עם ילד על הידיים / רחלי ריף

אמיר גוטפרוינד מוציא רומן חדש שאותו הקדיש לאשתו שנפטרה לפני שנתיים. מאז מותה הוא אבא במשרה מלאה, כותב בנוירוטיות בבית הקפה הרועש בכרמיאל ומסתכל על עצמו כמו שאקיל אוניל שהפך לדולה 

הפלאפון של אמיר גוטפרוינד מצלצל. “באמצע דברים חשובים אני חייב לענות רק לילדים שלי, ולחבר‘ה מפרס נובל“, הוא אומר לי ברצינות מבודחת. “לא מוכן להסתכן, עוד יגידו שהיה תפוס ובגלל זה נתנו אותו לעמוס עוז“.

אמיר גוטפרוינד הוא קודם כול איש מצחיק, ומהזן שקשה מאוד שלא לחבב. ההומור שלו יכול להיות ילדותי או מתוחכם, להיאמר בחצי רצינות או להיות מופרך לחלוטין, אבל תמיד עם קסם אישי רב. גם בספר החדש שלו והחמישי במספר, ‘מזל עורב‘ (כנרת זמורה־ביתן), שלכבודו אנחנו נפגשים, שזורים הומור וצחוק ועליזות מסוימת גם ברגעים הכי קשים.

כי ב‘מזל עורב‘ אנחנו פוגשים בגיבורו נטול השם של גוטפרוינד בתקופה הקשה בחייו: האישה שהוא אוהב עזבה אותו, הוא פוטר בעזרת תרגיל מלוכלך מחברת ההיי־טק שהוא עצמו הקים והוא הולך לפגישות שבועיות קבועות אצל הפסיכולוג, אך עושה הכול כדי להסתיר ממנו את סודותיו. כשהוא שומע על פרשת היעלמותה של נערה בשם ליר אוחיון משהו בתוכו נדלק, והוא מחליט להשתתף במסע החיפושים אחריה. הספר מספר על שנה רבת תהפוכות בחייו של “איש מוזר ומצחיק ועצוב“, בדיוק כמו גוטפרוינד, או בעצם כמו האיש שהיה עלול להיות.

“כתבתי על האיש שהייתי עלול להיות אלמלא הקמתי משפחה, כשהייתי איש לבד וטוב לו“, הוא אומר. “מצחיק תמיד הייתי. לא ממש עצוב, אבל כן עם מחשבות שליליות בראש – נו, בכל זאת אוהד הפועל חיפה. לגבי מוזר, לא בפן התמהוני לגמרי של המילה – אי אפשר להגיד תמהוני על סגן אלוף בצבא – אבל הייתי יכול, כמו הגיבור בספר, לעצור את המכונית באמצע שום־מקום ולשוטט בגבעות בין חביות סיד ופרחי מעזבות. הייתי מבוצר בעמדה מסוימת כלפי העולם.

“היה לי טוב מאוד, אבל משהו היה חסר. כשפגשתי את אשתי נטע והתאהבתי והולדתי ילדים, שזה הדבר הכי כיף שקרה לי בחיים, עזבתי מסילת רכבת מסוימת והלכתי למסילה אחרת, של האיש הנורמטיבי; עם חיים אחרים, יותר מעורבים רגשית, עם זוגיות וחרדות לילדים. את התמהוני ההוא השארתי מאחור. הוא לא קיים יותר. הספר הוא ניסיון להמשיך את האיש ההוא, לראות מה היה קורה אם לא הייתי פוגש את אשתי“.

