האהבה עושה אותך לרימון / בכל סרלואי

סיפור אהבה בין נערה ונער חולים עלול ליפול לכל הקלישאות שהרומן משכיל להיחלץ מהן. מאבק האדם בגופו מתואר בישירות מכווצת בטן ומציג אמת רגשית גדולה

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

מאנגלית: רנה ורבין

ידיעות ספרים, 2012, 286 עמ'

הייזל לנקסטר היא נערה בת שש עשרה. היא חכמה, יפה ושנונה. יש לה כמה חברות, דף פייסבוק וטעם רע בבגדים. היא אוהבת לצפות בתוכניות ריאליטי העוסקות בדוגמניות, אבל הסיכויים שלה להגיע לגיל שמונה עשרה קלושים. הייזל חולה מאוד בסרטן. את הסרטן בבלוטת הלימפה עם גרורות בריאות היא גילתה בגיל שלוש עשרה, שלושה חודשים בדיוק אחרי שקיבלה את המחזור הראשון שלה. היא יודעת שתמות בשנים הקרובות, ובינתיים היא חיה בזכות מכל חמצן שהולך איתה לכל מקום, ותרופה ניסיונית שמשהה את צמיחת הגידולים.

בקבוצת תמיכה לילדים חולי סרטן (השם הרציני לא מצליח להסתיר את הלעג מלא הציניות בקרב הילדים המודעים למצבם) היא פוגשת בנער בן גילה בשם אוגוסטוס, המכונה גאס. גאס מגיע לשם על תקן של מלווה לחברו החולה, אבל גם הוא מכיר את הסרטן מקרוב. הוא החלים לפני שנה מסרטן העצמות, ש"לקח לו את הרגל ואולי יום אחד ייקח לו את כל השאר". הוא מתאהב בהייזל במהירות האור, כפי שרק נער מבריק ושנון המכיר את המוות מקרוב יכול לאהוב.

יש להודות שדי בתמצית עלילה כזו כדי לעורר חלחלה מוצדקת בקרב קוראים רבים. בעולם שאחרי 'סיפור אהבה' של סגל, כל סיפור אהבה שכולל את "הוא בחור מבריק, היא יפהפייה וגוססת מסרטן" יידחה בצדק כקיטש. אבל אשמת הכוכבים הוא הרבה מעבר לעוד סיפור אהבה.

מקום לכיעור ולעליבות

נתחיל מהקיטש: אין בספר גרם אחד ממנו. למעשה, הספר מפרק ביסודיות את כל מרכיביו – הנחת היסוד הראשונית של המתקתקות הרומנטית היא שבאהבה אין שום צד של כיעור; בספר יש הרבה ממנו. בין אם מדובר בכיעור אנושי או בעליבות הכרוכה בקיום, הספר מציג אותם בבהירות לא מתנצלת, מכווצת בטן. ההנחה השנייה היא שהחיבור בין אהבה למוות שווה ערך לרומנטיקה, וגם היא מופרכת כאן – הייזל וגאס חכמים מכדי להתאהב רק מכיוון שהמוות עומד לקטוע את חייהם.

 אם הספרות היא ייצוג של המציאות, אשמת הכוכבים משתדל להעניק לה ייצוג נאמן ככל האפשר. פיסת החיים של נערים חולי סרטן מוצגת כאן במלואה: בהומור ובעצב שבה וברגעים העלובים והגדולים שבה. למעשה, היא מוצגת בצורה מעוררת השתאות מנקודת המבט של החולה ולא של אלה המלווים אותו: קרובי המשפחה של החולה מתארים אותו תמיד כנאבק באופן הרואי במחלה, אבל הייזל עושה הכול כדי שלא יזהו אותה עם המחלה.

יצירות הספרות הגדולות ביותר נכתבו על אדם הנלחם בעצמו, אבל מה על אדם הנלחם בגופו שלו? זוהי העמדה של גרייס בסיפור ביחס למחלתה: היא נושאת אותה לכל אשר תלך, כיוון שהסרטן הוא חלק מגופה כפי שמוחה ונפשה הם חלק ממנו, אבל היא אינה מוכנה להיות מזוהה איתו. היא נאבקת בזיהוי של קיומה כנאבקת, כי בראש ובראשונה היא אדם. אבל היא מודעת עד כאב לכך שהיא נושאת את מותה בגופה, ושעצם קיומה או העדרו הם ראשיתו ואחריתו של הסבל של הוריה.

פיסת החיים של נערים חולי סרטן מוצגת בהומור ובעצב. צילום: thinkstock

פיסת החיים של נערים חולי סרטן מוצגת בהומור ובעצב. צילום: thinkstock

החיים כמשפט קטוע

הקשר בין הייזל וגאס מעמיק בעקבות אהבתם לספר בשם 'מכאוב מלכותי'. זהו ספר בדיוני הנכתב על ידי סופר הולנדי, המתאר את חייה של ילדה חולת סרטן בשם אנה. הוא מתאר בהעמקה את הסבל שלה ואת מלחמתה על חייה, אך הוא מסתיים קטוע באמצע המשפט, ולהייזל אין מושג מה קורה בסופו ומדוע הוא נגמר כך. היא מנסה ליצור קשר עם הסופר כדי שיגלה לה מה קורה לדמויות האהובות עליה בצד השני של כריכת הספר, אך לשווא. הוא אינו עונה על אף אחד ממכתביה. ברור לה שאולי הספר קטוע מכיוון שאנה, הגיבורה, מתה מהסרטן שהיא חולה בו. הרצון הנוגע ללב שלה לדעת את סוף הסיפור הוא אולי הרצון שלה לדעת את סופו של הסיפור שלה.

הייזל וגאס נוסעים לאמסטרדם כדי לדובב את הסופר שחיבר את הספר, ומגלים אותו כאדם גס רוח ביותר, המסרב לענות על שאלותיהם ועולב במצבם הגופני. אבל ההפרה הזו של כללי הנימוס וההתנהגות האנושית אינה ההפרה החמורה ביותר. החוזה הלא כתוב בין סופר לקוראיו הוא שהוא יתיר את רוב תסבוכות העלילה האפשריות ובזה לא עומד הסופר. הספר בוחן למעשה את ההפרה העמוקה ביותר של החיים: מחלת הסרטן בגיל הנעורים. כשם שיש לנו ציפייה מספר שיסגור את פרטי העלילה, כך יש לנו ציפייה שאנשים צעירים יעסקו בדברים המתאימים לגילם ושסיפור חייהם לא ייקטע בגיל צעיר. שתי ההפרות האלה מתקיימות במלואן בסיפור, והן אלה שמביאות את הקורא להבנה הכואבת כמעט באופן אישי על עומק המוות המתחולל כאן.

ואולי יש כאן עוד אמירה. כל אדם שיקרא את המאמר הזה יכיר בימי חייו אדם שיחלים או ימות מסרטן. הסיפור הזה של נערה חולת סרטן, הקוראת סיפור על ילדה החולה בסרטן, הוא גם הסיפור של כל אחד שאוזר אומץ מספיק כדי לקרוא את הספר הזה, ולפגוש במוקדם או במאוחר אדם שסיפור חייו יהיה קטוע באמצע המשפט והעלילה של חייו.

המסע בעקבות סיפורה של אנה הבדיונית מתנגש גם עם מסעה של אנה אמיתית מאוד. חף מכל פאתוס או הרואיות, מתואר בספר רגע נדיר בעוצמתו: הייזל עם מכשיר ההנשמה שלה וגאס קטוע הרגל נאבקים לעלות במדרגות הרבות בבית אנה פרנק, במהלך מסעם הכושל לאמסטרדם. היא רוצה לראות היכן חיה, אהבה וסבלה אנה פרנק, נערה רגילה, שמאבקה כדי לשרוד הפך אותה למיתוס. יש כאן הכרה שלמרות הסלידה מפאתוס והרואיות, חיים שנחווים באומץ הם מעוררי השראה. היא מטפסת קצרת נשימה, ומגיעה כמעט מעולפת אל קומת המחבוא מתוך התפעלות והכרת טובה לאנה – בת גילה שנאבקה על חייה – על הזכות לכתוב ולאהוב. היא יוצרת השוואה בין יומנה הקטוע של אנה פרנק, שנספתה כמה שבועות לפני השחרור, לסיפור חייה שלה, שהיא וגם הקוראים לעולם לא ידעו את סופו; ובין אוטו פרנק שאיבד אישה ושתי בנות להוריה שיאבדו את בתם היחידה כשתמות.

מתנת ההכאבה לזולת

בעולם שבו ספרות פוסט מודרנית מתהדרת בריבוי ציטוטים ולהטוטנות מילולית כדי ליצור רושם של עומק ועומס רגשי המתחזה לרגישות (כמו ב'אלגנטיות של קיפוד' למשל), מצליח 'אשמת הכוכבים' להשתמש בכלים האלה ולהגיע לעומקים אנושיים וספרותיים מפתיעים. למרות קווי העלילה הפשוטים, הקורא מרגיש שהספר מאתגר אותו רגשית בצחוק ובכי בכל קריאה. זהו ספר לנוער מכיוון שהוא עוסק בנערים אמיתיים, וזה ספר המיועד למבוגרים מכיוון שהוא עוסק באומץ ובפיכחון במוות, בחולי ובהשפעתם על החיים והאהבה, מתך עמדה נפשית אמיצה בפיכחונה ומלאת חמלה כאחד.

ועוד משהו, על האהבה. כל כך הרבה נכתב עליה, ובפרט על אהבת הנעורים, עד שהכול עלול להיתפס כקלישאתי. אבל בספר ישנה אחת האמירות הנוגעות ללב ביותר שראיתי על אהבה: האהבה עושה אותך לרימון שעלול להתפוצץ על היקרים לך; אתה האושר של זולתך ואחריתו. האדם הזוכה באושר של היותו נאהב הוא זה שעלול לפגוע יותר מכול באלה שאוהבים אותו, בעצם הפרידה ממנו, ואין ידיעה כואבת יותר. אותו קיום הגורם אושר לזולתנו הוא זה שעשוי להכאיב להם יותר מכול. זוהי אולי המתנה הגדולה ביותר שמעניקים לנו החיים, והאיומה ביותר.

ספרות טובה היא דו קוטבית במהותה: היא מבלבלת את הקורא בכך שהיא מערערת את מערכיו הרגשיים, ומצדה השני היא עורכת לפניו תובנות חדשות על העולם במלואו ובכאבו. כל קריאה בספר ריגשה אותי עד בכי, וגרמה לי להעריך אותו אחרת: פעם אחת כלא־פחות מיצירת מופת, בפעם השנייה כמסחטת רגשות מניפולטיבית ובפעם השלישית כיצירה נבונה, רגישה ומורכבת. אבל הספרות היא החיים בזעיר אנפין, ומעטים הם חיים גדולים באמת. מבט לאחור על חיים, כמו על יצירות ספרותיות טובות, יראה רגעים גדולים ונוראים בכנותם ועזותם לעומת רגעים חלשים יותר.

'אשמת הכוכבים' הוא ספר קטן בעלילה שהוא מתאר, וספר גדול באמת הרגשית שאליה הוא מכוון. הוא מצליח לגעת בכמה מהנושאים הטעונים ביותר במצב האנושי בלא ליפול לקלישאות, מתוך מודעות מלאה למגבלות התיאור שלו. בהערת המחבר, המופיעה בעמודים הראשונים של הספר, נכתב שהמאמץ להבין אם בתוך הספר חבויות עובדות אמיתיות חותר תחת הרעיון שסיפורים מומצאים יכולים לשנות משהו בעולם. 'אשמת הכוכבים' מגלה שבכוחה של ספרות בדיונית טובה לעסוק באמיתות הגדולות ביותר, ולשנות משהו בנפשו של הקורא אותו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ה בניסן תשע"ג, 5.4.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 באפריל 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון שמיני תשע"ג - 817, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: