הסיפור האמיתי של המגילה נסתר. כדי לחשוף אותו יש להקשיב היטב ולאתר רמזים לסיפורי מקרא אחרים. קריאה מרעננת בסיפור ידוע לכאורה

אסתר – מגילת סתרים

יונתן גרוסמן

מגיד וישיבת הר עציון, תשע"ג, 390 עמ'

סדרה חדשה של ספרים יצאה לדרך בימים אלו בצעד קטן אך מבשר טובות. ספרו של ד"ר יונתן גרוסמן, 'אסתר – מגילת סתרים', הוא הספר הראשון בסדרת הספרים של הוצאת מגיד, שעתידה – על פי הפרסומים – להציע לקורא "פרשנות בהירה ומקורית לספרי התנ"ך האהובים, ממגוון רחב של מומחים". הבהירות, המקוריות והמגוון עוד עתידים להיבחן עם התקדמות הופעת הספרים בסדרה, אך לעת עתה בוודאי אוכל לומר שלקוראי ספרו של גרוסמן צפויה חווית קריאה טובה, מועילה ומהנה.

הפרשנות שמציע גרוסמן מבוססת על ניתוח ספרותי מדוקדק של המילים שנבחרו לספר את הסיפור, ועל המבנה הכללי של הסיפור, כמו גם על המבנה של כל אחת מן התמונות היוצרות אותו. לכאורה שווה הדבר לכל ניתוח ספרותי של כל סיפור מקראי (וסיפור בכלל), אך גרוסמן מייחד את הניתוח הספרותי של המגילה משאר התנ"ך בשני עניינים: "הראשון הוא השימוש המיוחד שנעשה בסיפור באלוזיות שתפקידן לשלוח את הקורא לסיפורי מקרא אחרים. השני הוא צורת הכתיבה הנסתרת שבה באופן גלוי נאמר דבר אחד וברובד הסמוי דבר הפוך" (עמ' 261). ואכן הספר משופע בהצבעה על אלוזיות ובהעמדה על הפער בין הרובד הגלוי לרובד הסמוי.

באשר לאלוזיות כותב גרוסמן: "לא תהיה זו גוזמה אם נאמר שאין תמונה לאורך המגילה שאינה שולחת את הקורא לסיפור מקראי אחר" (עמ' 261). הסיפור המדובר ביותר בהקשר הזה, כידוע, הוא סיפורו של יוסף במצרים, וישנם קשרים לשוניים וענייניים רבים בין סיפור זה לסיפור המגילה; אולם יש סיפורים נוספים במקרא שיש להם זיקה למגילה, כמו סיפור יעקב ועשו, כרם נבות ועוד.

תפקידן של האלוזיות הללו באופן כללי הוא להשלים פערים בסיפור על ידי לימוד מהמקומות הנרמזים. כך למשל השימוש בלשון "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" – לשון הדומה מאוד לאמירתה של היבמה בטקס חליצת הנעל והיריקה בפניו של היבם הסרבן "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו"  (דברים כה, ט) – מלמדת על הלעג של המגילה למלך ולכבוד שהוא מציע. "הכבוד שהמלך מעניק למכובדיו אינו דומה אלא ליריקה בפנים" (עמ' 167).

ממלכה פרסית היא חוזרת להיות נערה יהודייה. אסתר המלכה, ג'ון אוורט מיליי, 1865

מהפך אסתר

לדברי גרוסמן, ניתוח מבנה המגילה מעלה שישנה הקבלה הפוכה בין מחציתה הראשונה של המגילה לבין מחציתה השנייה, ובתווך נמצא ציר מרכזי – פרק ו: המלך אינו מצליח להירדם, ומעשה הסוס. על ידי ניתוח זה מציע גרוסמן פתרון לחידת הצורך במעשה הסוס. רבים התלבטו במטרתו של מעשה זה שבו הרכיב המן את מרדכי על הסוס ברחוב העיר, שהרי לכאורה העלילה הייתה מתקדמת בדיוק באותו אופן גם ללא מעשה זה.

לאור העובדה שמבנה המגילה משקף עלילה שיש בה "נהפוך הוא", כותב גרוסמן: "אפיזודת הסוס ניצבת כציר המרכזי של התהפכות הסיפור: עד לתמונה זו עולה המן מעלה מעלה, ומתמונה זו ואילך עתיד המן לרדת וליפול… דומה כי בדבר זה עצמו נעוץ תפקידה של תמונת הסוס במגילה: להורות על התהפכות העלילה; לבטא את 'ונהפוך הוא'" (עמ' 165).

וכל עצמו של ההיפוך הזה הוא כדי לעצב מגמה יסודית "הנוגעת בעימות רוחני־תרבותי שבין ישראל לאלילות פרס". הדבר עולה באופן בולט בעניין הפלת הפור של המן המעידה על תפיסה דטרמיניסטית שבה שולטים חוקים קבועים וזמנים שלא ניתן לשנותם, אבל הפור התהפך כדי ללמד ש"א־לוהי ישראל מצוי בחופש פעולה להכריע כיצד להנהיג את עולמו, והוא גובר גם על פורים וגורלות פרסיים" (עמ' 105).

על פי גרוסמן הניתוח האמור מזהה את נקודת התפנית הגלויה של הסיפור, אך נקודת התפנית הסמויה מצויה כבר קודם לכן, בפרק ד. לאחר פרסום גזרותיו של המן קרע מרדכי את בגדיו. "בקריעת הבגד מתרחק מרדכי מההוויה הפרסית־השושנית, וניצב לפתע 'עירום', דבר המאפשר לזהותו הפנימית־היהודית לפרוץ החוצה" (עמ' 124). תגובתה של אסתר, השולחת בגדים להלביש את מרדכי, "מעוררת מבוכה" בהתייחסות ללבוש החיצוני, שהיא ממאפייני תרבות פרס, ויש בה כדי לרמוז שאסתר נטמעה בתרבות זו (עמ' 125).

הפער בין מרדכי לאסתר מובלט בין היתר בכך שהם אינם משוחחים כלל בשלב זה. בהמשך אמנם ישנה שיחה בין מרדכי לאסתר אך היא נעשית על ידי מתווך – התך. התך נשלח למרדכי, חוזר אל אסתר ושומע את תשובתה השלילית. מכאן ואילך "נעלם" התך והלשון הופכת לכללית: "ויגידו למרדכי את דברי אסתר". גרוסמן סבור ש"היעלמותו" של התך היא אמצעי ספרותי שנועד להדגיש את הנותרים על הבמה – "עיקר תפקידו הספרותי הוא שלא להיות על הבימה משלב מסוים ולפנות מקום לנותרים עליה. היעלמות התך תוך כדי הדיאלוג שבין הדמויות תורמת ליצירת אינטימיות מיוחדת בין מרדכי לאסתר ולהתקדמות באופי הדיאלוג שביניהם" (עמ' 130).

עם היעלמות סריס המלך המייצג את נורמות הארמון, עוברת השיחה בין מרדכי לאסתר למרחב שונה: מרדכי מדבר על השגחת ה' ("רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"), על השגחה פרטית ועל ייעודו של אדם ("ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"). אסתר מצידה מדברת על צום ועל נכונות למסירות נפש עבור כלל ישראל. "הסריס של המלך אינו יכול להוות מתווך בין שני הגיבורים כשאלו נכנסו לשיח יהודי פנימי" (עמ' 131).

אסתר עברה תהליך במהלך פרק ד, מִמלכה פרסית היא חוזרת להיות נערה יהודייה – "זהותה היהודית פורצת בתמונה במסירות נפשה למען עמה, כאשר בסופה, כשאסתר גוזרת צום על עמה, זהו כבר צום שמעיד על שינוי הלב ולא רק על שינוי הבגד" (עמ' 132).

נמצא אפוא, לדברי גרוסמן, שלמרות שהמהפך הגלוי בסיפור מתרחש בתמונת הרכבת מרדכי על הסוס, "מתחת לפני השטח ישנו מהפך נוסף, מהפך נפשי נסתר מעין רואה, מהפך בדמותה של אסתר. ואמנם דווקא נקודת תפנית זו היא המשמעותית יותר להתפתחות העלילה, גם אם היא הנסתרת יותר" (עמ' 29).

רטוריקה משובחת

סגנון כתיבתו של גרוסמן מושך את העין ואת הלב, הוא מתנסח להפליא, מתבל את דבריו בהומור, ודבריו בדרך כלל משכנעים. אולם, לשבחו ייאמר שהוא גם מודע לכך – ואף רואה צורך להתנצל על כך במבוא לספר – שלא תמיד הצעות הקריאה שלו משכנעות לגמרי. ואם נדבר מנקודת מבטו של הקורא: ניתוח ספרותי (ומסתבר שגם פרשנויות אחרות) עלול לעתים למצוא בכתוב מה שאין בו, וסגנון הכתיבה המשובח – או הרטוריקה המשובחת – יחפו על כך. תפקידו של הקורא הביקורתי הוא כמובן לבחון את הדברים.

דוגמה לפרשנות שלא שכנעה אותי: בסוף פרק ג מתוארים הרצים שיצאו דחופים לפרסם את גזרות המן – "והעיר שושן נבוכה". גרוסמן סבור שסגנון הכתיבה המתמקד בעיר ולא בתושביה "מבקש לרמוז שלא רק יהודי שושן מצאו עצמם מבולבלים אלא 'העיר' כולה, על תושביה היהודים כמו גם הפרסים, ויפה כתב הפייטן יניי: 'רודפם יביך עיר שושן'" (עמ' 122). מעבר לעובדה שיניי לא הוסיף דבר על המפורש בכתוב, וממילא אין בפיוטו כדי ללמד יותר מלשון הכתוב, לא השתכנעתי שאזכור העיר משמעותי לעניין זה. כשם שאיש לא יטען, כמדומני, שהכתוב "והעיר שושן צהלה ושמחה" מלמד גם על שמחתם של תושביה הפרסים של שושן, כך גם בעניין "והעיר שושן נבוכה".

ומשהו בעניין לימוד מתוך דיוקים לשוניים. אכן, ביטויים מיוחדים עשויים ללמד על תובנות סמויות, אבל גם בזה צריך להיזהר. אדגים זאת בעזרת זיקה לשונית שלא הוזכרה בספר. כאשר שב המלך מגינת הביתן אל בית משתה היין וראה את המן נופל על המיטה אשר אסתר עליה, הוא אומר לו: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!". מה פירוש "לכבוש"? רש"י וראב"ע הבינו זאת במשמעות מינית וקישרו את השורש ל"ונכבשה הארץ" (במדבר לב, כב) או ל"וכבשוה" (בראשית א, כח). גרוסמן העיר על חילוף האותיות עם השורש שכ"ב.

אבל בהקשר המקראי השורש כב"ש מופיע כמה פעמים בהקשר לעבדים ושפחות (ירמיהו לד, יא: "וישובו אחרי כן וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שלחו חפשים ויכבשום לעבדים ולשפחות"; נחמיה ה, ה; דברי הימים כח, י). והנה, בפרק ז, כמה פסוקים קודם לכן, אומרת אסתר "ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי". קשה לי אמנם למצוא זיקה בין האפשרות התיאורטית שאסתר מעלה לבין הערתו של המלך להמן, אבל ברור לי שעם קצת להטוטנות ודרשנות יצירתית אפשר ליצור את הזיקה הזו.

מעבר להערות נקודתיות, נהניתי מאוד לקרוא את הספר. לצד הפרשנויות המקוריות של המחבר מוצעות בספר פרשנויות מגוונות מדברי חז"ל ועד החוקרים החדשים. הפרשנויות מובאות בשם אומרן, כיאה לספר העוסק באסתר שממנה למדו שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. אין לי ספק שיש בכוחו של ספר זה לרענן עבור רבים את הקריאה השגרתית של המגילה, ולהופכה לחוויה לימודית של ממש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר תשע"ג, 15.2.2013