עיתונאי הפצעים

אשתו של גוטפרוינד, נטע, נפטרה לפני כשנתיים ממחלה קשה. במספר מילים כואבות הקדיש לה גוטפרוינד את הספר החדש: "לנטע שמיר ז"ל, אשתי, אהובתי. ספר ראשון בלעדייך". גוטפרוינד, כמעט בן 50, נותר לגדל את שלושת ילדיהם הקטנים לבדו, ביישוב יובלים שבגליל התחתון. כעת הוא אבא במשרה מלאה, ובכל רגע פנוי הוא כותב וכותב. "מאז מותה של נטע אני עובד בקצב נוירוטי לחלוטין, בזמן שהילדים משאירים לי. כבר סיימתי טיוטה של ספר נוסף, ואני עובד על הספר הבא־הבא. צחקתי עם הסוכנת שלי שזה עדיף מאלכוהול, סמים והרס עצמי. אבל כל חיי הייתי חרוץ".

ספרו החדש של גוטפרוינד עוסק בהעדר; בחלל שנוצר כשמישהו נעלם או עזב או מת, ובניסיונות להבין איך זה קרה ולמה, וכך אולי להתגבר על התמיהה, הכאב והאימה שחולל העדרו.

"גרוסמן אמר פעם: הנושאים של הספרים מוצאים אותי, לא אני מוצא אותם", עונה גוטפרוינד לשאלתי איך הגיע לכתוב על הנושא. "כאן הנושא של היעדרות ונעדרים עורר בי עניין. אנשים שקמו בבוקר, יצאו החוצה, ונעלמו. לא הנרקומן והאובדני, אלא אישה ממוצעת בעלת משפחה שנוסעת למשרד ולא יודעים איפה היא, פה בישראל שלנו. באמריקה, כשמגיעים למונטנה, מבינים איך אפשר להיעלם. אבל אצלנו לא מובן איך אפשר להיעלם בפתח תקווה. זו ביוגרפיה שנגמרת בסימן שאלה. סיקרן אותי ברמה העכברית וגם הרגשית איך זה קורה".

ההעדר בספר קשור להעדר הפרטי שלך?

“יש מי שיקרא את הספר כספר של אבל ושכול, אבל רק אחרי שכתבתי שני שליש ממנו נטע חלתה. אחרי שנפטרה לא נגעתי בו במשך שנה, ואז החלטתי לחזור אליו. ברור שמה שעברתי השפיע על הכתיבה שלי אחר כך, שהרי ההעדר נמצא בכל רגע מחיי. העולם שלי השתנה, החיים השתנו, וגם הכתיבה השתנתה. אבל לא כתבתי את הספר עליה, התחלתי לכתוב אותו הרבה לפני שיכולתי לדמיין את הגיהנום הזה שהיא איננה“.

בעטיפת הספר מופיע ציור שציירה נטע.

"כן, זה תרגיל רישום שהיא עשתה בגיל 17. היא אפילו לא התכוונה שייחשב כציור, והוא נפלא. אחרי מותה פתחתי ארגז וגיליתי ציורים שלה, ולראשונה ראיתי איזו ציירת מדהימה היא הייתה. תמיד התהלכתי בבית בידיעה שאני הגאון", הוא צוחק, "והיא הייתה הגאון. בגילאים צעירים היא ציירה מדהים בשמן ובצבע, ואני לא הייתי חלק מזה, לא ידעתי על כך.

"לא סתם התמה הרגשית בספר הבא שלי היא על אשמה. הדמויות בו נושאות אשמה חצי גנטית. אם ניתלה באילנות גבוהים מאוד, האשמה הזו הזכירה לי את אחת היצירות הגדולות שנכתבו בספרות העברית, 'מר מאני' של א"ב יהושע. שם הולכים אחורה בדורות ומזהים את המקורות לאובדניות־אשמתיות שיש במשפחה שעליה מסופר. יש משהו דומה בספר הבא שלי, ואחרי שסיימתי לכתוב אותו וראיתי מה קורה לגיבורים בו, הבנתי שזה תמיד קינן בי. שהרי כל סופר כותב בסופו של דבר על עצמו; גם אם אכתוב על נזירה פורטוגלית מהמאה ה־15 שעסקה במיון איגואנות, זה אני, ומה שאני כותב זה מה שמעניין אותי".

העדרה של ליר אוחיון בספר ממלא את כל ישותו של הגיבור, וגם כל עם ישראל נרתם למשימה, מה שמוליד רגעים קומיים לא מועטים.

"כשנערה נעדרת לא רק המשפחה והמשטרה נכנסות לפעולה, אלא כל שכבות האוכלוסייה; ידוענים, רבנים, צדיקים, שייח'ים, קוראים בקפה, אלה שחייבים להגיע להתראיין, אלה שמנופפים מאחור. אני זוכר שכשעפרה חזה נפטרה הכתב אמר מבית החולים 'נאספו כאן מעריציה ההמומים של עפרה', ומאחור מישהו נופף בהתלהבות ובשמחה.

"חוץ מאלו ישנם 'עיתונאי הפצעים', כפי שקראתי להם בספר, אלו ששואלים את ההורה האבל איך הרגיש כשהבן שלו גסס בזרועותיו, עד שהם עוזבים אותו לטובת האירוע הבא. לאותו אירוע הבא קראתי בספר 'עוברים למישור המודיעני', כשהמשטרה מתייאשת והחיפושים נפסקים. אלו מילים טכניות קרות. תחשבי באיזו שממת קרח אינסופית צועדת המשפחה עכשיו, כשכולם כבר עברו לאירוע הבא. יש את הפן הסטירי בישראל התקשורתית, אבל זה לא לב הספר. הלב הוא האיש ההוא".

ñôøåú

"גם אם אכתוב על על נזירה פורטוגלית שממיינת איגואנות, זה אני". גוטפרוינד צילום: ראובן קסטרו

השואה לא באופנה

אמיר גוטפרוינד נולד בחיפה, שמככבת כדמות מרכזית בספריו, ותמיד קרא המון. "הייתי הולך לספריה בבית אבא חושי, יושב שם שעות וקורא הכול, מצ'יפופו ועד עגנון. לא היה לי מושג מהי רמה נמוכה ומהי גבוהה", הוא מספר. "שנים אחרי כן, כשכבר קראתי ספרות גבוהה, הספרים נראו לי מוכרים, כי בתקופה ההיא לא היה לי מושג מה קראתי – אבל נהניתי כל כך מהמילים. גדלתי ב'סלאמס' של חיפה, וכשנכנסתי לבית הייתי רואה שני דברים: אקווריום, ואלבומי ניצחון של ששת הימים. למדתי קרוא וכתוב מתוך אלבומי ניצחון, וכשצחקתי בספר 'בשבילה גיבורים עפים' שעד היום יש לי מקום חם בלב למילים כמו מיג או מצר, מישהו כתב שאני פשיסט אוהב מלחמה. אנשים חסרי חוש הומור זה הדבר הכי מסוכן בעולם", הוא אומר, ומוסיף בחיוך, "הם ואלו עם המון העקרונות גרמו הרבה נזק לעולם שלנו מאז ומתמיד".

מתי התחלת לכתוב?

“עד גיל מסוים לכתוב ספרים היה נראה לי בזבוז זמן, כשיש כל כך הרבה בחורות וכדורגל בסביבה. בגיל 17 בערך הייתה לי חברה ראשונה. מישהו נתן לה לקרוא ספר שהוא כתב, היא התפעלה, והבנתי שיש כאן איום על התיאוריה הזכרית. באותם ימים קראתי את ‘שר הטבעות‘, ואני מדבר איתך על תקופה שבה לא הכירו כל כך את טולקין. כששסיימתי את הכרך השלישי הבנתי שבמשך שבוע שלם הדאיג אותי גורלם של ארבעה הוביטים קטנים, יצורים שאינם קיימים, הרבה יותר מכל דבר אחר. היכולת הזו לגעת בנפשו של אדם מוטטה אותי לגמרי. תמיד אהבתי ספרים, אבל משהו בספר הזה לקח אותי דרגה למעלה, ואמרתי שגם אני רוצה. מאז התחלתי את הקריירה הספרותית שלי, כעוד אחד ממחקיו העלובים של טולקין. יש לי ספר פנטזיה שלא סיימתי. כתבתי למגירה עשרים שנה עד פרסום הספר הראשון“.

מאחורי גוטרפוינד קריירה צבאית ארוכה. הוא שירת בחיל האוויר והשתחרר בדרגת סגן אלוף בגיל 42. לפרסום ספרו הראשון, ‘שואה שלנו‘, הוא הגיע לאחר שאמו נפטרה. "רציתי לעשות נחת לאמא. הרצון הזה מתגבר אחרי שההורים נפטרים", הוא אומר. "עד אז הייתי בדעה מאוד קיצונית שאני אוהב לכתוב ואין לי עניין בפרסום. אפילו הסתרתי את העובדה שאני כותב מכל אדם שקרוב אליי. הייתי יושב בדיונים צבאיים וכותב בפנקס בכתב יד קטן ועקמומי, ולא סיפרתי לאף אחד.

"אחרי פטירתה של אמא שלחתי את הספר לשלוש הוצאות ספרים, 'זמורה־ביתן' חזרו אליי, והשאר היסטוריה. זמורה אמר לי שהספר שלי לא ימכור הרבה, ושהוא מוציא אותו רק כדי שיהיה קיים בספרות העברית. אישה יקרה אחרת, העורכת והפרופסור ניצה בן ארי, אמרה לי שכתבתי ספר נפלא אבל לא יקראו אותו רבים כי 'השואה לא באופנה'. אחר כך פרצה אינתיפאדת 2000, ובגללה ובגלל עוד כל מיני סיבות השואה חזרה לאופנה. 'שואה שלנו' מכר מכירות עלובות מאוד בשנתיים הראשונות לקיומו, ואחרי שנתיים קרו כל מיני דברים שגרמו לו להיות נמכר מאוד, בתוכם גם הזכייה שלי בפרס ספיר. נהיה ממש טרנדי לומר 'קראת את השואה שלנו של אמיר גוטפרוינד?', והיום הוא הגיע כבר לדרגת פלטינה. מאז אני מפרסם, ולא מבין את האיש ההוא שלא רצה שידעו שהוא כותב".

מיקרו־סלב

הזכייה ב־2003 בפרס ספיר על ספר הסיפורים הקצרים 'אחוזות החוף' שינתה את חייו של גוטפרוינד. "עד אותו רגע הייתי סופר מוערך, אבל המכירות היו צנועות עד צנועות מאוד. הייתי צעיר, והזכייה בפרס הביאה חשיפה גדולה. כולם קנו את 'אחוזות החוף' והתחילו לקנות גם את 'שואה שלנו', ופתאום מזמינים אותי לפסטיבל תמרורים במושב כלבת, לפתיחות ולהשקות. הייתי מיקרו־סלב. אבל אל תדאגי, הדיחו אותי מכך מהר מאוד. הפרס גרם לכך שאנשים הכירו את הכתיבה שלי, קראו את הספרים שלי, ונשארו נאמנים גם בספרים הבאים".

מה אתה חושב על הפרס כפי שהוא היום? נראה שהשערוריה ב־2009, ביטול זכייתו של אלון חילו, פוגעת בו עד היום.

"פרס גדול בלי שערורייה הוא לפעמים לא פרס. בלי קשר לכך, פרס ספיר חטף מכות בשנים האחרונות ונחלש. היום הוא נחשב לפרס לסופרים שטרם זכו לחשיפה. הייתי רוצה שהוא יהיה חזק ונחשב כמו פרס 'מאן בוקר', שעליו נאבקים כל שנה אריות הספרות, הגרוסמן, עוז ושלו של בריטניה.

"המדד החזק בעולמנו היום הוא כמה מהר תרד הידיעה על הזוכה בפרס מדף האינטרנט של אתר החדשות המוביל. כששמעון אדף זכה השנה, תוך שעות ספורות הידיעה על כך ירדה ונבלעה בעמודים הפנימיים בתוך קטגוריית 'תרבות'. הסרטים הישראליים שלא זכו באוסקר, למשל, החזיקו כידיעה ראשית במשך כיממה שלמה.

"פעם ראיינו מאמן כדורגל אנגלי אחד, והמראיינת שאלה אותו איך הדשא שם כל כך ירוק. הוא ענה – 'אנחנו משקים וקוצרים, משקים וקוצרים, וככה מאתיים שנה'. יש דברים שרק הזמן נותן. לי הפרס עשה מאוד טוב. זכיתי אחרי גרוסמן וגיל הראבן, כך שנהניתי מהיוקרה. אני מקווה שבעוד עשר שנים תהיה קטגוריה לסופר שאנחנו רוצים לתת לו חשיפה כי הוא איכותי, ותהיה קטגוריה שעליה ייאבקו אריות הספרות שלנו, ואז אם אדף ינצח זו תהיה סנסציה, זו תהיה ידיעה שלא תרד כל כך מהר מסדר היום".

ומבצעי הארבע במאה?

"פה הצנחת אותי לתוך שדה מוקשים ואמרת לי לרקוד סטפס", הוא אומר בחשש. "אני יכול להגיד שאוי לו לאדם שאינו במבצעי ארבע במאה. מאז שאני שם אני מאושר. אני מקבל פחות פר ספר, אבל מוכר הרבה יותר. לי זה משתלם. מי שלא נכנס הוא זה שאמור ליילל כתן בליל ירח. מבחינה כספית עניינית רק הרווחתי. להגיד שבמסגרת הקרב בין סטימצקי לצומת ספרים לא השתגענו קצת? השתגענו. אני לא נהנה מזה שאני לא יכול להביא ספר מתנה למישהו כי זה נחשב זול. בעיה. אבל במסגרת הבעיות שיש לנו במדינה, זה בסדר".

כשאני שואלת לדעתו של גוטפרוינד על חוק הספרים, הוא דואג עוד יותר. נמאס לו מעימותים ושנאה. "אני באופוזיציה, אבל יוכי ברנדס העזה לדבר כנגד החוק, וחטפה מכל מיני כיוונים. לא בא לי להיות זה שהוא הסמל נגד החוק, את העימותים אני רוצה לשמור לדברים אחרים. יש לי כבר ניסיון עם אמירת האמת הלא נכונה".

איזה ניסיון?

"ב־2006 התבקשתי לחתום על עצומה כנגד המשך הלחימה בלבנון, ואני, שרצתי עם ילדיי מאזעקה לאזעקה וראיתי טילים הורגים בני אדם, העזתי להביע דעה שונה, וחטפתי על זה בצורה מטורפת. השנאה התפרצה כשיצא שנתיים לאחר מכן 'בשבילה גיבורים עפים'. היו עליו ביקורות נוראיות שלרוב לא קשורות לספרות. כל ההמולה הזו הצחיקה אותי, בייחוד לאור דעותיי הפרווה. בכל מקרה, לכן אני נזהר – אין לי כוח לנודניקים האלה, שיש להם פנאי אין סופי לשנוא בני אדם.

"ובכל זאת, לשאלתך על חוק הספרים. בצרפת אני מוציא את ספריי בהוצאת 'גלימאר' (הוצאת ספרים צרפתית יוקרתית, ר"ר), ודיברתי עם העורך שלי שם על חוק הספרים הצרפתי שאותו רוצים לחקות בישראל. מהדברים שאמר יוצא שהחוק יכול להיות אסון לסופרים צעירים. לפי החוק אסור לתת הנחה על ספר חדש מעבר לחמישה אחוזים. כך, אם יהיה בחנות ספר של גרוסמן ולצידו ספר של סופר צעיר, אז יקנו את גרוסמן. למה להסתכן כשמדובר בסכום גבוה?

העורך אמר שזו אכן בעיה, אבל זה חלק מהניסיון להראות שספר אינו מוצר רגיל אלא מוצר תרבותי מיוחד. זה נהדר, אבל לא נראה לי שיצליח לעבוד בישראל. תחושתי היא שהציבור לא יסתכן בקניית ספרים של סופרים צעירים. אם יש ארבע במאה, אפשר להסתכן. זו לא השיטה החביבה עליי, אבל גם החוק הצרפתי לא. אין לי הצעה חכמה מה כן, אני רק יודע ששוק הספרים היום אנרגטי וחי הרבה יותר מלפני כמה שנים, ואנשים לא מפסיקים לקנות ספרים".

אוי לו לסופר שאינו במבצעי ארבע במאה. סטימצקי צילום: פלאש 90

אוי לו לסופר שאינו במבצעי ארבע במאה. סטימצקי צילום: פלאש 90

לא שר במקלחת

הייתם חושבים שסופר גלילי יכתוב בטבע וישאב השראה מהשקט. אמיר גוטפרוינד דווקא נהנה לשבת ולכתוב בבית הקפה הרועש במרכז ביג בכרמיאל. "זה משהו גנטי. לפני הרבה דורות, כשהיה משתרר שקט בעיירה זה היה סימן שהקוזאקים בדרך. אני אוהב רעש לבן. לפעמים אני כותב בשצף ומרים את הראש אחרי שעתיים, ורואה שהלקוחות השתנו לחלוטין. אני כותב בריכוז מטורף כשיש רעש סביבי. כשיש שקט אני פותח את המקרר ובודק מה יש לאכול. לשבת במרכז ביג בכרמיאל ולהתבונן במגוון האנשים, ממוסלמיות אדוקות ועד נערות פרחים מקומיות, בשולחנות עם גברים נכבדים, דרוזים, צ'רקסים, מוסלמים ונוצרים – כולם ביחד, זה קסם גדול. אבל קטעי הכתיבה הטובים ביותר שלי הם במקלחת. יש משהו ברעש הלבן של המים שעוטף אותי ומעניק השראה. לשאלתך, אני לא שר במקלחת, לטובת האינסטלציה וכדי לא לגרום עובש מוגבר".

לא רק רעש לבן נותן לגוטפרוינד השראה. "כשחיפשתי שם לספר 'בשבילה גיבורים עפים', ב'גיבורים עפים' ידעתי שאשתמש, וחיפשתי משהו שייתן את הרמז לסיפור הרומנטי בספר. אחרי שלושה חודשים של מאמצי־על למצוא את המילה החסרה אשתי שלחה אותי להחליף חיתולים לתינוק. כבר מבחוץ הבנתי שמדובר במקרה היותר קשה, שמתי אותו על השידה, ובעודי פותח את החיתול ומתבונן בנוף מעורר ההשראה זה הכה בי – בשבילה! בשבילה גיבורים עפים! זה כל כך ברור! כמובן שלא יכולתי לבצע את הפעולה של 'יוהו' עם הידיים, למרות שרציתי, אבל שטף אותי זרם אדרנלין גדול על שמצאתי את השם".

כשהיה גוטפרוינד רווק הוא היה מסיים את שבוע העבודה שלו ביום חמישי בערב, ועד יום ראשון היה במצב של כתיבה. "אבל לא הייתי כותב כל הזמן. אני מאמין גדול בבטלה כחלק חשוב מהיצירתיות. בסופי השבוע האלו הייתי יכול לקרוא ספר, ללכת לטיול או לפאב, ואז לכתוב במשך שעתיים. אחר כך שוב התבטלתי. לכאורה עבדתי רק בשעתיים האלו, אבל זה לא נכון. אלמלא הלפני והאחרי הכתיבה לא הייתה כפי שהיא. זה כמו צלילה איטית למעמקים; צוללים לאט, מגיעים למצב אחר מבחינה נפשית, ואז בום – שעתיים של כתיבה טובה. להיות סופר זה לאו דווקא הרגע שבו אתה כותב. אז הייתי כל הזמן במצב של כתיבה.

“היום זה לא כך. היום אני אלמן עם שלושה ילדים קטנים – ילד אחד על הידיים, לשני אני מסדר חבר, לשלישי משתדל להקשיב. אגב, כולם יפים כמו אמא שלהם, לא כמוני. אני מבחינה גנטית הענקתי להם רק את הצורה של הטחול. השינוי שעבר עליי נורא מצחיק את מי שהכיר אותי אז, כרווק שרחוק מהורות ומשפחה. זה כמו לראות את שאקיל אוניל מתפקד בתור דולה“.

מאוד משוויצים בי

אתה נפגע מביקורות?

"לא. לספר הזה יש קוראת אחת שאכפת לי מה היא חושבת, והיא לא תקרא אותו. ב־90 אחוז מהמקרים פונקתי על ידי הביקורת, חוץ מבספרי האחרון. עידן הקליבריות נגמר, וכך זה בכל העולם. מישהו שאני מכיר צחק ואמר לי שהבן שלו התחיל לכתוב ביקורות ספרים, ושהוא בקושי קרא משהו בחייו. ודאי שיש כאלו שהם ידענים ומקצועיים. אבל חוץ מהרצון הפנימי הילדותי שכולם יאהבו אותי, זה לא מה שחשוב לי, בטח אחרי מה שקרה לי בשנתיים האחרונות. חטפתי זבנג בחיים, ומה שחשוב לי זה הילדים שלי, ועוד כמה דברים".

איך הילדים מקבלים את אבא הסופר?

“הם מאוד משוויצים בי. בשבילם היה יותר שווה אם הייתי נהג טקרטור למשל, אבל גם מסופר הם ממצים את המרב. הבת שלי הפיצה בפייסבוק שאבא כתב ספר חדש ושם ציור של אמא על הכריכה. היא תהיה בת מצווה השנה. הם מפיקים תועלת מדי פעם מהתפקיד – לגן של הילד הקטן באתי וסיפרתי מה זה סופר וחיברתי איתם סיפורים. היה נהדר“.

אף פעם לא היה קטע בבית של 'ששש, אבא כותב'?

"אף פעם לא. אין דבר כזה. אחרי שאשתי נפטרה החלטתי שהבית שלי יהיה מלא בשמחה. ובאמת, כל הזמן אני רואה שם לפחות עוד שמונה זאטוטים שאינם יוצאי חלציי. שמחה וששון".

עכשיו גוטפרוינד עוסק בספר הבא־הבא שלו, ויש לו פתיחה מופרעת מתמיד. "נפגשתי עם מו"ל שוודי, שסיפר לי שהוא עומד להרצות בפני הקהילה היהודית שם על ליל הבדולח. ואז היה לי ויז'ן מטורף, על מישהו שבא להרצות בבית הכנסת המקומי, טועה בין הברקס לגז, נכנס בקיר של בית הכנסת, וכל הוויטראז' העתיק והיפהפה מתנפץ. כך מתחיל הרומן הבא־הבא שלי. משם אני הולך לענייני אירופה והאנטישמיות החדשה וכו'. אבל הוא רק בשלבים הראשוניים. חוץ מזה אני כותב סיפורים קצרים, ושירים מאוד גרועים. אבל מה לעשות, אני אוהב לכתוב שירה. במיטבי אני כעשירית השימבורסקה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בניסן תשע"ג, 22.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2013, ב-גיליון צו תשע"ג - 815 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: