דרור בורשטיין נוטל לעצמו סמכות יתר פרשנית, שלעתים מכשילה את ניסיונו המחכים להחיל מושגי ביקורת על היצירה העברית. זהירות יתר יכלה לסייע

שאלות בספרות

דרור בורשטיין

מוסד ביאליק, 2013, 202 עמ'

 בסמיכות מעניינת להופעת ספרו האחרון בפרוזה, 'אחות שמש', הוציא דרור בורשטיין ספר תיאורטי־פולמוסי שעיקרו קריאת כיוון לספרות העברית בת־זמננו. או, למצער, ספר שעניינו הצגת כמה מושגים מכוויני־תנועה לשיח אמנות נכון לזמן ולמקום. זהו דיון מאלף, אם גם מקומם לפרקים, שבורשטיין מנהל ביד בוטחת ורמה. אלא שלעתים נדמה כי אותה היד היא בוטחת יתר על המידה, רמה מדי, קובעת ופסקנית, לא פעם היכן שמוטב היה שמעט תרעד.

הפרק הראשון בחיבור זה עוסק בניתוח וקריאה השוואתית של יצירות אמנות שבהן מיוצג אקט הקריאה. מִסך התמונות, והקריאות הצמודות שנלוות להן, מנסה בורשטיין להעמיד כמה מאפיינים ליצירה הספרותית וליחסים הנכונים בין הספר הטוב לקורא המיטבי בו. ולהלן המאפיינים שבהם הוא נוגע: הספר הטוב הוא קו־אור הנמתח בין ממשות גבוהה לנקודת־אדם מסוימת שבארציות. מכתב ממוען וסתום ששמעו אולי יגיע למען, אך תמיד על דרך החלקיות היחסית והפרטית. הוא ממוען רק לך, משום שאתה (הקורא) הוא המחולל של המשלוח. ועם זאת, המכתב תמיד יהיה חתום ואטום בחותמת של מה שלעולם־לא־יהיה־שלך־עד־תום.

זהו אכן תיאור דברים מעניין מאוד, וגם יפה, אלא שהוא מעלה מיידית את השאלה הפרשנית, כיצד אם כן מתאפשרת (במצב דברים זה) אותה הקריאה האבסולוטית של בורשטיין עצמו בציורי המאות השונות, למשל, תמיד באותו ביטחון גמור, באותה אינטימיות עם כל סגנון, קו ומעמד.

מכאן, בטבעיות מעוררת התפעלות, גולש בורשטיין לדרשה בכמה מושגים ורגישויות בודהיסטיות לאמנות, הן מעמדת היוצר והן מעמדתו של המתבונן ביצירה (דהיינו, הקורא). תחילה מציע בורשטיין תיאור־עולם אחר מזה השגור בשיח הספרות, שטוען למיקומים קבועים למחבר, ליצירה ולקורא. תחת זאת מעלה בורשטיין אפשרות של קוואנט. מקרה שבו עצם הצפייה, כמו בתורת הקוואנטים, הוא שמחולל במידת מה את האירוע. או אפשרות אחרת – מודל של רשת שבה משתרגים פעולות ומבטים בסבך מסועף ומתוח של זיקות וזיקות גומלין. מודל הרשת אף משמש את בורשטיין להדגים מצב־דברים שבו דווקא להיעדר תפקיד עיקרי, ואותו ההיעדר הוא זה שלמעשה עליו פרוסה הרשת כולה. לשם כך מציג בורשטיין כמה מושגים נחוצים מעולם הזן־בודהיזם (ה“מא“, ה“יגון“, ה“וואבי־סאבי“ וה“אווארה“). אמנם בתחילה מציג עצמו בורשטיין כמי שאינו מוסמך להרצות לנו על זן־בודהיזם, או לייצג את תכונותיו של ה“טאו הגדול“ הדאוויסטי, אך לאחר מכן הוא מחיל את המושגים השונים כאילו רכשם מינקות.

וכאן מצוי עיקר הוויכוח של קורא זה עם ספרו. שכן ה“טאו הגדול“ שבורשטיין מדבר על אודותיו, אותו מחולל אין־קץ של הדברים כולם, מוגדר מראש על פי הדאוויזם כמה שלא ניתן לדבר בו. ובהתאמה, ה“צ‘י“, אותה אנרגיית חיים שמופיעה בשפעתה, היא מניפסטציה של תנועה קולחת ונכונה על פי עיקרון זה (או, נכון יותר, אי־העיקרון) של הטאו. על כן מוזר שבורשטיין מחיל, למשל, מושג זה של הצ‘י על כתיבתו של הסופר אסף שור, שאותה הוא מגדיר גם כדרך מאתגרת של חתחתים (עמ‘ 151). והרי אין דבר שונה יותר מאפיוני התנועה של ה“צ‘י“ מאשר החתחתים, היות שאנרגייה זו היא תכלית של חלקות בתנועה, והיעדרה של התנגדות בדרך.

יחסים אדיפליים. נתן זך
צילום: פלאש 90

קריצה מגבוה

עוד דוגמאות להחלה בעייתית של מושגי הביקורת שאותם טובע בורשטיין פזורות פה ושם בספר. כך גם בדברו על המשוררת שרון אס, שבורשטיין מציגה כמי שמביטה בקוראיה מן העבר השני של הנהר ואז נוקטת "הפניית עורף שקטה אליהם" (עמ' 160). בורשטיין מנסה לבדל מחווה טהורה זו של שירה, "המבקשת להוליך ולא לקרוץ", מן הספרות הרזה של שנות התשעים, שלדבריו "אינה שואפת למצות אפילו את האפשרות הבסיסית שלה ביותר כספרות".

מכאן ממהר בורשטיין להדגים זאת על פי שיר מתוך ספרה של אס 'נתיני השמש'. והשיר אמנם יפה מאוד, אך מגלם דווקא את קריצתה של התרבות הגבוהה אל הקורא הנמוך בהסמכת אלוזיות מן הקומדיה האלוהית של דאנטה אל הווי ה"טיוב", היא הרכבת התחתית הלונדונית:

לונדון #3

…

למעלה – המלאכים, ניצולי עולם עתיק,

חיים בשולי שורות השירה.

למטה, לפני מסילות שאין להן שומר רק פס צהב זוהר

הוגים – בבתאחת – מאות נוסעים בנפילה.

…

על גשר ווטרלו גובה ממני הומלס מזמר דמי מעבר;

ובמנהרה, כרוז אלקטרוני מזהיר "שימו לב לרווח"!

בעוד עין חשמלית פקוחה עלינו, על הנחושים ועל

המהססים־לעולמי־עולמות.

בורשטיין מנסה להדגים באמצעות שיר זה כיצד המשוררת אס מוכיחה את הנחותיו בדבר הציר האנכי של השירה כציר המשמעותי, אשר מיאן להופיע בכל ספרות שנות התשעים האופיינית (ההכללה המזעזעת במקור). אך אם כבר מתנהל שיח על קריצות ושטחיות מה יותר אופייני ללונדון של התיירים כולם מאשר אותו פס צהוב בתחתית, ואותה קריאה מהדהדת "מיינד דה גאפ", שעל שמה נקראים עשרות פאבים ברחבי העולם?

אין הכוונה כאן להמעיט מיפי השירה של אס, אלא לומר כי המשחקיות ולא הפניית העורף היא שמקיימת שיר זה ומפעילה את המתיחות שבין הגבוה והנמוך בכרטיס הטווחים של המשוררת. ואם להידרש גם לביטולו של בורשטיין את הספרות הרזה (שאת כותביה מקפיד בורשטיין שלא לאזכר בשמם, כאילו מעולם לא נבראו), אזי אפשר לומר כי כל ספרותה של קסטל־בלום נסמכת על תנועות משלביות פרועות וגחמניות שבין גבוה לנמוך ועל כן גם מגלמת את פראותו של הדאוויזם, אשר אינו מקבל את הנוסח והיחס הכמותי הקבוע שבין הזר למוכר, כמו זה שמתקיים בג'סטות של שיר יפה זה של אס.

אין מטרתי לקעקע את טיעונו, או לומר כי אין זה ספר נפלא, שבורשטיין בנדיבות מציע לנו כאן. אלא שלדאבוננו בורשטיין לוקח לו סמכות שאותה אינו יכול לתקף במבחן ההחלה של הלימוד התיאורטי על המישור הקונקרטי של היצירות. בכך נפגמת משהו ההרצאה המעשירה והמחכימה שלו.

בין פופ למיתוס

הנה דוגמה למה שמכנה בורשטיין "פתיחה מרהיבה", ביחס לספרו של שמעון אדף 'מוקס נוקס', אשר זכה לאחרונה בפרס ספיר (אתחיל באמצע הפסקה המרהיבה ואז אדון במקורותיה):

ראיתי חנמל, ראיתי סופות להט, ערים עשנות, הרים שנהפכו לבקעות. ראיתי נחלי זפת, ראיתי מערות כורכר, פרצים של יופי נוכרי.

אומר לנו בורשטיין: "המשפט עובר מראייה של חנמל, שהיא מילה שמקורה אינו ברור והוראתה משוערת בלבד (והיא 'כפור', ראו תהילים עח, מז) כלומר ראייה שיש בה מן החזון העמום, חזון שמשתנה בהדרגה… מה שאדף רואה כאן הוא כיצד עולם מגיח ומתגלה" (עמ' 145). בורשטיין מספר לנו, על פי דרכו, את מה שאדף הסופר רואה.

אבקש להראות מה ראיתי אני בפתיחה זו של 'מוקס נוקס', שהיא שעטנז של השפעות מתורגמות (ממסך הקולנוע בעיקר, ולא מן הספרות). לא חזון ולא תהילים. לקראת סיומו של סרט המד"ב המופתי 'בלייד ראנר', נמסר מפי השחקן הרובוטי ראטגר הוואר המונולוג הבא, שהוא מן היפים בקולנוע העתידני:

ראיתי דברים שאתם אנשים לא תאמינו. ספינות חלל בוערות על כתפו של אוריון, ראיתי קרני־איקס מנצנצות מבעד לעלטת שערי טאנהאוזר. וכל הרגעים הללו יאבדו בזמן, כמו דמעות בגשם (לשם נוחות התרגום החלפתי קרני סי בקרני איקס, וספינות קרב בספינות חלל – כי אליהן הכוונה. א"מ).

אדף אמנם מתבל מבנה זה בתועפות מילוליות מן הלשון והחומר העבריים (‘חנמל‘ ו‘כורכר‘) אך הפאתוס של האנדרואיד מן הסרט הוא שקובע את סדרת המראות הבלתי נשכחים מן העתיד. אכן, הפרצים של היופי שבהם מדבר אדף הם פרצים של יופי מן הניכר. יש לומר כי סרט זה אינו היחיד שמאוזכר בפתיחה הקופצנית והדינמית של הספר, כי גם רמזים לדמות ההוליוודית של המפגר הפיקרסקי (או המוגבל החינני למיניו, ותת־מיניו, דוגמת ‘פורסט גאמפ‘ או ‘איש הגשם‘), שהאוסקר האמריקני כה אוהב שזורים בפתיחה מעיפה זו.

הבעיה כאן אינה באדף – כזה הוא היוצר מטבעו, כמו העורב, הוא לקחן – אלא בבורשטיין הפרשן, שקובע לא פעם מקורות ומדרשים, אך אינו מצוי מספיק בכל הטווח הפרוש בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין פופ למיתוס. הוא אף אינו מכיר בכך שיש כזה טווח. בורשטיין טועה לחשוב שניתן למתוח קו אופקי והיסטורי בין מיטב יצירות התרבות של העולם, וכי ניתן לדלג מפסגה לפסגה מבלי לרדת, אף לרגע, במרגלות האוכפים. אך לא כך היא, גבוה ונמוך מתקשרים באמנות כל הזמן ומזינים זה את זה (נפקדותו של הנמוך מקריאותיו של בורשטיין אף אינה עומדת בקנה אחד עם הצעתו להבין את היצירה כאובייקט פתוח המצוי בהקשר תמידי וזיקות גומלין עם שאר חומרי העולם והאמנות בכללותה).

אין "ספרות אמיתית" שמממשת את תכליותיה של אמנות זו, וספרות "מזויפת" שהינה אופקית, מרחבית ושטחית. ישנן ספרויות רבות והשפעות שעליהן קשה לעמוד ואת מרחקיהן מי יחשב או ישער. מה שאתמול היה קשקוש פופ הופך לעתים ליצירת המופת של מחר, וגם להיפך. הסרט 'הנסיכה הקסומה' זכה להצלחה קופתית מועטה בלבד כשיצא לאקרנים, והיום נודע כאחד הסרטים האהובים בתולדות הקולנוע. שלא לדבר על 'בלייד ראנר' עצמו, שהיה פיאסקו גמור ואיים להשבית את הקריירה של יוצרו רידלי סקוט. בקיצור, הטאו הוא פרוע ואינו של אף אחד. אינו מובן ואינו נראה. הוא ממליך מלכי איוולת, וצוחק בבדיחת אי התאמתם הניכרת לכל עין. קשה לנהל בו בטאו דיון מאוד מלומד ורהוט. וקשה עוד יותר לדבר על מה מחזיק צ'י ומה איננו. במיוחד זה קשה מאחר שאין החומר עיוני או מילולי מלכתחילה.

כיבוד הורים

כל אלה קוראים לדבר אחד מפרשן התרבות – לזהירות. וגם לצניעות, להכרה מעמיקה עם קודמיו, לכיבוד אבות. וכאן נפתח עוד היבט מעניין בספרו של בורשטיין. בתוך סקירתו התיאורטית מאזכר בורשטיין את הרולד בלום ואת ספרו המדהים 'חרדת ההשפעה' שתורגם בהוצאת רסלינג (והפך את עולמי הפרשני).

בלום מדבר על אודות יחסי השפעה בין סופרים חזקים ויחסים בין דורות ספרותיים כיחסים אדיפליים. יחסי משפחה אלימים של תחרות וביטול אהדדי. בורשטיין אמנם מאזכרו לרגע, אך מפספס את ההשלכה הישירה שבין תורת בלום למעשיו הוא. בלום מתנה את קריאתו של הסופר החזק את קודמיו בכך שתמיד יהיה מצוי בשגיאה יסודית. הקריאה השגויה, אומר בלום, היא זו שכלל מאפשרת את הופעתו של הסופר הבא.

נדמה כי הדבר נכון מאוד ביחס לדרור בורשטיין, הפוסל את כל ספרות העשור שקדמה לכתיבתו, ופוסל אף מכול וכול כמה מן היצירות והסופרים הקנוניים של עשורים קודמים. הוא מנסה תחת זאת להעלות רצף חלופי שבו יהודית הנדל ויואל הופמן הופכים לו לאב ואם, והזן בודהיזם הוא בית הספר הנכון לסופר העברי. אלה הם מעשים אופייניים מאין כמוהם. כך בדיוק נהג זך בשעתו באלתרמן ושלונסקי (ביטול ושלילה) ובשירה האנגלוסקסית (אימוץ), וזאת בזהות מוחלטת לאופן שבו נוהג בורשטיין בעמוס עוז ובספרו ‘מיכאל שלי‘ (ביטול), ובאסתטיקה הסינו־יפנית (אימוץ). המעניין ואף האירוני הוא שעוז חזה תופעה זאת בעוד מועד, באומרו כי הסופר העברי החזק הבא יגיח דווקא מתוך המגזר הדתי (ובורשטיין אכן צמח מתוך המגזר הדתי־לאומי של עיירת החוף נתניה).

לסיום הדיון מציג בורשטיין במעין אפילוג שיר נפלא של אלכס בן־ארי, מתוך ספרו ‘ימים סמויים', שמתוכו נביא את השורה הראשונה בלבד:

אנו עוסקים בדבר החשוב ביותר בעולם…

כך פותח בן־ארי שיר הולך בגדולות זה. ובורשטיין מקדים לשיר הגדול דברים ואומר כך: "אומר רק שזה שיר גם על כתיבה של שירה – על קהילה של בני אדם מסוימים שאולי אינם מכירים זה את זה אבל עובדים יחדיו. הרי איים… מנותקים רק במבט שטחי" (עמ' 164). מה שבורשטיין אינו יודע, או שמא אינו רוצה לציין, והינו הכרחי לגמרי במקרה של שיר זה, הוא כי בן־ארי נטל שורת פתיחה נפלאה זו משורת סיום מאת נתן זך מתוך השיר 'מעבר', ('אנטי־מחיקון', שורת סיום):

..מה שהוא עושה…

הדבר החשוב ביותר בעולם.

 בן־ארי נוקט כאן בגלוי בציטוט פתוח לגמרי וממשיך את זך, מותח את החוט מפקעתו ומזיזו הלאה, במחווה שהינה באחת קידה של הכנעה בפני קודמו, כמו גם שחרור מאב גדול. בורשטיין, שמתעקש לקרוא את הדברים מחוץ להקשרם הגניאולוגי, מחמיץ זאת ובכך דווקא גוזר על עצמו, כמו גם על השיר, קיום בודד וארעי על אי. ושוב האירוניה האכזרית היא שמצליפה בבורשטיין החוקר – דווקא הוא, שמשכפל בבלי דעת את מעשה זך – אחת לאחת – אינו מצוי מספיק, או הגון מספיק, לאזכרו גם כאשר ההקשר הפנימי ממש זועק זאת.

הצלחה קופתית מועטה. מתוך 'הנסיכה הקסומה'

חכם ומשויף

בסופו של דבר, אין זה כה מפתיע שאת ההיסטוריזציה והקנוניזציה של הספרות החילונית העדכנית עושה דווקא מי שהיסטורית צמח כלא־שייך לה. פליטים ועריקים הם לא פעם אלה שנותרים לספר לנו על הקרבות הגדולים. עקורים הם אלה שיכולים לספר על בית יותר מאלה שנתונים בנחת תחת קורותיו וצִלו. אך יש לכך גם מומנט חוזר. משום שלעתים אותו עקור שנטמע – ואף הגדיל לעשות ולגלם את תפקיד האדון טוב יותר מאשר הפיאודל בעצמו – לא פעם הוא נתפס בחורגותו. על כן תמיד יהיה מצוי באזור לא טבעי. תמיד לא נוח. תמיד בתחומה של שגיאה.

לאחר כל ההשגות, והניסיון לצלוב את בורשטיין המצוין על הצלב שהוא עצמו הרים, יש לומר כי 'שאלות בספרות' הוא ספר ביקורת האמנות והספרות המגוון, החכם והמעניין ביותר שנכתב בעת האחרונה. הוא מעודכן, משויף מאוד וכתוב נפלא. ולו רק היה נגמל בורשטיין מאותו צירוף קרתני של בורות־יהירות, אזי היה זה גם ספר מושלם. את הסקירה על אודותיו ניתן לחתום בדברים (שתורגמו על־ידי יואל הופמן מיפנית), שבהם פותח בורשטיין את הרצאתו בנושא הבודהיזם והספרות:

הקיסר בו משושלת ריו ביקש מאיש הזן פודיישי להשמיע דרשה על כתבי הקודש הבודהיסטיים. פודיישי עלה לדוכן, הכה במקלו פעם אחת בשולחן וירד. הקיסר נדהם.

מאוחר יותר שאל איש הזן שיקו את הקיסר: "האם הבנת?"

הקיסר אמר: "לא, אינני מבין".

שיקו אמר: "פודיישי סיים את דרשתו".

ואפשר גם, על פי הפתגם הדאוויסטי: "הדיבור היפה אינו אמיתי. הדיבור האמיתי אינו יפה". פודיישי מן המשל ביקש כנראה לומר אמת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בניסן תשע"ג, 22.3.2013