בין הינדואיזם לקטניות / עידו פכטר

הרב פרופ' דניאל שפרבר, למד שנים רבות בישיבת 'חברון' ולאחר מכן נסע לטייל בהודו ואף שימש שם כרב. כיום הוא נציג הרבנות הראשית בוועידות בין־דתיות ומוציא ספר מפתיע העוסק לראשונה ביחס ההלכתי לדתות המזרח

כל מי שקרא את שני הספרים בעברית שפרסם הרב פרופ' דניאל שפרבר בשנים האחרונות בענייני פסיקת הלכה, ובהם פסק בין היתר כי יש לאפשר לנשים לעלות לתורה ('דרכה של הלכה', 'נתיבות פסיקה'; שניהם בהוצאת ראובן מס), היה ודאי תמה כמוני על העובדה שהרבנות הראשית פנתה אליו בבקשה שישמש נציג שלה בוועידות בנושאים בין־דתיים. "זה בגלל שהם חיפשו מישהו שיודע לדבר אנגלית ברמה טובה ושיכול לדבר על נושאים תיאולוגיים בצורה אינטליגנטית עם אנשי דת אחרים", הוא מסביר בחיוך. "במועצת הרבנות הראשית אין הרבה שיש להם את היכולות הללו".

מסתבר שפתיחותו של הרב שפרבר וגישתו האמיצה והמקִלה לנושאים הלכתיים בוערים לא מנעו מהרבנות הראשית להיעזר בכישוריו הרבים ובידע האנציקלופדי שיש לו בהלכה, במנהגים ובתולדות ישראל. לאורך שנים הוא נפגש עם הבכירים ביותר בכנסייה הקתולית והאנגליקנית וישב בוועדות בינלאומיות לקידום ההכרה ההדדית בין דתות. לדעת הרב שפרבר, פיתוח הקשרים הללו הוא חשוב ביותר. "השינויים שנעשו בכנסייה הקתולית עצומים – לא ניתן להקל ראש בבקשת הסליחה שלהם על מה שאירע בשואה, ובכך שהם מודים שלא היהודים הם שהרגו את ישו. כיום היחסים שלנו עם הוותיקן טובים מאי פעם. זהו הישג עצום".

אתה לא שואף מעבר לכך? לשכנע אותם להכיר ב'דת האמת'?

"אני לא יכול לעשות הכול. מה שחשוב לי הוא שלא יגידו שאני מקור הרע בעולם ושחבל שגרמניה לא סיימה את העבודה. זו הייתה הדעה הרווחת בכנסייה הקתולית במשך 1,000 שנה. אם תיקנו את הבעיה הזאת – דיינו. אני יודע שהרב סולובייצי'ק התנגד לדיאלוג בנושאים תיאולוגיים עם הנוצרים. דיברתי איתו על כך בתקופה שבה לימדתי בישיבה־אוניברסיטי. אבל אני משוכנע שאם הוא היה בארץ היום, מוקף באנטישמיות כמו שאנחנו מוקפים היום, הוא היה חושב אחרת".

השמרנות מרחיקה אנשים מאהבת התורה. שפרבר. הצילום באדיבות המכון הגבוה לתורה.

השמרנות מרחיקה אנשים מאהבת התורה. שפרבר. הצילום באדיבות המכון הגבוה לתורה.

וויילס־ירושלים־הודו

מסתבר שזו לא רק האנגלית. המעיין בקורות חייו של הרב שפרבר יגלה שלו קשר עמוק יותר עם דתות אחרות ואף מנוגדות ליהדות, דתות המושתתות לכאורה (כך הוא מדגיש) על הדבר השנוא והמתועב ביותר ביהדות – עבודה זרה.

הכול מתחיל בימי בחרותו של הרב שפרבר. הוא נולד בוויילס שבאנגליה בשנת 1940, למשפחה ציונית, חברה בתנועת המזרחי. בבית דיבר עברית, ואנגלית רכש כשפה זרה רק בבית הספר. הוא נכד לרב דוד שפרבר, בעל שו"ת אפרקסתא דעניא, שהיה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. בגיל 17 עלה לארץ ללמוד תורה, שנה בישיבת 'קול תורה' המפורסמת בראשותו של הרב שלמה זלמן אויערבך וארבע שנים בישיבת 'חברון' הירושלמית. רצונו היה ללמוד תורה בירושלים, סמוך לדודיו ובעיקר לסבו, שאותו שימש בשנותיו האחרונות.

בישיבה היה בין המתמידים. הוא ישן אחת ליומיים, במשך 4־5 שעות בלבד. רק בשבתות היה חייב להפסיק מלימודו וללכת לישון מוקדם יותר. האורות באוצר הספרים בישיבה, אוצר שמשך תלמידים מכל רחבי ירושלים, כולל ישיבת מרכז הרב, כבו בליל שבת, והבחור דניאל נאלץ לעלות על משכבו. במשך זמן לימודו היה מבלה רבות אצל סבו, וזה אף סמך אותו לרבנות. הוא נבחן אצלו על רוב חלקי השולחן ערוך, וסבו הקפיד שידע בעל פה את שו"ת חתם סופר. "זה היה לו חשוב", מעיד הרב שפרבר.

הימים היו ימים אחרים. את חדרו בישיבה חלק עם שלמה זלמן הבלין, לימים פרופסור ידוע לתלמוד ומחשובי חוקריו. "אני הבאתי אותו לבר אילן", מעיד הרב שפרבר. "המשכנו לחלוק את אותו חדר למשך שלושים שנה". בחור נוסף שהיה עמו בחדר הוא דב יצחק פריז, וגם הוא מצא את דרכו לאוניברסיטת בר אילן. "היה בחור אחד שהיה מנגן בכינור שעה בכל יום. אף אחד לא חשב שיש עם זה בעיה. היה שם גם אחד שידע תנ"ך בעל פה. פעם ישבנו בחדר עם תנ"כים והוא דקלם את כל ספר איוב בלי טעות. זו הפעם היחידה שבה הבנתי מה מתרחש בספר. ישיבת חברון הייתה אז מקום הרבה יותר פתוח והטרוגני מפוניבז'".

הלימוד האינטנסיבי נתן בו את אותותיו. "לאחר תשעה־עשר חודשים של לימוד הרגשתי צורך להתפרק. אז נסעתי. היו תקופות שבהן נסעתי חזרה הביתה, לאנגליה, אך זה לקח זמן רב. אז פניתי מזרחה. נסעתי דרך תורכיה לפרס, איראן של ימינו, ומשם דרך אפגניסטן או פקיסטן להודו. הכול בטרמפים. למדתי לדבר קצת תורכית ופרסית, כך שיכולתי לתקשר עם אנשים באופן שאוכל להסתדר. הייתי לבד.

"ישנתי בשק שינה רוב הזמן ואכלתי בעיקר אורז ששמרתי בפרימוס קטן שהיה לי. בשבתות לפעמים הגעתי לעיר שיש בה יהודים, ולפעמים – כשהייתי באמצע הדרך – הייתי יושב במקום אחד במשך 24 שעות, מחכה שהשבת תעבור. כשהגעתי להודו, טיילתי בכל מקום שם".

קשה לצייר בראש בחור חרדי שמטייל במזרח לבדו, בעידן שלפני ה'טרקים' וטיולי הצעירים. מה הניע אותך לצאת לשם?

"רציתי לראות נופים, אנשים בעלי מחשבה שונה לחלוטין, רוחניות, לפגוש דת שהיא שונה כל כך משלנו. באותו זמן הייתי בטוח שזו עבודה זרה. אבל היה לי טוב שם. זהו עולם קסום, וגם זול. אפשר לחיות כמעט מכלום. זה גם המקום היחיד שבו יכולתי לדבר אנגלית. בארצות אחרות זה היה יותר קשה. עכשיו כשאני חושב על זה ייתכן שעשיתי דברים שטותיים אבל באותו זמן לא פחדתי. הסתובבתי בהרים ופגשתי אנשים שונים, חלקם חמושים. אבל לא קרה לי דבר".

איך קיבלו בישיבה את העובדה שאתה מטייל בעולם?

"הרבנים לא הבינו באמת מה זה הודו, ולכן הם קיבלו אותי. הם היו שואלים אותי שאלות משונות, על כל מיני מקומות שמוזכרים בספרות התשובות. הם לא הבינו מה זאת העבודה זרה שיש שם. על נצרות הם קצת ידעו, אבל את הודו הם לא הכירו. המקום היה בשבילם מעבר להרי החושך, כאילו הוא לא קיים".

הינדואיזם לרמב"מיסטים

בגיל 22 חזר הרב שפרבר לאנגליה ופנה לאקדמיה ללימודי אמנות. תחביבו לצייר ציורים הוא שכנראה גרם לו לפנות לתחום הלימודים הלא־טיפוסי עבור בחורי ישיבות. לאחר שסיים תואר ראשון השלים תואר שני ודוקטורט בלימודים קלאסיים. עם תום לימודיו החליט באופן לא מפתיע לחזור למקום שכה אהב. בשליחות הרבנות באנגליה והרבנות הראשית עבר לשמש רב הקהילות היהודיות בהודו.

"היו לנו אתגרים מעניינים שם", הוא מעיד. "היינו צריכים למצוא פתרון לבעיית המקוואות לאחר שהחוק אסר על קיומם של מים עומדים, וגם גיירנו יהודים רבים שנולדו למשפחות מעורבות והכול באישור הרבנות. כיום, עם כל החומרות, קשה לתאר שגיורים כאלה היו מתקבלים. הצלנו שם גם הרבה כספים. היו קרנות גדולות ברחבי הודו שנועדו ליהודים, אך לא היו יהודים שיקבלו את הכסף. באמצעות אנשים מקומיים שעזרו לנו הצלחנו להגיע להסדר שיעניק לנו חלק מהכספים. ביליתי שעות ארוכות עם שופט בדימוס שעזר לי".

המפגש הבלתי־אמצעי עם אנשי הודו פיתח אצל הרב שפרבר יחס אחר להינדואיזם. "מצד אחד ראיתי שאני מוקף בעבודה זרה. על פתחו של כל בית היה מונח פסל שאליו השתחוו והתפללו. מצד שני פגשתי אנשים אצילים. בבית שגרתי בו היו שני מטבחים. מטבח בשרי וצמחוני. הצמחוני היה תחת פיקוחו והנהלתו של הודי והבשרי תחת ניהולו של מוסלמי. שניהם היו אנשים נהדרים. כל פעם ראיתי כיצד ההינדים היו מורמים מעם. עם זאת ידעתי שיש להינדים דת שאינה מקובלת על הדת שלנו. ידעתי שאני לא יכול לקבל אותם".

התפנית המפתיעה חלה לאחר שנים רבות, שבהן ביסס הרב שפרבר את מעמדו כאחד החוקרים המובילים בתחום המנהג והלכה. על פועלו בתחום זכה בפרס ישראל למדעי היהדות בשנת 1992. בשנת 2000 הקים האו"ם מועצה בינלאומית למנהיגים דתיים, במטרה לקדם הבנה הדדית בין הדתות. ראש המועצה, הינדי במוצאו, יזם בשנת 2007 מפגש בין כהני דת הינדואיסטים ובין רבנים בישראל. המפגש נערך בניו־דלהי, והרב שפרבר הוזמן אליו בעקבות ההיכרות הקרובה שלו עם ההינדואיזם עוד מימי כהונתו שם כרב.

"ישבנו יחד והבהרנו לנציגים ההודים כי המחסום העיקרי שעומד בפנינו הוא ענייני העבודה הזרה. ההלכה אוסרת עלינו ליצור קשרים כלכליים איתם, לקנות מהם מוצרים וכן הלאה, כפי שמפורט במשניות הראשונות של מסכת עבודה זרה", נזכר הרב שפרבר. "ואז הם הפתיעו אותנו. הם אמרו שהם מאמינים באל אחד שהוא מסובב כל עלמין וממלא כל עלמין. הם כמובן אמרו זאת בשפה שלהם, אבל זה היה הרעיון – האל שלהם הוא בורא הכול ואי אפשר לתארו אלא במושגי השלילה. ממש מזכיר את הרמב"ם.

"כשלעצמי זכרתי שבפתח כל בית יש פסל ושיש להם הרבה אלים שאי אפשר למנות אותם, אבל הם טענו שהציבור לא באמת עובד את הפסלים. הם בסך הכול משתמשים בפסלים כאמצעים להתקרב לאותו אל עליון, וכל שמות האלים אינם אלא הופעות שונות של אותו אל, בדיוק כמו שיש לנו שכינה וא־לוהים ודין ורחמים. היה זה גילוי חדש בשבילנו. חתמנו על מסמך משותף שבו אנו מצהירים, נציגי שתי הדתות, כי אנו מאמינים בא־ל אחד עליון. היו שם למעלה מחמישים נציגים מכל רחבי הודו שחתמו על המסמך". כדי להבין את משמעות העניין צריך לדעת כי כל איש דת הינדי מייצג מאות אלפי ואפילו מיליוני חברים בקהילה. שלא כמו אצל רבני קהילות בישראל, חמישים נציגים אצלם מייצגים מספר עצום של הינדים.

מאמינים באל אחד. אינדים בדרכם לפסטיבל הקומבה-מלה באלאבאד 2013. צילום: פלאש 90

מאמינים באל אחד. אינדים בדרכם לפסטיבל הקומבה-מלה באלאבאד 2013. צילום: פלאש 90

גשר בין העולמות

בעקבות הפגישה והמסמך המשותף הוקמו ועדות בשתי הדתות שעסקו בהבנת הדת האחרת. כל המפגשים שנערכו מאז בעניין היו ביוזמת ההינדים.

יש משהו מטריד בסיפור הזה. עם כל הכבוד לנו, מדוע אנחנו כל כך מעניינים אותם?

"הם חושבים שאנחנו מעצמה. הבאים בתור אחרי ארה"ב, רוסיה וסין. הם רואים עשרות אלפי ישראלים שנוהרים אליהם וחושבים שמן הסתם בארץ יש פי עשרה מכך. בנוסף, יש הרבה חברות משותפות. ההודים אפילו פנו אלינו כדי לקבל סיוע כספי. אין להם מושג שכל אוכלוסיית ישראל היא לא יותר מחצי בומביי. אבל החשוב הוא שהם מרגישים שהמערב אף פעם לא הבין אותם. הנוצרים המיסיונרים והמוסלמים (כ־300 מיליון בהודו) מחשיבים אותם כעובדי עבודה זרה, ואכן בשנים האחרונות נשרפו למעלה מאלף מקדשים הודיים על ידי מוסלמים. הם מרגישים שהיהודים יכולים להוות גשר. אם יקבלו הכשר של היהדות זה יהווה עבורם כרטיס כניסה לעולם הנוצרי הגדול".

קבוצת מחקר המציאה לרב שפרבר חומרים ומקורות מהספרות ההינדואיסטית המקודשת. "התחלתי לקרוא את הכתבים וראיתי שהדברים די משכנעים. הכתבים אמרו את מה שאמרו לנו בעל פה. אז התחלתי לקרוא ולהתחיל לכתוב בנושא". לאחר מחקר מקיף חיבר הרב שפרבר ספר המוכן לדפוס ובו הוא פורש את ממצאיו על אודות הדת ההינדואיסטית.

"בספר אני צועד בשני כיוונים. ראשית, כיצד הם חושבים על סמך כתבי הקודש שלהם שעל המערב לתפוס אותם. שנית, אני מראה את הדעות השונות – החל מהתלמוד ועד לתקופה המאוחרת – בתפיסת העבודה הזרה. המטרה שלי היא להראות שהנושא כלל לא פשוט וחד־ממדי. אצלם יש זרמים שונים וגם ביהדות יש שיטות שונות ביחס לעבודה זרה. לא ניתן להתייחס לסוגיה כפי שהתייחסו אליה בתקופת המקרא או התלמוד. לדוגמה, אם ביחס לנוצרים קיימת דעה שהם לא מוזהרים על השיתוף, הרי שההינדואיסטים אינם רחוקים מכך ואם כן הרי שאין בעיה לקיים איתם מסחר".

לטענת הרב שפרבר פוסקים רבים ניגשים אל הסוגיה בלי שהם מכירים או מבינים את הדת ההינדואיסטית. כדוגמה הוא מזכיר את נושא הפאות שיובאו מהודו. הסתבר בשלב כלשהו כי מקור השיער ששימש לפאות הוא מקדש שבו גזזו העולים לרגל את שיערם לפני הכניסה אליו. היה זה סוג של תהליך היטהרות. "לפני כמה שנים", מספר הרב שפרבר, "מישהו החליט שזו תקרובת עבודה זרה ואסר את כל הפאות לשימוש. בבני ברק ובבורו־פארק שרפו בעקבות כך מאות פאות, שכל אחת מהן עולה למעלה מ־1,000 דולר. עשרים תשובות נכתבו סביב העניין הזה, וכמעט אף אחד לא ידע מה שמתרחש שם. משלחת רבנים מאנגליה שהתה שם שלושה ימים, אך הרבנים כלל לא דיברו עם אנשי המקום ופסקו מה שפסקו בלי לבדוק בכלל אם אכן מדובר בעבודה זרה.

מעניין שדווקא הרב מנשה קליין (בעל שו"ת 'משנה הלכות', ע"פ) פסק שאין בזה איסור. הוא בדק וראה שהשיער איננו חלק מהתקרובת אלא נגזז מחוץ למקדש. הוא כמעט הפוסק היחיד ששאל אנשים המבינים בכך. הסיפור הזה מעיד על התפיסה הרבנית ביחס לתחום הזה".

קבלה אוניברסלית

האם יש למחקר שלך משמעות שהיא מעבר להלכה היבשה?

"בוודאי. אני חושב שיש כאן אמירה חשובה, שעצם העובדה שגויים אוכלים טרפות איננה הופכת אותם לפחות איכותיים. הגיע הזמן שנראה את החיוב – הרי יש להם מערכת מוסרית מאוד מפותחת, הדומה להפליא לזו שלנו. הם מתנגדים לאלימות, אסור אצלם להלבין פני חבר ברבים, הם נזהרים בדיבור וכו' – כל הדברים הללו כתובים בספרי המוסר שלנו".

עם זאת, ברור לך שאילו הם היו עובדים עבודה זרה היית מצווה כיהודי להילחם בכל האמצעים נגדם

"יש שאלה כיצד מגדירים דת אחרת, האם אתה מגדיר אותה על סמך הפילוסופים והמנהיגים הרוחניים שלה או על פי מה שעושה דלת העם. לדעתי, ההלכה פוסקת שיש להגדיר דת על פי מנהיגיה ועל פי המקורות שלה, שאם לא כן היינו רואים הרבה עבודה זרה ביהדות, כמו למשל אותם אלו הדורשים אל המתים ומתפללים על הקברים. זו לא היהדות. אני חושב שגם מי שהולך ל'באבות' למיניהם ומקבל בקבוק מים וחושב שזה מה שיציל אותו זו לא יהדות.

"יש להבדיל. אותם שסוגדים לפסלים אולי מעניקים להם קדושה אך אינם חושבים שיש בהם אלוהות. כדימוי לכך אני מזכיר את נחש הנחושת. כיצד אחרי שניתנו עשרת הדיברות מצווה משה להכין נחש נחושת? אלא אומרת המשנה: 'בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה… היו נגאלים'. זה אותו דבר. בכלל, כאן טמונה אחת הבעיות הגדולות שלנו. הדיון שלנו נערך בשפה משותפת שהיא לא שפת המקורות, ויש בעיה לתרגם את המושגים. כשאני מדבר על קדושה, ביחס לארץ או למקדש או לספר תורה, כנראה אני אחשוב על משהו אחד והנוצרי יבין זאת בדרך אחרת. גם להינדואיסטים יש מילים בעלות משמעויות שונות".

העולם התיאולוגי שלהם הזכיר לך את עולם הקבלה?

"בהחלט. כתבתי על זה לא מעט. יש נקודות מסוימות בדת ההינדית כמו ביטול היש המביא לדבקות ההופכת את האדם להיות חלק מהא־לוהות. זה מאוד בעייתי, שכן האדם איננו מסוגל להגיע לא־לוהים – תמיד הוא יהיה נמוך ממנו, כמו שכתוב בפסוק: 'ותחסרנו מעט מא־לוהים'. אבל בקבלה יש דברים קרובים מאוד לעיקרון הזה. קיימת ממש הקבלה בין המקורות הקבליים להינדואיסטיים בנושא זה".

מה זה אומר על העולם היהודי? שקיבלנו מהם או שהם קיבלו מאיתנו?

"הם לא קיבלו מאיתנו כי המקורות שלהם קדומים למקורות הקבליים שלנו. אני נוטה לפרש את שתי הקבוצות של המקורות הללו בכך שיש כמיהה טבעית של אנשים רליגיוזיים להגיע לדבקות, ויש כאלו שמתוך הלהט של הדבקות והאקסטזה רואים עצמם כביכול מתבטלים לא־לוהות לרגע ולאחר מכן חוזרים להיות בני אדם. כך זה מתואר במקורות הקבליים, וכן מתואר במקורות שלהם".

תפיסות שכאלו הן חלק אינטגרלי בעיניך מהיהדות?

"אני לא יכול להגיד על מקובלי ספרד שהם לא חלק אינטגרלי מהיהדות. זו נטייה אוניברסלית וזה מובן וטבעי שיש כמיהה כזו. עם זאת, אני טוען שקשה לקבל את הדברים כפשוטם".

כוח דהיתרא עדיף

על אף שהרב שפרבר נמנע מלהצהיר כי הוא פוסק הלכה בספרו החדש, די ברור מדבריו לאן הרוח נושבת. הוא מתאר את תהליך הכתיבה, שדומה מבחינתו לכתיבת תשובה הלכתית: "כשאתה כותב תשובה הלכתית קלאסית אתה בונה אותה מסעיפים שונים. אם תאמר ככה אז אני מביא לך מקור אחד, ואם לא אני מביא לך מקור אחר, ואם אתה לא מקבל אני מראה לך שאצלנו יש דברים דומים. גם בספרי אני מציע פסיפס של דעות ללא סדר כרונולוגי. המטרה היא להטיל ספק בפסילה".

זה לא שאתה מלקט קוּלוֹת מכל פסיקה?

"יכול להיות. אבל אני חושב שזו דרך עדיפה מבחינה הלכתית. כוח דהיתרא עדיף, אלא אם כן ברור לך שהדבר אסור לחלוטין. בספר אינני פוסק אלא מביא את החומר בפני הקוראים וקורא להם לנסות להגיע לבד לידי מסקנה. אני סובר שיש כאן אי הבנה של הדת הזאת ושיש להבינה בצורה מחודשת. בכלל, כשאתה מדבר עם אנשים אחרים אתה צריך להבין איך הם חושבים. לשם דוגמה, הבאתי מקור מעניין מהכתבים שלהם הרואה אותנו היהודים כעובדי עבודה זרה. וכי אין אנחנו בקידוש לבנה רוקדים בפני הלבנה וכביכול עובדים אותה?"

בנקודה זו צפה גישתו הכללית של הרב שפרבר להלכה. "אנו שרויים היום בשמרנות שהיא לדעתי מסוכנת", הוא פוסק. "והשמרנות הזו מרחיקה אנשים מההלכה ומאהבת התורה. אחת הבעיות הגדולות כיום היא ההגמוניה החרדית בתחום ההלכה. אנו מתגמדים כלפי הפוסקים שלהם. אבל יש לנו גדולים גם כן".

מה מאפיין פוסק ציוני דתי?

"קודם כול שהוא קשוב לצרכים של הציבור שלו, מוכן לחפש תשובות ופתרונות לבעיות שעולות. לא תמיד הוא ימצא אותם, אבל עליו לעמול לשם כך, כמו שכתוב ביחס לעגונות בספרות הפסיקה כי על הפוסק ל'משכוני נפשיה' (=למשכן עצמו) כדי למצוא פתרון לבעיות כואבות, בעיות שפוגעות ביחיד ובציבור. הוא צריך כמובן להיות תלמיד חכם לשם כך ולהכיר את המקורות. ודברים שמעיקרם הם מותרים ולא אסרו אותם במשך הדורות, אסור לאסור".

כמו מה?

"קטניות. זהו איסור משונה ביותר. האיסור מתגלה בשלהי המאה ה־13 במקומות מסוימים, ולגבי קטניות מסוימות מאוד. משם זה מתגלגל וכובש עולמות. אסרו אפילו פולי סויה שהתגלו רק מאוחר יותר ושפוסקי אשכנז כלל לא ידעו עליהם. לאסור את הדברים הללו זה מעשה פסול מבחינה הלכתית.

"בשלב זה אני לא מעוניין להתיר את כל הקטניות, למרות שלדעתי מעולם לא הייתה גזרה בעניין. טוב מאוד היה אם היו מתירים לציבור מוצרים כמו טופו ושמן כותנה. בספרי 'מנהגי ישראל' כתבתי שברומניה רצו לאסור תפוחי אדמה בפסח, מפני שמכינים מהם קמח, וסבי ז"ל עמד בפרץ ולא אסרו. תאר לעצמך – אני צמחוני, לא יכול לאכול תפוחי אדמה בפסח ולא בשר ולא דגים, מה נותר לי?

"אותו דבר אני אומר על עלייה לתורה לנשים, פסיקת הלכה על ידי נשים וכדומה. הדבר מותר ואין סיבה לאסור אותו. אני גם חושב שכפיית גט היא נוהל מקובל בהלכה. כתוב מפורשות כי 'מכין אותו עד שיאמר רוצה אני'. אז מה אם יש מישהו אחד שהחמיר? האם בגלל זה יש לאסור ולהביא לבעיות של מסורבות גט? זה עוול הלכתי שמופיע דווקא בתחום שבו הגמרא אומרת שצריך לעשות כל דבר כדי להתיר עגונות.

"אותו דבר בגיור. הרמב"ם אומר שמלמדים את המתגיירים מקצת מצוות חמורות ומקצת קלות. לאחר מכן, אם חזרו הגרים לסורם עדיין חייבים בהשבת אבדתם. כלומר, אין כזה דבר לפסול גיור למפרע, ואתה לא יכול להקשות קושי עצום על נשים שבאמת מעוניינות להתגייר. אלו דברים המותרים על פי הרמב"ם והראשונים, וצריך לתקן את זה".

רבנים מפחדים

לדעתך רבנים צריכים לאמץ את דרכי המחקר?

"הבאתי דוגמאות בספרי לפסיקות שהיו פשוט לא נכונות מבחינה הלכתית, וזאת רק מפני שהן היו מבוססות על גרסאות לא נכונות או על הבנה מוטעית במקורות. כך צמחו איסורים שאינם במקומם. עם זאת, אינני סובר תמיד שצריך לבטל את הדינים הללו. כדוגמה הבאתי את האיסור לאכול בשר בתשעת הימים. איסור זה מנוגד מפורשות לגמרא שמדברת על איסור רק בסעודה האחרונה. אז מנין צמחה ההלכה האוסרת אכילת בשר כל תשעת הימים? מגרסה לא נכונה בירושלמי שכבר רב ניסים גאון עמד עליה. אז אמנם כתבתי שהאיסור תורם לאווירת האבלות של אותם ימים, אבל מצד ההלכה חשוב לדעת שאין לכך מקור.

"עוד דוגמה שהבאתי נוגעת להורים שנהגו לא להתאבל על ילד ראשון. מעבר לכך שיש כאן הבנה מוטעית הרי שיש כאן עברה על מצווה מדאורייתא, שכן יום ראשון באבלות הוא מן התורה. בימינו יש כלים שנותנים לנו את האפשרות לברר את ההלכה במקורה. זה לא היה קיים לפני כן. לא היו ספרים וחיפוש בספרים ומהדורות ביקורתיות. אז אם הגאונים היו מתקנים גרסאות מדוע שלא נעשה זאת גם אנחנו?"

אתה יודע שאתה קול בודד גם במחנה הציוני דתי?

"יש לי יתרון גדול. אני לא מקבל משכורת מן הרבנות. אני רב כבר 40 שנה בקהילות ואף פעם לא קיבלתי פרוטה מאף גורם. אני מתפרנס באוניברסיטה אז לא יכולים לעשות לי שום דבר. רבנים מפחדים כי הם תלויים. אני שואף לרבנים שיחשבו באופן עצמאי ובלתי תלוי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ה בניסן תשע"ג, 5.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באפריל 2013, ב-גיליון שמיני תשע"ג - 817 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 35 תגובות.

  1. לדעתי הרב שפרבר חוטא בייחוס עודף חשיבות למילה הכתובה על חשבון המסורת החיה. טעויות בגירסא לא אמורות להעסיק את הפוסקים יותר מדי. אם ניקח את הדוגמא שהביא על אכילת בשר בתשעת הימים- העובדה שהאיסור התחיל כתוצאה מגירסה לא נכונה בירושלמי אינה משנה הרבה. הסיבה שאנו מחויבים לנאמר בתלמוד אינה משום שהוא כשלעצמו קדוש אלא משום שכך התקבל בעם ישראל. זניחת המסורת בלי סיבה מספקת- כמוהו כזניחה של כל התורה, שכן מה שעיצב את התורה שבכתב והפך אותה למשהו ממשי זה התרה שבע"פ. ממילא, אם מנהג מסוים התקבע- יש חשיבות לא לזנוח אותו, אפילו אם מקורו בשיבוש בנוסח התלמוד, מכח השמירה על המסורת. לכן לא נכון לומר שמצד ההלכה "אין מקור" למנהג להימנע מאכילת בשר בתשעת הימים.

    • לגבי הקטניות –

      רבי יצחק מקורבייל, בעל 'ספר מצוות קטן' (צרפת, המאה הי"ג), מזכיר את איסור הקטניות כמנהג 'מימי חכמים הקדמונים', ורואה בו 'מנהג הגון'.

      לדעתו טעם המנהג:

      מטעם גזירה הוא, דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא כדייסא, אי הוי שרינן קטנית, אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא, וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים… וגם יש מקומות שרגילין לעשות מהן פת כמו מחמשת המינים, ולכך אתי לאיחלופי לאותן שאינן בני תורה… ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטנית כדפרישית, ואפילו מחרדל דהוי מידי דמידגן… (סמ"ק, סימן רכב)

      וראו עוד: י"מ תא שמע, 'איסור קטניות בפסח – תולדותיו ופשרו', בתוך: מ' בניהו (עורך), אסופות – ספר השנה למדעי היהדות, ג (תשמ"ט), עמ' שמז-שנה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הימנעות מקטניות - כסמל לשמחה והתחדשות

      בס"ד ו' באדר ע"ה

      מנהג להימנע מאכילת קטניות בכל יום שבו אין אומרים תחנון, מביא ה'באר-היטב' על שו"ע או"ח, סימן קלא, ס"ק יז: 'בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין אפים, משום דדמי לאבלות המתגלגל. מהרי"ל'.

      הדברים מבוססים על הטעמים שניתנו בגמ' (בבא בתרא טז,ב) לנחם אבלים בעדשים:
      'ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו. ומאי שנא של עדשים? במערבא אמרי משמיה דרבה בר מרי: מה עדשה אין לה פה, אף אבל אין לו פה. דבר אחר: מה עדשה זו מגולגלת, אף אבילות מגלגלת ומחזרת על כל באי העולם…'.

      ניתן לומר שבפסח נהגו במיוחד להימנע מקטניות, שהרי כל עניינו של חג הפסח ללמדנו שהעולם אינו מעגלי, לא 'מה שהיה הוא שיהיה'. בפסח התחדש עם ישראל; בפסח התחדשה הנהגה של נסים גלויים; בזמן האביב מתחדש גם הטבע בפריחה המשמחת את הלב, וניתן לאדם 'פה-סח' לומר לבוראו שירה חדשה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • אף רבנו מנוח מנמק את המנהג להימנע מקטניות בפסח באי-התאמת הקטניות לזמן של שמחה:

      'וכתב בספר המנהגות {לרבי אשר בר משולם מלוניל}: "ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח מפני שהם מחמיצין, ועל כן נקראים חימצי" עד כאן. ולא מסתבר לומר שיהיה המנהג תלוי בשום איסור כלל, שאין בשום קטניות בעולם שום חימוץ. אלא מפני שאין דרך לאכול קטניות במועד, משום שכתוב: "ושמחת בחגך", ואין שמחה באכילת תבשיל של קטנית…'.
      (רבנו מנוח, על הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ה,א).
      '

    • קטניות - חמץ נוקשה?

      בחידושי הריטב"א, פסחים לה:
      'הני אין, אורז ודוחן לא… יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ – יש פי' דהכי קאמר, שאינן באין לידי חימוץ גמור להתחייב עליה כרת, אלא לידי נוקשה, ואיכא עלייהו איסור דרבנן מחמץ.
      אבל מצינו מנהג פשוט בכל ספרד שאוכלין בפסח אורז מבושל וסומכין בזה על דברי הגאונים שאמרו שאין מחמיצין כלל… וכן הלכה.
      ומכל מקום צריך להיזהר מאד, שהרי נמצא עם האורז ממין הכוסמין תמיד, ואם נשאר שם אפילו גרגר אחת, נמצא שנאסר הכל בבישולו במה שהוא. ולכן צריך לבדוק אותו פעם אחר פעם בעיון גדול… כיוון דמילתא דשכיחא טובא. והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים, מפני ערבובים שעושה עמהם'.

      לעומת הפירוש שהביא הריטב"א שבאורז ודוחן יש איסור דרבנן של 'חמץ נוקשה', מסכימים חכמי הצרפתים המובאים בחידושי רבי משה חלאוה, שם, ש'אורז ודוחן' שבמשנה (ולשיטתם ה'אורז' שבמשנה אינו הrice) אינם מחמיצים כלל, אך הם חוששים שמינים אחרים של זרעונים יש בהם 'קצת חמץ' ואסורים. 'וכלל נתנו לדבריהם: כל שנתפח בבישולו, אסור לבשלו בפסח, דקצת חמץ יש בו. לפיכך אסרו תבשיל האורז (rice) ותבשיל הזרעונים'.
      מהר"ם חלאוה דוחה את דבריהם, וסובר שהאורז שבמשנה הוא האורז שלנו, וכן שאם אורז ודוחן הקרובים לדגן מותרים, כל שכן שאר זרעונים.
      מהדיר חידושי מהר"ם חלאוה, ר' גבריאל ציננער, מציין לדברי התוס' פסחים מ,ב, ד"ה אמר רבא: 'קמח של עדשים דאין דרכם לבוא לידי חימוץ כל כך', משמע שקצת חימוץ יש בקמח של עדשים.
      (עוד ציין הרב ציננער להשגת הראב"ד, הלכות חמץ ומצה, פרק ה, הלכה א, שממנו הבינו המגדל עוז, ה'קובץ', ה'פרי מגדים' וה'חתם סופר' או"ח סי' קכא, שקטניות הן 'חמץ נוקשה'. ברם לדעת תא-שמע, שם, עמ' שנ, נאמרו דברי הראב"ד על מי פירות).

    • אף מדברי רבי יצחק מקורבייל (בסמ"ק סימן רכב): 'כמדומה ששמעתי על הפולין שלא לבשלם בפסח כי אם במים רותחים מתחילת נתינתם בקדרה', דייק פרופ' תא-שמע (שם, עמ' שמח-שמט) שהיו שסברו שיש בקטניות חשש חימוץ, אלא שהתירו ע"י חליטה, שמעיקר הדין מועילה גם בדגן עצמו למנוע את חימוצו. [אמנם יש לדחות את דיוקו של פרופ' תא-שמע, שכן אף להסברו של רבי יצחק מקורבייל, שהחשש מפני שאינם יודעים שיטעו ויחליפו בדגן, תועיל חליטה, שאף בדגן היא מועילה מעיקר הדין. ש.צ. לוינגר].

  2. שתי הערות:

    1. מתוך הכרות אישית ממקור ראשון אני טוען כבר זמן רב שהבודהיזם וההינדואיזים אינן באמת עבודה זרה. וודאי הם פחות ע"ז מהנצרות. שמחתי לראות תימוכין לדעתי מפי בר סמכא לעילא ולעילא.

    2. הטרגדיה שלנו היא שאנשים יקרי ערך ותלמידי חכמים עצומים כמו הרב שפרבר נחשבים אצלנו לדמויות שוליות, ואילו את הטון נותנים אנשים שלא מגיעים לרבע מקרסוליו. בשם אחד מהם, למשל, מתפרסם בגיליון זה של "מקור ראשון" מאמר אנכרוניסטי, בנאלי וטרחני תחת הכותרת "עזרת הנשים אינה חלק מהמקדש".

    • צבי,לגבי הערה 2 בדבריך:

      כבודו של הרב שפרבר במקומו מונח

      אבל לפני שאתה מלגלג על הרב יעקב אריאל מדובר באחד הבודדים הידועים בעשרות שנים האחרונות שקיבל 100 במבחני דיינות[דומני הוא והרב דב ליאור]

      ככה שאם כל הכבוד לא לחינם הרב אריאל הוא המנהיג את רבני צוהר והיה מועמד למשרת הרב הראשי לישראל

      אבל זה בסדר ממך לא ציפיתי ליותר מידי, מי שחושב שאפשר להתיר עגונות בעזרת "הרב גוגל" כמו שכתבת לי פעם ומי שמכנה את הרב עובדיה יוסף שליט"א "הרבובדיה" כמו אחרון הטוקבקיסטים הבורים שלא פתחו פעם אחת את "יביע אומר"

      אני לא מצפה ממנו שידע להבחין בגדלות תורנית

      נו שויין

    • הטרגדיה האמיתית של צבי ודעימיה היא שהפיקציה המוזרה של ה"אורתודוקסיה הליברלית" לא באמת מכה שורש רציני בציבור הדתי לאומי לא במוסדות התורה שלו ולא בקהילותיו

      גם בקהילות הבורגנות הדתית שהליברלים דה לה שמטע היו מצפים מהם להיות הראשונים שיקבלו את הרעיונות שלהם לא מצינו שמוקמים מניינים שוויוניים וכד' על ימין ועל שמאל

      כנראה שאנשים שפויים ברגע שהחליטו שהם אורתודוקסים אז הם מקבלים את המתודה הנכונה ואילו הם היו רוצים הם היו מצטרפים אחר כבוד לרפורמים ולקונסרבטיבים

      הפסיחה המשונה על שתי הסעיפים המתגלמת אצל ה"אורתודוקסים הליברלים" שמחד הם יצהירו על "מניינים שוויוניים" ומאידך הם לא יצרפו נשים למניין ולא יעלו אותן לחזניות בקטעי התפילה החשובים וכך הם בעצם יהיו "בלי" אך ירגישו "עם" לא עושה רושם על האדם הממוצע

      טוב שכך

  3. ראשית , מאמר מעניין ומעשיר מאוד , תודה.
    לגבי הינדואיזם ועבודה זרה – גם אני מכיר מעט את מסורת זו , ואכן עליהם נאמרו דברי ירמיהו :
    " מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ. וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא."
    שכן גם הם בוודאי עובדים לרבש"ע , אלא שמחזיקים מעשי אבותיהם בידיהם עץ ואבן.
    ועם זאת , לא הייתי מקל בזה וטוען שאין זו עבודה זרה , דווקא מסיבה זו.
    כי כאשר חכמינו רצו להרחיקנו מעבודה זרה , בוודאי יש סברא להרחיק יותר דווקא מעבודה זרה כזו עם "צדדי היתר" שכאלו.
    כמו כן רבים בין ההינדואיסטים הרואים את קרישנה כאלהים המתגלה באדם (בדומה לישו).
    ולמען האמת , אם נלך ונבדוק אומה אומה , נגלה כי כולם במידה זו או אחרת עובדים לה' , רק שעובדים גם להתגלויות שונות כדברי ירמיהו הנ"ל (גם האינדיאנים למשל עובדים ל"רוח הגדולה") , ומכאן אם נקל בזה עקרנו תורת עבודה זרה מהעולם . . .
    אני אישית סבור כי יש לראות את ההינדואיזם כעבודה זרה , אלא שיש לנו לבחון באופן כללי את יחסינו לבני אדם בעלי מידות מתוקנות , גם אם הם עובדי עבודה זרה.
    אם הם מכבדים את עם ישראל ותורתו , והם אומה סובלנית שמעולם לא הצרו ליהודים , בוודאי גם הם ראויים לכבוד – לא פחות מהנוצרים והמוסלמים.
    ואין ספק כי הם אכן אומה סובלנית , המסר הרוחני שלהם הוא אהבה וכבוד לאחר ולדתות אחרות . ככאלו ראוי לנהוג בהם כך.

    • אין ספק שפולחני דתות המזרח אסורים משום ע"ז. אבל כמו שהעיר הרב שפרבר, פולחנים כאלו קיימים גם אצלנו.

      ולדעתי אכן, עבודה זרה במשמעותה המקראית נעקרה מן העולם, יחד עם העבדות והרבה תופעות שליליות אחרות. הרי אנחנו מאמינים שגאולה באה קמעה קמעה, וגאולה היא לא עניין פרטי שלנו אלא גאולת העולם.

      • בוא ונגיד כך , בלי להתפלסף יותר מידי –
        אם דת שבה יש פסל בכל בית ומקריבים לו מנחות בכל יום איננה דת עבודה זרה , אז מה כן ?
        אפשר להתפלפל עד מחר בתירוצים שונים של "ע"ז בשיתוף" וכדומה , אבל אם זה הולך כמו ברווז ועושה קולות של ברווז אז . . .
        זה נכון שהם בסופו של דבר עובדים את ה' , אבל זה בדיוק מה שאמר ירמיהו – שגם עובדי העבודה זרה בסופו של דבר עובדים את הקב"ה.
        מה שאני כן חושב זה שראוי לבחון מחדש את יחסינו עם עובדי עבודה זרה אם הם בעלי מידות מתוקנות. אין לי ספק שחלקים גדולים מההינדואיזם הם דת מהנאורות ביותר שיש בעולם (וגם כאן קשה להכליל דת עם מליארד מאמינים ומאות או אלפי זרמים).

      • עדיין אין אצלינו פסלים . . . זה שונה לגמרי.
        אני יכול לומר לך גם יותר מזה –
        אני אישית מרגיש הרבה יותר "חיבור" עם שאמאנים אינדיאנים או סוואמים הודיים , מאשר עם הרבה יהודים טובים. החיבור לטבע ולכוחות הטבע והרוחניות אצלם , לפעמים יותר קוסמת (:-) )לי מאשר קיום טכני של מצוות.
        ועם כל זה , אי אפשר להגיד שדת עם פנתיאון אלים ואלות ענק ופסלים ותקרובות איננה ע"ז. יש גבול לכל תעלול . ..

    • שמשון צבי לבית הלוי

      בס"ד כ"ז ניסן ע"ג

      צר לי שאני נאלץ להפריע למקהלת ההתמוגגות מהמידות המתוקנות של ההינדים, ולהזכיר את משטר ה'קאסטות' שיצר הפרדה מוחלטת בין המעמדות, ויצר מעמד של אנשים שמלידה נועדו להיות מושפלים ומנודים.

      בניגוד לפני אדם שנדחו והושפלו – הפרה היתה לקודש קודשים!

      גם מי שהיה מהמתוקנים ביותר שבהם, מהטמה גנדי, שעשה הרבה לתיקון מעמדם של ה'טמאים' וקרא להם 'בחירים' כדי לרומם את מעמדם. – כשהגיעו הדברים לשואת העם היהודי, מילא את פיו מים, ולא היתה בפיו אלא עצה ליהודים הנרדפים והמושמדים ל'נהוג בהתנגדות בלתי-אלימה'.

      אין שום חידוש בדברי פרופ' שפרבר. כבר הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה, מתאר את ראשיתה של האלילות בתפיסה שכבוד ה' הוא לכבד את משרתיו, שממנה התפתחה התפיסה האלילית הגסה לסגוד למשרתים עצמם כישויות עצמאיות. חכמינו הכירו הן את הצד המעודן והן את הצד הגס שבאלילות – והתייחסו בשלילה ובתיעוב לכל מה שריח עבודה זרה נודף ממנו.

      חבל שיהודי מגיע לקטרוג על תלמידי חכמים, בעוד שהוא מלמד זכות בצורה משונה על עבודת האלילים הנמוכה והשפלה ביותר.

      בברכה, ש.צ לוינגר

      • ש.צ יישר כח על הדברים הנכוחים!

        רק שתי הערות:

        1.לגבי גנדי דומני שדבריך על עצתו ליהודים הנרדפים הייתה לא בתקופת השואה אלא קודם לכן בשנות ה-30 למניינם ליהודי גרמניה שנרדפו ושזכויותיהם נשללו, בכל אופן בתקופת השואה עצמה לא היה לו הרבה מה לעשות בנידון.

        2.לגבי מה שכתבתי על שיטת המאירי ומאמרו של הרב מיכאל אברהם עליה כמובן שאין הכוונה לתת לגיטימציה לעבודה זרה חלילה וכדבריך-שיטת המאירי מדברת על יחס הוגן של בין אדם לחברו עם אנשים הגונים ותהא דתם אשר תהא ולא על הגדרת העבודה זרה כשלעצמה כלגיטימית חלילה

        עד כאן הבהרת דבריי

      • לאמיר –

        לא היה לו מה לעשות? – לצעוק היה יכול!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ראו גם במאמרו של אריאל הורוביץ, 'הקשר היהודי של מהטמה גנדי', באתר זה.

        אגב: נכדו ארון גנדי, יצא לפני כמה שנים בהתקפה על ישראל המנצלת את זכר השואה – התפוח נפל לא רחוק מהעץ, עינים להם ולא יראו…

      • לגבי השואה –
        גנדי עצמו דגל בהתנגדות בלתי אלימה בכל מצב וגם עשה כך והצליח.
        הוא לא דיבר מתוך שנאת ישראל אלא מתוך עיקרון.

  4. סוף דבריו של הרב שפרבר בראיון קצת נראים לי במחיכ"ת תמוהים:

    לחשוב שרבני קהילות רבים היו משתוקקים להתיר היתרים מופלגים אלא שמונעים זאת מהם מגבוה נשמע מצחיק וקונספירטיבי

    אם רב קהילה שמעוניינת מאוד בהיתרים אלו אחרים ואותו רב באמת ובתמים סובר שמדובר באפשרויות לגיטימיות אף אחד לא יבלוש אחריו

    יש מספיק רבנים מכל מיני סוגים וגוונים ויש גם ראשי ישיבות שלא מתפרנסים מהרבנות

    רבנים שלא מסכימים עם הרב שפרבר בדברים אלו או אחרים פשוט לא מסכימים עם אותם דברים עניינית ולא כי הם היו מתים לחולל מהפכות רק שאין בידם הכח

    • יוסף,לגבי דבריך "מה שאני כן חושב זה שראוי לבחון מחדש את יחסינו עם עובדי עבודה זרה אם הם בעלי מידות מתוקנות"

      יש מאמר מעניין בדיוק בגישה זו של הרב מיכאל אברהם בכתב העת אקדמות כרך י"ט בשם "האם יש עבודה זרה נאורה" שמדבר על שיטת המאירי הידועה על יחסים חברתיים בין יהודים לנוכרים.

      הרב מיכאל טוען שם ששיטת המאירי על היחס החיובי יותר לגויים בעלי נימוסים וחוקי מוסר לא מדברת על הנצרות כאל עבודת ה' מותרת אלא על כאל "עבודה זרה נאורה" שלכן הדינים בקשר למאמיניה משתנים.

      ובדיוק כמו הכיוון אותו כתבת שראוי לבחון.

      אני ממליץ לך לעיין במאמר -הוא נמצא ברשת חפש בגוגל-נראה לי שהוא ירחיב לך יפה את הכיוון המעניין שכתבת.

    • הויכוח הקטן בין צבי ליוסף על גדרי עבודה זרה הזכיר לי שאלה הלכתית מעניינת מאוד על בתי הכנסת שלנו על גדרי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" ותמונות מעיין אלו בבתי הכנסת:

      בהרבה בתי כנסת נהוג שיש על הפרוכת ציור של שני אריות המחזיקים את לוחות הברית ובחלק מבתי הכנסת יש פסלים של אריות על ארון הקודש וזאת בדומה לכרובים שהיו במקדש.

      הרב עובדיה יוסף שליט"א דן בעניין זה בשו"ת יחווה דעת ח"ג סי' סב והוא במסקנתו אוסר את הדבר והוא טוען שמדובר במנהג טעות ויש למונעו יעויין שם.

      כך גם ענה לי הרב יעקב אריאל שליט"א לשאלתי בנידון כשהוא בא אלינו בזמנו לישיבה התיכונית בה למדתי לשעת שאלות ותשובות שהמנהג מוטעה ואסור ויש למנוע המנהג.

      בכל אופן נוהגים בזה בלא מעט בתי כנסת ויש לתמוהה איך מנהג זה השתרש ולא מחו חכמים עד כדי ביטול המנהג וצ"ע

      • בבית הכנסת בו אני מתפלל שבנה סבא שלי היו אריות כאלו.
        וכשהייתי דוס צעיר הורדתי אותם.
        היום לא הייתי עושה זאת.
        בפרט כאשר רואים את בתי הכנסת העתיקים בארץ על שלל עיטוריהם , ברור שהדבר מותר והיה מנהג ישראל מימים ימימה.
        וגם המעיין בתשובת הרב עובדיה ביחווה דעת יראה כי מעיקר הדין הדבר מותר , רק שהרבה גדולים הורו לאסור.

    • לגבי דברי צבי על תפילה לרוחות וכד'-המתפללים על קברי צדיקים לא מתפללים לצדיקים עצמם אלא לרבנש"ע בזכותם של הצדיקים שוכני עפר שמתפללים על קברם יעויין בשו"ע או"ח סי' תקפא ברמ"א על סעיף ד ובמשנ"ב על אתר ס"ק כז

      כך שעבודה זרה זה לא

      • יוסף,לגבי בתי הכנסת העתיקים צ"ע אם אפשר ללמוד מהם הלכה למעשה כי יכול להיות שלא כדין נהגו

        בכל אופן כמו שכתבתי בתגובה שלי עובדה היא שבבתי כנסת נהגו ונוהגים כך מזה דורות וצריך עיון כיצד נהגו כך והרב עובדיה בתשובתו לא כל כך דן בכך מעבר לעובדה שהוא מציין שבאמת נהגו כך בארצות אשכנז והוא הדין לבתי הכנסת העתיקים שהזכרת שהדבר מצריך בדיקה

        לגבי תשובתו של הרב עובדיה- הוא לא טוען שמעיקר הדין הדבר מותר והוא מציין שהדבר אסור והדיון שלו בתחילה על ציור אריות וכד' דומני נסוב לא על בתי כנסת אלא על ציורים אלו באופן כללי

  5. האם הרב שפרבר היה מציע לבנותיו לעשות סאטי?

  6. מעניין להשוות את דברי הרב שפרבר לדברים המטומטמים הבאים:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3522272,00.html

  7. לגבי מה שכתב יוסף על עובדי ע"ז בעלי מידות מתוקנות ומה שהפניתי למאמר של הרב מיכאל אברהם בנושא על שיטת המאירי היו כאלו בתוך בית המדרש שניסו לומר שהמאירי כתב את דבריו מפאת הצנזורה של הכנסייה ולא מתוך דעתו האמיתית.

    דעה כזו הובאה בשם החת"ס בקובץ תשובות צ' ובדורינו כתב על זה הרב דוד צבי הילמן ז"ל בקובץ צפונות א' מאמר עם נימוקים לסברא זו וכן כתב על כך הרב בן ציון קריגר בספרו "בני ישראל ובני נח"[אותו הוא כתב עם הרב אורי דסברג ז"ל]

    לעומת דעה זו הרב ולדנברג זצ"ל בעל הציץ אליעזר לא הסכים עם דעה זו וכך כתב בספרו "הלכות מדינה" ח"ג שער י' פרק ט' פסקה ג. כך גם הובא בקצרה מפי הגרש"ז אוריבך זצ"ל בספר "ועלהו לא יבול" ח"ב.

    הרב אבינר שליט"א כתב על כך מאמר בספרו "טל אורות" על פרשת כי תצא שם הוא מנמק מדוע לדעתו מסתבר שהמאירי כתב את דבריו מצד דעתו האמיתית ולא מפאת הצנזורה[והוא טוען שהחת"ס כתב את דבריו כי היה לו את דברי המאירי רק ב"שיטה מקובצת" ולא את ספריו המלאים שיצאו לאור רק לאחר מותו של החת"ס יעויין שם]

    מי שעוד הביאו את שיטתו של המאירי בנידון דידן היה הרב קוק זצ"ל באיגרות הראיה א איגרת פט [לתמיהתו של הנמען משה זיידל על היחס לגויים בהלכה]

    והרב ויינברג זצ"ל בעל ה"שרידי אש" בספר מאמריו "לפרקים" במאמר על היחס לנוכרים [ולא! אין זו אפולוגטיקה באותו ספר עצמו הרב ויינברג כותב בזכרונו איך הוא ממש זעם על יהודי אחד שניסה להציג את ההלכה בנידון באופן לא נכון שנראה כמתחסד ו"מתייפיף" וכקורטוב של גילוי פנים בתורה שלא כהלכה יעויין שם]

    שמעתי בשיעור מפי אחד מרבותיי שגם הרב דב ליאור שליט"א בענייני יחסי חברה בין יהודים לגויים פוסק כמאירי הנ"ל[כן! למרות תדמיתו הקיצונית-מקור זה אבל שמעתי בשיעור ולא מצאתי כרגע מקור כתוב שאמצא אציין]

    בקיצור קצרה כאן היריעה ומי שמכיר עוד מקורות במחלוקת הנ"ל מוזמן להביא מראי מקומות

  8. ש.צ שלום רב

    בקשר לגנדי ולשואה:

    קראתי את המאמר של אריאל הורוביץ שהפנת אליו והדברים שנאמרו בשם גנדי אכן מקוממים

    למרות כל האמור לעייל אני חושב שעמדותיו אלו של גנדי נבעו מתמימות ונאיביות יתר אולי ולא מאנטישמיות לשמה וכמו שמתואר שם במאמר

    גם בקשר לסכסוך הערבי יהודי בא"י המנדטורית נראה לי שהוא הבין באופן לא נכון את המציאות ובל נשכח שהצהרת בלפור שהכירה בא"י כבית לאומי ליהודים יכלה לגרום לגנדי שלחם נגד השלטון הבריטי בארצו לחשוב שהיהודים הם סוג של קולוניאליסטים אירופאים במזרח התיכון מטעם האימפריה הבריטית וזה כנראה גרם לו להסתייגות והחשדנות מהציונות וכנאמר במאמר של אריאל הורוביץ הנ"ל .

    אני לא כותב את הדברים כחסיד או מעריץ של גנדי שמנסה להפך עליו זכות בכל מחיר

    אני פשוט כך הבנתי את הטעיות הללו בהתנהלותו.

  9. בס"ד
    אני מבקש לשים את האצבע על נקודה אחת.עם כל הכבוד לרב פרופ' שפרבר,ואני מתכוון לכך באמת.מאיפה הלגיטמציה לומר שמי שלא חושב כמוך הוא פחדן שחושב על משרתו.תבדקו ותראו שיש כאן תופעה ,אנשים פתוחים ולוחמים בקנאות ושמרנות,אבל מול מי שחושב אחרת הם לפעמים בוטים ומדברים בחוסר דרך ארץ בסיסי,דהיינו -אני חולק עליכם אבל איני מזלזל בכם

  10. אליעזר,נגעת כאן בנקודה נכונה מאוד וכואבת מאוד

    אתה יכול לראות כאן באתר מגיבים קבועים שמגדירים את עצמם ליברלים ופלורליסטים אך ההגדרות היפות האלו משמשות בשבילם כקישוט ותו לא ואתה יכול לראות את התוקפנות וההתלהמות שלהם כל אימת שמישהו יחלוק עליהם וגם אם החולק יעשה זאת בדרך מנומקת ומכובדת.

    אתה יכול לראות כאן באתר במאמר "החמצת האשה כאדם" של מיכל ברגמן איך אני ועוד שני מגיבים ש"ברוב חוצפתינו" חלקנו על הנאמר שם בשבח הפמיניזם הדתי נוסח "קולך" וכד' ישר סומנו ע"י אחד המתלהמים ה"ליברלים" הקבועים כאן כ"קריקטורות" וככאלו שאין לנהל איתם שיח עיין שם ותראה את התופעה המכוערת והצבועה בשיאה וכך זה גם ברוב התגובות כאן של צבי ליפשיץ ואותו מתלהם מ"החמצת האשה כאדם" רועי ל.

    לגבי דברי הרב שפרבר -גם אני מכבד אותו ונהניתי מספריו "מנהגי ישראל" אך תמוה לי שהוא חושב שהרבה רבנים מסכימים איתו אלא שהם מפחדים . בגיוון הקיים היום כל רב יכול לומר מה שהוא חושב מבלי שהוא יסומן כמטרה לאיזה ועד עלום של "שמירה על טוהר ההשקפה" וכד'

    לגבי אותם ליברלים דה לה שמטע – כבר כתב אחד המגיבים הקובעים כאן שרוב ה"ליברלים" הללו לא באמת מודעים לגמרי למוטו הליברלי המרכזי המיוחס לוולטיר שאומר "אני לא מסכים עם דבריך אך אלחם עד מוות בכדי שתאמר אותם" והם מזדהים כליברלים כי זה הטרנד האינטלקטואלי הקיים היום אצל ה"אנשים הנכונים" והם פשוט הולכים אחרי אופנה ותו לא

    העמקה רעיונית כנראה לא נמצא אצלם וחבל מאוד

  11. נשוי להינדית

    הנה כמה עובדות לקשר לדת ההינדו
    א. תחסיר את האות יוד מיהודי מתקבל הודי
    ב. ההינדואים אינם אוכלים ו/או מגדלים חזיר
    ג. הינדואים מקפידים להפריד בין חלב לבשר ולאחר אכילת בשר , אכילת מוצרי חלב מותרת רק בהפרש
    של 4 שעות מאכילת הבשר.
    ד. הם מקיימים 13 ימי אבלות. בדומה ליהדות הם יושבים נמוך , לא אוכלים בשר, שום, בצל ותבלינים
    בכלל בימי ההבל.
    ה. בראש השנה שלהם הם אוכלים תפוח בדבש.
    ו. יש להם חג בו הם מתחפשים לחג הזה בנפאל והודו קוראים PURNIMA !!!
    ז. בטח ישנם מנהגים נוספים דומים שעליהם טרם שמעתי
    ח. שווה לבדוק את המקורות .יכול להיות שהעתיקו ?!?!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: