מי אתה גבר ציוני־דתי – לוחם מחוספס, איש הייטק מצליח או בחור ישיבה עדין? התמודדות מעט פשטנית ולעתים מאתגרת עם דימוייה של גבריות זו במאמרי כתב העת

דעות

מצעדי גבר – על גבריות יהודית וציונית דתית

עורך: אוראל שרפ

נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג, גיליון 59, דצמבר 2012־ינואר 2013

כתב העת 'דעות' של 'נאמני תורה ועבודה' הופך למגוון יותר ויותר בתקופה האחרונה. במשך תקופה מסוימת כתב העת התאפיין בהתמקדות במספר מצומצם של נושאים, שנטו מעט לשחזר את עצמם מגיליון לגיליון. היה מי שאמר בהלצה שקורא 'דעות' עלול לחשוב שכל הציונות הדתית מורכבת מנשים שרוצות לקרוא בתורה, מרווקות מבוגרות ומהומואים דתיים. אך מזה זמן המגמה הזו משתנה. הגיליונות האחרונים של כתב העת מגישים לנו דיונים מגוונים ורב צדדיים בסוגיות יסוד של החברה הישראלית והחברה הדתית, כגון: כשרות, שירות צבאי, הגישה להר הבית, כלכלה וכדומה. הגיליון החדש מוקדש לנושא הגבריות והוא בהחלט מצליח לייצר אמירה משמעותית ומקורית בנושא.

עצם העיסוק בגבריות בציונות הדתית הוא נכון, ראוי וגם מעניין. הוא מעניין כי בכל חברה שבה קיימות מורכבות ושאיפה להזדהות עם שתי תפיסות ערכיות שונות נוצרים צירופים מעניינים. ניתן להתייחס – כמובן בהכללה גסה לצורך העניין – לעולם החרדי כמקדש האידיאל הגלותי של גבר לומד תורה וגובר על יצרו, ולאידיאל הישראלי־חילוני של גבר חלוץ, קרבי וכובש כיבושים צבאיים ומיניים גם יחד, כשבתווך ביניהם סרוג הכיפה.

מצד אחד, הסרוג הוא איש שלומד תורה ורוצה לשמר את אידיאל העדינות היהודית. חלק מהביטויים של הגבריות הישראלית החילונית – למשל בדיחות מילואים מסוג מסוים – מאוד זרים לו. מצד שני, הוא רוצה בכל כוחו להיות מעורה באותה חברה חילונית ובפרט בהווי הצבאי שלה, והוא אכן מעורה מאוד בהווי הזה ומצטיין בו ביותר. ואף יש מי שאומר שהגבר הציוני הדתי נוטל את דגל הגבריות הישראלית, אחרי שהצבר החילוני כבר רוצה להיפטר ממנו. אז איזה מין גברים אנחנו?

השאלה הולכת ומתעצמת כשגבר ציוני־דתי נמצא עם משפחתו. מצד אחד הוא חש את הציפייה המסורתית להיות "ראש המשפחה המפרנס" ולשמר את החלוקה המסורתית של גבר עובד ואישה עקרת בית (חלוקה שהתהפכה לגמרי בציבור החרדי, אך זה לא הנושא בסקירה זו). אך מצד שני, יש סיכוי גבוה שהוא אקדמאי, שאשתו אקדמאית אף היא, וייתכן מאוד שגם דף גמרא אינו זר לה. קיים סיכוי גבוה ששניהם עובדים ויכול להיות שבסוף היא המפרנסת העיקרית. קיים גם סיכוי לא מבוטל שבמהלך לימודיהם האקדמיים שניהם נחשפו לא מעט לתיאוריות פמיניסטיות. בשורה התחתונה – הגבר הציוני־דתי מחפש את מקומו, שהפסיק להיות מובן מאליו בדורנו.

אפלית גברים היא 'נון־אישיו' בשיח המגדרי. צילום: פלאש 90

עובדים סוציאליים

עם המבוכה הזו מבקשים המאמרים בגיליון להתמודד. הרב ירמי סטביצקי, למשל, מבקש להראות את עמדתו של איש חינוך שלדעתו למושג "גבריות" יש יותר ממובן אחד גם במסורת היהודית. גם הדימויים הגבריים של מסורת זו הם רב משמעיים – לצד גבריות במובנה התקיף והמתפרץ, קיימת גבריות במובן המרוסן והמאופק. עם זאת, סטביצקי טורח להדגיש ש"אסור לכפור בעובדה שבנים שונים מבנות ושישנן התנהגויות המאפיינות דווקא בנים ולא בנות…", ומבקש להגמיש את הנוקשות של ההבחנות המגדריות. מאמרו של הרב עילאי עופרן, לעומת זאת, מבקש לטעון ש"אין גבריות" כלל. עופרן לוקח את המושג "גבריות" ומעמיד עליו סט של דימויים נוקשים וחד ממדיים ואז בבת אחת כופר בהם וגם מציג אותם כאם כל חטאת, כל כוחניות וכל אלימות. מדובר, לדעתי, בתמונת מצב פשטנית וחד ממדית, כאילו צייר מישהו קריקטורה ואז לעג לדמות שהוא עצמו צייר לפני רגע.

גם במאמרים נוספים באותו גיליון אני מזהה תפיסה חד ממדית מעט של אותה גבריות ציונית־דתית. כך, רשימתו של יאיר שלג מתארת את הצעיר הציוני דתי כמי ששואף בכל כוחו להגשים את האידיאל הגברי החילוני, הן בתחום השירות הצבאי הקרבי ביותר האפשרי והן באזרחות – בהצלחה כלכלית (להוציא תחום אחד בולט – לדעתו של שלג – התחום המיני).

ובכן, זהו אולי דימוי שנפתלי בנט יענה עליו בצורה מושלמת, אך זהו דימוי חדש של הגבר הציוני־דתי. מדובר בציבור שעדיין מכוון רבים מבניו לתחומי עיסוק שאינם מזוהים כ"גבריים" בעליל – במיוחד תחומי החינוך וההוראה. בתור בוגר של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן, אני יכול לומר שבקורסים שבהם למדתי יחד עם תלמידי תואר שני, רוב הגברים בכיתות היו חובשי כיפות סרוגות (רבים מהם בוגרי ישיבות הסדר) – דבר שגרם לי לתהות אם יש גברים חילונים שלומדים עבודה סוציאלית ומקצועות דומים. התשובה היא, אגב, שיש, אבל מעטים.

גיא עמר־הלוי פורש בפנינו ממצאי מחקר על עיצוב מושגי הגבריות בקרב צעירי המגזר. גם ברשימתו ניתן לראות תמונה חד צדדית וסטריאוטיפית משהו של הזהות הגברית הציונית־דתית במערכת החינוך ובצבא. הדימוי העיקרי של הגבריות כרוך בהתפרצות כוחנית או בשליטה מוחלטת ברגשות. מי שחושב שכוחנות או ריסון עצמי הם תכונות האופי העיקריות של הלוחם הציוני־דתי כנראה מעולם לא קרא לא את 'תיאום כוונות' של הרב חיים סבתו ולא את 'בכל מקום שהם' של מיכאל שיינפלד. למעשה, אולי המרכיב הבולט ביותר בספרות זו הוא עד כמה האדם הדתי חש לא בנוח בחזית ובמערכה הצבאית ועד כמה עליו להתאמץ כדי לסגל לעצמו את הגינונים הצבאיים, וגם בתוכם הוא חולם לחזור לישיבה כמה שיותר מהר.

כספומט שעיר

מהבחינה הזו, תיאור דימויים מאוזן הרבה יותר קיים במאמרו של נועם דמרי, שאף הוא עוסק באיזון המורכב בין הדימוי של בחור הישיבה העדין לזה של הלוחם הקשוח. דמרי מדבר על המתח הקיים בין שני הדימויים ומוכן לאפשר אותו, מבלי לגלוש, כפי שנהוג לעתים קרובות בשיח הפוסט ציוני, להתרפקות על העדינות של היהודי הגלותי ועל העבר האוטופי, שכפי שדמרי מציין בצדק מתאר נוסטלגיה הרבה יותר מאשר מציאות היסטורית ממשית.

קריאת אתגר ייחודית וחשובה נמצאת, לטעמי, ברשימתו של רן חורי, עורך התוכן של 'דעות' ואב גרוש. חורי מעלה את תמונת התשליל של אי השוויון המגדרי ועוסק בפגיעה בזכויות הגברים בחברה, שבאה לידי ביטוי בולט ביותר בתחום זכויות המשמורת של אבות גרושים. איש התקשורת והפובליציסט ג'קי לוי, אב גרוש בעצמו, תיאר מציאות זו באחת מרשימותיו על־ידי הצגת מצב פרדוקסלי שבו דווקא מהאב החדש מצופה להיות מעורב עם משפחתו וילדיו ולקחת חלק פעיל בניהול משק הבית, אך ברגע שהוא מתגרש מאשתו המשמורת העיקרית על הילדים מועברת אוטומטית אליה והגבר נשאר על תקן של "כספומט שעיר".

חורי מדבר על האפליה שעומדת בניגוד להלכה וגם לערך השוויון, הקובעת שחזקת האם על הילדים עד גיל שש, כפי שאומרת ההלכה, אך מתעלמת משתי ההלכות הנוספות – שאחרי הגיל הזה הבנים ילכו לאב והבנות לאם, ושאִם האֵם תתנגד להסדר זה היא לא תהיה זכאית להמשך התמיכה הכלכלית.

המחבר מזכיר גם את מסקנות שתי הוועדות שהוגשו בשנה שעברה – ועדת שניט בעניין זכויות משמורת וועדת שיפמן בעניין האחריות הכלכלית. המסקנות של שתי הוועדות נוטות לכיוון של שוויון מלא יותר מזה שיש היום, אך בנוסף לאיטיות הרבה שביישום, מסקנות אלו אינן מדוברות בשיח הפמיניסטי ולא בשיח של ההנהגה הציונית־דתית. אך חורי מעלה קובלנה רצינית הרבה יותר מטענות ספציפיות בתחום הפגיעה בזכויות. לדבריו, אפליה של גברים היא "נון־אישיו" בשיח המגדרי, היא לא קיימת ולכן לא מדוברת, לא נחקרת ולא נעשים ניסיונות להבין אותה, לא כל שכן להתמודד איתה. הדבר ממילא יוצר מעין "שוויון חד צדדי" שהוא בהגדרה לא שוויון.

הגיליון נחתם ברשימתו של יובל ריבלין, שמנתחת ברוחב יריעה ובצורה מרשימה את הדמויות הגבריות בקולנוע הישראלי ואת הקונפליקט בין הגבריות הדתית הרכה לגבריות הישראלית המחוספסת. כתב העת 'דעות' מוכיח שוב שהוא משמש במה תוססת ומעניינת למגוון השקפות בסוגיות הבוערות ביותר העומדות על סדר היום ומן הראוי שכך יישאר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ה בניסן תשע"ג, 5.4.2013