קורא על הדרך / יונתן ברג

העולם החדש של אמריקה.
שירתו של ויטמן, המשורר הגדול של אמריקה, לוקחת אחריות – ציבורית, אישית ואוניברסלית, ולא שוכחת גם את האישי ביותר.

המשורר והמתרגם עודד פלד, יחד עם המו"ל רפי וייכרט, יצאו זה מכבר לפרויקט שאפתני: תרגום מחדש של "עלי עשב" המיתי, ספרו המכונן של המשורר האמריקני וולט ויטמן.

וייכרט ופלד החליטו להוציא את התרגומים באופן איטי ומדוד ולא את הכרך העצום כולו, וכחלק מכך את הקובץ הרזה "הקדשות" הפותח את הספר. בהחלטה זו יש, במובן מסוים, היענות לסביבה התרבותית, לקצב הקליטה ולאופי הקריאה של ימינו. לטוב, ובעיקר לרע, מדובר על יכולת תזזיתית, חסרת סבלנות וממהרת, שיכולת ההשתהות והריכוז שלה קצר. בשל כך יש בהחלטה מענה הולם: הקבצים הקטנים, הזעירים כמעט, מאפשרים קריאה מדודה, במנות קצובות, שאולי באמת יועילו לשירתו של ויטמן להגיע אל הקורא. כך גם מופיע ויטמן במעין פעימות קצובות, במרחק מפרסום לפרסום, ומועיל לפירוק המפעל המונומנטלי של "עלי עשב" כשהוא מאפשר מבט ערני על נושאיו השונים.

חיים, גאווה ואהבה

ויטמן הוא המשורר הגדול של אמריקה. ואכן, הוא מממש בשירתו כמה מן הקואורדינטות שבהן אנו חושבים, או נכון יותר – חשבנו, על אמריקה: גדולה וארוכה, בעלת מרחבים ואופק רחוק, עשויה לנדודים וגילוי תמידי, כזו העמוסה קולות שונים, צבעים וזהויות אתניות ותרבותיות; מקום של אפשרויות והבטחה, של תקווה ועתיד, וכפי שהוא כותב: "שמעתי כי ביקשתן דבר מה לבחון בו חידה זו של/ העולם החדש/ ולהגדיר על פיו את אמריקה/ דמוקרטיה אתלטית זו שלה/ לכן אני משגר אליכן את שיריי למען תראו בהם את/ שביקשתן".

יצירה אישית עם רגישות לסביבה. וולט ויטמן, 1869.

יצירה אישית עם רגישות לסביבה. וולט ויטמן, 1869.

הקובץ הנוכחי מבשר את הכוונות הרבות הטמונות בעלי עשב, את היחס של ויטמן לערוצים השונים שאליהם הוא מדבר, אל הקורא, שלו הוא מקדיש שיר קצרצר: "אתה הקורא/ פועם חיים גאווה ואהבה כמוני/ לכן לך הם המזמורים הבאים". ויטמן מדבר אל אמריקה, אל "הניכר", אותן מדינות המביטות על אמריקה, אל משוררי העתיד ("פייטנים לעתיד לבוא"), אל ההיסטוריון ובעצם אל ההיסטוריה עצמה. המודעות הרחבה הזאת ניצבת בבסיס שירתו של ויטמן והיא חלק מכוחו הגדול. הוא מבין את עוצמתו ואת חשיבותו, והוא לוקח אחריות, ציבורית, אישית ואוניברסלית. היכולת לראות את הערוצים השונים שלתוכם הוא מדבר, את הנמענים השונים, מאלץ או מוליד שירה רחבת היקף, רבת נושאים, כולית, אפית, כזו שמודעת לעובדה כי היא מעצבת תקופה היסטורית, קול של זמן, של אומה.

אבל ויטמן גם מספק את המבט הפרטי, האישי, הקרוב. נקודת החיבור בין שני הקצוות מתגלמת בעובדה שהוא מנסה פעמים רבות להבין כיצד התפתחה בו אותה תשוקת כתיבה וחקירה, תשוקה שהפכה למסע ארוך של יצירה וכינון זהות. בשיר "כשהתחלתי במחקרי" טמונה אולי תשובתו של ויטמן: "כשהתחלתי במחקרי/ הצעד הראשון עינג אותי כל־כך/ הכרת המציאות כשלעצמה/ צורות אלו/ כוח התנועה/ החרק או החי הזעיר שבזעירים/ החושים/ מאור העיניים/ האהבה/ הצעד הראשון/ אני אומר/ מילא אותי יראה ועונג כל־כך/ שכמעט לא הלכתי ולא ביקשתי להרחיק לכת יותר/ אלא לעצור ולהשתהות דרך קבע למען שיר זאת בשירי התפעמות".

ויטמן מדבר בשיר על הטבע, על העולם הרגשי, על החושים, ונדמה שכאן הוא מחבר את אותו מסע אישי וציבורי – את האפשרות לראות בתוך התנהלות הדברים את התפתחות המעגלים הרחבים יותר – תנועות אנושיות רחבות, מגמות בחברה ובציבור, על ההתפתחות שבהן ועל הסכנות.

קול אישי ואחריות ציבורית

ויטמן מודע לעובדה כי החופש והחירות הדמוקרטית קשורים קשר הדוק למבט אינדיבידואלי חקרני; מבט זה מבקש כל העת לברר לעצמו את הקודים המוסריים והרוחניים שעל פיהם יש לכתוב, מבט שפעמים רבות עומד מול החברה, מבקר אותה, ובעצם שומר עליה. ויטמן כותב: "אל ארצות הברית או אל כל אחת מהן/ או אל כל עיר/ בארצות הברית/ התנגד הרבה/ ציית מעט/ התרתה ציות עיוור / התרתה שיעבוד מוחלט/ התרתה שיעבוד מוחלט/ ושום אומה/ מדינה או עיר עלי אדמות/ לא/ תשיב עוד לעולם חרותה לעצמה". ויטמן , אם כן, לא רק מצביע על הצורך במבט אישי בלעדי אלא גם מוסר דרך שירתו שלו את הצליל והמרקם של אותו מבט ובעצם מחולל בשירה את הכפילות שהוא מבקש מן הקורא: קול אישי ואחריות ציבורית.

מעניין לחשוב על ויטמן ועל השירה האמריקנית ביחס לשירה העברית. בהגיעי, בעצמי, למעין מבוי סתום בשירה העברית, לאחר שנים של קריאה, מבוי סתום שנבע מתחושה כי הקול המרכזי בשירה העברית בחר לעצמו גבולות של אני פרטי, מצומצם, אירוני במידה וכמעט חסר אמונה ביחס לאפשרות לדבר באופן אוניברסלי, מצאתי בשירה האמריקנית מענה. זה נמצא לי ראשית כול בקריאת שירתו של המשורר רוברט בליי ולאחר מכן גם בשירתם של ויטמן וגינצברג.

נדמה כי השירה העברית, בוודאי מאז המהפכה של זך, נמלטה מן הקול האפי, הרחב, הכולל, כך שגם האחריות שלקח על עצמו המשורר הייתה מצומצמת יותר. אפשר לחשוב על כך דרך אותו ניסיון לפנות אל עבר המודרניזם ותהליכי העומק בשירה הלועזית ובמובן זה – הפניית עורף מסוימת לכתיבה בהשפעת התנ"ך, ובעיקר – הנביאים. במובן זה, ההשקעה וההתמסרות של מתרגמים דוגמת עודד פלד, משה דור, גיורא לשם ועוד רבים, כמו גם שמעון הלקין שתרגם את "עלי עשב" לראשונה, מאפשרת לעברית לשוב לעבר אותו קול קדום. ויטמן עשוי אפוא למשוך כותבים ומשוררים בימינו, אשר צריכים, ללא ספק, לקחת יותר ויותר אחריות על המצב החברתי המוסרי והפוליטי. אחריות הרי עומדת בבסיס שירתו של ויטמן: בו זמניות של חקירה עצמית, יצירה אישית וקול מובחן יחד עם ערות ורגישות לסביבה ומעורבות בדיונים האתיים והרוחניים של החברה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בניסן תשע"ג, 29.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 במרץ 2013, ב-גיליון חול המועד פסח תשע"ג - 816 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: