לעוף עם הבית / יערה ענבר

הכהן הגדול ננזף על שהאריך בתפילתו בקודש הקודשים והבעית את העם המחכה לו. על המתח בין החוויה הפרטית למחויבות הציבורית 

 תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפלתו ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו. התחילו הם נכנסין והוא יוצא. אמרו לו: מפני מה הארכת בתפילתך? אמר להם: קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב? אמרו לו: אל תהי רגיל לעשות כן, שהרי שנינו: לא היה מאריך בתפלתו כדי שלא להבעית את ישראל (בבלי יומא נג, ב).

אנו נמצאים ביום הכיפורים ומלווים את המתרחש בו בבית המקדש ברגעי השיא. אנו מכירים את האימה הנוראה הפוקדת באותו היום את הציבור, המחכה לכהן הגדול שיצא מקודש הקודשים. הרי חייו תלויים בגזר הדין של ישראל בשמים: אם זכה – יוצא הכהן הגדול חי מקודש הקודשים והכול נושמים לרווחה. אם חלילה נידון לכף חובה – אזי נותר הכהן בפנים, ונשמתו עולה השמיימה.

מחד, חוו אבותינו רגעים כמעט בלתי נסבלים באימתם בימי כיפוריהם, ואנו, שכבר אין בינינו בית מקדש, חווים את היום במתינות יחסית. מאידך, ההקלה שיורדת עלינו בכל מוצאי יום כיפור, חסרת כיסוי היא. כאשר שואלים אותי איך היה עבורי יום כיפור בשנה זו או אחרת, אינני יודעת מה לענות. כך וכך היה לי, אך מי יודע מה היה בשמים…

מותח את תחושת הגעגוע החשוף, הכהן הגדול. ציור: אנדריאס בורצ'ט

מותח את תחושת הגעגוע החשוף, הכהן הגדול.
ציור: אנדריאס בורצ'ט

הפתעה בדרך החוצה

הכהן הגדול שעליו מסופר חווה את רגעי התחינה שלו באופן עמוק מאוד. הוא נכנס לחוויית חדר הייחוד עם א-לוהיו, שפך שיחו בפניו ואיבד את ממד הזמן, כפי שקורה לחתן וכלה לאחר הקידושין. הקהל כולו מלווה אותם פנימה, מותירם לנפשם לחוש זו את זה וזה את זו, אך תמיד נזקק לשוב ולדפוק על דלתם, לעוררם מן החיבוק ולמשכם החוצה, אל החפֵצים בשמחתם.

אני זוכרת את הרעמים שהרעימו על דלתנו אנו באותם רגעים. נדמה שלא ידי אדם היו אלה, כי אם איתני טבע: "העולם קורא לכם! עורו מן הארבע-עיניים ותנו לאינסוף המבטים להקיפכם!".

גם את אותו כהן צריך היה להעיר, אך לא בשמחה כי אם באימה ניגשו אל דלתו. אחיו הכהנים, אשר המתינו בחוץ וראו שמתעכב מנהיגם לצאת, חששו שהרע מכול אירע. אך גם כשהלך החשש והתעבה בקרבם, לא פתחו את הדלת בו ברגע. הם התכנסו יחד, שואבים כוח מציבוריותם, מן היחד שלהם, ו"נמנו".

הפירוש המילולי של הפועל "נמנו" הוא "החליטו" – נמנו וגמרו בלבם. אולם אי אפשר להתעלם מן האסוציאציה המתחברת אל הפועַל ביום כיפור. זהו יום של דין, יום של הכרעות. הא-לוה יושב למעלה ומונה את ברואיו, ובמנייתו אותם כורך מנייה במנייה – כורך ספירה בהחלטה ובהכרעה, בחריצת גורל, כפי שנאמר בפיוט הידוע 'ונתנה תוקף' של ר' אמנון ממגנצא:

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד

וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה.

…כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי.

הכהנים מצטרפים אל מנייה של מעלה, וסבורים שמנייתם שלהם נובעת ממנייתו של כוהנם הגדול… אולם להפתעתם – ברגע שפונים הם להיכנס פותח הוא את דלת קודש הקודשים ויוצא אליהם, חי!

זוויות של דבקות

במקום לשמוח ולקבל את פני הכהן באושר ובהקלה, הכהנים מוחים בפניו: מפני מה הארכת בתפלתך? מחאה זו אינה מובנת מאליה. כדי להתייחס אליה כדאי לעיין בדיון סביב הארכה בתפילה, המופיע במסכת ברכות (לב, ב; בתרגום):

אמר רבי חנין אמר רבי חנינא: כל המאריך בתפילתו – אין תפילתו חוזרת ריקם. מנין לנו? ממשה רבנו, שנאמר: "ואתפלל אל ה'" וכתוב אחריו: "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא".  האמנם? והרי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המאריך תפילתו ומעיין בה – סוף בא לידי כאב לב, שנאמר: "תוחלת ממושכה מחלה לב". לא קשה, זה  – שמאריך ומעיין בה, זה – שמאריך ולא מעיין בה.

התלמוד תוהה האם ראוי להאריך בתפילה אם לאו, לאור שתי אמירות חכמים שלכאורה סותרות. ר' חנינא מצדד בתפילה ארוכה ואפילו טוען כי תפילה שכזו – מתרבים סיכויי היענותה. לעומתו ר' חייא בר אבא טוען כי תפילה ארוכה מובילה לכאב לב. הפרשנים, בעקבות התלמוד, אכן רואים בשתי הקביעות סתירה, ומפרשים את כאב הלב הנובע מהארכת התפילה ככאב של חוסר היענות. לדבריהם מדובר בהארכה מתוך ציפייה למענה מיידי, וזו כוונת המילים "ומעיין בה" – בוחן אותה האם הניבה תוצאות. תפילה שכזו מצטיירת כמגונה, כיוון שהיא מעידה למעשה על הצבת מבחן למקבל התפילה עצמו – לא-לוה.

התלמוד פותר את הסתירה ומסביר כי הארכת התפילה המצוינת לחיוב היא הארכה נטולת "עיון" – נטולת ציפייה למענה מיידי – בעוד הארכת התפילה המצוינת לשלילה היא הארכה הכרוכה בעיון.

אני קוראת את שתי האמירות בקריאה אחרת, אשר מאפשרת להן לא לסתור מלכתחילה זו את זו, אלא להציג שתי זוויות ששתיהן מגביהות את המאריך בתפילתו. ר' חנינא מעצים את התפילה הארוכה בתארו את תנופתה המיוחדת, המבטיחה את הגעתה אל הא-ל עצמו. אולם גם בדברי ר' חייא בר אבא יש בעיניי העצמה של ההארכה בתפילה.

את כאב הלב שעליו הוא מדבר אני מבינה לא ככאב הנובע מחוסר ההיענות המיידית, אלא מעצם השהות הממושכת במציאות של דבקות. האנרגיה האופפת את האדם תוך כדי שפיכת לבו בפני א-לוהיו היא אנרגיה עמוקה עד כאב. כאשר אתה מאריך בתיאור מצבך, מותח את תחושת הגעגוע החשוף ומאפשר לעצמך להיות באמת קרוב לאורך זמן – אזי כמעט בהכרח תחוש בלבך כאב, ואין תחושה זו מגונה. להפך.

העמידה על כאב הלב המתלווה לתפילה ממושכת לא באה להוריד בערכה אלא להזהיר מפניה, מתוך תובנה כי מתי מעט מסוגלים להכיל אותה ולעמוד בעוצמתה. ר' חייא בר אבא לפי קריאה זו מציע לאדם להאריך בתפילה רק אם הוא יודע שיוכל לעמוד במגע האינטנסיבי כל כך עם בוראו.

מחויבות לקהל

מסתבר שהכהן הגדול שלנו מסוגל ונמשך להאריך בתפילתו, להגיע למפגש אמיתי וממושך עם השמים. הוא הרגיש שאכן הצליח לדבוק, להגיש לא-להיו את שוועת עמו, שלא ייפגע, שלא יחרב מקדשו… ובכל זאת, הוא ננזף.

באופן טרגי, כנראה שלכהנים אסור לנסות לעלות לגבהים ולעזוב את המחויבות המעשית. הכהן הגדול יועד לעבודת ה' במקדש, ואחד מתפקידיו הוא להיכנס ולבקש על ישראל בקודש הקודשים ביום הכיפורים. אולם אל לו לחרוג מן הזמן שהוקצב לו או לנסות לעצב את התפקיד בהתאם לנטיותיו הרוחניות האישיות.

התפילה שהיה על הכהן הגדול להתפלל הייתה קצרה מאד, בנוסח קבוע מראש המתמקד בתפילת גשם. אין בה מקום לביטוי ספונטני, או למילוליות המתרקמת בפי כהן זה דווקא ולא אחר. הכהן הגדול מצטייר ככלי בלבד. כצינור נטול עצמיות.

ישנם צדדים שונים בהנהגה – הנהגת עם, הנהגת משפחה או כל הנהגה אחרת. בתוך המרקם ההנהגתי – יש היכולים לעלות לפסגות הרוח, ואל להם לקעקע עצמם בכבלי ארץ, בעוד אחרים מחויבים לאחוז במושכות עולם המעשה, ואל להם לנסות להתרומם, פן תישמט הקרקע. כאלו היו הכהנים. דווקא הם, שתפקידם הוא כביכול המגביה ביותר והמקשר הישיר ביותר בינינו לבין העולם העליון – מחויבים להישאר על פני האדמה.

ללוויים מותר לשיר, לנביאים להתעלות, אך הכהנים צריכים להישאר נטועים, נאמנים להוראות המפורטות עד דק, לא לסור ימין או שמאל, לא לעוף.

כשהכהנים הדאוּגים הסבירו לכהן הגדול מדוע שגה בהתמהמהותו, הם נימקו זאת בהבעתת ישראל. הרי העם המחכה בחוץ מתמלא אימה בכל רגע ורגע של עיכוב. פחד הציבור ניצב כאן מול ההתרוממות האישית של הכהן. עולם היחיד מול בוראו מתאיין מול עול התפקיד. צרכיו ונטיותיו הרוחניות האישיות מוכרחים לפנות מקומם, פן ייזוקו הנאחזים בו.

טומאה בתוך עצמו

לפתע עולה לנגדי דרש חדש לפסוק "לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא, א). פשטו של הפסוק מדבר, כמובן, על איסור ההיטמאות למת החל על הכהנים. אולם הנה צף ממנו גם סוד ענייננו: אל לו לכהן להיטמא בשקיעה בנפשו שלו, פן יימצא חוטא כלפי עמו. כהן המאפשר לעצמו להתרכז בעצמיותו – מפנה עורף, גם אם בשגגה, למהות הכללית החלה עליו ומטביעה אותו בשעריה.

הכהן נחשף פתאם כקרבן בעצמו. הוא לא רק מקריב, כי אם גם מוקרב. אישיותו הספציפית עולה לעולה על גבי המזבח, למען יישמרו הגבולות הקמאיים.

לעתים אני מרגישה תחושה דומה כאם, בעיקר אל מול אותם אנשים המשקיעים עצמם לגמרי בעולם סודות התורה המושכני כל כך, פוגשים את גדולי המקובלים החשאיים, חיים כל אות המרקדת סביבי כמכשפת כל חיי… ונפשי כמהה לנסוק, לצלול, להתכרבל. אך ברור לי לגמרי שלוּ מרשה הייתי לעצמי להרקיע לאותם מחוזות – נטוש היה ביתי, נטולי חיבוק היו ילדיי…  ומיד אני פונה לחבק ולהתכסות בילדים, בסודותיי הגדולים שעל פני האדמה.

גם אמא מוכרחה להישאר בעבודת ה' של בית המקדש שלה, להיאחז ולהוות אחיזה. לא להאריך בתפילתה.

ספרה של יערה ענבר 'חלום של בין השמשות – עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים', עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת 
'ידיעות ספרים'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באפריל 2013, ב-גיליון אחרי מות קדושים תשע"ג - 819 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יערה, אהבתי מאד את מאמרך המקסים, שילוב נהדר ונשי של דעת ורגש. (התמונה לא שידרגה את מאמרך, בלשון המעטה. המלצה: היי מעורבת בבחירת התמונות למאמריך)

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: