חידוש ברית הציונות / אריק כרמון

כדי לקיים את החזון הציוני, על החברה הדתית להכיר בסמכותה הבלתי ניתנת לערעור של ההסכמה הדמוקרטית ולמזער את השפעת הדת. קריאה אל בעלי הברית שבציונות הדתית 

מזה זמן ההולך ומתארך בוקעת מוסיקה צורמת מתוך קהילותיה של הציונות הדתית. זוהי מוסיקה המזייפת את הטונים שאני אמון עליהם ביצירה הציונית שכתיבתה עדיין רחוקה מסיום; מוסיקה המתנגנת בשוליים הקיצוניים של התנועה המפוארת ומכתימה את הרוב. לשם דוגמה, אחת מיני רבות, למה שמפר בעיניי את תוכני הסאגה הציונית, הנה חילופי דברים בדיון "השולחן העגול" על הדרת נשים שהתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה לפני כשנה.

בדיון הערתי שבימי נעוריי, בשנות ה־50 של המאה הקודמת, חגגנו ברחובות ירושלים את ימי העצמאות הראשונים של מדינתנו במעגלי רוקדים משותפים לתנועות הנוער וידי חבקו ידי בנות מתנועת הנוער 'בני עקיבא' כמעשה שגרה. את ההדרה של בנות ממעגלי הרוקדים המשותפים היום ציינתי כביטוי להקצנה מדאיגה. על כך העיר הרב אביחי רונצקי: "[כרמון] דיבר מקודם על ההקצנה… זה לא מקובל עליי לחלוטין. אני כבר עוסק בנושא של לימוד הלכה הרבה מאוד שנים, ומה שקרה מאז שרקדת עם חבריך ועם אחת הבנות ביחד… [אז] למדו הרבה פחות או כמעט בכלל לא [הדגשות שלי, א"כ]… יהודי דתי [חייב ב]דברים מפורשים שאסור לרקוד עם בנות יד ביד, ואסור לך… לשמוע קול אישה שרה… זאת ההלכה. אז להגיד על אנשים מקפידים בהלכה שהם מקצינים?".

אני, שאינני דתי אך מחשיב עצמי "דתי ביהדותי", נחשפתי, במסגרת מחקריי על גרמניה הנאצית והשואה, לקובץ מדהים של שו"תים שריכז הכרעות של רבנים בגטאות ובמחנות. אין שיעור מאלף והארה גדולה יותר בעניין הקוד המוסרי היהודי מאשר ההכרעות בדילמות מוסריות כבדות כל כך. חוט השני השזור בכולן (למן ההיתר לאכול ביום הכיפורים, דרך שבירת כללי הכשרות ועד ההרשאה לשלוח ילדים לכנסייה) הוא מרכזיותם של החיים והדגשת מקומה של פרשנות רבנית אמיצה. היהדות שלי מעוטרת בפרשנויות של האמיצים בין הרבנים המתאימים את יהדותנו למציאות המשתנה. וכך המחרוזת הציונית, מקור לגאווה, מעוטרת בדמויות מופת של נשים: המשוררת רחל, חנה סנש, הלוחמות בפלמ"ח, פורצות הדרך בפוליטיקה, עדה יונת והמדעניות ב'בר אילן' ובהן חברתי יפה זילברשץ, החיילות המשרתות את ביטחון ישראל בצה"ל, אמי ז"ל.

עשרות שנים ידענו לחיות עם המתח הזה: החברה האזרחית מכילה את הקהילה הדתית הגודרת עצמה. צילום: פלאש 90

עשרות שנים ידענו לחיות עם המתח הזה: החברה האזרחית מכילה את הקהילה הדתית הגודרת עצמה. צילום: פלאש 90

אחת מדמויות המופת הללו, איילת וידר כהן,  יו"ר הארגון הדתי־פמיניסטי 'קולך', הייתה גם היא בדיוני השולחן העגול. וכך אמרה באומץ נדיר את מה שמהבהב בתוכי מאז כתמרור אזהרה:

בעיניי [שיח הצניעות] בונה בתודעה את הייצוגים הגבריים והנשיים… באופן כזה שהאישה היא אובייקט מיני, והאישה היא שפוטה… והאישה היא כנועה, צריך להגן עליה ולגונן עליה, והיא צריכה שמירה… המסרים ההלכתיים והדתיים הם בעצם סימפטומים של אותה תופעה, של התייחסות לאישה, לילדה, לנערה, כאל אובייקט מיני, והתייחסות לגבר כאל מי שלא מסוגל לשלוט ביצריו… אני חושבת שזה משפיל את שני הצדדים באותה מידה. אני חושבת שהשיח הזה הוא שיח של צביעות ולא של צניעות.

סנוקרת מהרב מדן

דבריה האמיצים של איילת וידר כהן הם עדות לכך שהציונות הדתית איננה עשויה מקשה אחת, שיש בתוכה בעלי ברית להתמודדות עם האתגרים העצומים הרובצים (עדיין) לפתחה של התנועה הציונית. אל אלה, אל בעלי הברית, אחיי הציונים בקהילת שומרי המצוות, אני מבקש לפנות. זו איננה פנייה שנולדה בעלמא; מקורה בסנוקרת רעיונית שספגתי מחבר, אדם שאני מוקיר ומעריך כאמיץ רוח ולבב: הרב יעקב מדן. וכך כתב חברי יעקב במאמר ב'מקור ראשון' ב־8.2.13, שהיה המשך לשיחת טלפון שניהלנו בינינו ימים ספורים קודם:

בלא נכונות להתפשר קובע ד"ר כרמון שבחוקה מקור הסמכות כלפי המאמין ושומר המצוות יהיה המקור החילוני בלבד… ועליו לוותר בהסכמתו לחוקה על מקור הסמכות ועל הריבון האמיתי שבו הוא מאמין, ריבונו של עולם… מי שאינו מבין שתחת סמכותו של ריבונו של עולם אפשר ליצור חוקה שלפחות לא תסתור את סמכותו… לא יוכל לעולם ליצור חוקה מאחדת.

משפטים ספורים אלה, המשקפים את רוחו של מאמר שלם, חוטאים לי ולחבריי ובעיקרו של דבר הם המניעים אותי לחפש שותפים למעשה הכינון מחדש של הברית. מאז שייסדתי את המכון הישראלי לדמוקרטיה, בכל עשיותיו ותוכניותיו שגולת הכותרת של כולן היא הצעתנו לחוקה בהסכמה שזור המאמץ להכיל, להתאים את הצרכים השונים, האמוניים, הערכיים, הנורמטיביים של אלה לשותפות עם אלה כאשר הבסיס לכול הוא הנכונות לפשרה. סלע המחלוקת העולה מתוך דרכו הישרה והישירה של הרב מדן הוא אכן שאלת מקור הסמכות, וסלע מחלוקת זה עלול להיות הרה אסון לעתידה של הדרך הציונית המשותפת.

הציונות, תנועת המרד של העם היהודי בגורלו ההיסטורי, רחוקה מהשלמת חזונה. בצד הישגיה חסרי התקדים של תנועת המרד היהודית, האתגר של ביסוס היסודות הערכיים המשותפים – הערובה להתקיימות רצופה שאיננה ניתנת לערעור של עמנו – רחוק מהישג יד. ההתמודדות עם האתגר הזה תמוצה כאשר נבנה את הכלים המאזנים בין "היהודית" לבין "הדמוקרטית" של מדינתנו. ההתמודדות הזאת תלויה ביכולתנו לחדש את הברית הציונית.

כינונה המחודש של הברית במציאות של ימינו איננו מעשה קל. הוא מחייב התמודדות אמיצה עם מה שלצערי הרב מדן נסוג ממנו – ניסוחיו באמנת גביזון מדן. מנקודת הראות שלי, המרד הציוני בגורל ההיסטורי של עמנו כלל את הניסיון שלא הושלם עדיין לבסס הגדרות חלופיות לזהותנו הלאומית שלא במונחים דתיים. מנקודת הראות שלי, בתהליך ביסוסה של מדינת הלאום שלנו כיהודית ודמוקרטית יכולות הגדרות דתיות וחילוניות לדור בכפיפה אחת ובלבד שיתממש תנאי הכרחי אחד: מקור הסמכות המדינית בדמוקרטיה הוא אחד ובלתי ניתן לחלוקה או לפשרה – הסקולום, העולם, העם; הוא מקור סמכות חילוני. להחדרת מקור סמכות א־לוהי אל הזירה האזרחית־מדינית עלולות להיות השלכות הרות אסון, מאי הציות לפקודות הצבא על בסיס פסיקות של רבנים ועד להתנגדות אלימה להכרעות דמוקרטיות.

הגענו יחד עד הנה, חגיגות ה־65 לתקומת המדינה, בזכות הדבקות בעיקרון הדמוקרטי של ההכלה. אלא שאנחנו עדיין פסיפס של קבוצות ומגזרים, חילוניים ודתיים, חרדים ודתיים לאומיים, יהודים וערבים, עולים וותיקים, כאלה שמעל לקו העוני ורבים (מדי) שמתחתיו ואיננו מכילים אלה את אלה. עקרון ההכלה המתחזק אותנו כחברה אזרחית שברירית ופגיעה עדיין מצוי במתח מול הפרקטיקה של הקהילה הדתית המונעת על ידי עקרון ההדרה; האקסקלוסיביות. בעוד שההכלה איננה אמורה להבחין בין גוונים וגוני גוונים של התנהגות – תרבותית, אמונית, עדתית, חברתית – ההדרה היא הגדר המבטיחה את קיומה של קהילת המאמינים הדתית. קהילה זו מקבלת, בהגדרה, את שומרי המצוות ואותם בלבד.

עשרות שנים ידענו לחיות עם המתח הזה; החברה האזרחית שעל חבריה נמנים כולם הכילה, מכילה ותמשיך להכיל את הקהילה הדתית הגודרת את עצמה בפני מי שאינם שומרי מצוות. זו דרכו של עולם, כל עוד נשמר וימשיך להישמר כלל הזהב, האקסיומה: מקור הסמכות היחיד בדמוקרטיה המתווה את אורחות חייה של החברה האזרחית כולה הוא סקולארי, העם. החברה האזרחית שהעם הוא הריבון שלה מכילה את קהילת שומרי המצוות בתוכה על מקור הסמכות האקסקלוסיבי לה, הוא הטרנסצנדנטלי.

למזער את הדתיות

אינני מחדש בדברים אלה דבר וחצי דבר. מנהיגים רוחניים, הוגים ורבנים מקרב הציונות הדתית נתנו דעתם למתח בין מקורות הסמכות ולדרכים ליישבו. אומר יוסק'ה אחיטוב ("לקראת ציונות דתית בלתי אשלייתית", בספר מאה שנות ציונות דתית, עמ' 23) ביחס "להטרוגניות של אוכלוסיית המדינה שהיא כוללת אחוז גבוה של יהודים חילונים מכאן ואחוז לא מבוטל של אזרחים לא יהודים מכאן. מערכת כזאת לא יכולה להתקיים אלא במסגרת של מדינה מודרנית דמוקרטית, שהיא מדינת אזרחיה כולם" (ההדגשה שלי, א"כ). אחיטוב מתכתב במאמרו עם אליעזר גולדמן, הסבור כי "המדינה המודרנית איננה יכולה לכלכל אוטונומיות שיפוטיות". גולדמן, שאיתו מסכים אחיטוב, מנסח בעצם את עקרון ההכלה של הקהילות הגדורות בהדרה. "המימוש הקולקטיבי של דת ישראל יכול לבוא לידי ביטוי במסגרת הקהילות התת־מדיניות".

וכותב על כך גולדמן עצמו ("הציונות הדתית במדינה – שרשרת כשלים", בתוך: עין טובה – ספר היובל לטובה אילן, עמ' 561):

בסיטואציה רב־תרבותית כגון זו של החברה הישראלית תלויה הסולידריות החברתית הכללית באי סגירות של תת־החברות לתרבויותיהן של תת־חברות אחרות… במצב רגיל יהודים דתיים יכולים להיות בעלי השקפות פוליטיות שונות… ואפילו בעלי השקפות פילוסופיות שונות… ה'אנחנו' שלהם הוא מגוון ורב ממדי… לעומת זאת השקפות ונאמנויות טוטאליות יוצרות בקיעים חברתיים בין אנשי שלומנו למי שבחוץ.

לפני כשמונה שנים, סביב ההינתקות מגוש קטיף, בעקבות ראיון שקיים עם ארי שביט ויאיר שלג ב'הארץ', כתבתי לרב מדן, בין היתר:

כך אמרת בראיון, 'מעולם לא הכרתי בעליונות החוק. צדק ומוסר חשובים לי בהרבה מעליונות החוק. כאשר החוק עומד מול הצדק והמוסר אני עומד בצד השני'. במה הצדק שלך, יעקב מדן, ואמות המידה המוסריות שלך עדיפים על אלה של האחרים? תכליתו של החוק להסדיר את החיים המשותפים בין תפיסות שונות של צדק. ללא עליונותו אנו נדונים לאנרכיה. על הרקע הזה (בבחינת ממה נפשך) לא ברורה לי השניות, אם לא הסתירה שבדבריך. אתה נותן גט כריתות לעליונות החוק ובה בעת מצפה שהדמוקרטיה וכלליה יישבו את מצוקותיך.

ברם, בסופו של דבר, מי כמוך, אזרח נאמן למדינתו, גדול בתורה, איש אמיץ מכונן גשרים, יודע שכמו הצדק והמוסר גם הקרוי בפיך 'עליונות החוק' הוא מעשה של איזונים. פרי מעשה האיזונים לעתים פוגע בזולתך ולעתים בך; לעתים הוא מפר את היחסיות של הצדק והמוסר של האחר ולעתים את אלה שלך… בוא יבוא היום שלאחרי ההינתקות. יהיה תרחיש התהוות היום הזה אשר יהיה, אנחנו, בנים לעם עתיק המחדש את ריבונותו בארצו, מחויבים למעשה ההתחדשות הזאת. אנו באים אליו עתירי שניויות. גם אתה. אני קורא לך לבור מתוך השניות שלך את המחבר ולא את המפריד. מנהיגותך ואומץ לבך כבר רשומים בדברי ימי החברה הישראלית; התרומה שלך ליישב מתחים בין דתיים וחילונים לא תסולא בפז. אסור לך למשוך ידיך מהמאמץ להתחבר, להשתתף, להתפשר.

כינון היסודות הערכיים של יהודית ודמוקרטית הוא משימה חסרת תקדים. לשם השלמתה דרושה הברית. השתתת הברית חייבת להיות על מקור הסמכות היחיד בדמוקרטיה. אנחנו, הציונים, שותפים למרד שבו בחרו היהודים להיות אחראים לגורלם. מערכת החוקים היהודיים חייבת למזער את משקל הדתיות בהכרעות הפוליטיות. זוהי המטלה שלכם, אחיי הציונים, אליכם מושטת ידי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באפריל 2013, ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ג - 818 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 73 תגובות.

  1. כרמון מתכוון לדמוקרטיה, אף בפועל מדבר על דיקטטורה. דיקטטורה של הרוב, אך עדיין דיקטטורה. דמוקרטיה אמיתית, כפי שעמדו על כך רבים, אינה רק שלטון הרוב אלא גם נתינת מקום לרצונו והשקפותיו של המיעוט. בכך כלולה גם הזכות לא לעשות מעשה המנוגד למצפונו, כגון גירוש אזרחים מביתם, אפילו שכך החליט הרוב בהחלטה דמוקרטית. רק נתינת לגיטימיות לאי ציות לחוק תבטיח את אי ההדרדרות למדינה קומוניסטית.

    כרמון חושש, ובצדק לכאורה, מאנרכיה. אם כל אחד יעשה מה שנראה לו, כיצד נשמור על צדק? אך אמירה זו מתעלמת מעובדה חשובה- לא כל אדם מוכן ללכת כל כך רחוק עם אמונותיו ולהיענש על הפרת החוק. עובדה זו מבטיחה את שמירת הסדר, תוך נתינת מקום מסוים גם להשקפות המיעוט. כאשר מתקבלת החלטה דמוקרטית שאינה מצליחה לצאת לפועל מחמת ריבוי מתנגדים מפרי חוק- החלטה כזו מוטב לה שלא תצא לפועל כלל.

    • ברוך, כרמון לא מדבר על זה, ודומני שהוא יסכים אתך

      • צבי,

        איך הגעת לזה?

        ראה למשל בדבריו אלו של כרמון- "במה הצדק שלך, יעקב מדן, ואמות המידה המוסריות שלך עדיפים על אלה של האחרים? תכליתו של החוק להסדיר את החיים המשותפים בין תפיסות שונות של צדק. ללא עליונותו אנו נדונים לאנרכיה. על הרקע הזה (בבחינת ממה נפשך) לא ברורה לי השניות, אם לא הסתירה שבדבריך. אתה נותן גט כריתות לעליונות החוק ובה בעת מצפה שהדמוקרטיה וכלליה יישבו את מצוקותיך".

        כלומר, הוא סובר שאין מקום למוסר הפרטי כאשר הוא מתנגש עם החוק, משום שאלמלא שמירת החוק נגיע לאנרכיה מחמת ריבוי תפיסות שונות של צדק. ובכן, על נקודה זו בדיוק חלקתי בדברי.

        • לא כך. הוא סבור שאין מקום לכפות את הצדק הפרטי שלך על הכלל. אני לא חושב שהוא יכפור בזכותו של אדם הסובר שהחוק סותר את ערכיו הבסיסיים להפר את החוק ולשלם את המחיר. "החוק מעל הכל" זה ממקום אחר, רע מאוד, וגם כרמון יודע את זה.

      • צבי,

        אני לא רואה רמז בדבריו של כרמון לאוקימתא שלך. הוא מדבר במפורש על עליונות החוק. הוא בוודאי לא מתכוון שצריך להישמע לחוק בכל מחיר, אלא רק כל עוד מדובר בהתנגשות למוסר סובייקטיבי, כך שגם לשיטתו החוק אינו "מעל הכול". בשפה הצה"לית, החלוקה היא בין פקודה ש"דגל שחור מתנוסס מעליה" לבין פקודה שאינה כזו. על כך אני חולק.

        יתרה מכך, איני מבין מדוע כל כך ברור לך שהוא אינו כופר בזכות להפר את החוק ולשלם את המחיר? הרי זו הגישה הרווחת היום, גם בקרב השכבה האינטלקטואלית באוכלוסיה. ראה למשל את העליהום שיצא על נפתלי בנט כשהעז לומר בראיון לניסים משעל לפני הבחירות שהיה מעדיף להיכנס לכלא ולא לפנות אזרחים מביתם.

        גם החלוקה שאתה עושה בין אי ציות פרטי לבין כפייה על הכלל אינה ברורה לי. אם כוונתך לליברליזציה ולנתינת מקום לכל אזרח לעשות כרצונו- הרי שעל כך אין מי שיחלוק וזה בודאי לא הנושא עליו מדבר כרמון. אם כוונתך לשלול אפשרות למרי אזרחי, סירוב פקודה המוני ולנסיון של המיעוט להשליט את דעותיו על המרחב הציבורי- הרי שאיני מסכים איתף. לדידי, מדובר באמצעי דמוקרטי לגיטימי לחלוטין, כל עוד אינו אלים.

        • אם תלחץ על כרמון בעניין "הדגל השחור" יתברר לך שאת ההחלטה מהו דגל שחור אין לו בררה אלא להשאיר כהחלטה סובייקטיבית. אני מקווה שגם אתה מסכים שאת החוק צריך לקיים גם אם הוא סותר את דעותיך שלא נכנסות להגדרת "דגל שחור".

      • אם מבחינת כרמון יכול להיות דגל שחור סובייקטיבי, מה לו להלין על אלו שמבחינתם הדת היא הדגל השחור?

        לשיטתי את החוק צריך לקיים כשהוא צודק בעיניך. אם הוא אינו צודק בעיניך עד שאתה מסכים להיכנס לכלא כדי לא לקיים אותו או למונעו- אל תציית לו.

        • הוא לא פונה אל אלו שבשבילם הדמוקרטיה היא דגל שחור. הוא פונה אל אלו שהוא חושב שיש ביכולתם לישב את הדת עם הדמוקרטיה. גם אחדות העם היא ערך דתי.

          ואם זאת שיטתך, היא תועבה בעיני.

      • היכן כתבתי שהדמוקרטיה היא דגל שחור? מטרתי היא לגונן על אלו המכירים בערכה של הדמוקרטיה, אך סבורים שאם יש כנגדה צו מוסרי- הצו המוסרי גובר. כפי שכתבתי כבר, דמוקרטיה אמיתית אינה רק שלטון הרוב אלא נתינת מקום גם להשקפות המיעוט. בכך אין במאומה כדי לפגוע באחדות העם אלא להפך. ואם זו תועבה בעיניך- שיבושם לך.

        • יש הבדל בין השקפות המיעוט לבין זכויות המיעוט. אין למיעוט זכות לעבור על החוק רק מפני שהחוק אינו צודק בעיניו. "דגל שחור" הוא קטגוריה מובחנת ויוצאת דופן.

      • והנימוק לדבריך הוא…?

      • להבדל בין השקפות לזכויות

      • איפה אתה רואה שנתתי לגיטימציה לפגיעה בזולת?

        אתה הבחנת בדבריך בין זכויות המיעוט לבין השקפותיו, שבעוד שעל הזכויות צריך לשמור על ההשקפות לא. ואני שאלתי- מדוע לחלק? מדוע לא לתת לגיטימציה למיעוט לשמור על השקפותיו?

      • לא להוציא לפועל החלטות של השלטון זה לפגוע בזולת? אם כבר מדברים על פגיעה- נראה לי שהנפגע העיקרי הוא המיעוט, שכפו אותו לעשות פעולה המנוגדת להשקפותיו.

        כדי לייעל את הדיון, בא נשתמש בדוגמא שהוזכרה במאמר של כרמון, ההתנתקות. העקרון יהיה נכון, כמובן, גם לכל שאר המקרים. אם חייל צה"ל מסרב לפנות אזרח, יהודי או ערבי, מביתו, אתה רואה בכך "פגיעה בזולת" פסולה? או אם מגיעים אזרחים רבים למקום המיועד לפינוי ומונעים מכוחות השלטון (לא באלימות) מלבצע את הפינוי, זה מעשה פסול בעיניך?

        • וודאי שהדוגמות האלו הן פגיעה בזולת. הממשלה החליטה שלטובת הציבור צריך לפנות, וכשהחייל מסרב הוא פוגע בציבור שבשמו התקבלה ההחלטה. (אני כמובן לא נכנס כאן לשאלה אם ההחלטה נכונה או לא, מדובר בעיקרון).

          נכון שיש כאן פגיעה במיעוט, אבל זאת מהות הדמוקרטיה שבמקרה של ניגוד אינטרסים בין הרוב למיעוט, הרוב קובע.

      • אם כך אתה סובר, מדוע כתבת מקודם על הזכות להפר את החוק ולשלם את המחיר? זה לא "פגיעה בזולת" לשיטתך?

        ולגופו של עניין- הדמוקרטיה אותה אתה מציג רומסת את זכויות המיעוט. איפה עובר הגבול לשיטתך? אם הרוב יחליט שלמען טובת הציבור צריך להפסיק לשמור שבת, האם תראה בכך החלטה שחייבים לכבדה? או אם הרוב יחליט שלמען טובת הציבור צריך לפגוע במלחמה באזרחים חפים מפשע, האם גם זו לשיטתך החלטה שמי שלא מכבדה פוגע בזולת מאחר ובדמוקרטיה הרוב קובע?

        לשיטתי (אגב, כמובן שלא אני המצאתי אותה)- גם כאשר מתקבלת החלטה ע"י הרוב, עדיין צריך להשאיר למיעוט את האפשרות לומר את דברו. כך למשל, אם המדינה תגזור עונש מוות על כל מי שמפר חוק מסוים- יש בכך רמיסה של זכויות המיעוט, שכן בשלטון דמוקרטי-ליברלי גם רצון המיעוט חשוב, ויש לתת לו מקום להתבטא ולהתנגד לחוק.

        בכך אין ביטול של הכלל ש"הרוב קובע", שכן רק במקום בו ההתנגדות של המיעוט היא מאוד חזקה, חזקה יותר מהתמיכה של הרוב, רק אז רצון הרוב לא יוצא לפועל.

        • אני חושב שעניתי זה מכבר. הגבול עובר במקום שאפשר להציב "דגל שחור", דהיינו כאשר החוק דורש מאדם לפעול בניגוד לעקרונותיו המוסריים או האמוניים הבסיסיים.

      • ומה עם זה שהרוב קובע ואסור לפגוע בזולת? מדוע כאשר הדרישה היא לפעול בניגוד לאמונה הבסיסית אז זה נהפך לגיטימי ואילו כאשר הדרישה היא לפעול בניגוד לאמונה שאינה בסיסית זה אינו?

        אגב- למעשה, לא יהיה הבדל גדול בין שיטתי לשיטתך, שכן לשיטתי אם הפגיעה באמונה אינה כ"כ גדולה, הנפגע לא ימהר לעבור על החוק משום שירתע מהעונש. בכל מקרה, שתי השיטות אינן נחלת רוב הציבור, ובטח שלא נחלת כרמון.

        • זה באמת נושא עדין, והקו המפריד בין דגל שחור לסתם חוסר הסכמה איננו ניתן להגדרה אובייקטיבית. כל אחד עם מצפונו. אני חושב שכרמון יסכים איתי, ובכל מקרה היה ראוי שתבדוק את העניין טרם התגוללת עליו.

      • לא שאלתי מה הגבול בין אמונה בסיסית לשאינה כזו. שאלתי היתה במישור הלגיטימיות- מדוע פגיעה באמונה בסיסית מצדיקה חריגה מהכלל שהרוב קובע ומתירה לפגוע בזולת ואילו אמונה שאינה בסיסית לא?

        • ברוך, אני חושש שלא הבנת אותי, או שאולי לא הסברתי עצמי היטב. החלוקה אינה בין דברים בסיסיים לשאינם כאלה, אלא בין פגיעה באינטרסים לפגיעה בערכים. אדם שמפר חוק רק כי הוא פוגע באינטרסים שלו הוא מנוול, ומנגד אדם שמפר חוק הסותר את ערכיו הבסיסיים הוא אדם בעל מצפון.

          לדעתי העניין הזה לא קשור כלל למאמר של כרמון. הוא לא מדבר על התנגשות בין חוק למצפון, אלא על הדרך לפעול כדי שלא תהיה התנגשות כזאת.

      • אם כך אתה סובר, אז אין בינינו כל מחלוקת. גם לדעתי אין זה מוצדק להפר את החוק לטובת אינטרסים (אם כי יש שיחלקו גם על זה), וההצדקה היחידה היא כאשר יש פגיעה בערכים. מסיבה זו הצדקתי בתגובה קודמת סירוב לפקודה לפנות אזרחים מביתם, כאשר יש בכך סתירה למצפון האישי. מדוע חלקת על כך?

        באשר למאמר של כרמון- להבנתי הוא רוצה לפתור את הקונפליקט בין חוק לדת ע"י הקביעה שצריך ללמוד להכיל את דעותיו של הזולת משום שזו הדרך היחידה להסדיר יחסים בתוך קהילות רב-תרבותיות. הוא טוען שלעיתים הדת צריכה להתפשר לטובת שמירה על המסגרת הדמוקרטית. האם אתה הבנת את דבריו אחרת?

        • לגבי הפסקה הראשונה, לא חלקתי עליך.

          לגבי הפסקה השנייה, אני מבין את כרמון אחרת. אני לא חושב שהוא דורש מן הדת להתפשר, אלא למצוא דרך בתוכה כדי לשמור על המסגרת הדמוקרטית. הוא טוען שהעברת הסמכות לאל משמעותה פירוק העם, שהרי אפשר להשליך על האל כל מה שרוצים וכך להשתחרר מאחריות הדדית (שזה בדיוק מה שעושים החרדים). ואם הוא לא טוען את זה, זה מה שהיה צריך לטעון.

          כמו שכתבתי בהערה אחרת, המאמץ למצוא דרך בתוך הדת על מנת לשמור על אחדות האומה עמד במכרז חייו של הראי"ה קוק ז"ל, והוא היה לב המחלוקת בינו לבין הרבנים בני הפלוגתא שלו. חבל שדווקא כאשר החרדים ניגפים לאורך כל החזית הציונית, הם צוברים הצלחות במאמציהם לפילוג העם.

      • בס"ד ה' באייר תשע"ג

        לברוך – שלום רב,

        ד"ר כרמון דורש הרבה יותר מהדת. הוא דורש מהדתיים להכיר ביחסיות עולם הערכים שלהם, ובעליונות מערכת הערכים ההסכמית של המדינה על מערכת הערכים של הדת. דרישה זו, אינה יכולה להיות מקובלת על שום דת שמאמינה שתורתה ניתנה משמים בהתגלות נבואית.

        פירוש דרישתו של כרמון: הדת היהודית הקובעת ש'דינא דמלכותא דינא', בשתי מגבלות: (א) דין המלכות תקף כל עוד הוא שוה לכולם. (ב) אין למלכות כח לצוות על יהודי לעבור על דין התורה – הדת היהודית אינה לגיטימית במדינת היהודים!

        גישה יותר מעשית מגישתו הנוקשה של כרמון, מציע הרב יעקב אריאל בתחומין ד, במאמרו בעניין סירוב פקודה בפינוי ימית. לדבריו, גם מי שרואה בנסיגה איסור תורה יכול להשתתף, משום שגם למעשה המדינה יש בסיס הלכתי, שהרי יש רבנים חשובים שסברו שהנסיגה היתה חיונית משום פיקוח נפש. הואיל ויש למדינה 'על מי שתסמוך', יכול היחיד לציית ולהשתתף בפעולתה.

        ב'התנתקות' היה קשה יותר לסמוך על סברא זו. איש לא הצליח להבין איזו 'הצלה' טמונה בתכנית זו. שר האוצר דהיום, יאיר לפיד, הודה ולא בוש שלא היתה תועלת ב'התנתקות' אלא במכה המתנחלים כדי להחזירם ל'גודלם הטבעי'.

        יתירה מזו: כפי שהתברר השליכו את האנשים מבתיהם בלי להבטיח את שיקומם ופיצויים. כפי דרישת ההלכה שגם אם מפקיעים רכוש למטרות הצלה – צריך לשלם ולפצות את בעל הרכוש, ש'אין אדם מציל עצמו בממון חבירו'. זו לא רק בעיה הלכתית. זו בעיה מוסרית, שאמורה להציק לאדם חילוני לא פחות מאשר לדתי.

        אין פתרון לקונפליקטים של 'חוק לעומת הלכה', אלא בהבנה שנגזר עלינו לחיות פה ביחד. וברצון טוב ובהרגשת אחוה ניתן למצוא פתרונות יצירתיים שימנעו את העימות מלכתחילה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • צבי,

        אני קראתי את דבריו של כרמון אחרת לגמרי, אבל זה כבר באמת לא משנה. עם עצם דבריך אני מסכים.

        ש.צ. לוינגר,

        לדעתי דווקא יש פתרון לקונפליקט של "חוק לעומת הלכה", והוא להעדיף את ההלכה. כפי שכתבתי לעיל, החוק אמור להכיר באפשרות להתנגד לו והמדינה לא תקרוס אם יהיה מיעוט שאכן יעשה זאת מדי פעם.

        • הקונפילקט "חוק-הלכה" הוא קונפליקט מדומה. ב99% מהפעמים שנראית סתירה על פניה, זה רק בגלל פרשנות מסוימת מאוד של ההלכה שלא לוקחת בחשבון את העובדה שההלכה צריכה לאפשר למדינה מודרנית להתקיים. האחוז הנותר הוא כל כך נדיר שקשה לי אפילו למצוא לו דוגמה.

      • אני דווקא יכול לחשוב על הרבה דוגמאות לקונפליקט כזה. הכל תלוי איך אתה מציג אותו: אם תציג אותו כסתירה אפשרית בין מה שהחוק אומר לבין מה שכתוב בטקסטים קאנוניים בספרות ההלכה- אכן לא תמצא לו הרבה ביטוי. כל טקסט ניתן לפרש בהרבה דרכים ולהעמיד מול שיקולים שונים אחרים. אך אם תתייחס לקונפליקט, כמוני, כמייצג כל התנגשות אפשרית בין מה שהחוק מורה לעשות ושהמדינה מחליטה לבצע (כולל החלטות ברמת הכלל) לבין מה שהאזרח הקטן חושב שנכון היה להורות ולבצע- אז תמצא לו ביטוי רב.

        • התנגשות בין מה שמורה החוק לבין מה שחושב האזרח הקטן קיימת בכל מקום ואינה קשורה לדת או להלכה. בשביל זה יש חוק, והאזרח הקטן, אם לא נגעו בציפור נפשו, יואיל בטובו לשמור על החוק, למה מי הוא בכלל?

          מקרים של ציפור נפש נופלים באותו אחוז אחד שהזכרתי. אולי זה פרומיל ואולי גם זה לא. זה לא כולל את רובם ככולם של המקרים בעת האחרונה והפחות אחרונה שבהם נטען לקונפליקט בין המדינה להלכה. אלה לא היו ציפור נפש ואפילו לא זבוב נפש, אלא אינטרסים במסווה של הלכה.

      • אכן, זו התנגשות שקיימת בכל מקום והיא אינה קשורה לדת או הלכה. אלא שמכיוון שהדת היא ציפור נפשם של חלק מהציבור לכן ניתן להציג זאת גם כקונפליקט של "חוק מול הלכה".

        מקרים של ציפור נפש כוללים את כל מה שאדם מאמין בו. אפשר לקחת כדוגמא את הקונפליקט בישראל בין ימין לשמאל. אם הממשלה מחליטה לקדם מדיניות מסוימת (הסכם שלום למשל, או כבישת שטחים נוספים), עולה השאלה האם המתנגדים לה רשאים לנסות למונעה גם באמצעים שאינם חוקיים. זוהי דוגמא לקונפליקט המדובר.

        לגבי "המקרים בעת האחרונה" עליהם אתה מדבר- מכיוון שאני לא יודע במה מדובר אני לא יכול להתייחס אליהם בצורה עניינית.

        • הדוגמות שהבאת אינן קשורות לבעיית הלכה-מדינה, ולכן גם לא למאמר של כרמון. אני חוזר על מה שכתבתי, לא קיימת בישראל בעיה אמיתית של "חוק מול הלכה". אני לא מכיר ולו מקרה אחד של חוק בספר החוקים של מדינת ישראל שסותר את ההלכה. בשל כך טענתו של כרמון שרירה ועומדת. הרוב החילוני לא מבקש לכפות אף חוק הנוגד את אמונת המיעוט הדתי. בתמורה הוא מצפה שהמיעוט יכפיף את עצמו להסכמת הרוב ולא לכל מיני רבנים המתיימרים לדבר בשם אלוהים, ובפועל מדברים בשם אלוהים אחרים.

      • הן אינן קשורות לבעיית הלכה-מדינה אך הן כן קשורות לבעיית מצפון אישי\עמדה אישית- מדינה, שהיא בעיה שההתלבטות בה דומה להתלבטות בבעיית הלכה- מדינה.

        אני תומך בכך שכל אחד יחליט למי הוא רוצה להכפיף את עצמו ואף אחד, לא כרמון לא ליפשיץ וגם לא הרוב יקבעו עבורו את סולם הערכים.

    • בס"ד ז' באייר ע"ג

      לברוך – שלום רב,

      בפיסקה העשירית קובע ד"ר כרמון בפירוש (בפיסקה העשירית):

      'בתהליך ביסוסה של מדינת הלאום שלנו כיהודית ודמוקרטית יכולות הגדרות הלאום שלנו כיהודית ודמוקרטית יכולות הגדרות דתיות דתיות וחילוניות לדור בכפיפה אחת, ובלבד שיתממש תנאי הכרחי אחד: מקור הסמכות המדינית בדמוקרטיה הוא אחד, ובלתי ניתן לחלוקה או לפשרה – הסקולום, העולם, העם; הוא מקור הסמכות החילוני'.

      וכך הבין את דבריו הרב יעקב מדן (צוטט בפיסקה השביעית):

      'בלא נכונות להתפשר קובע ד"ר כרמון, שבחוקה: מקור הסמכות כלפי המאמין ושומר המצוות יהיה המקור החילוני בלבד, ועליו לוותר בהסכמתו לחוקה, על מקור הסמכות ועל הריבון האמיתי שבו הוא מאמין – רבונו של עולם…'

      כרמון לא מסתפק בדיבורים תיאורטיים, אלא קורא 'למזער את הדתיות' כדי להכשירנו 'לבוא בקהל'. וכל זה נקרא בפיו 'חידוש הברית הציונית'!

      הברית הציונית חיה וקיימת. בין אנשים שהשקפתם הדמוקרטית-חילונית מצווה אותם לשמור על 'חופש הדת' ו'חופש המצפון' של זולתם, ולתת יחס של כבוד אמיתי לזולת ולאמונתו, ובין אנשים דתיים שחלק בלתי נפרד מהשקפתם הדתית הם ערכים של אהבת ישראל, כבוד הבריות ודרכי שלום, כבוד המלכות ושמירה על 'דינא דמלכותא' כפי גדרי ההלכה, ושיתוף פעולה בבניין ארצנו ובהגנה עליה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • תיקון טעות הקלדה, בציטוט דברי ד"ר כרמון:

        'בתהליך ביסוסה של מדינת הלאום שלנו כיהודית ודמוקרטית, יכולות הגדרות דתיות וחילוניות לדור בכפיפה אחת ובלבד שיתממש תנאי הכרחי אחד: מקור הסמכות המדינית בדמוקרטיה הוא אחד, ובלתי ניתן לחלוקה או לפשרה – הסקולום, העולם, העם; הוא מקור סמכות חילוני'

      • לפי האמור בויקיפדיה, בערכו, הביאה ה'התנתקות' למיפנה ביחסו של הרב מדן לנסיונות הדיאלוג עם האליטה השמאלנית-ליברלית, בראותו שכל ארגוני זכויות האדם מילאו פיהם מים ולא מחו נגד רמיסת ערכי הצדק והדמוקרטיה בעת הגירוש. הוא הגיע למסקנה שיתר הבנה נמצא אצל יהודים מסורתיים או חרדים, ואיתם יש לחפש את המכנה המשותף.

      • מן הראוי להעיר שייתכן והביטוי בכותרת המשנה האחרונה 'למזער את הדתיות' אינו משקף את כוונת המחבר, המדבר באותו פרק על 'למזער את משקלה של הדתיות בקבלת החלטות פוליטיות'.

        מאידך, דבריו לעיל על שיח הצניעות המשפיל את האישה ועל הדת כ'הדרה' – כל אלה מצביעים על פסילה כוללת של הדת.

        לעצם טיעונו שהדתיות היא שמביאה לאי-ציות ולמרי. יש לפקפק בכך. אדם שנדרס להרוס את ביתם של חבריו ולפעמים בני משפחתו ולגרשם, מתקומם באופן טבעי 'אין אדם מעמיד עצמו על ממונו'. על אחת כמה וכמה כשאינו מבין על מה ולמה?

        דוקא הדתיות ממתנת את הרגשות השליליים. אם בעצם האמונה שיש כאן רצון ה' ובסופו של דבר הכל לטובה; ואם על ידי תיעול הרגשות לאפיק מוגדר – תפילה, תשובה, ופעולות מחאה לא אלימות.

        הנחיית רבנים מיתנה במקרים רבים את גילויי המרי, אם בהנחייה לגשת בצנעא אל המפקד ולומר 'איני יכול' ולא לסרב בהפגנתיות, ואם בהבחנה בין השתתפות ישירה ב'מעגל הראשון' לבין סיוע עקיף. הנחיות שבשלן זכו הרבנים למרירות וביקורת קשה, אך ייתכן מאד שהן שמנעו מרחץ דמים רח"ל.

        גם אלה שקראו לסירוב גורף ולמאבק פעיל, דרשו בנחרצות שלא תהיה אלימות כלפי החיילים המפנים. מי שהורה על מכות רצח היה דוקא קצין המשטרה הידוע, שלא ה'דתיות' דיברה מתוך גרונו. משום מה, זה לא הפריע לאבירי הדמוקרטיה.

        ימים נוראים אלה הותירו צלקות קשות בכולנו. לא 'למזער את הדתיות' צריכים אנחנו, אלא להעצים את משקלה של האנושיות בקבלת החלטות פוליטיות…

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • תיקון:

        בפיסקה 3, שורה 1: …אדם שנדרש להרוס…

  2. הצעות לאריק כרמון
    א. הימנע מהתווית "אמיץ" , "אמיצה" לאנשים שבמקרה אתה מסכים איתם, האומץ הוא לא נחלת צד אחד בוויכוח.
    ב. הימנע מלהביע דעות לא מלומדות שלא קשורות לתחום ההתמחות שלך, אינך יודע הלכה, אל תביע דעות לגבי הכיוון שההלכה צריכה לצעוד אליוץ
    ג. נסה להפעיל דמיון ופתיחות מחשבתית, צייר לעצמך שאפשר לקחת את מה שיקר לליבך, דמוקרטיה או ציונות, ולכתוב נגדו מאמר דומה לשלך, על הפשרות שהצינות צריכה לעשות, על חוסר הרלוונטיות של הדמוקרטיה אל מול אתגרים חדשים, על הצורך בליברלים "אמיצים" שיקדמו שינויים,
    ד. אל תטיף לאחרים לשנות את תפישות עולמם, זה לא חכם וזה לא תרבותי.
    ה. תתבגר, לכל הרוחות!

    • גימפל,יישר כח! מילה בסלע!

      • ברוך, ברמת העיקרון כל העניין של "הרוב קובע" בדמוקרטיה הוא בעייתי מיסודו.

        ידוע למשל שאפלטון התנגד בתקופתו לדמוקרטיה האתנואית שאותה הכיר כי הוא טען בתמיהה שאיך ציבור שלם שלא מבין בפוליטיקה יכול לקבל החלטות הרות גורל על החברה והמדינה?!

        ותמיהתו של אפלטון היא אכן קושיא טובה-תחשוב על כך שנאמר 30 מנדטים שמורכבים ממצביעים חסרי כל ידע בפוליטיקה ובקריאת המצב הנכונה של הבעיות העומדות בפני המדינה גוברים על 10 מנדטים של אנשים בעלי ידע מקיף על הבעיות המנסרות בחלל עולמינו וכיו"ב

        על פניו זה נראה אבסורד שמפקידים את הדברים החשובים ביותר בחיינו לבחירת אנשים שלא התמקצעו בעניין ועצם זה שהם הגיעו לגיל 18 זה מקנה להם יכולת להשפיע על מהלכים הרי גורל.

        זה עדיין לא אומר שהאלטרנטיבה של אפלטון בדבר "המלך הפילוסוף" תהיה יותר טובה ושזה לא יביא לכל מיני פילוסופים וגאונים בעייני עצמם להשליט משטר דקטטורי דכאני שאחריתו מי ישורינו-יעויין בספרו המאלף של קרל פופר "החברה הפתוחה ואויביה" שמדבר בדיוק על כך-אבל בכל זאת השאלה של אפלטון מה ההגיון לתת לציבור שלא מבין בפוליטיקה לנהל מדינה בעינה עומדת

        לא לחינם כנראה אמר צ'רצ'יל שהדמוקרטיה היא שיטת המשטר הכי פחות גרועה

    • סעיף ד של גימפל ראוי לציון בהקשר לדבריו של פרופ' כרמון על ה"הקצנה הדתית" ותגובתו [הקולעת!]של הרב רונצקי המצוטטת:

      כל עוד הציבור הדתי לא כופה את דעתו על כלל הציבור -שאז בציבור הרחב באופן טבעי יגיעו תגובות-זה לא עניינו של אף אדם לא דתי מה הדתיים עושים ומה לא!

      מי שלא רואה את עצמו שותף להלכה ולמעשה בשיח ההלכתי אל לא להתערב בוויכוח לא לו ועל האם ראוי לרקוד בנפרד או לחזור לימי בני עקיבא של פעם כאילו הוא איזה פוסק מובהק.

      כמו שמי שלא מגיע מהקהילה הרפואית בוז יבוזו לו אם הוא יתיימר לדבר על נושאים הקשורים לרפואה שהם בגדר דיני נפשות[ויעויין במקרה של מנחם בן ודבריו על האיידס שהרתיחו את הממסד הרפואי]

      כמו שבציבור החילוני יש כאלו שלא אוהבים שהדתיים מכניסים את דיעותיהם ההלכתיות על דברים שקשורים אליהם["כפייה דתית" "איראן" וכיו"ב]גם אנו הדתיים לא אוהבים שיש כאלו
      המנסים להנדס אותנו כרצונם

      וכמו שכתב יפה גימפל "זה לא חכם ולא תרבותי"

    • ברוך,איחוליי הצטרפת כרגע לרשימה השחורה של צבי ליפשיץ שמכילה את כל אלו שהוא לא מסכים איתם שהם "עושי עוולה רשע ופשע" וששיטתם "תועבה" כמו שהוא אמר על דבריך.

      הרשימה השחורה הנ"ל כוללת אולי את 99% מהציבור הדתי -כלומר כל אלו שלא מתפללים במניינים השויוניים הספורים שיש בארץ ואת החרדים בעצם כל מי שזה לא הוא סוציולוגית

      בקיצור ברוך הבא למועדון ה"מסומנים" של צבי

    • צבי,ומה קורה עם הממשלה קובעת משהו שלדעת רבים אין מדובר בטובת הציבור אלא בפשע נגד האזרחים? אולי אז חלק מהזולת חושב שפוגעים בו פגיעה אנושה ולא מוצדקת מה תאמר אז?

    • ובקיצור: יקיים ד"ר כרמון את מה שהוא מטיף לו ויכיל גם יצורים כמונו.

      • ובעניין 'ברית הציונות' –

        'ברית הציונות' הורגשה כשהציונות היתה תנועה הדוגלת בבניין הארץ, בהתישבות ועליה. ככל שירבו הקולות הקוראים לשוב לערכי הציונות המקוריים, עליה, בניין והתיישבות; וככל שיבינו שאין ציונות בלא זיקה ליהדות- כן תגדל הרגשת האחוה, ההבנה ההדדית ושיתוף הפעולה בין כל חלקי העם.

        בברכה, ש.צ. לוינגר.

    • אמיר,

      דבריך קשורים לנושא אחר, שאין ברצוני להיכנס אליו כעת. הדיון נסוב סביב גבולות הדמוקרטיה ולא סביב השאלה האם היא משטר רצוי.

      • ברוך,אני הבנתי שנושא הדיון הוא לא האם הדמוקרטיה היא המשטר הרצוי ונקודת המוצא בדיון זה היא שהדמוקרטיה היא שיטת המשטר והדיון הוא במסגרת שיטה זו

        כתבתי את דבריי כדי להראות מדוע הבעיות שעולות כאן בדיון מגיעות ומדוע קשה כל כך למצוא להם פיתרון חלק

    • ש.צ, ראוי לציין שאותו קצין משטרה שהזכרת שדיבר על "להוריד להם את היידים והרגליים" הוא אותו קצין שהואשם בהטרדות חמורות של נשים במשטרה ומדובר כמסתבר בטיפוס מפוקפק לא קטן

      • לאמיר –

        ולא רציתי לדבר על פרשה זו, שכמדומני עדיין לא הגיעה להכרעה, וגם לא היתה ידועה למי שקידמוהו בסולם הפיקוד. ובכלל, בענייני גנות אני משתדל לקצר ולא להאריך, לסתום ולא לפרש. כמה שפחות לעסוק בזה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר
        .

  3. חבל שאלו שרואים את עצמם תלמידי הראי"ה קוק התרחקו כל כך מתורתו. לראי"ה היה ברור, שהשמירה על אחדות האומה היא המטרה העליונה, ולשמה אפשר להפעיל פרשנות יצירתית במיוחד של ההלכה. זה הרי הרקע למחלוקתו הנוקבת עם החרדים בעניין התר המכירה בשמיטה.

    ואגב, המאמר מתפרץ לדלת פתוחה, אלא שהוא לא יודע את זה, ואלו שהוא פונה אליהם יודעים אבל מתכחשים. ההשקפה ש"הסמכות היא בידי הקב"ה" היא ההשקפה הצדוקית. לעומתה גישת "לא בשמים היא" של חז"ל הפרושים היא שהסמכות בידי אדם, וזה כולל את הסמכות לפרש את דבר ה', גם פרשנות יצירתית.

    • בעניין הרקע לפולמוס השמיטה והמוטיבציה לפסיקה הראי"ה בעניין, ממולץ מאוד המאמר הבא:
      http://www2.tau.ac.il/InternetFiles/Segel/law/UserFiles/file/Edrei_Arye/aricale.pdf

      • צבי יישר כח על הבאת המאמר המעניין!

        למרות שלענ"ד הקישור שעושה פרופ' אדרעי לתפיסת הראי"ה בעניין פירוד הקהילות לבין תפיסתו בעניין היתר המכירה לא מוכרח.

        כמו שארעי מציין במאמר החזון איש גם עבד על מציאת פתרונות בעניין השמיטה גם לשיטתו השוללת את היתר המכירה וכך גם בשאלת החליבה בשבת שהייתה ברומו של עולם במשק ובעניין זה דעותיהן של הרב קוק ושל החזון איש זהות.

        גם פוסקים שנשחבים חרדים מובהקים בשאלות ציבוריות קשות הדורשות מענה מנסים למצוא פיתרונות קבילים הלכתית למרות ההשקפה שהם אוחזים בה.

        בכל אופן המאמר מעניין וסוקר טוב את פרשיית פולמוס השמיטה ופולמוס פירוד הקהילות

      • בס"ד ח' באייר תשע"ג

        לגבי עמדת הראי"ה קוק לגבי היתר המכירה, כדאי לציין, שהרב הגיב בתקיפות כאשר ניסו לכפות את ההיתר על איכרים שלא רצו לסמוך עליו, והעלה את האפשרות שההיתר יבוטל עקב הכפיה!.

        וכך כותב הרב לנציג יק"א, מר פרנק:

        מידת התורה כך היא: נמצאו בה מצוות חמורות ומצוות קלות, שכולן שוות לחובתינו בהן, ואין אנו מחלקים בין קלה לחמורה, רק כשמגיע איזה שעת הדחק ואונס גדול בדרכי החיים – אז חכמי הדת משימים את ליבם לברר את העניין: אם הנושא הוא לדעתם מהמצוות החמורות, שנקראות "מן התורה", אינן נדחות מפני ההכרח של המצב, אפילו אם יש איזה ספק על החיוב שלהן… אבל אם המצוה ההיא שדנים עליה היא בכלל הדברים שהם בכלל המצוות הקלות, שהן נקראות "מדרבנן" – אז: אם יש איזה מקום ליתן ספק בחיובן , סומכים בעת הדחק ומקילים…

        אבל זה הוא כלל גדול, שבמה דברים אמורים, שיש חילוק בין מצוות קלות לחמורות? דוקא במצב המנוחה והחופש, דהיינו כשמניחים את כל יחיד לעשות כנטיית ליבו, והיחידים או הרבים שמצטרפים מהם באים ושואלים את חכמי הדת איך להתנהג. אבל כשיש כוח כופה ומכריח, בין שיהיה מישראל או מאומות העולם – אז אין שום הבדל בין קלות לחמורות, וכל המצוות כולן יש להן בנוגע לזה דין של חמורות…

        מזה ידע הדרת כבודו, שאי אפשר שתיפתר שאלת השמיטה בארץ ישראל, רק אם מצד הכחות העומדים מחוץ לחוג הדת, לא יהיה על זה שום כפיה והכרח… אבל אם מצד איזה כוח שיהיה יבוא עניין של כפיה, לכוף גם את הרוצים לקיים את המצוה מפני נטיית רוחם, או מצד שהם מאמינים יותר לחכמים שסוברים שהיא מהחמורות, שאלה לא יוכלו למלא את חפצם – אז באמת יצא הדבר מכלל הקלות ויהיה נחשב בכלל החמורות, ויוכל כל יסוד ההיתר כולו להתבטל…

        (אגרות ראי"ה, א, איגרת רלז. וראה גם באיגרת רלח)

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. לגבי פולמוס היתר המכירה בשמיטה-הפולמוס לא היה על רקע "אחדות האומה" וכד' אלא על רקע הסכנה של התמוטטות החקלאות היהודית שהייתה בחיתוליה באותה תקופה אין להתבלבל בכך.

    לגבי "לא בשמיים היא"-נכון הדבר שהתורה שבע"פ היא מתנה גמורה שניתנה לנו [יעויין בהקדמה לקצות החושן]אך במטרה לפרש את דבר ה' במתודות הנכונות ולפי ההוראות

    אין זה אומר שיש סמכות על לחכמים לפרש את התורה איך שמתחשק ועל פי כל סברת קרס שרק רוצים

    מכיוון שכך ודאי שהסמכות היא של הקב"ה שהאציל ממנה לחמי ישראל שבכל דור.

    לגבי משנתו של הרב קוק לגבי אחדות האומה-מבחינתו המטרה העליונה היא לשמוע לקול ה' שחלק ממנו זה גם עיקרון אחדות האומה[וידועה התנגדותו לפירוד הקהילות שנהגה בגרמניה והונגריה] זה עדיין לא אומר שבשביל אחדות האומה אפשר לעשות מההלכה מסטיק הנמתח איך שרוצים.

    בכל אופן אם כבר העניין- מי שמעוניין בספר מעניין על הרב קוק כפוסק אמליץ על "החדש יתקדש" של ד"ר חגי בן ארצי.

  5. צבי,"אבל לא התחלת להבין אותו"

    נכון מאוד כי פשוט מדובר במאמר הכתוב בשפת סתרים ושמיועד ליודעי ח"ן ושרק בני עליה שהם מועטים יכולים להבין את גנזי נסתרותיו והמשכיל בעת ההיא ידום.

  6. מר ליפשיץ, הטענה שלך לא עניינית ולא מוסיפה לך כבוד.
    הסבר את עצמך, או התנצל.

  7. בשביל צבי כל מי שמעיר לו על דבריו או שלא מסכים איתם הוא ישר "טרול" או "קריקטורה"

    יופי של דרך מצא לו צבי להגיב לטרוניות נגד התלהמויותיו. השיטה הזאת קיימת למיטב זכרוני או בגן טרום חובה או אצל הבולשביקים

    זה בסדר תמיד יהיו כאן לצבי מלכחני פנכה וחנפנים כמו רועי ל שיגנו עליו בתגובות עוד יותר מביכות

  8. לייק גדול לפרופ' תמר רוס על דבריה בהדלקת המשואה אמש. מסכמת במשפטים ספורים את כל הדיונים שהיו כאן במאמר הזה ובמאמרים אחרים

    • אם ב'לייק'ים עסקינן, אני הייתי נותן 'לייק' לדבריו של יו"ר הכנסת באותו טקס: 'אסור לשאוף לריסוק היריב'

  9. לגבי הלייק שניתן לפרופ' תמר רוס אתן כאן את הצד השני את מאמר הביקורת של הרב חיים נבון על ספרה של רוס "ארמון התורה ממעל לה" ובכלל על ה"פמיניזם הדתי" לטובת הקוראים הנכבדים:

    ארמון הפמיניזם, צריף התורה

    בכל הנוגע לתורה ולפרשנותה, ד"ר תמר רוס מעלה תאוריות פוסט מודרניות מתוחכמות על ריבוי פירושים וריבוי אמיתות, ועל הצורך להשלים עם עולם של חוסר ודאות. אך בשום מקום בספר לא עולה כל שאלה בנוגע לאמיתוֹת הפמיניזם. רוס טוענת שבמידה שהפמיניזם מחלחל לחיי המאמינים ומשפיע, יש לראותו "כמתת ה´ וכהארה מגבוה". בכך היא סותמת למעשה את הגולל על כל ניסיון לשפוט את הפמיניזם באופן ענייני
    (הרב חיים נבון ירחון נקודה עורך מוטי קלפר )

    2007-11-11

    ישנן פמיניסטיות הטוענות שכבר הפסוק הראשון של התנ"ך נגוע בהטיה גברית. למה "בראשית ברא א'-והים" ולא "בראשית ילדה אלוהים"? הטענה המהממת הזו רק מראה לנו מה עומק הפער בין היהדות האורתודוקסית לבין הפמיניזם הרדיקלי. פרופ' תמר רוס, בספרה "ארמון התורה ממעל לה – על אורתודוקסיה ופמיניזם", אינה מסתפקת בגירוד פני השטח של העימותים הללו, אלא מתעקשת לחפור עד שייחשפו שאלות העומק. אלא שהחפירות הללו מאיימות למוטט את הבית כולו.

    הליקוי המרכזי שאני מוצא בתפיסתה של רוס משתקף כבר במבנה הספר. רוס סוקרת שלבים שונים של הניסיונות להתאים את היהדות לגישה הפמיניסטית, ושופטת את מידת הצלחתם. הבחירה במבנה זה היא הכרעה מתודולוגית, אך גם אמירה עניינית. מבנה הספר מכתיב את הפמיניזם כאקסיומה, ואת היהדות כמסטיק אלסטי שאפשר למתוח לפה ולשם כדי להתאימו לאקסיומה זו.

    כדוגמה קיצונית – שאף רוס מביאה בבחינת "reductio ad absurdum" (עמ' 228) – מוזכרת גישתה של הפמיניסטית היהודית ג'ני קיין, שטוענת כי "אם ברצוננו לעשות את היהדות לדת המעצימה נשים, הדבר מחייב להשליט ביהדות אֵלה נשית במלואה, מינית וחזקה" (עמ' 229). על פי דת חדשה זו, המקרא השתיק את האמונה באשֵרה-עשתורת – ועלינו לחזור ולשקם אמונה זו, כדי לקדם את האג'נדה הפמיניסטית. קיין נאבקת להוכיח שהמקרא הציג את עבודת האלילים באופן מסולף ומטעה; למעשה, האלילות ראויה להערכה ולא לבוז (עמ' 244).

    תמר רוס מבקרת את גישתה של קיין: ראשית, אין הוכחה שהמונותאיזם תרם לדיכוי הנשים. היא מעלה את הספק – הכּה מובן מאליו – האם באמת בחברה עובדת אלילים מצבה של האישה היה טוב יותר מאשר בחברה היהודית המסורתית. שנית, לדבריה אי אפשר לבנות רוחניות חדשה, המתעלמת כליל מן המסורות הוותיקות שהתקיימו בעבר. פעולה מעין זו, מעירה רוס בנימוס, "אין בה כדי לתרום לעניין" (עמ' 248). הסיכויים שמאמצים בכיוון זה יתקבלו על ידי יהודים מאמינים הם קלושים (עמ' 251).

    קראתי את העמודים הללו – והתפוצצתי. זה מה שיש לומר כנגד הצעה להמיר את עבודת ה' א'-והי ישראל בעבודת האֵלה עשתורת? כל מי שמכיר את עוצמת הלהט של התורה במלחמתה בעבודת אלילים, מבין עד כמה הפולחן המתועב הזה שנוא על ה' א'-והינו. ועכשיו, כשאנחנו עומדים מול הצעה להחליף את תורתנו הקדושה בפולחן אלילי נורא, נדחה אותה בנימוס מחמת טעמים פרקטיים מעשיים?
    אכן, רוס דוחה את הצעתה האלילית של קיין; אבל היא דוחה אותה מתוך שיקולים פמיניסטיים, ולא מתוך שיקולים יהודיים. ואין זה משום שספרה הוא חיבור אקדמי צונן, המחויב לאובייקטיביות מוחלטת. זהו ספר מלא להט ומסירות – אך אלה אינם מופנים כלפי דת ישראל, אלא כלפי דת הפמיניזם.

    "להילחם עליה גם כן"
    בכל הנוגע לתורה ולפרשנותה, רוס מעלה תאוריות פוסט מודרניות מתוחכמות על ריבוי פירושים וריבוי אמיתות, על חוסר היכולת לכונן משמעות יחידה לטקסט מסוים, ועל הצורך להשלים עם עולם של חוסר ודאות. בחריפות מרשימה היא משלבת אמירות פוסט מודרניות עכשוויות עם תורתו של ויטגנשטיין, אשר גאונותו מוסיפה להרעיל את האקלים האינטלקטואלי שנים רבות לאחר מותו. כל זה בנוגע לאמיתוֹת התורה. אך בשום מקום בספר לא עולה כל שאלה בנוגע לאמיתוֹת הפמיניזם.

    כל ניסיון לשאול האם הפמיניזם אכן מתיישב עם תורת ישראל נתקל מיד במענה שאין פירוש אחד לתורה ואין אמת אחת לתורה. אך מה בדבר הפמיניזם עצמו? מדוע הוא אקסיומה מובנת מאליה? האם על אמיתוֹת הפמיניזם אין כל ערעור, ולגביהן אין כל ספק? כאשר מגיעים להנחות הפמיניסטיות, כל התאוריות הספקניות המלומדות נשכחות. הייתי אומר שרוס מתייחסת להנחות אלה כתורה למשה מסיני, אך למעשה היא מייחסת להן כבוד רב הרבה יותר.

    רוס מקבלת את מרבית הביקורת הפמיניסטית על המקרא, על קרבה וכרעיה. אפילו עצם התפיסה של א'-והים טרנסצנדנטי – שהיא נשמת אפו של המקרא, ורוח חייה של אמונת ישראל – מתוארת אצלה כתפיסה גברית, המציבה בעיה בפני אישה פמיניסטית (עמ' 331).

    ספרה של רוס קיבל את שמו מציטוט מפורסם של הרב קוק: "ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כי אם לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה" (אגרות הראי"ה א, עמ' קסד). אך רוס השמיטה – ולא בכדי – את המשך דבריו של הרב קוק: "ואחר כך, כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא ביטחון להילחם עליה גם כן". הרב קוק אינו קובע שעלינו לאמץ אוטומטית כל חידוש תרבותי ורוחני. הוא אומר שקודם כל עלינו להוכיח שגם אם הצדק עם תוקפינו – למשל, עם המצדדים בתפיסת האבולוציה הביולוגית – עדיין אנחנו יכולים ליישב את גישתם עם התורה. לאחר שהוכחנו זאת, אנחנו יכולים לגשת בלב שקט ולבדוק האם אכן הצדק אתם, או שמא מדובר בטעות גמורה. את האפשרות הזו רוס אינה מעלה כלל.

    הולמס והאימבצילים
    לקראת סיומו של הספר, רוס מציגה את המודל המועדף עליה ליישוב הפמיניזם עם היהדות האורתודוקסית. היא מכנה דגם זה בשם "התגלות מצטברת". לפי הצעה זו, דבר ה' מוסיף ומתגלה אלינו דרך ההיסטוריה (עמ' 345). רוס תומכת יתדותיה, בין היתר, בקביעה הקלסית שכאשר חכמי ישראל (או בלשון התרגום המשונה של ספר זה, "בני הסמכא ההלכתיים") מפרשים את התורה, יש להם השראה שמימית, או רוח הקודש. אך רוס הופכת את הטענה הזו על פיה. במקורה, טענה זו משמשת לחיזוק סמכותם של החכמים הפועלים על פי הכללים המוסכמים של פרשנות התורה. אך על פי רוס, "ההתגלות המצטברת" מקנה תוקף מיידי לכל דבר שאומרים חכמי ישראל – ובעצם, כל אדם בעל ידע – בלי קשר למתודות הפרשניות שבהן השתמשו. שהרי ה' מדבר מפיו של הפרשן, ודבריו אינם שונים באיכותם ובמהותם מדברי התורה עצמה, גם אם רמת ההתגלות שונה. הרעיון הזה כל כך מזעזע במהותו, עד שהוא מגמד אפילו את נכונותה לאמץ את ביקורת המקרא – ובלי הפילטר המרכך של "שיטת הבחינות", מיסודו של הרב ברויאר (עמ' 334, 383).

    בהתחשב בקפדנות הפילוסופית המרשימה של הספר, מפתיע שרוס מזניחה את שאלת המפתח לגבי המודל שהיא מציגה: מהם הקריטריונים שיעזרו לנו לחשוף את דבר ה' המתחדש? נבחן את המשפטים הבאים: "אם אכן נכפה עלינו הפמיניזם כיום באופן שאין להימנע או להתעלם ממנו, מן הראוי שנכיר באילוץ זה לא כבעיה … אלא כסדר יום שיש לטפל בו ולשלבו באופן חיובי בחיים הדתיים היהודיים" (עמ' 365). כלומר, עצם התפתחותה של תודעה פמיניסטית מהווה הוכחה לכך שהיא רצון ה'. רוס אינה מציעה שום קריטריון לשפוט את התודעה הפמיניסטית, אלא מניחה את קיומה כעובדה. עובדת הקיום הזו הופכת להוכחה שזהו רצון ה' – שאם לא כן, המציאות לא הייתה מתפתחת בדרך זו.

    אך באיזה מובן הפמיניזם כיום "נכפה עלינו"? דומני שיהיה מדויק יותר לומר שהפמיניזם הוא אופנה פופולרית בחוגים אינטלקטואליים. אין כאן כל כפייה; אם עיון מדוקדק בתורה יביאנו למסקנה שהפמיניזם אינו הולם את דרך המחשבה התורנית, אנחנו יכולים בפשטות לדחות אותו. גברים ונשים רבים מאוד אכן עושים זאת. נכון שהפמיניזם פופולרי כיום יותר ויותר. העובדה הזו היא נתון עכשווי, שיכול להשתנות עד שתתפרסם המהדורה הבאה של הספר. אך רוס מדלגת באופן משונה מן הנתון הזה אל ניסוח טוטלי בדבר הפמיניזם כעובדה היסטורית כפויה. בשלב הבא, היא מדלגת מן העובדה ההיסטורית אל ההצדקה הרוחנית.

    הרב קוק, שרוס מרבה להסתמך עליו, אכן ראה את ההיסטוריה כגילוי רצון ה'. אך הוא ידע גם שעצם ההצלחה ההיסטורית של גישה מסוימת אינה יכולה לעולם להוכיח או להצדיק גישה זו: "הציונות לא תוכל למצוא את מלוא צדקה מפני שהיא תנועה מודרנית, מפני שלא כל מה שהוא מודרני הוא צודק. גם המלחמה האכזריה היא תנועה מודרנית, ומכל מקום כמה רשעות יש בה" (אגרות הראי"ה ג, עמ' קנז). אם, למשל, נמצא שהולכת ומתגברת בציבור הדתי תופעה של הכאת נשים, המגובה באידאולוגיה מעוותת – האם נראה בכך ביטוי לרצון א'-והי הקורא לנו לאמץ גישה זו?

    זו אינה שאלה תאורטית בלבד. בתקופות רבות הייתה הסכמה כללית על נורמות שכיום אנחנו יודעים עד כמה הן מעוותות. בשנת 1927 עדיין יכול היה השופט האמריקני הדגול הולמס לפסוק שהמדינה זכאית לתבוע מנשים מפגרות לכרות את החצוצרות שלהן; לדבריו, "דיינו בשלושה דורות של אימבצילים". הציבור האמריקני הנאור הסכים עמו, לאסונן של הנשים האומללות. מן הסתם, גם יהודים דתיים רבים נטו להשקפה זו, אחרי שלקחו יותר מדי ברצינות את מאמרי המערכת של הניו יורק טיימס. האם הקונצנזוס החברתי ביטא תמיכה א'-והית ברעיון מפוקפק זה?

    לאור ניסיון העבר, אין סיבה להניח שכל הנורמות המקובלות כיום בחברתנו הן מוצדקות וראויות; וודאי שאין סיבה להניח שבעתיד לא ישררו נורמות מעוותות אחרות. רוס עצמה ניסחה כמה משפטים המצביעים על מודעות לבעיה זו, ואף הזכירה את "אותם רגעים שליליים בהיסטוריה, שהם מבחן של אמונה ומן הראוי אפוא להילחם נגדם" (עמ' 375). אך היא אינה מתייחסת כלל לאפשרות שגם הפמיניזם נכלל בקטגוריה הזו.

    רוס טוענת שבמידה שהפמיניזם מחלחל לחיי המאמינים ומשפיע, יש לראותו "כמתת ה' וכהארה מגבוה" (עמ' 364). בכך היא סותמת למעשה את הגולל על כל ניסיון לשפוט את הפמיניזם באופן ענייני. שהרי עצם יכולתו של הפמיניזם לשכנע – על פי אילו קריטריונים? – מבטא לכאורה סמכות שמימית.

    מה הרס את ילדי הקיבוצים?
    במסגרת ניסיונה ליישב את הפמיניזם הרדיקלי עם תפיסה שהיא רואה כאורתודוקסית, רוס מצהירה כי ההטיה הגברית של התורה הייתה אכן נכונה לתקופות מסוימות. במבנה החברה הפטריארכלי היו יתרונות רבים (עמ' 363). רוס אפילו מפנה למחקרים אנתרופולוגיים שתיעדו השפעות פסיכולוגיות הרסניות שנגרמו לילדי הקיבוצים בשל המגמה למוטט את ההבחנה בין תפקיד האב לתפקיד האם בגידול הילדים (עמ' 364). היא מתעלמת מן השאלה המתבקשת: אם כך, מי אמר שאכן הגישה הזו אינה בת תוקף גם בימינו? אולי גם בימינו יש לכונן מבנה חברתי פטריארכלי? האם אין צורך להעמיד את הרעיון הפמיניסטי עצמו תחת שבט הביקורת?

    אני עצמי אינני מסכים כלל עם התפיסה שהתורה מכוננת מבנה חברתי המעדיף את הגברים ומדיר את הנשים. אני מעדיף לצדד בתפיסות שרוס רואה כאפולוגטיות, שמבחינות בין המסר של התורה עצמה לבין מנהגים חברתיים חיצוניים, אשר לעתים עלולים להיות מפלים. ברם, אין ספק שגם בגרעין הקשה של התורה יש הבדלים בין גברים לנשים. את ההבדלים הללו אינני רואה כאפליה, אלא כהתאמה של מסר זהה למבני אישיות שונים. אני מודה שאינני מצליח להבין למשל מדוע אישה פסולה לעדות מן התורה, אך ברי לי שאם כך אומרת התורה, זו האמת, ועלינו לכונן את חיינו על פיה. כמובן, זוהי עמדה שיש לתאר ולנתח ביתר פירוט ממה שמרשה מסגרת זו.

    ברוח המשמעות הא'-והית שרוס מייחסת להיסטוריה, היא אינה מהססת לנבא לאיזה כיוון זו תתקדם. היא מתארת תהליך הכרחי של התקבלות העמדות הפמיניסטיות בעולם האורתודוקסי: "הדחף הכללי ללא ספק נע … לקראת פריצת המחסומים המגדריים … משיתפתח משורות אלו גרעין של תלמידות חכמים בעלות תודעת אחריות הלכתית, הוא עתיד לתרום להתמוטטותן של גישות רבניות נושנות", וכן הלאה (עמ' 416-417). מוקד תהליכי השינוי, בעיני רוס, הוא במדרשות לבנות, שהן מוקדים של לימוד תורה נשי מעמיק. כמי שאינו נוטה לנבואות היסטוריות, אך מצוי לא מעט בעולם המדרשות, אני אומר: נחיה ונראה. סבורני שיש סיכוי רב שההיסטוריה עצמה, שאתה כרתה רוס ברית חד צדדית נאמנה, תפריך את חזונותיה בעודם באבם

    • כנגד הפמיניזם הרדיקלי מציע הרב יעקב אריאל את ה'פמיליזם':

      האישה והאיש מהווים שניהם יחד אישיות אחת. אין כאן זכויות של פרט זה מול פרט אחר. יש כאן זכות המשפחה! תפקידה של האישה של האישה הוא להיות שותפה לאיש בבניין הבית המשותף.

      אלא שלשם כך אין האישה המודרנית יכולה להיות רק עקרת בית פשוטה כבעבר. כדי להיות אם טובה ורעיה מוצלחת עליה לבנות את אישיותה כך שתהיה מסוגלת להתמודד עם החיים המודרניים בהצלחה, לא רק מבחינה כלכלית ותרבותית, אלא בראש ובראשונה מבחינה דתית.. עליה להיות בעלת רמה השכלתית, מקצועית ודתית כזו, שאכן תוכל להתמודד עם כל תפקידיה המרובים והמורכבים.

      (ההלכה בימינו – מורשתה, לימודה, הוראתה ויישומה, אשקלון תש"ע, עמ' 177)

  10. ש.צ יישר כח גדול על הבאת דברי הרב אריאל הראויים והמאוזנים כנגד הפמיניזם הרדיקאלי שעושה רושם שכאן באתר יש לו חסידים לא מעטים.

    בהקשר זה אביא את דווקא כסוג של "הודאת בעל דין" מפסקת פתיחה של מאמר של הדס פורת הרואש מהאתר של "נאמני תורה ועבודה" שמתפללת במניין השוויוני במודיעין בו היא מודה שאין מדובר במניין שוויוני אמיתי ושהוא לא מבוסס עלל שוויון בנוסח הפמיניסטי מבחינת הטיעונים ההלכתיים מהם הוא מושפע והיא מנסה להגדיר אחרת את המנייינים הנ"ל.

    זאת בניגוד לצבי שטוען כאן ללא הרף שההלכה וערכי הפמיניזם המודרני הם בחדא מחתא ולהלן דבריה מתחילת מאמרה:

    המניין המכבד – כבוד הציבור מול כבוד הבריות

    הדס פורת-רואש

    הדס פורת-רואש היא עורכת דין, בוגרת גרעין "מעין" במדרשת הבנות עין הנצי"ב וחברה בקהילת "דרכי נועם" – קהילה הלכתית שוויונית, במודיעין.

    בשנים האחרונות רב העיסוק במניינים השוויוניים בשיח הדתי-לאומי. ואולם, התבוננות מעמיקה יותר מעלה כי לא תמיד מתממשת בהצלחה ההבטחה לשוויון. הצעה חדשה, על בסיס ניתוח מושגי הכבוד בתפילה ובבית הכנסת.

    ___________________________________________________________________________________________________________

    העיסוק במניין השוויוני, על שלל גווניו ותצורותיו, חוזר ועולה: קהילת "שירה חדשה" בירושלים, חלוצת המניינים השוויוניים, הנה עובדה מוגמרת וידועה, ואט אט צצים מניינים שוויוניים גם בערים אחרות ברחבי הארץ.

    לכאורה, המניינים השוויוניים, כשמם כן הם – מממשים מציאות שוויונית בין נשים לגברים: הנשים משמשות בעלות תפילה, עולות לתורה ואף קוראות בה. המחיצה חוצה את בית הכנסת לשני חלקים שווים, והעזרות ממוקמות זו בצד זו (בניגוד לבתי כנסת רבים שבהם עזרת הנשים ממוקמת מאחורי עזרת הגברים, או נלווית אליה), כך שגם המתפללים וגם המתפללות זוכים לראות את העולים לתורה ואת ארון הקודש. אלא שבהתבוננות מעמיקה יותר מתברר כי למרות ההבטחה שבשמם, קשה לומר שאכן מתקיים שוויון במניינים אלה. למשל, נשים אינן עוברות לפני התיבה בחלקי התפילה הנצרכים ל"מניין" [1], והן אינן עולות בעליה הראשונה והשנייה, השמורות לכהן וללוי.

    למעשה, השוויוניות ב"מניין השוויוני" איננה בין גברים ובין נשים, אלא בין נשים ובין ילדים: קבלת שבת, פסוקי דזמרה ומזמור הכבוד היו מאז ומעולם קטעי תפילה שקריאתם ניתנה לילדים מתוך רצון לחנכם לתפילה. קטעי התפילה האלו אינם נדרשים למניין, ולכן אין מניעה שילדים יוציאו בהם ידי חובה את כל המתפללים – מה שאין כן בתפילות הנדרשות למניין. מתברר אפוא כי הגדרת המניין בתור "שוויוני" אינה מדויקת. כמו כן, הטיעונים ההלכתיים שהוא מושתת עליהם אינם טיעונים של שוויון. ערך השוויון אינו מוכר בהלכה: ההלכה מבחינה בין יהודי לנוכרי, בין כהן לישראל ובין גבר לאישה [2]. לעומת זאת, עיקר הנימוקים ההלכתיים התומכים במניין המשתף נשים בצורה אקטיבית, מבוססים על ערך ה"כבוד". טיעונים אלה יוצאים נגד הטיעונים העומדים בבסיס התנהלותו של מניין התפילה המסורתי המדיר את הנשים מהפולחן הדתי, שאף הם טיעוני "כבוד". על כן מוצע כאן לשנות את שמו (ובכך לשנות גם את תכליתו) של ה"מניין השוויוני" ל"מניין המכבד".

  11. בקשר לפתיחת המאמר שהבאתי למעלה של הדס פורת הרואש מעניין מאוד מה יהיה ל"צייד הטרולים" ומהלל המניינים השויוניים צבי ליפשיץ לומר על הנ"ל

    מעניין האם גם הפעם הוא יתחמק מהשאלה המציקה מדוע למרות שיטתו שההלכה אמורה ליישר קו עם הנורמות החברתיות הנובעות מהמוסכמות הפמיניסטיות אך במניין בו הוא מתפלל ואותו הוא מהלל אין את היישור קו הזה וכמבואר בדברייה של הדס פורת הרואש הנזכרים?!?!

    בפעמים האחרות הייתה מצידו התחמקות מביכה שכל פעם שינתה צורה

  12. רק אעיר לגבי המשפט של פורת הרואש על כך ש"אט אט צצים מניינים שויוניים גם בערים אחרות ברחבי הארץ"- איפה בדיוק חוץ מירטשלים והמניין שלה במודיעין צצים מנינים כאלו? אני מכיר עוד אחד ברעננה אבל למיטב ידיעתי המניינים האלו הם מבחינה מספרית קוריוז בעלמא וכמעט ואין כאלו בנמצא

    מישהו מכיר עוד כאלו בארץ?

  13. טעות מקלדת "ירושלים" כמובן ולא ירטשלים

  1. פינגבק: תגובה ל'חידוש ברית הציונות' | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: