היהדות כמרד / נתן לופס קרדוזו

סיפור גדילתו של משה רבנו מלמד כי תמצית היהדות היא לא ההסכמה והקונפורמיזם, אלא חוסר ההשלמה והסרבנות. קריאה לחינוך יהודי אותנטי

מנהיגות היא אחת המשימות הקשות ביותר שעל האדם ליטול על עצמו. היא דורשת שילוב נדיר של חכמה, אומץ, ידע וניסיון. למעט מאוד אנשים יש כל האיכויות הללו, ועוד יותר מעטים אלו היודעים כיצד לשלב ביניהן 
בדרך מאוזנת.

לכשנתבונן בדמותו של משה רבנו נגלה סיפור מדהים על אדם שלקח על עצמו את התפקיד המאתגר ביותר בהיסטוריה – שחרורם של מיליוני עבדים מדיקטטורה אנטישמית והפיכתם לעם ה', האמור, בין היתר, ללמד את האנושות את המוסר הגבוה ביותר.

ניתן היה לחשוב כי היכולת להשפיע על מיליוני אנשים לירא מן הא־ל דורשת את החינוך הדתי הטוב ביותר שישנו, עם המורים המעולים ביותר. אדם בשיעור קומה כזה צריך להיות בנוסף לכך קדוש, לחיות בסביבה מוגנת היטב, החסינה מכל אידיאולוגיות של כפירה ושבה לחילוניות אין כלל מקום. רק בתנאים כאלה יכול היה לצמוח אדם שיהא גדול מספיק על מנת לחוות את המפגש עם א־להים ולקבל את תורתו. אלא שמקריאת סיפורו של משה אנו מתוודעים לסיפור אחר לגמרי.

חונך על ידי מיטב המחנכים המצרים. 'משה מוציא מים מן הסלע', פרנצ'סקו בצ'יאסה, 1542

חונך על ידי מיטב המחנכים המצרים. 'משה מוציא מים מן הסלע', פרנצ'סקו בצ'יאסה, 1542

נאמנות כפולה

כאשר משה יוצא מארמונו של פרעה בפעם הראשונה כדי לדרוש בשלום אחיו המשועבדים, הוא נתקל במציאות הקשה של החיים. ממש לפניו הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי, אולי בכוונה תחילה להורגו. ללא היסוס, משה חובט במצרי וקובר אותו באדמה.

בהתחשב בעובדה שרק כעת יצא משה מביתו של פרעה, שבו גדל במשך שנים רבות, אנו תוהים: מה עבר בראשו באותה עת? איזה צד הוא התכוון לקחת? כמי שגדל על ברכי התרבות המצרית, חונך על ידי מיטב המחנכים המצריים, ייתכן שאף זכה להכשרה אישית מפרעה שראה בו יורש אפשרי, משה בוודאי ראה עצמו כמצרי לכל דבר. אותו איש מצרי היה אם כך אדם מהרקע שלו. מדוע לפעול נגדו? מאידך, מהתורה נראה כי משה יצא אל אחיו (שמות ב, יא), כלומר משה ידע שהוא ממוצא יהודי, גם אם היה מרוחק מכל סממן יהודי. היו לו רגשות חמים כלפי היהודים, על אף שהיו זרים לו. פסיכולוגים היו מעלים כאן ללא ספק שאלה על נאמנותו הכפולה של משה, ותוהים כיצד ניתן לפתור את הדילמה הזו.

קריאה מעמיקה יותר של הפסוקים תספק לנו תשובה אפשרית. "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שם, יב). כפי שהציע מפרש נעלם, ייתכן שפסוק זה מלמד בדרך אלגורית  מה עבר בראשו של משה באותה עת. משה לפתע הבין כי הוא חי בשני עולמות. בעוד שבשנות הנעורים שלו הוא חי בתרבות המצרית, בעולם המדע, האמנות והדת המצריים, לבו היה במקום אחר. עמוק בתוכו בצבץ קול יהודי שדרש את ההפך מכל מה שהתרבות המצרית ייצגה. מסיבה זו הוא פנה "כה וכה". משה הבין כי הוא הגיע לצומת דרכים בחייו וש"אין איש". כל עוד הוא לא החליט לאיזה עולם להשתייך, לא היו לו לא אופי ולא כוח. אך לבסוף הוא החליט. הוא הרג את המצרי שבתוכו וקבר אותו בחול.

החלטה זו היא שהפכה את העולם מן הקצה אל הקצה, ושהביאה את האנושות לצעוד לכיוון אחר לחלוטין. בהחלט ייתכן שהחלטה זו, שנעשתה בהרף עין, היא גם המשמעותית ביותר בהיסטוריה האנושית, באשר היא מביאה יהודים ולא יהודים לשים את א־לוהים במרכז ולהתחייב למשימה מוסרית נעלה ביותר. אלא שמבחינה אישית משה בוודאי ידע שסיום השניות שבה הוא חי מחריב את עתידו. לא זו בלבד שהוא לא ימונה לשליט הבא של מצרים, הוא בוודאי ייהפך לשנוא לבם של המצרים וייאלץ לחיות כנווד או פליט, ללא כסף או עתיד.

אין ביטוי טוב יותר לגבורה מאשר אדם שאומר 'לא' ומקבל בשלווה את ההשלכות של מעשהו, בידיעה כי לָרוב מעשה הירואי זה ייעלם בתהום הנשייה. לא מעט גדולים נעלמו ממפת ההיסטוריה בגלל שאנשים בינונים לא הצליחו לתפוס את המסר שהעבירו.

אלא שבניגוד לציפיותיו של משה, א־לוהים מתגלה אליו מתוך הסנה הבוער ורואה בו את האדם המתאים להנהיג את העם היהודי. גם אם משה היה מתחנך על ידי המורים הטובים ביותר בסביבה יהודית חמה, מוגן מפני ההשפעות של העולם החיצוני, הוא לא היה הופך לאישיות יוצאת הדופן שהוא היה. הוא היה נשאר בארמונו של פרעה, ככל הנראה הופך לשליט הבא של מצרים, אך לא היה מותיר אחריו מורשת שהייתה משנה את העולם מסביבו.

מה שמפתיע הוא שמשה הפך להיות אב הטיפוס של המנהיג האידיאלי לא למרות שגדל בעולם של עבודת אלילים, סגידה עצמית והיעדר מוחלט של מוסר, אלא דווקא בגלל זאת! הוא הפך להיות המנהיג היהודי הגדול שבכל הזמנים בגלל החינוך החילוני, הפוליתיאיסטי וחסר המוסריות שבו גדל. חינוך זה הפך אותו ללוחם הנחוש לקעקע את הרעיונות השקריים שהכיר כל כך טוב. היה זה ה"מורד שבתוכו" שהפך את משה למנהיג האומה שתפקידה להתווכח, לא להשלים ולמחות.

נגד בינוניות

אחת המשימות הגדולות של החינוך היהודי היא ליצור באופן מכוון אווירה של מרד בקרב התלמידים. מרד, אחרי הכול, הוא המשחרר הגדול. אנחנו חייבים כמעט את כל הידע וההישגים שלנו לא לאלו שהסכימו, אלא למי שהיו שונים. זו היא הנקודה שהביאה את היהדות לעולם. אברהם היה המורד הראשון, הורס האלילים, כשאחריו הלכו ילדיו, משה והעם היהודי.

מה שכבר נשכח לחלוטין הוא שהתורה הייתה הטקסט המורד הראשון שהופיע בהיסטוריה. מטרתה הייתה למחות. היא הניעה תנועה של מורדים בממדים שכמותם מעולם לא הכרנו. הטקסט מתייחס לכל סוגי הכפירה מן העבר, ההווה והעתיד. התורה קוראת לעבודת האלילים תועבה, ולאי־מוסריות ולסגידה לאדם שיקוץ. היא מוחה נגד שאננות, שביעות רצון עצמית, חיקוי ושלילה של הרוח. היא קוראת לחשיבה רדיקלית ולפעולה דרסטית, ללא פשרות, גם כשהמשמעות היא לעמוד לבד, לספוג גינויים ולעג.

נראה כאילו כל זה אבד לחלוטין בממסד הדתי שלנו. אנו מלמדים את התלמידים והילדים שלנו לציית, להשתלב, להסכים ולא להתבלט. אנחנו מלמדים אותם שהמנהיגים הדתיים שלהם הם אנשים גדולים, כי הם עושים את מה שצריך לעשות ומעולם לא חשבו לצאת נגד הנורמות הדתיות והחברתיות. אנחנו מלמדים אותם שהם הדמויות האידיאליות לחיקוי. בכך אנחנו מפנים את גבנו ליהדות האותנטית ומעבירים מסר הפוך לחלוטין מזה שהיהדות ביקשה ללמד.

באמצעות קלישאות אנו מסתירים מהתלמידים שלנו את החוויה של הקיום היהודי: התרגשות שנובעת מההכרה שכל אדם הוא ייחודי ושלו דרך מיוחדת, ועליו להתגאות בכך, ולא משנה מה המחיר. התרגשות שנובעת מן המודעות לכך שהאדם הוא חלק ממשימה גדולה שלמענה הוא מוכן למות, בידיעה שהיא תהפוך את העולם למקום טוב יותר.

כאשר אנו מחנכים את ילדינו לאכול אוכל כשר, אנו צריכים לומר להם שזהו אקט של סרבנות נגד תרבות הצריכה שבה האנשים מוכנים לאכול כל דבר, כל עוד הוא טעים. כאשר אנו הולכים לבית הכנסת, זוהי מחאה נגד היהירות של האדם שחושב שהוא יכול לעשות הכול בעצמו. כאשר בני־זוג שומרים על טהרת המשפחה, זהו מרד נגד האובססיה למין. שמירת השבת חייבת להיתפס כאתגר עצום לעולמנו העכשווי, שמאמין שאושרו תלוי בשאלה עד כמה הוא מייצר עוד ועוד.

כל עוד המורים הדתיים ימשיכו ללמד טקסטים יהודיים כמודלים של הסכמה וציות במקום גילויי מחאה נגד הבינוניות של העולם – נאבד יותר ויותר מהצעירים שלנו לאותה בינוניות.

היהדות במהותה היא מעשה של התנגדות, לא של הסכמה. והתנגדות מביאה להתחדשות. היא יוצרת נאמנות. זהו הכוח שבאמצעותו העולם יכול לצמוח. שכחת המהות הזו כמוה כבגידה ביהדות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 במרץ 2013, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ג - 813 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 16 תגובות.

  1. אולי הגיע הזמן להתבגר ולהפסיק את מרד הנעורים?

  2. ראו מו"נ ח"ג פל"ד.

  3. גישה מרתקת. היפוך מרענן של השמרנות הדוחה מבית מדרשם של הרב חיים נבון ושות'.

  4. מרענן = אמת ?

  5. אם נפשנו חפצנ בריענון, נשתה מיץ תפוזים מרענן.

    • אתה תשתה. אני מעדיף רעיונות מרעננים.

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד ח' בניסן ע"ג

        לצבי – שלום רב,

        אני רואה שנהנית מהרב קרדוזו. הוא מקיים גם הרצאות באנגלית, המושכות קהל רב. נראה שאתה ורעייתך תיהנו מהן. לפרטים: http://www.cardozoschool.org

        בברכת חג שמח, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        או cardozoacademy.org

      • בס"ד כ"ג ניסן ע"ג

        לגופם של דברי הרב קרדוזו – אני שותף להסתייגותו של זאביק. צריך למרוד ברע, לא בטוב. לא 'מרד לשם מרד'.

        צריך שלא להיות עיוורים, לשאול ולהקשות, אך גם להיות מודעים לגדולתם של של החכמים עליהם אנו שואלים:

        וכך כותב רבי חיים מוולוז'ין:

        כי במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם… אחד מהם הוא 'המחכים את רבותיו' על ידי שאלותיו החריפים… והנה הלימוד נקרא מלחמה, כמ"ש 'מלחמתה של תורה'. אם כן גם התלמידים לוחמים יקראו… ואסור לו לתלמיד לקבל את דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזה שאמר: 'יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק' – מלשון 'ויאבק איש עמו' שהוא עניין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא…

        אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו. וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענווה יתירה, באמרו: 'אם איני כדאי, אך תורה היא וללמוד אני צריך'

        וזה שאמר" 'הוי מתאהק' כנ"ל, אך בתנאי: 'בעפר רגליהם', רצונו לומר: בענווה והכנעה, ולדון לפניהם בקרקע.

        ('רוח חיים' על מסכת אבות א,ד)

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • מסתמא, גם כוונתו של הכותב היא למרד ברע. בכל זאת עדיף לענ"ד להציב במרכז היהדות את החתירה אל הטוב.

        אברהם אבינו ידע לעת הצורך להילחם במלכים ולנתץ פסילים. הקב"ה משבחו דוקא על יכולתו לצוות את בניו ללכת בדרך ה' לעשות צדקה ומשפט, העבודה היומיומית שאינה מלווה בקולות וברקים.

        אף חבקוק לא העמיד כעיקר את המהפכנות והחדשנות, אלא: עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך.

  6. נכון אומנם שכמו שאומר הראי"ה ב"אורות התשובה" ש"נשמתה של כנסת ישראל היא הצדק המוחלט" ואכן בעם ישראל יש תמיד תחושה של צדק ומרידה במוסכמות נוראיות ונפשעות ועובדה היא שברוב המהפכות החברתיות שהיו בדורות האחרונים יהודים נטלו חלק באופן חסר פרופורציה למספרם באוכלוסיה

    מאידך זה עדיין לא אומר שצריך לעודד מרד לשם מרד ללא חשיבה והעיקר "לבעוט בממסד" וכו וכו

    דומני שכותב המאמר לא היה מתגאה במיוחד[אני מקווה לפחות]בטרוצקי וקגנוביץ וכל החבר'ה היהודים שלקחו חלק במהפכה הבולשביקית מכוון שהם רצו "לבעוט בממסד" ולתקן עולם והוא מבין שאווירת פסטיבל וודסטוק נוסח "חבר'ה הכל דפוק כאן צריך לשנות ואני ואתה נשנה את העולם" לא מספיקה לבדה אם אין סיבה נכונה "למרוד".

    אני כותב כל זאת למרות ההסכמה העקרונית עם דברי הכותב שאכן מאז ומעולם עם ישראל התבלט באמירתו הנחרצת נגד ה פי.סי המקובל והביע את דרכו לאמת והצדק וכדברי המדרש הידוע שאם כל העולם בעבר אחד אברהם אבינו בעבר השני ולכן נקרא "אברהם העברי"

    פשוט רציתי להעיר כמה נקודות חשובות למחשבה

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד ט' בניסן ע"ג

      לאמיר –

      ואולי השמות השונים של עם ישראל מבטאים את הצורך להשתמש בשתי התכונות המנוגדות:

      אנו 'ישראלים' בשל היכולת לשור ולהיאבק על האמת שלנו, ו'יהודים' בשל היכולת להודות על האמת, לקבל את האמת ממי שאמרה.

      השאלה הנצחית: מתי להיות 'עברי', במובן של 'כל העולם בעבר אחר', ומתי להיות 'עברי', במובן של 'מעביר על מידותיו' – היא העושה את חיינו למרתקים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        שתי התכונות המנוגדות – השלמה וקבלה לעומת שאיפה לשינוי – מלוות אותנו בתפילה, הפותחת ב'שבח' ממשיכה ב'בקשה' ומסיימת ב'הודאה', כמבואר ברמב"ם בתחילת הלכות תפילה – מודים על העבר ומבקשים על העתיד.

        אף בליל הסדר, מחולק ההלל לשני חלקים. בצמוד ל'מגיד' מודים על העבר, על יציאת מצרים, בשמחה גדולה 'על גאולתנו ועל פדות נפשנו'. ודוקא לאחר הסעודה, במקום להיות מדושני עונג, אנו פותחים בזעקה: 'לא לנו ה' לא לנו, כי לשמך תן כבוד' ומבקשים מה' להביא את הגאולה השלימה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        נ.ב. על הרגשות המנוגדים, קבלה עם תהיה, ראה גם בתגובות (בגליון י"א בניסן תשע"א) למאמרו של הרב קרדוזו, 'למה?'.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: