הדרך המחברת / צבי צמרת

הכרתי את מנחם מגיל שבע, ומאז פסענו יחד: רעיית צאן, קיבוץ האון ומלחמת ששת הימים. על חיפוש משותף של למעלה משישים שנה אחר דרך יהודית־ישראלית חדשה
.

מנחם, תמיד מנחם, פשוט מנחם ולא הרב מנחם פרומן, כמו הקרבה בינינו וכמו הפשטות "הסוציאליסטית" הישנה שאפיינה אותו. כדאי לדעת כי הרבנות הייתה רק אחת מהופעותיו. היו לו גם הופעות אחרות שאותן הכרתי היטב יותר מיובל שנים. על כמה מהן שחווינו זה לצד זה לפני עשרות שנים ברצוני לספר.

 שנינו נולדנו בשנת 1945 (תש"ה), שהייתה אחת השנים הגורליות ביותר בתולדות עם ישראל. מנחם נולד כמה שבועות אחרי שהיטלר יימח שמו התאבד והמלחמה הארורה הסתיימה. אני נולדתי בימי המלחמה האחרונים, בעת 'מצעדי המוות' מאושוויץ. מנחם נקרא על שם כל בני משפחתו שנספו בשואה. אני קיבלתי את שמי מדודי שנרצח בידי השטן הנאצי. "השם הוא הנפש". זיכרון השואה היה טבוע בדמנו וקבע את דרך חיינו. היום אני משוכנע כי זיכרון השואה הפך אותי למחנך והשפיע על היותו רב.

שנינו צמחנו בבתים "חלוציים". מנחם נולד וגדל בכפר חסידים, כפר מעורב של דתיים וחילונים, שרובו ככולו היה פועלי. אני צמחתי בשיכון פועלים א' בנתניה. שני האבות שלנו סודרו לעבודה בזכות 'הפנקס האדום': אביו עבד בבית החרושת 'שמן' ואבי עבד ב'תנובה'. שתי משפחותינו היו, לפחות בחיצוניותן, 'חילוניות'. אמי נולדה בקוצק למשפחתו של הרבי מקוצק, השתייכה לחסידות גור – והתפקרה. אביו גם הוא בא ממשפחה של חסידי גור – והתפקר. מנחם תמיד הדגיש: "בכפר היו דתיים רבים, אך אני גדלתי בצד החילוני".

צמחונות וכבשים

הפירוד בין חילונים לדתיים בשנות ילדותנו היה נורא. אני לא הכרתי אף אדם דתי – אפילו לא אחד – עד שהגעתי לצבא. לא מעט בזכותו של מנחם, זכיתי להכיר משך השנים מאות חברים דתיים. אחרי הצבא שנינו חזרנו ושאלנו את עצמנו: "איך משנים זאת?". מנחם הצליח יותר וזכה להנהיג יישוב מעורב ולהתקרב ללא־דתיים רבים. הוא היה אחד המתנחלים היחידים שהתנחלו בלבבות.

הכרנו זה את זה כשהיינו בני שבע עשרה לערך. מאז צעדנו בנפרד וצעדנו יחד, תמיד בחברות עמוקה. שורה ארוכה של אירועים, של עלילות, של אנשים ושל חלומות חיברה בינינו. שורה אחרת איימה מדי פעם להתייצב כמחיצה בינינו, אך האיום לא צלח בידה. כשהכרנו הוא היה בכיתה י"א בבית הספר 'הריאלי' בחיפה. אני למדתי ב'טשרניחובסקי' נתניה והייתי בכיתה י"ב. התוודענו בתנועת 'הנוער העובד והלומד'. היינו בשני 'גרעינים' רצופים של התנועה, ששניהם יועדו לקיבוץ האון שהוקם אחרי מלחמת העצמאות ב'שטח המפורז', מזרחית לכנרת. הגרעין שלי נקרא 'נתיב', שם בנאלי ומקובל גם היום. לגרעין שלו קראו 'תדהר'. איזה גרעין חילוני יקרא לעצמו היום בשם מקראי? קל וחומר בשם אחד העצים שהביאו מלבנון כדי לפאר את בית המקדש הראשון?

שנינו חלמנו על חברות ב"חברת המופת הקיבוצית". הרהרנו על חיים של שלום למרגלות הגולן וקיווינו לחיים שלווים באזור שהייתה נטושה עליו מחלוקת דמים מתמשכת עם הסורים. הדרך של שנינו ל"הגשמה" בהאון עברה דרך של"ת מוקדם (שירות ללא תשלום לפני הגיוס) בקיבוץ כפר רופין. גם מנחם וגם אני היינו פרק זמן רועי צאן. שנינו גידלנו כבשים, למרות שהיינו צמחונים. עשינו זאת כיוון שהצאן יועד לצמר, לא לבשר. לא עבדנו יחד, אלא זה אחר זה. הפעם הוא היה ראשון. באחד הימים הצאן בפיקודו ברח לעבר נהר הירדן והדבר הוליד סערה בינלאומית קטנה, אך זו נפתרה תוך שעות. הצאן שלי היה ממושמע יותר ולא רעה בשדות זרים.

ב־1965 הגעתי סוף סוף להאון. מנחם הגיע כשנה אחריי, ב־1966. שנינו לא החזקנו מעמד בקיבוץ זמן רב. היינו שם בסך הכול שנתיים־שלוש, עד שיצאנו ללמוד בירושלים. מנחם הספיק לחולל בהאון בתקופה הקצרה מהפכה של ממש. מיד כשהגיע הוא ביקש – ברוב חוצפתו – לקיים דיון באספת הקיבוץ על השאלה "האם חובת הקיבוץ ללמד קרוא וכתוב את הפועלים השכירים הזקוקים לכך". לא ייאמן, אך האספה דנה והחליטה: "כל פועל שיבקש יזכה להשתחרר מהעבודה לשעתיים, אחרי ארוחת הצהריים, ויוצמד אליו חבר שילמד אותו". גם אחרי ההחלטה היחסים בין חברי הקיבוץ ובין העובדים השכירים עדיין לא השתנו. אחת הסיבות לכך קשורה לעובדה כי רק שניים־שלושה פועלים מתוך עשרות הפועלים מטבריה שעבדו אז בקיבוץ הודו כי הם אינם יודעים קרוא וכתוב והשיבו כי הם מעוניינים ללמוד.

 אבל פתאום פרץ בקיבוץ זרם ערכי אחר, שלא רק דיבר "סוציאליזם" אלא גם תבע להגשים אותו הלכה למעשה. לצערנו, משמים נגזר כי כל הפעילות הנפלאה הזו תימשך בסך הכול פחות משנה. עד שפרצה מלחמת ששת הימים. למרות המשך הקצר, רבים מתוכנו חשו כי מנחם "האסטרונאוט", "הסופר נאיבי", מתרומם מעל כולנו: ברגישותו, במוסריותו, בניסיונו המדהים לתרגם אידיאות למציאות. נא לא לטעות, הוא מעולם לא שאף להתרומם מעלינו. הוא רק חתר, ועשה זאת בתחומים שונים כל ימיו, לגשר בין דיבורים על אנושיות ובין האנושיות עצמה, בין החלום למעשה.

הצאן של מנחם ברח לעבר ירדן והוליד סערה בינלאומית קטנה. 
צילום: מרים צחי

הצאן של מנחם ברח לעבר ירדן והוליד סערה בינלאומית קטנה. 
צילום: מרים צחי

 דין התנועה

מנחם אימץ, כמובן בלי שאיש ביקש ממנו, את אחד מילדי הקיבוץ שהיו זקוקים לחינוך מיוחד. בכל יום, בשעות שאנו כולנו היינו רבוצים על הדשא בשיחות של כלום, הוא היה עם אותו ילד ולימד אותו שעתיים־שלוש, או פעמים יותר. תוך תקופה קצרה יחסית הילד עלה ופרח. אחרי שנים, כשכבר עזבנו את הקיבוץ, ראיתי לפתע את אותו ילד עם מדי א' של צה"ל ודרגות קצונה. נדמה לי כי שנינו, ששמחנו מאוד להיפגש, חשבנו אז על מנחם.

 אותה העת הוטלה על מנחם ועליי, ועל עוד שני חברים יקרים נוספים, שאול ובונץ, משימה חדשה: לנהל, לחנך וללמד מטעם 'עליית הנוער' חברת נוער קשה במיוחד של בני 17־16. קראנו לה: 'הכשרה צעירה'. חברת הנוער הייתה מורכבת מנערות ונערים שחלקם היו עבריינים פעילים ואחרים היו על סף הפשע. רובם הגיעו מאזור תל אביב: משכונת שפירא, משכונת התקווה, מכפר שלם. כמה מהם היו בעלי ‘רקורד‘ עשיר וניסיון חיים בזנות ובשוד. הנערות והנערים שוכנו בכמה צריפים, בקצה הקיבוץ. אנו התבקשנו על ידי הפיקוח מטעם ‘עליית הנוער‘ ללמד אותם 4־3 שעות בכל יום ולגרום לכך שאחרי שהות בת שנתיים בקיבוץ השכלתם תשתווה פחות או יותר לזו של בוגרי בית ספר יסודי. נדרשנו להביא לכך שכולם ידעו קרוא וכתוב ושילמדו את פעולות החשבון האלמנטריות. ‘נזרקנו‘ למים ללא תוכניות לימודים וקיוו כי במקביל נחנך אותם.

 בהאון, אחרי ‘בתי החרושת לבגרות‘ שסיימנו, לראשונה למדנו מרצון ובאהבה. רוב השיעורים היו עם מוקי צור מעין גב. היינו כמה צעירים בודדים שפשוט רצו ללמוד לשמה ומוקי התמיד ללמד אותנו. בהתנדבות, כמובן. הוא לא ידע – ועד היום אינו יודע – לנהוג ברכב, אבל הוא תמיד בא בזמן. בטרמפים או באופניים. מוקי נמשך אלינו ואנחנו נמשכנו אליו. למדנו אחת לכמה ימים, משך חודשים רבים. הוא היה מגיע, קורא עמנו, והיינו משוחחים על הכתוב ומנסים במשותף לבאר אותו. אני זוכר שקראנו יחד את ‘פני אדם‘ של מרטין בובר ובתוכו אני נזכר במיוחד בחלק ‘ליקוי האור האלוהי‘, הכולל פרקים כגון: ‘דת ומציאות‘, ‘דת ופילוסופיה‘, ‘האהבה לאלוהים ואידיאת האלוהים‘, ‘ליקוי האור האלוהי‘ ועוד.

 מנחם, כמו רבים מאיתנו, החל ‘להתנדנד‘ מיד אחרי הגיעו לקיבוץ. הוא שאל את עצמו, כמו המלטים־ישראלים אחרים, “להיות או לא להיות חבר קיבוץ?“. כמו רובנו המוחלט, גם הוא נמשך ללימודים גבוהים בירושלים (אז לא הייתה אפשרות אחרת). אחרי כשנה בקיבוץ הוא החליט לעזוב. אחרי שכבר החליט, לא נעים להודות בכך, מנעתי בעדו. עשיתי לו ‘שיחת נפש‘ ארוכה ותבעתי כי לא יעזוב עד שחברת הנוער תסיים. הוא קיבל את ‘דין התנועה‘. שנים רבות הוא נהג להזכיר לי כי אני חייב לו שנה.

קונסרבטיבים וברסלב

במאי 67' סגר נאצר את מצרי טיראן. החלה תקופת 'ההמתנה' מלאת הפחדים ואחריה פרצה לה לפתע מלחמת ששת הימים. מנחם נלחם בירושלים, בחטיבת הצנחנים 55 האגדית, שאיבדה כמאה מלוחמיה תוך עשרים וארבע שעות. היום טוענים כי חלקם לפחות נפלו בקרבות מיותרים. אני הושארתי בקיבוץ, לצד חברים אחרים, ועמנו הייתה יחידה צבאית קטנה שתגברה אותנו. רוב הזמן הורו לנו לשהות במקלטים ולכן עברנו את המלחמה בעיקר ליד מקלטי הרדיו. בחוץ היו הפגזות ארטילריות קשות, אך איש מאיתנו לא נפגע. שמענו מקרוב כיצד כמה מבנים, ממש בסמוך לנו, מתנפצים, אך אנו היינו מוגנים. ביממה האחרונה למלחמה צפינו כצופים בסרט מלחמה בכוחות צה"ל שעלו על רמת הגולן. תוך שעות אחדות נכבשו המוצבים תאופיק וכפר חרב, שהתנכלו לנו משך שנים. המציאות הארץ־ישראלית השתנתה כהרף עין.

 עם תום הקרבות ואחרי חזרתו של מנחם משדות הקרב, התקוממנו שנינו, יחד עם חברים אחרים, לא רבים, נגד מעשי הביזה שרווחו אז. אני נזכר בכאב במאבקים נגד הטרקטורים שהובלו לרשות הקיבוץ ונגד הסוסים והפרדות שנלקחו לצרכיו. חמור מכך, נאבקנו נגד הביזה שנלקחה לשימוש פרטי: כורסאות, שולחנות, מקלטי רדיו, מקלטי טלוויזיה ועוד. הצלחנו חלקית. בעיקר במאבק נגד הביזה הפרטית.

כמה חודשים אחרי סיום המלחמה, הסתיימה לה עבור שנינו "פרשת הקיבוץ". גם הפעם היא הסתיימה אצלנו בהפרש של כמה חודשים זה מזה. מנחם עזב לירושלים ראשון, בחורף 1968. הוא הודיע פורמלית על עזיבה – ועזב. אני יצאתי מהקיבוץ כחצי שנה אחריו. שנינו בחרנו מרוב "מעשיות" ללמוד פילוסופיה כללית באוניברסיטה העברית. אלא שהוא הוסיף לכך, כחוג שני, פילוסופיה יהודית, ואני הוספתי, כחוג שני, את החוג לחינוך. למדנו יחד אצל פרופ' נתן רוטנשטרייך, ד"ר יוסף בן־שלמה, ד"ר ירמיהו יובל, ד"ר יוסף רז ועוד.

בתחילת דרכנו בירושלים כל אחד מאיתנו גר בדירה אחרת, אולם לקראת שנת הלימודים תש"ל עברנו לגור יחד ב'נווה שכטר' בשכונת נווה גרנות, ששימש אז המרכז הארץ־ישראלי לתלמידי הרבנות הקונסרבטיבית מארצות הברית. כיצד הגענו לשם? אחרי מלחמת ששת הימים ראשי הקונסרבטיבים התפעלו מהקובץ 'שיח לוחמים' וביקשו מאברהם שפירא (פצ'י), העורך המיתולוגי של 'שדמות' ועורך הקובץ, כי יקבץ כמה "חברי קיבוץ ערכיים" שיתגוררו עם הסטודנטים האמריקנים וישפיעו עליהם מעולם הערכים הציוני־ישראלי. תמורת ההשפעה הם הבטיחו מגורים חינם וארוחות חינם. פצ'י גייס את הסופר יריב בן אהרן (אז מגבעת חיים מאוחד), את המשורר עלי אלון (מעין שמר) וכן אותי. אני משכתי בעקבותיי, בהסכמתו של פצ'י, את בן־דודי אביהו זכאי, את שאול ובר ואת מנחם.

מנחם גר בנווה שכטר רק כשנה. הוא שכן בחדר אחד עם מי שהיום הוא אחד המומחים הגדולים לספרות המדרש, פרופ' מנחם הירשמן. השניים התחברו מאוד וכמובן למדו יחד. חבר אחר שהתמיד ללמוד עם מנחם והתיידד עמו היה יריב בן אהרן, בנו של יצחק בן אהרן, שאחר כך הפך להיות מקובעי הדרך של 'מדרשת אורנים'. שניהם הושפעו עמוקות זה מזה. אני משוכנע כי הרבה מן הרוח החדשה שהחלה לנשוב ב'אורנים' והולידה משך השנים מאות לומדי־יהדות 'חילונים' – למשל, את ח"כ רות קלדרון שהתפרסמה לאחרונה – נוצרה גם בעזרתו של מנחם.

יחד עמנו גר בנווה שכטר איש הספרות העברית מניו יורק, שהוא אחד המומחים הגדולים לעגנון, פרופ' אברהם הולץ. הולץ קישר אותנו לסופר אהרן אפלפלד, שכמה שנים קודם לכן יצא לאור קובץ הסיפורים הראשון שלו, 'עשן' (1962). אפלפלד, שאז היה עדיין בשנות השלושים שלו ובראשית דרכו, והיום הוא אחד הסופרים העברים המוכרים בעולם ובעיניי הגדול מכולם, יזם בביתו חוג קבוע ובו קראנו יחד בכל שבוע בכתבי ר' נחמן מברסלב. בחוג השתתפו, בין היתר, הולץ, פצ'י, אברהם אדרת, הרבנית רבקה שפירא, יריב בן אהרן, ברכה דלמצקי, יחיאל שרשבסקי, שאול ובר, מנחם ואנוכי, ואולי עוד שניים־שלושה.

קראנו יחד ברבי נחמן משך כמה שנים. באותה העת רק מעטים בלבד מחוץ לחסידות ברסלב הכירו את כתביו. אנו התעמקנו והתאהבנו בכתבים. תחילה במעשיות ובסיפורים, אחר כך בפרשת חייו ובתפילותיו ומאוחר יותר גם בהלכות. זו הפכה אהבה של ממש, שמאז אינה מרפה מאיתנו. במחצית השנייה של שנות השבעים, כשכולנו עזבנו את ירושלים, מנחם הקים חוג על ר' נחמן בכפר עציון, יריב הקים חוג מקביל בראש הנקרה ואני הקמתי חוג דומה בקריית שמונה.

הבאתי לך כלה

לימודי היהדות משכו אותנו מאוד, אך את מנחם הם 'ניצחו' לחלוטין. התחלנו לחוש כי הולכים ומבצבצים אצלו ניצנים של 'חזרה בתשובה'. אבל עברו עוד שנה־שנתיים עד שהתהליך הושלם. משך חודשים רבים הוא עדיין לא ראה את עצמו דתי, אם כי היה ברור לנו שהוא הולך ונכבש. תחילה הוא כיסה את ראשו בתחליפי כיפה. לפחות שנה, ואולי יותר, הוא חבש – גם בקיץ – 'כובע חתול' כחול שכיסה את קודקודו. בהדרגה הוא החל להמעיט להגיע לשיעורים האוניברסיטאיים ולפרנסתו בחר להיות שומר לילה. עיקר כוונתו, כך אמר לנו, הייתה ללמוד בלילה בעצמו. במקביל הוא החל ללמוד ב'מרכז הרב' ויצר לעצמו שם כמה וכמה חברותות. בין היתר עם חנן פורת ואלי סדן. לקראת סוף לימודי התואר הראשון הוא החליט סופית לוותר על קבלת התואר האקדמי. למרות שהוריו הפצירו בו, ואפילו אנו ניסינו לשדלו, הוא סירב לגשת לבחינות 
האוניברסיטאיות האחרונות.

המשכנו להיפגש בתדירות שהלכה ופחתה. גם כשנפגשנו, לא היו אלו פגישות של הבל. בדרך כלל למדנו. באחת מאותן פגישות מנחם הכריז פתאום בנוסח המבודח־רציני שאפיין אותו: "ניפגש מהצד השני של האבן". הייתה בכך סוף סוף אמירה ברורה שהוא הופך דתי וכי, לצער שנינו, יחסי דתיים־חילונים מיתרגמים לא פעם לזריקת אבנים זה על זה. אבל אנחנו ידענו כי בינינו זה לעולם לא יקרה.

הספיק לחולל בקיבוץ מהפכה של ממש. קיבוץ האון. צילום: יגאל לוי

הספיק לחולל בקיבוץ מהפכה של ממש. קיבוץ האון. צילום: יגאל לוי

כשמנחם החל ללמוד ב'מרכז הרב', הוא הוזמן על ידי הרצי"ה קוק, שכידוע היה ערירי, להתגורר בביתו ברחוב עובדיה 30 ולהיות שמשו. באותה תקופה הוא הזמין גם אותי מדי פעם לשיעוריו של הרב צבי יהודה. נעניתי בחיוב רק פעמים יחידות. התקשיתי להבין את דיבורו של הרב. אולם סביב אותם שיעורים זכיתי מדי פעם להתייחסות אישית קצרה שלו ושמחתי לכך מאוד.

לקראת שנת הלימודים תשל"א הוצע לי לפתע לעבור למדרשת שדה בוקר ולנהל שם את בית הספר התיכון המקיף. קיבלתי את ההצעה בהיותי באמצע ה־M.A ו‘עליתי‘, כלשונו של בן־גוריון, דרומה. בין היתר הכרתי שם את תמי, שאחרי כמה חודשים הפכה להיות אשתי. מנחם בא פעם או פעמיים לבקרני. הוא התרשם מאוד מתמי והכריז בפניי ובפניה: “בחרת לך אישה טובה“.

התחתנו בקיץ בקיבוץ יפעת. בימי התיכון שלנו, כששנינו היינו עדיין נערים, נדרנו נדר כי מי שיתחתן ראשון השני ירקוד עם מטאטא בחתונתו. מנחם, שכאמור היה כבר שמשו של הרב צבי יהודה, רקד גם רקד. סיפור אחר מיום חתונתנו ססגוני עוד יותר: כיוון שהתחתנו בעמק יזרעאל ומנחם הגיע לחתונה בטרמפים מכפר חסידים, הצענו לו כי עם גמר השמחה נחזיר אותו במכוניתנו לבית הוריו. הוא סירב תחילה, אך לבסוף התרצה. כשהתקרבנו לביתו מנחם ביקש כי רעייתי, שהייתה כמובן עם שמלת כלה צחורה, תיכנס עִמו הביתה וכי אני אשאר מאחור. שניהם נכנסו לבית ולפתע שמעתי את מנחם אומר לאמו: “אימא, הבאתי לך כלה“. כשהתקרבתי האם הייתה חיוורת כסיד. צבע פניה היה כצבע שמלתה של תמי. רק אחרי כמה רגעים היא התאוששה וצחקה…

רגל בפוליטיקה

בעקבות משבר במדרשת שדה בוקר שבנו לירושלים. במקביל, מנחם תר אחר אהובת נפשו ולבסוף מצא את הדסה לבית מיטווך, בת קיבוץ לביא. הם התחתנו בשלהי 1972. מנחם המשיך להתנתק מחבריו. אפילו מאיתנו. הוא שקע לחלוטין בספרי הקודש ואנו המשכנו לפגשו לעתים רחוקות. כשנפגשנו, ואפילו כשסעדנו במשותף, הוא המעיט לדבר – ולמד ולמד ולמד. היו מחברינו שנפגעו מאוד מהתנהגותו החדשה. אני מעולם לא כעסתי עליו. כשהיינו נפגשים הוא היה מחבק אותי ומנשק אותי וקורא לי, כמו שקרא תמיד,"צביקל'ה", ואני השבתי לו, כפי שהרגשתי: "מנחמק'ה".

ביום הכיפורים תשל"ד פרצה מלחמת יום הכיפורים. מנחם גויס שוב לחטיבת הצנחנים ועבר קרבות קשים. אני, גם הפעם, יצאתי בחסד. אמנם גויסתי לחטיבת ירושלים, אך בעצם לא נלחמתי. אחרי המלחמה הזוג פרומן הפך למשפחה. בנם הבכור, יוסי, נולד כשנה אחרי המלחמה. אני נזכר בברית המילה שלו שהתקיימה על גג 'בית בר אילן' ברובע היהודי בעיר העתיקה, כשכולנו המתנו זמן רב לבואו של הרב צבי יהודה והכותל הציץ לו מתחתינו. מנחם והדסה החליטו לקרוא לבנם בכורם על שמו של יוסי יונאי, חבר ילדות של מנחם מכפר חסידים, שהיה מהראשונים שהגו את רעיון הקיבוץ העירוני ונפל במלחמת יום הכיפורים. כאב הנפילה של יוסי וכאב הנפילה של כמה מחבריו האחרים מעולם לא הרפה ממנו.

במחצית שנות השבעים כמעט לא התראינו. מנחם למד באינטנסיביות בישיבת הכותל ובישיבת איתרי ואנו כמעט לא נפגשנו. הוא החליט ללמוד לרבנות והוסמך לרב תוך פרק זמן קצר יחסית. את ההסמכה קיבל מהרבנים שלמה גורן ואברהם שפירא. באחד הימים שאחרי 'המהפך' של ה־17 במאי 1977, לקראת חצות, קיבלתי לפתע טלפון בהול ממנחם. הוא אמר לי קצרות: "הרב צבי יהודה קורא לך. הוא רוצה לשוחח איתך". נדהמתי, אך השבתי כי אתארגן תוך כמה דקות ואגיע בהקדם לבית הרב. כשנכנסתי לביתו הרב צבי יהודה הפתיע אותי בשאלה: "מה אתה, כאיש חילוני, חושב שיגידו החילונים אם יהיה שר חינוך ותרבות דתי?". עניתי בזהירות: "אינני נציג החילונים. אם הרב מעוניין, אומר לו את דעתי האישית". הרב צבי יהודה השיב שהוא רוצה לשמוע ואז המשכתי: "השאלה העיקרית הקשורה בכל שר היא האם הוא יהיה בעל לב פתוח לכלל ישראל. אם יקשיב ואם ירצה לקדם את כל חלקי האוכלוסייה. אין שום בעיה מיוחדת אם ימונה שר דתי או לא דתי".

למחרת, כהרגלי, הדלקתי את הרדיו כדי לשמוע את החדשות. הופתעתי מאוד כאשר הידיעה הראשונה באותן חדשות הייתה: "הרב צבי יהודה אישר למפד"ל לנהל משא ומתן על תיק החינוך". אגב, אז דובר על מועמדותו של הרב דרוקמן לכהונה זו ואותו הכרתי היטב. עדיין לא דובר על זבולון המר, שבסופו של דבר היה שר חינוך מעולה וכיהן בתפקידו משך 11 שנים. במבט לאחור נדמה לי כי באותן שעות, שלא במתכוון, מנחם עשה את צעדיו הפוליטיים הראשונים.

 עזבנו את אפרת

באותה העת ממש תמי ואנוכי החלטנו לעבור לקריית שמונה. פחות או יותר במקביל הדסה ומנחם החליטו לעבור למגדל עוז. אני חושב שמחשבותיו על יחסי יהודים־ערבים החלו רק אז. על כל פנים, אני איני זוכר שיחות מוקדמות יותר איתו בנושא זה. בשש השנים שבהן היינו באצבע הגליל הקשרים בינינו היו רפויים למדי. דומני כי רק פעמים יחידות, כנראה אחרי מטחי קטיושות, הוא הרים טלפון ושאל לשלומנו. פעם־פעמיים הוא גם הגיע לבקר. לאחר שלוש שנים הם עברו לתקוע. היחד עם כלל ישראל קסם לו תמיד.

אחרי שש שנים בקריית שמונה גם אנחנו הגענו לגוש עציון והתיישבנו באפרת. בחרנו לבנות בה את ביתנו משלושה טעמים עיקריים: ראשית, היא תוכננה כיישוב גדול של דתיים וחילונים. שנית, היא נבנתה על אדמות יהודיות והייתה אז לחלוטין בקונסנזוס. שלישית, חברנו הקרוב יהושע כהן משדה בוקר עודד אותנו לעבור למקום והשכנים נראו לנו ראויים. הגענו לאפרת בקיץ של 1983 והפכנו להיות בין 25 המשפחות הראשונות שהתיישבו במקום. בסופו של דבר נטשנו את אפרת אחרי שש שנים, כשהתברר לנו שאין שם אפילו מניין של משפחות חילוניות. אבל יותר מכך: הסתבר לנו כי רוב תושבי אפרת אינם מעוניינים שיהיו חילונים ביישוב. אספת תושבים שכונסה ב־1989 ונקראה להצביע בנושא קליטת עולים מברית המועצות פסקה: איננו מעוניינים בהם, כיוון שרובם חילונים והם עלולים להוריד את מחירי הדירות.

הודענו כבר באותה אספה כי גם בשל כך נעזוב את אפרת. מנחם, ששמע על כך באיחור, הצטער במיוחד ומיהר להגיע אלינו. הוא שוב ניסה לשכנע אותנו: בואו לתקוע. אבל אנו אמרנו לו כי פנינו דרומה, לירוחם.

המתח בין חילונים לדתיים הגיע לשיאו בשנות התשעים. אחת מתוצאותיו האיומות הייתה רצח ראש הממשלה יצחק רבין שהכאיב למנחם עד יומו האחרון. מאז, כך היה נדמה לשנינו, חלה התקרבות בין דתיים לחילונים. אחד מסימני ההתקרבות המרתקים היה דווקא בשבועות האחרונים של חייו של מנחם, במערכת הבחירות האחרונה ובעת הדיונים על הרכבת הממשלה החדשה. הספקנו לשוחח על כך כמה ימים לפני שהוא נאסף אל אבותיו.

למנחם, להיותו אספן־מצוות, לאנושיות יוצאת הדופן שלו, היה בוודאי חלק באותה התקרבות שחלה בשנים האחרונות. הוא הלך לעולמו אחרי שהשלים מעגל־חיים מקרב ומתקרב. אבל מנחם הצליח לחיות חיים שהיו הרבה יותר ממניין שנותיו והוא ימשיך להיות קשור לתהליכים היסטוריים־חברתיים־תרבותיים בעם ובמדינה. למשפחתו, לחבריו ולתלמידיו אין מנחם, אך הדרך המחברת שהתווה מחייבת את כולנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בניסן תשע"ג, 29.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 במרץ 2013, ב-גיליון חול המועד פסח תשע"ג - 816 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: