הרבנים החדשים / אסתר שניידר

הבבא סאלי הופך לחכם זן, הרבנית חיה מושקא אוחזת במכחול, והבן איש חי מורכב כולו משיער מקושט. כך החלטתי להעלות ניצוצות ולצייר מחדש את 
דיוקנאות הרבנים

דיוקנאות של רבנים מוכרים לרבים מקירות בתי עסק שונים, בתים פרטיים או מוסדות. הם מופיעים בדרך כלל כצילום, או בציורי חובבים. בבחירה לצייר את הדימויים האלו מחדש אני מניידת אותם מן התרבות העממית – שנחשבת במידה מסוימת דחויה למרות נוכחותה במרחב הציבורי – לתרבות גבוהה, בבחינת "העלאת ניצוצות". צילום של הבבא סאלי שתלוי בדוכן פלאפל בירושלים הופך דרך הציור לחכם זן ולמושא התבוננות אמנותי "רציני". זוהי העלאת ניצוצות מפוקפקת ומתעתעת, אך עם זאת מצחיקה. בפשטות ניתן לומר שהממד החומרי של העבודה – צבעי מים ודיו על נייר אורז – מעביר רבים מהרבנים לתרבות המזרח, שממנה באים החומרים.

 במחוזות ילדותי נפוץ צילום איקוני של הרבי מלובביץ' מנופף בידו. כך אני גם זוכרת אותו מהביקור בחצרו בגיל שש, מנופף לחסידיו בזמן השירה והריקוד. שכן שלנו, חב"דניק שעלה מרוסיה, צייר את הצילום הזה. בציור יושב הרבי על כיסא מרופד קטיפה אדומה, במרכזו של חלל בדיוני שהורכב מבמה שאליה מובילות שבע מדרגות. בצדי כל מדרגה עומדים חיילי שחמט, וכל החלל מרוצף כלוח שחמט. היה לי די ברור שמדובר בציור גרוע, מטופש ומופרך, אך מצד שני ידעתי שקיימת כאן אמונה אמיתית בכוחו של הציור להיות רלוונטי.

אמונה בכוחו של הציור להיות רלוונטי. 
אסתר שניידר, 
הבאבא סאלי

אמונה בכוחו של הציור להיות רלוונטי. 
אסתר שניידר, 
הבאבא סאלי

 פשטות וחושפנות

כילדה השתתפתי בחוג ציור אצל ציירת עולה מרוסיה. הצייר האהוב עליה היה סזאן, וברפרטואר נמצאו גם רוסו ופיקאסו. הציור נתפס בעיניי כתחום של חולין, של התבוננות בעולם היומיומי, אבל האמונה שראיתי בדיוקן הרבי מלובביץ' שצייר השכן עוררה בי מחשבה ויצרה מתח מסוים בעבודתי. אחד הניסיונות לחבר את הדברים היה קולא'ז של זוג נרות שבת מונומנטליים שעיטרתי בעיגולים זרחניים בצהוב וורוד. כמעט שכתבתי בו את הסלוגן החב"די "כל אישה ובת מדליקה נרות שבת", אבל המורה חשבה שזה ממש טעם רע.

בציורי דיוקן הציור עצמו זוכה להישיר מבט אל הצופה; העיניים נפערות ממש. בציורי הרבנים שלי השארתי את לובן הנייר חשוף בלבן של העיניים, כך שהעיניים הפעורות חושפות את הריק הלבן של הנייר. מתוקף היותו פעור עיניים או ריק, הוא יוצר דיאלוג ומפגש כפול עם הצופה, הן הודות לדימוי והן הודות לתהליך היצירה. מכיוון שיש לצבע שקיפות מסוימת, ניתן לראות (וזה קורה בעיקר בצבעי מים) את כל שכבות הציור, עד למצע הריק.

 אחד הציורים הראשונים שלי שהחזירו לי מבט כזה היה דיוקן עצמי כקופה־ציירת. מצוירת בו קופה עם פרווה שחורה וישבן ורוד־מסטיק כמו של בבון, שמחזיקה בידה מכחול ששערותיו גם כן ורודות, והיא מחייכת לצופה. מעבר לדמיון החזותי המסוים, והמימד ההצהרתי של "אני כחגב בפני מסורת הציור", האפשרות החייתית והחקיינית שגלומה בקוף עוררה בי השראה. טכניקת העבודה היא דיו וצבעי מים על נייר, וכך שיער הפרווה נוצר באופן הפשוט ביותר כהמשכו הישיר של שיער מברשת הציור. שכפולה של מברשת השיער הטבולה במעט דיו נוצר במגע ובתנועה על הנייר. המגע והתנועה של המברשת מהדהדים את הגוף הפועל, את הפעולה הפיזית הפשוטה. פשטות וחושפנות מסוג זה נעשו עקרוניות לעבודה שלי.

גם השיער הפך לנושא מרכזי ביצירתי, כאלמנט פראי וחייתי שמגיע ממקור הגיוני, כמו למשל שיער הראש, אך הוא תמיד מוגזם והופך לישות בפני עצמה. בציורים אחרים הוא עובר טרנספורמציה לעשן שיוצא מנר כבוי, או לנוצות שצומחות על ראשו ושפמו 
של איש.

לאחר ציור הקופה חיפשתי מושאי ציור ראויים שחורגים מהעצמי; כאלו שיהיו בעלי עניין ציבורי, לא אינטימי מדי, אך קרוב. הדמות הראשונה שנתקלתי בה וענתה לקריטריונים הייתה הבן איש חי, רב בגדדי בן המאה ה־19. דמותו היפה, שחורגת מדימוי יופי מערבי וקלישאתי, משכה אותי לציור; כמו גם הבעייתיות המסויימת שיש בציור של רב מתוך הנאה אסתטית, והמתח עם עולם הרוח שהוא מייצג. עניין אותי הקשר השרלטני לכאורה בין דימוי לרוח ולקדושה, וכן העובדה שהכול נוצר משיער – העיניים מריסים, תווי הפנים משפם וגבות, וצורת הפרצוף מהזקן והשיער סביב. אין בעצם פנים, יש רק שיער מקושט.

וכך החלו להצטבר רבנים שונים ומשונים בקהילה המצוירת שלי. אחד זימן את השני להצטייר. הבן איש חי הזמין את הבבא סאלי, וזה הזמין את הרמב"ם – בעיקר כעזר כנגדו. הם הצטברו בהיגיון מסוים, אך מתוך צורך בעוד דמות, עוד אופי אנושי. את חלקם אני מכירה בעיקר חזותית, את חלקם אני מוקירה ולומדת את תורתם, וחלקם מדומיינים, פשוט כי הבנתי שאין דבר כזה "דיוקן אמיתי". כך למשל אצל הרמב"ם – דיוקנו הופיע בזמנו על השטר של השקל, אך אין ערובה לכך שזוהי אכן דמותו. נדיר שישתמר דיוקן של יהודי מהמאה ה־12, ולמעשה זהו כנראה דיוקן של שייח' מוסלמי שהתגלגל להיות הרמב"ם.

התכתבות עם הזוהר

פעמים רבות הדמויות שאני מציירת הן בעלות אמביוולנטיות מגדרית, כנראה מתוקף העובדה שהיצירה היא בצלמו ובדמותו של היוצר. כאמור, הדיוקן נבנה מתוך השיער, ובעיקר מהקישוט של השיער. באידרא, חלק מהזוהר, החברים "מתקנים" את הפרצוף העליון. לפועל "תיקן" בארמית יש כמה מובנים, ביניהם "קישט" ("תיקונא" הוא תכשיט של אשה), ואף התקין ושכלל. אלא שבזוהר עושים זאת באמצעות שזירת מילים, ואני הסטתי את הדברים לציור. היחס למקורות, לספר הזוהר ולטקסטים מדרשיים אחרים מתקיים כהתכתבות מודעת וגם כזאת שמתרחשת רק לאחר מעשה, בבחינת נעשה ונשמע.

 הרבנית חיה מושקא היא אשתו של הרבי האחרון מלובביץ', מנחם מנדל. למרות שלא שמעתי עליה סיפורים רבים, היא הייתה ידועה כדמות הנשית של החסידות. היא נפטרה כשהייתי בבית הספר היסודי, ואת תמונתה הכרתי מתצלום שהיה תלוי בבית הספר. בתצלום היה משהו מאוד יפה ונשי. היא הייתה מעודכנת ובעלת מודעות אופנתית.

אחרי שציירתי כל־כך הרבה רבנים הבנתי שהגיע הזמן גם לרבנית. באופן מעניין, משהו מהמסתורין של דמותה (שהרי "כל כבודה בת מלך פנימה") חלחל לתוך הציור שלי. היא נראית כעסוקה בפעילות מדיטטיבית, והכול נע סביבה בתנועה אליפטית או עגולה, כמו בעבודה על אובניים. דבר נוסף שהשתנה הוא שבמקום לאכול קינוח, כמו בתצלום המקורי, היא אוחזת בציור במכחול שבו היא מקשטת, מתקנת ויוצרת את דמותה. כך פעולת האמנות מסתברת כקוסמית וקוסמטית גם יחד, ושתי התנועות נשזרות לכדי ציור.

אסתר שניידר היא ציירת ופסלת וזוכת פרס האמן הצעיר לשנת 2011

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר תשע"ג, 15.2.2013

פורסם ב-15 בפברואר 2013,ב-גיליון תרומה תשע"ג - 810. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: