הופכת פצע למרפא / יהודית רותם

ספר המכתבים הקלאסי של המרקיזה דה סווינייה לבתה הפך בידי המתרגם הישראלי לרומן יפהפה ומרתק. געגוע לאמנות ההתכתבות האיטית שפינתה מקומה לציוצים וירטואליים

בת, אהובה

ניר רצ'קובסקי

ידיעות ספרים, 2013, 330 עמ'

ובאשר לדתם של היהודים – כבר אמרתי כשקראתי את תולדותיהם: אם האל היה מואיל לעשותני יהודייה, הייתי מוצאת את מקומי בדת הזאת יותר מכל אחת אחרת… היא נהדרת בעיניי. את צריכה לאהוב אותה עוד יותר ממני, בגלל אותה שנת שמיטה ושבתון של מנוחה וחלוק הבית, שבו היית ודאי מצטיינת כמופת של יראת שמים. אין ככורסתך לשמירת השבת…

דברים מפתיעים אלה כתבה המרקיזה דה סווינייה (1626־1696) באחד ממאות מכתביה לבתה, ולמרות היותם מנותקים מכל הקשר קודם יש בהם תמצית מרוכזת של רוחה וסגנונה: רצינות מעורבת בקלילות, יראת שמים ממריאה, נחבטת ונופלת ארצה בחינניות, ומעל לכול – תשוקה להצית עניין, לרתק ולסלול מסילות ללבה של הבת, מושא הערצתה ואהבתה. אהבה, שכדרכן של רוב האהבות נשקלה במאזניים לא סימטריים.

את המכתב הזה, לצד עשרות ממכתביה של המרקיזה, שזר ניר רצ'קובסקי בספרו הראשון "בת, אהובה". מן "השלד העתיק" – המכתבים שתרגם – ו"הבשר החדש שהעלה סביבם" (כך, בלשונו), נוצר מעשה ספרותי יפהפה, חכם ומרתק. שמו של רצ'קובסקי ידוע עד כה כמתרגם (סימון דה בובואר, אירן נמירובסקי, ג'ונתן ליטל, מרסל פניול ועוד), כך שזוהי יצירה כפולה, בבחינת "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך".

תרגום, אכן, הוא סדנת הכתיבה האולטימטיבית: מתרגם טוב מפצח סודות כתיבה, חושף תכסיסי הסוואה ומהלכים שגויים, פורם קישוטים מיותרים. לפלא הוא שמתרגמים רבים יותר לא הפכו לסופרים (אם כי סופרים רבים עסקו בתרגום). כך, בכישרון יוצר של אמן, בכישורי אומן ובעין של היסטוריון, מפלס לו ניר רצ'קובסקי את דרכו אל הבמה הספרותית.

הדים של דלתות נטרקות עולים מהמכתבים. נערה קוראת מכתב ליד חלון פתוח, יאן ורמיר, 1657

מפלט מבדידות

אלא שהסופר מתנער מן הניסיון לראות בספר ביוגרפיה נאמנה של מאדאם דה סבינייה, "ובכלל, אין זה רומן היסטורי", הוא כותב בהקדמה הקצרה. ההכחשה הרפה אינה משכנעת: הפן ההיסטורי הוא אחד המענגים ביותר בספר זה. טקסים מגוחכים בארמון ורסאי, תככים, אהבהבים ומזימות חצר, מלחמות וצרות של אצילים מרוששים – כל אלה ואנקדוטות נוספות משובבים את לב הקורא ונושאים אותו אל לפני שלוש מאות שנים, למאה השבע־עשרה, "המאה הגדולה" של צרפת.

אך מה לקורא בן זמננו, קצר הקשב, המרותק למכשיריו התזזיתיים, ולעולם המושגים ואמות המידה הזרים לו? התשובה טמונה בדמותה החד־פעמית של מאדאם דה סוויניה, המרקיזה ("האלוהית") מארי דה רבוטן־שנטל, מנשות החצר הנערצות של "מלך השמש" לואי ה־14, שפעליו ואמרותיו חקוקים בהיסטוריה הצרפתית ("המדינה זה אני"). היא התאלמנה בגיל צעיר במקרה רע (בעלה נהרג בדו־קרב על לבה של אישה אחרת), וחייתה מאז, מבחירה, ללא אהבת גבר. כשהייתה בת 45 השיאה את בתה פרנסואז למושל מחוז פרובנס. להפתעתה, ויתרה הבת על חיי הזוהר החצרוניים ובחרה בחיי נישואים מהוגנים בפרובינציה הנידחת.

מרגע הפרֵדה איבדה האם כל עניין בשעשועי החצר, בשערוריותיה ובמזמוטיה, והתמקדה בקשר המכתבים לבתה. פערי הזמנים – כשבועיים – בין מכתביה למכתבי התשובה העצימו את דאגתה, את געגועיה ואת חרדותיה. פגישותיהן הלא־תדירות התקיימו אחרי תחנונים רבים (של האם). הנסיעה מפריז לפרובנס ארכה שלושה שבועות, הדרכים היו בחזקת סכנה, והביקורים התארכו מעבר למידה. האלטרנטיבה – עבור המרקיזה – הייתה בדידות, מתח ואי ודאות.

מפלטה היחיד היה שולחן הכתיבה. סדר היום והשבוע התארגנו סביב הכתיבה והציפייה לתשובה. כל מכתב שפע דברי אהבה, הערצה וקילוסים, ביטויי פחד ואזהרות – מחציית נהר הרון הסוער, ממחלות, ממשקה הקקאו (!) ומן הסכנה הגדולה מכולן – עוד היריון. מרוב חשש לשעמם או להציק, גייסה המרקיזה לכתיבתה רכילויות מן הארמון, חדשות משדות המלחמה, הגיגים דתיים וסמי־פילוסופיים והשתפכות הלב.

כל אם ובת מכירות דרמות ביתיות בזעיר אנפין, אך בדרמה הבלתי פוסקת בין המרקיזה לבתה היה משהו מתיש ופתטי. הזאת אהבת אם? האם תועפות האהבה של המרקיזה נובעות מערגות מודחקות, מתחושות של תסכול וכישלון? האומנם אהבת הבת חיונית לאם? ומה מרגישה הבת? ואולי כל האהבות נתבעות למלא את אותו בור אימתני הכרוי מתחת ללבנו.

השאלות נשארו שתוקות, אך הדים של דלתות נטרקות עולים מן המכתבים, קולות צעקות ומריבות, בכי של אי הבנות וכעסים. כל אימת שהאם והבת נפגשו סופסוף בטירת גריניאן בפרובנס או בארמון הפריזאי, רבצה לפתחן אכזבה מרה. ודווקא סגידתה וכניעותה של המרקיזה מסגירה מבין השורות את דמות בתה: קרירה, הגיונית, סרבנית, לעתים פוגענית.

בחירתו של הסופר לשים את הסיפור בפיו של שארל, בנה הזנוח של המרקיזה, מעניקה לו זווית חדשה, ביקורתית ומתוחכמת, ומעמעמת במעט את גודש הביטויים הרגשיים (או הרגשניים). שארל הוא קולו של הסופר השואל בחיישנות, "רגע, ומה איתי?", הוא קולם של הילדים שגדלו בצילם של אחים יפים, מוכשרים ואהובים מהם. לא פעם מתברר שדווקא ילדים מקופחים אלה, לכאורה או בממש, ניצלו, למזלם, מאהבה תובענית וחונקת.

דמותו של שארל מתפתחת ומתבגרת במהלך הסיפור (אף יותר מאמו, השומרת על רמה רגשית כמעט אחידה לאורך השנים). מילדותו הוא נוטה להקטין את עצמו, שלא בצדק. חקירותיו את המציאות נבונות ומפוכחות, והתבוננויותיו בסובבות אותו – אמו, אחותו ואשתו – חדות, אמינות ומלאות חמלה. זוהי הדמות היחידה בסיפור שנולדה, כמו אתנה, ממצחו של הסופר, והיא עשירה בתובנות נפשיות ובאינטליגנציה רגשית, אף ש"המצאת" הפסיכולוגיה ממתינה עדיין בין קפלי העתיד.

חיבור מעודן

מהו אפוא הספר המרתק הזה, שכריכתו מעוטרת בתחרה צחורה עתיקה, מנומרת בכתמי דיו? אין שום דמיון בין הספר הזה לרומן היסטורי־פופולרי, כמו למשל 'דזירה', מאת אן־מארי סלינקו, שנגמע בשקיקה בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה. הרבה לפני שהומצא הביטוי רב־מכר, התרפקו מיליוני קוראים/ות על דמותה של הנערה התמה, גיסתו של נפוליאון, שהתחרתה על לבו עם ג'וזפין הבשלה. גם אין זה רומן רומנטי אסקפיסטי, שנועד להשכיח את מועקות ההווה. בכל שורה שלו משוקע תחקיר רציני, מעמיק ומעורר מחשבה, נוגה ומשועשע כאחד.

בסופו הוסיף הסופר ארבעה עמודים המתארכים את המכתבים שלא נעשה בהם שימוש. אגב, מכתבי התשובה של פרנסואז הושמדו בידי הבת/הנכדה פולין, מחשש שיחשפו את אמה באור לא מחמיא. אותה נכדה עצמה הוציאה לאור את המהדורה הראשונה של מכתבי סבתה (עם מקצה שיפורים), שנחשבים בצרפת עד היום לקלאסיקה ספרותית ולמקור בלתי נדלה של עניין ומחקר.

יכול להיות שקטלוג ומיון ספרים על פי סוגותיהם הוא עיסוק מיותר ועקר. ישנם סופרים שמוהלים כמה סוגות יחד ומתעלמים כליל מן השאלה הנוקדנית. וכמו שכל ספר מלכד בתוכו את האוניברסלי ואת הפרטיקולרי, כך כל ספר שמתרחש בעבר מתהדהד בהווה. עדותה של מאדאם דה סוויניה על זמנה היא חלק בלתי נפרד משאר תוכני הספר. אם כי, יש לציין, המפגש עם העבר עוכר שלווה – כשצצה בין השורות הנכדה הפעוטה שנשלחה למנזר, כשמתוארים לידות נפל, מות תינוקות, מחלות ומיתות משונות. אשר למלחמות המיותרות, פרי גחמותיו של שליט רודני – לא הרבה השתנה מאז.

מכל מקום, כל ספר, תקופתי או עכשווי, לוחם את מלחמתו על נפש קוראיו. ב'בת, אהובה', "עושה את העבודה" התלכיד המרתק של המכתבים וסיפור החיים, "השלד העתיק והבשר החדש". מאדאם דה סווינייה שובה עדיין את הלב ברעננותה. לא נס לחם של אישיותה וברק כתיבתה, של סגנונה הצח ושפתה האמינה, הרחוקה מכל פומפוזיות אופנתית. יותר מכול היא נוגעת ללב משום שהפכה את פצעה למרפא; היא כותבת כדי לחיות, והיא חיה בשביל לכתוב, וגם אם "היא לא ידעה שהיא כזאת", אנחנו יודעים: היא סופרת.

סופר עכשווי, מבריק ומעודן חבר לסופרת קלאסית ומלוטשת. הספר שנולד מן החיבור לוחש קינה ומחאה – על מותה של אמנות כתיבת המכתבים, על קוצר הקשב ההולך וגובר, על ההתמכרות ההמונית לטכנולוגיה, על פעימות הזמן הקדחתניות, המהירות מפעימות הלב. וכשאתם קוראים ספר זה, אנא, קראו אותו כפי שראוי לו – לאט ובהנאה, כמו שלוגמים משקה טוב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"ג, 15.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במרץ 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויקרא תשע"ג - 814, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: