יאכים טופול, נצר לשושלת ספרותית של מתנגדי משטר, הפך לשופרה של תרבות המחתרת הצ'כוסלובקית ולמושא רדיפה מצד השלטונות. כרוניקה של אדם שבסך הכול רצה להיות סופר

 בימים אלה רואה אור תרגום הרומן "לגרגר זפת", מאת הסופר הצ'כי עטור הפרסים יאָכִים טוֹפּוֹל (הוצאת "אחוזת בית"). רומן זה, שתורגם לעברית על ידי המבקר וחוקר הספרות פאר פרידמן, הוא יצירתו הראשונה של טופול שרואה אור בארץ.

את טופול ואת פרידמן פגשתי בתום אירוע מאירועי 'הקפה הספרותי' שהתקיים ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים. הייתה זו שיחתם השלישית של השניים בשבוע זה, ובסך הכול היום החמישי לביקורו הראשון של טופול בישראל. ניכר עליו שהוא עייף.

כשהתיישבנו לראיון באחת הפינות השקטות שבשולי היריד, עוד בטרם הספקתי לשלוף את פנקסי, פנה אליי טופול בתחינה חרישית: "רק אל תשאלי אותי מה אני חושב על ישראל". ומיד הוסיף: "אני יכול לומר לך שירושלים מרתקת בעיניי". אנחנו, הישראלים, יודעים להכניע את אורחינו בשאלות פרובינציאליות המלוות בהינף יד דרמטי, נוסח "אז מה דעתך על מה שבנינו פה?". "זה לא בתוכנית", הרגעתי אותו. עם כל הכבוד להלם המפגש בין הסופר הצ'כי לנופיה של ארץ ישראל, דומה שיש בנמצא שאלות מעניינות לא פחות שאפשר להפנות אל אחד היוצרים המעניינים והפורים ביותר בספרות הצ'כית בת זמננו.

בישראל לא באמת מכירים את הספרות הצ'כית. יאכים טופול (משמאל) עם המתרגם פאר פרידמן
צילום: מרים צחי

אנדרגראונד בעולם חדש

יאכים טופול, נצר לשושלת ספרותית מפוארת (אביו, יוזף טופול, הוא מחזאי חשוב, משורר ומתרגם, וסבו היה הסופר קארל שולץ), נולד בפראג הקומוניסטית בשנת 1962, שש שנים בלבד לפני אירועי "האביב של פראג"; חודשים אחדים של ליברליזם יחסי שהגיע אל קצו בפלישתם של הסובייטים לצ'כוסלובקיה. טופול פרץ לתודעה הציבורית כבר בגיל 15, באמצעות הטקסטים שכתב ללהקת הרוק המחתרתית Psí vojáci ("חיילים כלביים") של אחיו פיליפ. כבר בסוף שנות ה־70 סומנה פעילותם המוסיקלית של האחים טופול (בין היתר על ידי אנשי רוח כמו ואצלב האבל ואיוואן מרטין יירוס) כאחת החשובות במחתרת הפראגית ומטבע הדברים הפכה מיד למושא לרדיפה מצד שלטונותיה של צ'כוסלובקיה הקומוניסטית. עבור אדם שגדל במשפחה דיסידנטית מובהקת של מתנגדי משטר, לא היה זה אלא נתיב טבעי אל תרבות ה"אנדרגראונד" הצ'כוסלובקית, תרבות שטופול, במרוצת הזמן, נהפך לאחד מנציגיה הבולטים.

בתחילת דרכו היצירתית היה טופול משורר, וכתב בין היתר שירת מחאה פוליטית שהופצה באופן בלתי רשמי באמצעות סָמִיזְדָטִים: שיטה להוצאה עצמאית של ספרות שנאסרה על ידי השלטון. בתחילה יצירת מספר קטן של עותקים ראשוניים, ולאחר מכן שכפול עותקים נוספים על ידי הקוראים בכל אמצעי העומד לרשותם.

כפי שמסביר פאר פרידמן באחרית הדבר המאלפת שצירף לתרגום הרומן "לגרגר זפת", בשלבי כתיבה מוקדמים אלה עוצבו יסודות הפואטיקה הנועזת ולשונו פורעת החוק של טופול, שמאוחר יותר באו לידי ביטוי בכתיבתו הפרוזאית. הנובלה "מסע אל תחנת הרכבת" ורומן הביכורים עב הכרס "אחות", שראו אור ב־1994, היוו את ראשית דרכו של טופול כסופר פוסט־מודרניסטי מצליח, שיצירתו המורכבת, הפנטסמגורית והגרוטסקית מזקקת את תמצית הווייתו של אדם שחי את קץ העידן הטוטליטרי; חוויית ההרס של עולם מתפורר וניסיון ההישרדות בגבולותיו החדשים.

חשוב לזכור שקץ המשטר הרודני במזרח אירופה סימן לא רק את השינוי שחל במבנים החברתיים, כי אם גם את התמורות שחלו במבנים הרוחניים של החברה הפוסט־קומוניסטית. קריסת השיטה התרחשה לצד התפוררותן של מערכות מגובשות של ערכים ואמונות מחד גיסא, ומימושן של שאיפות חתרניות מאידך גיסא. מושגים כמו "מחתרת", "תרבות נגד" או "אנדרגראונד" כוסו באבק החומות הנופלות. נציגיהם, שהיו לאורקלים של דורות המתנגדים, מצאו את עצמם על ספו של עולם חדש, שאינו מבחין עוד בין ספרות ממסדית לספרות בלתי פורמלית. כיצד, אפוא, סופר דיסידנטי, שהיה לשופרה של המחתרת הספרותית הצ'כית, הצליח להסתגל לחוקי המערב הפרוע של הליברליזם המערבי?

הפחד מצא חן

"אני אספר לך על משהו שחוויתי לפני שבוע", אומר יאכים טופול, "חלפו עשרים ומשהו שנים מאז נפילתו של הקומוניזם; מאז קיומם של הסופרים הדיסידנטים. וכעת יצא לאור בצ'כיה ספר של דיסידנט סובייטי לשעבר ושמו ולדימיר בוקובסקי. תחילה חשבתי לעצמי שאיני מסוגל לקרוא שוב על החיים תחת המשטר הסובייטי. אני עייף ואין לי הכוחות לקרוא על אודות גולגים. אני יודע עליהם הכול. אבל התחלתי לקרוא והספר הוא פנטסטי. הוא לא מדבר רק על החיים בגולג או תחת המשטר הסובייטי. זהו גם ספר על אנרגיה עצומה. עד לפני עשר, חמש עשרה או שבע עשרה שנה הייתי חושב 'זה על הקומוניזם, זה על העבר, זה נגמר', אבל בספרות הדיסידנטית יש תמיד משהו מאוד חשוב לימינו אנו. האדם הזה, שהסתכן, שהלך נגד הזרם – ולא משנה לי אם זה התרחש בזמן הסובייטים או בממלכת בבל – סיפורו עדיין הכרחי.

"עד גיל 25 חייתי תחת משטר טוטליטרי. זה לא היה נורמלי לדבר על דברים באופן גלוי ואולי זו גם הסיבה שהנסיעות והדיבורים על ספריי הם כל כך משונים בעיניי. אבל עבורי זה היינו הך. לדעתי כל הספרים החשובים מנסים להשיב על השאלה מה זה להיות לבד, או מה זה להיות מטורף. אלה שאלות קיומיות. צריך לזכור שגם כשנמניתי עם חברי תנועות האנדרגראונד, כל מה שניסיתי לעשות הוא להיות סופר. לא להיות נציג של תנועה כזאת או אחרת, אלא פשוט להיות סופר. היה לי חשוב מאוד לכתוב, והאפשרות היחידה שעמדה לרשותי ככותב הייתה במחתרת. קראתי לא מזמן את לואי פרדינאן סלין או את הנרי מילר האמריקני. האנשים האלה, למשל, לא כתבו במחתרת, אבל הם נגעו בשאלות של קיום. כל סופר טוב, לעניות דעתי, צריך להיות עם רגל אחת במחתרת, עם רגל אחת באנדרגראונד של הקיום האנושי".

טופול מודה שהמעבר ממשטר טוטליטרי למשטר דמוקרטי היווה במובן מסוים מניע לנטישת השירה לטובת כתיבה בפרוזה. העולם השתנה וטופול הכיר בשינוי הזה ובחר לאמצו:

"אני חושב שההשפעה הכי גדולה עליי הייתה הטרנספורמציה מצורת חיים אחת לאחרת. אני גם מבין שתנאי החיים של הקוראים שלי השתנו. כיום יש אי־מיילים, טוויטר, פייסבוק, טלפונים ניידים. אנשים לא יכולים יותר להתרכז למשך פרקי זמן ארוכים. ואולי זה גם בגלל שאין היום זמן להתרכז. הרשי לי להיות נוסטלגי מעט. כתבתי את ספרי הראשון לפני 15 שנים. ישבתי בבקתת עץ קטנה, בכפר גרמני. לא היה ברשותי אי־מייל, לא היה לי טלפון נייד, טלפנתי לפראג פעם בשבוע וכשמישהו היה שולח לי מכתב חלפו חמישה ימים עד שהגיע. כיום הריכוז והבידוד הכרוך בכך, כקורא או ככותב, הם מצרכים נדירים".

"לגרגר זפת" (2005) הוא הרומן הרביעי של טופול. הוא מגולל באופן מתעתע והיתולי את עלילותיו של ילד יתום המכונה איליה, שגָּדֵל עם אחיו המעוות בבית יתומים המנוהל בידי נזירות קתוליות. המהפך הגדול בחייו מתרחש בין לילה, כשהקומוניסטים פולשים אל המעון והופכים אותו לבסיס אימונים צבאי המכשיר ילדים להיות חיילים. "לגרגר זפת" הוא טרגיקומדיה שחורה על מאורעות 1968, שאצורים בה יסודות של אמת ובדיה. קיימים בה אלמנטים היסטוריים ומיתיים־אגדיים, יחד עם התייחסויות עקיפות למיתוסים מכוננים בתרבות המערבית. הריאליזם ביצירה מאיים כל העת לפלוש אל מחוזותיו של הפנטסטי. ההיתוליות המתעתעת של הסיפור הטופולי נובעת בעיקר מהתנגשות האתוס ההירואי של הספרות הסובייטית (דוגמת הנובלה המלחמתית המונומנטלית "בן הגדוד" מאת ולנטין קטייב, המוזכרת במפורש בעלילתו של איליה, וקובעת במידה רבה את מהלך חייו) בסאטירה של החייל האמיץ שוויק, שניצבת בבסיס המסורת הצ'כית – הומור הגרדום שכה טיפוסי למורשתה הנפלאה של ספרות זו.

הסינתזה בין שני המודוסים האלה – האתוס ההירואי הסובייטי והסאטירה הצ'כית – אפשרה לטופול לבנות מאחורי קורותיו של איליה סיפור אלטרנטיבי לפלישת צבאות ברית ורשה לתחומה של צ'כוסלובקיה; בניגוד למהלך העניינים ההיסטורי, טופול מאפשר לדמויותיו להתקומם. אל מוטיב נפילתה של צ'כוסלובקיה לידי הסובייטים באוגוסט 1968 חוזר טופול בלא מעט מיצירותיו. ברומן "לגרגר זפת" הוא מציע לקורא הצ'כי, כפי שסיפר טופול בראיון שהעניק לרדיו פראג, להמיר את תחושת התסכול שחשו בני עמו לנוכח כניסת הטנקים הסובייטים לשטח ארצם בתחושת גאווה. כלום הייתה צ'כוסלובקיה הקטנה אויב מסוכן כל כך בעיני ברית המועצות, שזו צריכה הייתה לשלוח לא פחות מחמישה צבאות על מנת להכניעה?

"כשהייתי קטן", משחזר טופול באותו ראיון, "מצאה חן בעיניי העובדה שהאימפריה המזרחית פחדה כל כך מאיתנו. אך למעשה הייתה זו טרגדיה אמיתית עבור צ'כים וסלובקים רבים. מכה ממשית מתחת לחגורה".

הפגנת המונים נגד הפלישה הסובייטית. צ'כוסלובקיה 1968
צילום: gettyimages

בין אגדה להיסטוריה

טופול, כאמור, מעוות את המטריה ההיסטורית ברומן "לגרגר זפת", והוא עושה זאת בראש ובראשונה – ובאופן מבריק – באמצעות טשטוש הגבולות בין מציאות לאגדה, בין עובדות לשמועות, בין אמת לכזב ובין הארכאי למודרני. המתח שנוצר כתוצאה מערפול גבולות זה הופך את הזמן והמרחב ברומן לזמן ומרחב מיתיים, שכל המתרחש בהם הוא כפול פנים, אפוף צללים בראשיתיים. במעין פרפרזה על "משל המערה" של אפלטון, מלווים צללים אלו את הדמות הראשית ומספרים לה על אודות גודלם ופשרם האמיתי של הדברים.

נהוג לומר שההיסטוריה מתחילה היכן שהמיתוס נגמר, אך בספרך הם אחוזים זה בזה. כיצד יש להבין את טעינת ההתרחשות ההיסטורית במשמעות מיתית? האם יצרת מרחב מקביל כדי להתמודד בו עם המקומות הבעייתיים בהיסטוריה של האומה?

"אנחנו יוצרים את המיתוסים שלנו מהריסות המיתוסים הקדומים. הסופר הרוסי אנדריי פלטונוב, למשל, שהיה למקור השראה גדול עבורי, כתב את הרומן 'צ'בנגור', שגם הוא רווי במיתוסים תרבותיים, ודרכם מתאר הסופר את המציאות ואת התפוררותה. אולם מיתוסים יכולים להיות גם מצחיקים. הנונסנס הוא תמיד חלק מהמיתוס. למיתוסים אנו נזקקים לפעמים גם כדי לשכוח את ההיסטוריה".

אהבתו של פאר פרידמן לספרות ולתרבות הצ'כית החלה עם התוודעותו לתרגומים לעברית של הסופרים הצ'כים הגדולים – אם היה זה מילן קונדרה או בוהומיל הראבל פרידמן כבר לא זוכר במדויק. "אני כן זוכר את הצ'אפק הראשון שקראתי. זה היה תרגום ישן לאנגלית של 'שנת הגנן', ששנים אחר כך יצא לאור גם בעברית, בתרגום פנטסטי ממש של רות בונדי. במקרה של צ'אפק ניסיתי להניח ידי על כל מה שיכולתי. מצאתי כל מיני תרגומים עתיקים שלו לאנגלית, דברים שפורסמו עוד בחייו, ואחר כך – מתוך עניין בצ'אפק – גיליתי גם עוד הרבה סופרים אחרים, בני דורו, שלא תורגמו מעולם לעברית, והתאהבתי גם בהם. עם כל נסיעה לצ'כיה התאהבתי עוד ועוד בתרבות הצ'כית בכלל, והתחלתי ללמוד את השפה ולעסוק בתרבות ובספרות הצ'כית גם ברמה האקדמית.

עם השנים עברתי לפראג והתחלתי ללמוד כאן באוניברסיטה, ולאט לאט התחלתי להבין שהרעיונות שלי ביחס לצ'אפק, שהוא נושא המחקר שלי, מעניינים אפילו את הצ'כים. אז גם התחלתי להתחבר לאנשי האנדרגראונד־לשעבר, מו"לים שסיכנו את חירותם בשנות השמונים כדי לפרסם סמיזדטים, משוררים וסופרים ולהקות שהסתכנו בישיבה בכלא כדי לעשות מוזיקה".

מרכזית ומרתקת

ברומן "לגרגר זפת" רואה פרידמן נדבך חשוב בקרנבל הגדול של הספרות הצ'כית:

"מה שחשוב לומר הוא שלאורך מאה־וקצת שנות הספרות הצ'כית המודרנית, היא תמיד שימשה כר פורה להשפעות ולניסיונות. זה מה שהופך אותה למרתקת כל כך בעיניי. אין לי ספק שהמיקום המרכזי של צ'כיה, פיזית, בלבה של אירופה, הפך אותה לפתוחה מאוד להשפעות. הספרות הצ'כית תמיד הייתה חדשנית מאוד; לאנשים שמכירים אותה רק בתיווך קשה לפעמים להבין את זה.

"בראש ובראשונה, בעשר השנים האחרונות לערך, אפשר לזהות בה היפתחות למקומות חדשים – מבחינה גיאוגרפית ורוחנית כאחד. מצד אחד, המון סופרים צעירים כותבים רומאנים מצוינים שאינם מתרחשים בצ'כיה אלא במחוזות רחוקים, כמו למשל רומאן הביכורים של פטרה הולובה המוערכת, שמתרחש במונוגוליה; ומצד אחר, סופר ענק כמו יאן בלבאן המנוח כתב לפני מותו סיפורים קצרים יפהפיים שמתרחשים לא פעם הרחק מן המרכז התרבותי של פראג, בעיר המכרות אוסטרבה, והם טעונים במחשבה קתולית כבדה ומרתקת. הולובה ובלבאן הם רק דוגמה, כמובן.

"דבר נוסף שניכר כאן בשנים האחרונות הוא ניסיון לכתוב 'רומאן אמיתי'. לא משהו ניסיוני, אלא ממש רומאן רחב היקף, שקול – אני חושב למשל על תומאש זמשקאל, סופר צ'כי שחור שזכה כאן להצלחה ולהכרה גדולה בזכות שני רומאנים כאלה. נוסף לכך מעניין שיש חזרה לקולות מן העבר: אלה יכולים להיות מחברים שיכלו לפרסם רק במחתרת, ועכשיו יוצאים כתביהם במהדורות רשמיות וזוכים להצלחה רבה.

מלבד זאת ישנה, כמובן, ספרות פופולרית מדגם מיכאל ויווג, שארבעת הספרים הראשונים שלו גם תורגמו לעברית, ובשנים האחרונות הטקסטים שלו הם יותר פופולריים ופחות ספרותיים; אבל גם בספרות הפופולרית עושים כאן לפעמים דברים מעניינים. מילוש אורבן, למשל, כותב ספרי אימה גותיים עם טוויסט. יש לו כמה יצירות חכמות למדי, והוא מאוד מצליח גם בצ'כיה וגם בעולם – מספרים בעיקר על מעריצים רבים בברזיל, דווקא".

לרוחב הידיים הגיאוגרפי של הספרות הצ'כית מוסיף פרידמן גם עושר תרבותי המקדים את זמנו:

"קארל צ'אפק, למשל, פוסטמודרניסט בקנה מידה עולמי, עשרות שנים לפני שמישהו חשב על פוסטמודרניזם – נטוע, למעשה, עמוק בלב המודרניזם. מיכל אייוואז זוכה כאן להצלחה גדולה למדי, בקרב הביקורת והקהל כאחד, עם ספרים נפלאים, מורכבים ופוסטמודרניים לעילא. וכמובן ששנות הכיבוש הסובייטי עשו כאן את שלהן. הספרות המחתרתית שנכתבה כאן באותם ימים היא לא פחות ממרתקת, אבל בישראל, מן הסתם, לא מכירים כמעט דבר ממנה. מבחינת סוגות, במחצית הראשונה של המאה העשרים הייתה כאן שירה עצומה. יש אפילו צ'כי שזכה בפרס נובל לספרות – והוא היה משורר, ירוסלב סייפרט. בשנות העשרים והשלושים היה כאן שמח, צ'כוסלובקיה הלוא הייתה אחד ממעוזי האוונגרד באירופה".

אבודים בתרגום

על מצב התרגום של הספרות הצ'כית בארץ פרידמן מדבר לא מעט ברשימותיו ובבלוג שלו "מקרה מקרופוּלוֹס", שמוקדש באהבה רבה לצ'כיה, לספרותה ולתרבותה.

"אני אומר את זה הכי בזהירות שאפשר: בישראל לא באמת מכירים את הספרות הצ'כית. מכירים פן אחד שלה, וזה פן חשוב ומוצלח ואני מאוד אוהב אותו – הפן של הליצן העצוב, 'צחוק עם דמעה בזווית העין'. אבל הוא הפך כבר לקלישאה בלתי נסבלת, אי אפשר לשמוע את זה יותר.

"אחת הסיבות לכך, ולטעמי המרכזית שבהן, היא שהספרות הזו הייתה תלויה במשך כארבעים שנה במתרגמת אחת, מוכשרת מאוד – אבל בעלת טעם אישי מסוים. היו עוד מתרגמים שתרגמו פה ספר ושם ספר, אבל הם עשו זאת או כתחביב, והתוצאה בהתאם; או שתרגמו מתוך תרגום, כלומר לא משפת המקור; או שעשו זאת להוצאות קטנות, ואי אפשר לדבר על הספרים האלה כאילו הם באמת קיימים בעברית. ואז ישנה רות בונדי, מתרגמת שראויה לכל שבח על מפעל התרגום שלה; אבל היא כתבה בעצמה: היא חייבת שיהיה משהו מצחיק בסיפור, היא לא אוהבת גסויות וכן הלאה. וככה, בין הטעם של בונדי והיעדר מתרגמים, רוב הספרות הצ'כית הלכה לאיבוד.

"צ'אפק־האשק־קונדרה וקצת הראבל – זה ציר של ענקי רוח, ברור; הלוואי על הספרות העברית אלפית מן העוצמה הספרותית של ארבעת אלה; אבל כמה יצירות ענק, יצירות מופת ממש, נמחקות ככה מהשגתו של הקורא העברי, ואפילו מבלי שיֵדע? יש סופרים נפלאים, גם יהודים, כמו ארנושט גולדפלם, שאיש כאן לא שמע עליהם. זה עוול תרבותי, זה פשוט בלתי נתפס. כמובן שעל ספרות אנדרגראונד אין בכלל מה לדבר. ענקים כמו אגון בונדי ואיוואן מרטין יירוס, 'מאגור' – הייתי רוצה להאמין שיום אחד יוכלו לקרוא אותם בעברית, אבל אני חושש שזו תהיה מלחמה אבודה".

ומהן, לדעתך, הסיבות למצב העגום הזה?

"המו"לים פשוט מפחדים", טוען פרידמן, "אני מבין את העניין הכלכלי, גם כאן בצ'כיה המו"לים מפחדים; אבל סליחה, תרבות זה לא רק כסף. ושלא יספרו לי שאין כסף. יוצאים כאן אלפי ספרי זבל מדי שנה. אם הספרים האלה עולים כסף ולא מחזירים אותו – אז שיפסיקו להוציא אותם. ואם הם מחזירים כסף, אז שישתמשו בכסף הזה כדי להוציא גם ספרות עילית. כי זו כבר לא בעיה רק של הספרות הצ'כית, אלא של כל הספרויות הקטנות. אני לא יודע איך הספרות בזימבבואה, לדוגמה, אבל נראה לי שהייתי שמח לדעת".

אז מה נדרש כדי לקדם את הספרות הצ'כית בישראל, ומבחינה זו, מהן תוכניותיך לעתיד לבוא?

"צריך לומר, כמובן, שפה ושם בכל זאת יש הוצאות שמעזות: 'אחוזת בית' היא הוצאה כזו, עם יאכים טופול. 'כרמל' ביקשו ממני לתרגם ספר מרתק של צ'אפק – עוד תרגום שהשלמתי ושאני מקווה שיראה אור בקרוב – ספר של רשימות נפלאות, עמוקות ומצחיקות, על השימוש־לרעה שאנחנו עושים בלשון. את 'לגרגר זפת' הוצאנו זה עתה ב'אחוזת בית', והרומאן האחרון עד כה של טופול, 'בארץ קרה', הוא הספר השני שלו שאת תרגומו השלמתי, ואני מקווה שהוא יראה אור, אולי כבר בשנה הבאה. זה טקסט מצמית, שהחלק הראשון שלו מתרחש בטרזין של ימינו – אותה עיר קטנה שמוכרת בישראל בעיקר בשמה הגרמני, טרזינשטאט, ושהפכה בזמן מלחמת העולם השנייה לגטו ולמחנה ריכוז.

אצל טופול – ובמידה רבה גם במציאות – העיר נעזבת ומתמוטטת, וקבוצה של אנשים ילידי המקום מנסים להציל אותה, בעקבות מנהיגם הכריזמטי. הם מקימים בעיר קומונה שמשמשת גם מרכז חינוכי, ושבשעריה באים, בין היתר, בני הדור השלישי לשואה, שמגיעים לטרזין מכל העולם בניסיון לקשור את קצות הסיפור המשפחתי שלהם. הקומונה מנסה להחיות את טרזין, וליצור אלטרנטיבה חיה לאתר ההנצחה הלאומי שבמקום. חציו השני של הספר מתרחש בבלרוס, כשהמספר – אחד מיוזמי הקומונה בטרזין – ספק־מוזמן ספק־נחטף אל המדינה המסוגרת כדי לסייע להעלות אל התודעה העולמית את הזוועות שידעה המדינה במהלך המאה העשרים.

"אני חושב שהרומאן הזה הוא מחקר מזעזע על מקורות הרוע הפוליטי, וטופול יוצר בו מערך שלם של סימטריות והקבלות היסטוריות וספרותיות מרתקות. זה גם הספר הכי מעוטר של טופול, הוא זכה עליו בפרס ירוסלב סייפרט, שהוא אחד הפרסים הספרותיים החשובים בצ'כיה, והביקורות היו יוצאות מן הכלל.

 "אם היו נותנים למתרגמים פעם בשנה לבחור ספר אחד שהם היו רוצים לתרגם, ומשלמים להם סכום הוגן תמורת התרגום", מסכם פרידמן את החלום, "היה כאן רנסנס תרבותי בינלאומי. אני יכול עכשיו לשלוף רשימה של עשרים ספרים שצריך לתרגם מצ'כית. אפילו אם רק חצי מהם יתקבלו, הרי שבקצב של אחד לשנה יש כאן תוכנית לעשור. אבל זו מלחמה איטית ועיקשת".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באדר תשע"ג, 1.3.2013