חוק וסדר / אורית אבנרי

קריאה רגישה בציוויי המשכן מראה כי בין ההוראות המדויקות מסתתר חלל פנוי הנותן מקום ליצירה האנושית. מסתבר שזהו הביטוי הנכון לרגש הדתי

 מיד לאחר תיאור מעמד הר סיני בפרשת יתרו, מפרטת התורה בפרשת משפטים רשימת חוקים. לצד הסדרת היחסים בין אדם לחברו, חוקים אלה אמורים לבטא ולממש את הקשר בין עם ישראל לבין א־לוהיו. אך נראה כי מערכת משפטית זו איננה מצליחה לתת מענה מספק לתשוקה הדתית. מיד לאחר "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' ואֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים" (כד, ג) ישנה התפוררות ואף התפרקות של העם, של משה ושל שכבת ההנהגה של ישראל, כפי שזו באה לידי ביטוי במשפט המטלטל "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (כד, יא).

העם השתוקק לחוויה, ואילו א־לוהים העניק לו מערכת חוקים. הרִיק היה כה עמוק עד שהתגובה הייתה כאוטית: פעילויות רבות של משה – בניית מזבח, העלאת עולות וזבחים, טקס זריקת דם – מבלי שנצטווה עליהן במפורש, והתנהגות שאינה הולמת מצד בני ישראל. השיא מגיע במשפט הסיום של פרשת משפטים. העם רואה כיצד משה מתכלה לתוך התשוקה, נשאב ומתמזג אל תוך הקודש – "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר". בני ישראל, לעומתו, נותרים לבדם עם ההשתוקקות הבלתי ממומשת.

בפרשתנו נעשה ניסיון נוסף, ישיר יותר, לאפשר מפגש חוויתי של הא־ל עם האדם – הפעם, על ידי בניית המשכן.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

בין התפרצות לשעבוד

פרשת תרומה נפתחת במתן אפשרות לנתינה מצד האדם עבור הא־לוהים. אפשרות זו הינה אינסופית בכל ממד וממד שבה – ממי לוקחים, כמה לוקחים ומאילו חומרים:

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן.

אך מיד לאחר פסקת הפתיחה מתחולל שינוי עצום באווירה. לעומת השפע והנדיבות של תרומת חומרי הגלם למשכן, מתחיל תיאור מדוד ומדויק, מפורט ומוקפד של תבנית המשכן וכליו. בקריאת הפרשה מתעוררת תחושה ראשונית כי הכתוב הודף את האדם החוצה. יש מידות מדויקות, משפטים קצובים, תיאורים דקדקניים. הארון, השולחן, המנורה, היריעות – תבנית המשכן מוכתבת בפרטי פרטים ומסכלת כל יצירה, חופש, מקוריות או נועזוּת של האמנים בוני המשכן, כמו גם של האדם הרוצה לעבוד את ה' בינותם.

באופן זהה, גם הקורא הפרשן עובר חוויה שכזו, שכן הכתוב "לא מזמינו" פנימה בחדווה. ניתן היה לתאר את המשכן וכליו באופן ציורי ופואטי יותר, בסגנון המאפשר לדמיין וליצור. במקרים רבים התורה עושה זאת כשהיא מותירה את הכתוב עמום ונתון לפיתוחים רבים. בצורה זו הקורא שותף פעיל בכתיבה ונוטל חלק בבניית היצירה. האופק של הקורא פוגש את האופק של הכתוב, ויחד הם מממשים ובוראים את המשמעות. אך בפרשתנו נעדר סגנון זה באופן בולט. הכתוב מדייק בפרטי פרטים הכפויים על הקורא ללא יכולת להשתחרר מהם או ללוש אותם, וכך נשללות ממנו תחושת החירות וחווית המקוריות, והוא נקרא להשתעבד טוטלית לכתוב.

חוויות אלו של הבא בשערי המשכן – הממשי והטקסטואלי – מהדהדות זו את זו ויוצרות אפקט כפול לתחושת הריחוק והסגירות שהמשכן וכליו מעוררים.

ביטוי עז לתחושת סגירות זו צומח מהפער הקוטבי שבין ההוראות על יצירת המשכן ובין מעשה העגל שיתואר בפרשת כי תשא. משה שב מן ההר ופוגש את אהרן, המתאר בפניו את השתלשלות העניינים שהובילו לעגל: "וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (לב, כד). העדר תכנון, העדר מדידות, העדר תוכניות, ספונטניות מוחלטת, "זרימה" עם המציאות, אפילו אולי נאמר אותנטיות או נביעה פנימית – כל אלו היו שם, ביצירת העגל.

במבט־על ניתן לראות כי שרשרת האירועים מאז מעמד הר סיני ועד חטא העגל יצרה מטוטלת דינמית הנעה בין שתי אלטרנטיבות: מן העבר האחד גדרות וגבולות, איפוק, הכנעה והשתעבדות, ומן העבר השני אקסטזה מתפרצת, אקטיביות ויצירתיות:

־ ראשונה לאחר מעמד הר סיני מופיעה רשימת המשפטים – עולם של חוק וסדר, משטור וריסון.

־ מיד אחר כך מתוארת ברית האגנות (כד, א־ יא), שבה על רקע ראיית הא־לוהים אצילי בני ישראל אוכלים ושותים, וקורסים אל תוך הצימאון לקרבת א־לוהים.

־ פרשת תרומה (ובעקבותיה פרשת תצוה) שוב מכניסה את האדם ואת הקורא לעולם המשמעת, ההכנעה והציות על ידי מסירת מידות והוראות מדויקות למשכנו של א־לוהים.

־ ובפרשת כי תשא מתואר חטא העגל – הספונטניות והדבקות שוב פורצות החוצה. גם כאן, כמו באקסטזה הקודמת בפרק כד, מוזכרות האכילה והשתייה הנלוות לפולחן: "ויֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ" (לב, ו; כאן יש גם תוספת: "וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק").

הזמנה זהירה

האם ניתן להכניס מעט לחלוחית, מעט מענה להשתוקקות ולכיסופים, לתשוקה לפריצה למעלה לתוך התוכנית האדריכלית המדויקת של המשכן וכליו? קריאה זהירה בכתוב תעלה נתון מעניין – ישנם שני פריטים אשר לא נמסרו מידותיהם המדויקות באופן מפורש. למנורה ולכרובים אין מידות אורך, גובה ורוחב – הכרובים עומדים על הארון ובכך נקבע אורכם המינימלי, אך אין בכך כדי לדייק את גובהם ואת אורך כנפיהם, ואילו מידות המנורה הוצגו למשה בהר אך לא נאמרו בפסוקים: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר".

ברצוני להציע כי זהו הסדק, זהו החרך שדרכו משתחלות האמירה האישית ואפשרות הפריצה למרחבי הדמיון והיצירה. משה צריך לזכור מדמיונו האנושי את דמות המנורה, ועל פי התמונה בראשו הוא יתדרך את העוסקים במלאכה. יש כאן יותר משמץ של רמיזה על אינטרפרטציה ועיבוד סובייקטיבי. גם בעיצוב הכרובים ניתן מקום לדמיון של היוצרים לפרוץ ולעצבם באופן מקורי, בגבולות מקום הכפורת.

אם נסכים למהלך זה, הרי שרצף ההנחיות לבניית המשכן לא דוחק את הקורא החוצה באופן טוטלי, אלא מזמין את הפרשן לבוא בשעריו מתוך זהירות, דיוק והבחנה קשובה לפרטי הפרטים, על מנת שיוכל להפיק מהם דקויות של משמעות. כך גם המשכן הבנוי אינו דוחק את האדם החוצה אלא מזמינו למרחב מאורגן ומסודר שדווקא ממנו, מתוך השקט והשלווה שהוא מעניק, יוכל האדם למצוא את הפנִיוּת בנפש להתחיל תהליך לקרבת הא־לוהים. ההגדרות המדויקות מטרתן לאפשר להשתוקקות הדתית למצוא נתיבים לא הרסניים, שאינם מכַלִּים, ולהעניק לאדם מרחב מסומן לנתב דרכו את רגשותיו הדתיים.

בניית המשכן היא הוכחה להכרה בצורך במפגש מלא בלהט ותשוקה, כפי שאכן קורה באותה עת ממש (בזמן מסירת הדברים למשה בהר) במחנה ישראל בתחתית ההר. אלא שדרך ההוראות וההנחיות נעשה ניסיון לרסן את הכוחות המתפרצים ולהרגיע את סערת הנפש. סכנה אורבת בדרך זו והיא ייבוש הלהט, שכן ניתן לקיים את כללי הטקס בלי להרגיש דבר. הרגש הדתי אינו הכרחי על מנת לבצע את ההוראות. אפשר ללכת שבי אחר סעיפי ההנחיות בלי לפנות להם מקום לחלחל פנימה לרבדים עמוקים בנפש, בדיוק כפי שניתן "לדלג" על הפרשה מבחינת תכנים פרשניים ולטבוע כליל בדיון על אורך הכלים ורוחבם.

אך זו התביעה הזועקת מפרשתנו, פרשה כל כך "יבשה" וטכנית. זה האתגר העצום המונח לפתחו של המאמין כמו גם לפתחו של הדרשן. כשם שהכתוב נחזה להיות סגור וסוגר, אך דווקא בכך הוא מחייב את הקורא להיאבק על זכותו להיכנס פנימה ולהיות רגיש לפרטי הפרטים, שכן בהם ורק בהם הוא יוכל למצוא את דרכו ליצור בטקסט, כך גם המשכן נחזה להיות מתוכנן על פי תוכנית טוויה מראש, אך הוא מותיר חללים ומרחבים שבהם האדם נתבע לצקת משמעות ולחפש עמוק בתוך נפשו תכנים למלאם. זהו מסע בעקבות האיזון העדין, החמקמק, בין היות האדם כנוע ופסיבי לבין היותו אקטיבי, מקורי, חדשן, פורה ומדמה. רקמת הנפש נארגת מחיפוש מתמיד זה. אמת, האתגר קשה. האם נעמוד בו?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר תשע"ג, 15.2.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בפברואר 2013, ב-גיליון תרומה תשע"ג - 810 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ואולי המנורה והכרובים רומזים לתורה שבעל פה, בה לא די בטקסט הכתוב, אלא צריך את החיבור האישי, כפי שקיבל משה מפי הגבורה 'אשר אתה מראה בהר'. לא בכדי נתייחד העיסוק בהטבת נרות המנורה לאהרן הכהן האוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ומעניק לה את המימד האישי האוהב. אף אל הכרובים – היחיד שמורשה לגשת הוא הכהן הגדול בבואו לכפר על עם ישראל.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: