בן זמנם של הסופרים הנזכרים במדור הראשון של הספר. שנהר כתב רבות על בעיות אידיאיות וזהותיות הקשורות בעלייה ובהתערות בארץ, וחבל שלא הוקדש לו דיון.

מעבר לכל ההשגות, 'בדק בית' הוא ספר מבריק, עמוק וצלול, המעניק חוויה אינטלקטואלית עזה וחריפה, ומלכד בדרך וירטואוזית את הפוליטיקה עם הפואטיקה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז אייר תשע"ג, 26.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באפריל 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון אמור תשע"ג - 820, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: