פרישה מן האגו / מירי כהנא

דרישת התורה 'קדושים תהיו' מיתרגמת בפרשה למצוות מכל תחומי החיים שתכליתן אחת: להפנים אצל האדם את ההכרה שלא הוא המרכז

פרשת קדושים פותחת בדרישה דרמטית  מבני ישראל: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (יט, ב). הספרא עומד על הפתיחה הייחודית "אל כל עדת בני ישראל", ולא רק "אל בני ישראל" כמקובל בפתיחות אחרות בספר, ולומד מכך שהפרשה נאמרה בהקהל: "ומשום מה נאמרה בהקהל? מפני שרוב גופי תורה תלויים בה". האלשיך מציע הסבר נוסף ואומר שהפנייה לכל העדה בדרישה להגיע לקדושה היא כדי להבהיר שאין אדם מישראל שלא יוכל להגיע לקדושה. הקריאה להיות קדושים היא לכולם – וכולם אכן מסוגלים לכך.

אין עוד מלבדו

בפסוקים הבאים באה שורה ארוכה של מצוות שונות ומגוונות מתחומים שונים. המצוות הללו הן אותם "רוב גופי תורה", וככל הנראה הן הדרך שתוביל את בני ישראל להיענות לדרישה של "קדשים תהיו". אלא שלא ברור מדוע נבחרו דווקא המצוות האלו ולפי איזה סדר הן סודרו. הפרק כולו נראה כאוסף מזדמן של מצוות מתחומים רבים ושונים, שקשה להסביר את מבנהו. מצוות דומות חוזרות במקומות שונים, והתורה עוברת מתחום לתחום וחזרה כמה פעמים לאורך הפרק. בויקרא רבה מציינים שבתוך הפרק כלולים כל עשרת הדיברות, אך גם הם לא מופיעים בסדר מסוים, ויש מצוות רבות אחרות שנוספו לצדם.

נחמה ליבוביץ מציינת שהפרשה פונה לאנשים שונים ומשתרעת על כל שטחי החיים: חיי העיר, חיי הכפר, בית המקדש, בית המשפט, בית האבל, היחסים שבין בנים להורים, בין צעירים לזקנים, בין מעביד לעובד, בין בריא לבעל מום, בין אזרח לגר, ענייני אישות וענייני קרבנות, דיבור פה והרגשת הלב, ולכן גם נאמרה בהקהל. לדעתה אין בכל הפירושים הסבר מספק לסדר המצוות בפרק, והתורה בכוונה נמנעה מסידור מסוים, כדי שלא נטעה ונראה בסידור הזה סדר עדיפויות.

ברצוני להציע מכנה משותף לרבות מהמצוות בפרק (גם אם לא לכולן), ולהצביע על היחס בינו לבין הדרישה לקדושה. קבוצה גדולה של מצוות מתייחסת לחשיבות האחריות של האדם לדברים שמתחוללים אצלו פנימה, ורק הוא עצמו יודע מכך. כך הן למשל מצוות הנוגעות לאהבת הרע והגר, איסור השנאה, חובת היראה כלפי ההורים, יראת ה' ויראת המקדש, ואולי אף "והדרת פני זקן".

מצוות נוספות מתייחסות להתרחשות בתוך לב האדם שיש לה השלכות מעשיות, אך רק האדם עצמו יודע את מניעיו ויוכל לקשר בין נטיית לבו למעשיו: "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול" ו"לא תקם ולא תטר".

מצוות אחרות הן מעשיות, אך קל מאוד להסתיר את העבֵרה. רק האדם עצמו יודע אם חטא והוא אחראי לנהוג כדין: ההכחשה והשקר (ומתוך כך שבועת השקר), "לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תיתן מכשול" והונאת הגר. יש גם מצוות שמתייחסות לנושאים שגם אחרים יכולים לבדוק ולחשב אם ירצו, אך על פי רוב אין סיבה שמישהו מלבד האדם עצמו יבדוק את הנתונים: בשר פיגול בקרבן השלמים, הלקט והפרט, הערלה, הניחוש והעוננות והמידות והמשקלות. עברות נוספות שניתן בקלות לעשות בסתר הן חילול שבת ושריטה וקעקוע אם נעשו במקום מוצנע.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

שינוי פנימי

מגמה נוספת שמשותפת לקבוצת מצוות (מובן שיש מצוות ששייכות לשתי המגמות) נוגעת לדרישה לצאת מההתמקדות באינטרס האישי ולהעמיד את טובת הזולת לנגד העיניים, אפילו כשלפעמים יש בכך פגיעה בממון, בתועלת האישית או בנטייה הרגשית. כך הוא מורא ההורים, הפאה והעוללות לעני, איסור הגנבה והשקר, איסור העושק והלנת שכר השכיר, איסור הרכילות, "לא תעמוד על דם רעך", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "הוכח תוכיח את עמיתך", "לא תקם ולא תטר", "ואהבת לרעך כמוך", דין השפחה הנחרפת (אם מתוך דאגה לשפחה ואם מתוך דאגה לאיש שלו יועדה), הזניית הבת, היחס לזקן, אהבת הגר עד כדי "ואהבת לו כמוך", איסור העוול במשפט ובמידה.

גם בחלק מהמצוות שבין אדם למקום יש פנייה אל האדם להקדיש לה' על חשבון ממונו או טובתו, אם בקרבן השלמים שבא בתודה ונדבה, בערלה ובנטע רבעי, ואם באיסור עבודה זרה, איסור הפנייה לאובות וידענים או באיסור השבועה בשם ה'.

שתי המגמות הללו – הדרישה להכיל את מצוות ה' גם בתוך האדם פנימה, והדרישה לדאוג לטובת הזולת לעתים גם על חשבון ממונו של האדם או תועלתו – מצביעות על מטרה משותפת של הציוויים שבפרשת קדושים: צירוף האדם והשינוי הפנימי. קיום המצוות הנדרש אינו רק מילוי חיצוני של טקסים דתיים או הסדרים חברתיים שונים, אלא פעולות שמגמתן לגרום לאדם לחיות מתוך נקודת מבט שונה, הן במובן הנפשי והן במובן המעשי, ומתוך כך לשנות אותו מבפנים.

השינוי הפנימי שיוצרות המצוות הוא מהותי: הן מחייבות את האדם לצאת מדפוס החשיבה שמפריד בין טובתו ונוחותו האישית לבין חובותיו החברתיות החיצוניות, ומהניסיון להעצים כמה שיותר את טובתו האישית. נראה שהאדם נדרש להיות מזוהה עם המצוות שעליו לקיים, עם הדאגה לזולת ועם הנאמנות לה'. רק הפנמה אמיתית תוכל להביא את האדם לדרגה של "ואהבת לרעך כמוך", ולהימנעות אפילו מקללת חירש. כל עוד המצוות הן מחויבות חיצונית בלבד כמעט בלתי אפשרי להבין ציוויים אלו.

בעקבות כך, הפתיחה "קדשים תהיו", כפי שסוברים רוב המפרשים, אינה ציווי נפרד אלא כותרת לכל המצוות שבהמשך. הקדושה משמעותה פרישה, והקדוש הוא נבדל. את ההתקדשות ניתן להשיג על ידי השינוי התפיסתי שמוציא את האדם מהיותו המרכז היחיד של קיומו ומזהה אותו באופן עמוק עם ה' ועם הזולת. תפיסה כוללת כזו מעלה את האדם מעל המציאות החומרית של חייו ומכוונת אותם גבוה יותר – אל הקדושה.

כך ניתן להבין גם את הנימוק שנותנת התורה בכותרת של הפרק: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". ההתקדשות מזכה את האדם בהתקרבות והידמות לא-לוהיו, אך הקדושה הא-לוהית היא גם המניע לאותה התקדשות: אדם שמכיר בא-לוהים שמעליו ובקדושתו מבין שמטרתו אינו רק קידום האינטרסים החומריים שלו עצמו, אלא השאיפה לטוב אמיתי לעולם כולו. שאיפה כזאת מביאה את האדם לקיום מצוות אמיתי גם כשהמצוות נוגעות לעולמו הפנימי בלבד או כשאיש לא יודע אם עמד בהן, וגם כשנדרש ממנו להפנות את מבטו מעולמו הצר אל העולם הא-לוהי והאנושי הרחב שמחוצה לו. 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באפריל 2013, ב-גיליון אחרי מות קדושים תשע"ג - 819 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: