דיאלוג עם המלאות / יונתן ברג

שירתה של ללה, המשוררת הקשמירית בת המאה הארבע־עשרה, מלאה בדתיות עמוקה לצד התפתחות אישית קונקרטית ומוסריות חברתית

 כמה פלא יש בעובדה כי שיחה של אישה במאה הארבע עשרה, המסתובבת בקשמיר, עסוקה במסע מיסטי ורוחני, נלחש על אוזן דומה, העושה את אותו מסע בין פלורנטין לשוק הכרמל. התל־אביבית מתרשמת כל כך, חשה את עצמת האישיות והנוכחות הפואטית והדתית של הקשמירית עד שהיא מתיישבת ומתרגמת את שיריה. התל אביבית היא המשוררת והמתרגמת, כמו גם אשת הרדיו, הדס גלעד, והקשמירית היא ללה (ללשוורי במקור). גלעד מספרת כי פגשה את שירתה של ללה בקשמיר, אגב טיול במזרח, וללה ליוותה אותה כמה שנים שבהן תרגמה את שיריה עד שהצטברו לכדי ספר.

אתה אתה אתה

השירה של ללה מסנוורת, הכוח החזק השורה בספר מצוי בכנות ובהתמסרות שבשירים. כנות זו, כך נדמה, מעידה על עצמת החיפוש הרוחני המצוי בשורות.

ללה מדברת לעצמה כדי לפענח את הופעת המציאות, היא מתווכת דרך השפה את החיבור הטבעי להוויה, את החד־פעמיות המצויה בכל חיפוש רוחני אותנטי: יהיה שמך אשר יהיה/ שיוה/ וישנו/ רוח השראתה של שחרזד/ מושיע הג'ינים/ בודהא טהור/ אל ילוד לוטוס/ אני חולה/ העולם/ הוא מחלתי/ ואתה המרפא/ אתה/ אתה/ אתה/ אתה/ אתה/אתה". השיר הזה משחזר מהלך ידוע בתחום הדתי: השמות והכינויים, הדרכים והשיטות הם רק ניסיונות תפיסה בחושים, במודע, בשפה, אך לפניהם או אחריהם ניצבת התחושה האישית ובתוכה הדיאלוג עם הריק. או להפך: עם תחושת המלאות, עם אותה הכרה באחדות של ההופעות והתופעות. הרעיון הזה חוזר רבות בשירתה של ללה.

את מקומם של התפיסות המובנות, הטקסים והטקסטים מחליף בעיקר הטבע שהופך לאותו מקום שבו ניתן לחוש את אותה תחושת מלאות חובקת כול – "רקדי ללה/ ואין לעורך/ אלא אוויר/ שירי/ ללה/ לבושת שמים/ הביטי ביום הזוהר!/ היש בגד / כה יפה/ או/ מקודש יותר?".

המבט הרוחני לא יכול להתעלם מהמצוקות החברתיות והכלכליות. סרינגאר, קשמיר, 2011 צילום: רחלי ריף

המבט הרוחני לא יכול להתעלם מהמצוקות החברתיות והכלכליות. סרינגאר, קשמיר, 2011
צילום: רחלי ריף

נתיב האומץ

סיפור חייה של ללה, לפחות זה המתווך אלינו, הוא מרתק. היא נולדה בכפר קטן, חֻתְּנָה בגיל צעיר, ולאחר נישואי בוסר קשים, שכללו מאבק עם הבעל ועם הסביבה, מרדה ופרשה לחיי לימוד ואימון רוחני. ללה התעמקה במסורת ההינדואיזם והייתה תלמידה של מורה בשם סד באיו, אך התעמקה גם במסורת הסופית ונותרה דמות מרכזית בצמד התנועות הדתיות שלא תמיד חיות בשלום.

חייה ברובם היו מסע מתמשך בדרכים. את ההכרה הרוחנית שהשיגה היא יצקה אל תוך השירים ואלו דרים תחת ההגדרה "שירה מקודשת". אולם להבדיל משדרת המרכז של השירה המקודשת שרובה הלל לאל או ביטויים של תחושות מופשטות, שיריה של ללה עסוקים בחוויה הקונקרטית, בהתפתחות האישית הכוללת כישלונות לצד הצלחות. יותר מכך: היא יוצאת נגד הטקסט, גם זה המקודש כנושא האמת: "הדרך קשה וסבוכה עד מאוד/ ללה השליכה את ספריה/ שסיפרו / על כך/ ומתוך התבוננותה/ ראתה את האמת/ שלעולם אינה / נגלית לאיש מקריאת מילים".

נדמה כי אותו עיסוק בהתבגרות האישית, הרוחנית והנפשית היא התכונה המרכזית אשר גרמה לשירתה לעבור באופן כל כך מוצלח את מאות השנים ולהיוותר חיונית וערנית. השירים נקראים, גם הודות לתרגום, כשיחה עדכנית לגמרי על יחסי האדם והסביבה: "התבונני בנצח/ אל תישארי בגבולות החשיבה/ מחשבותייך הן כילד/ חסר מנוחה ומפוחד בחיק אמו/ שאם אך יודרך / יוכל למצוא את נתיב האומץ".

מתקרבת לרמב"ם

אלמנט נוסף שמעורר עניין בספר הנו המבט החברתי והאנושי הטמון בו. המחשבה בעקבות מבט זה נודדת אל שירת הנביאים. נדמה שאותה מסקנה נגזרת כאן ושם: המבט הרוחני, המחפש, הער, אינו יכול להתעלם מן המצוקות החברתיות והכלכליות. ללה נעה מהתכנסות מוחלטת אל המרחב האינטימי של האני, כזה המצוי בחיפוש אחר הדיבור הפנימי, אל עבר פיכחון ורגישות כלפי האחר. המעבר הזה הופך בסופו להתניה, הגורסת כי לא תיתכן מציאות רוחנית מתוקנת ללא מציאות חברתית כזו ולהפך. הנה: "ראיתי איש חכם גווע ברעב/ עלים נושרים ברוח דצמבר קלושה/ וראיתי איש עשיר מכה את טבחו/ כי טעה בתיבול/ מאז אני ללה מחכה / שאהבתי למקום הזה תעזבני".

ללה קושרת בין הראייה הפנימית לזו החיצונית, וקושרת בין מקום שאינו מתפקד מוסרית לבין חוסר היכולת לחיות בו: נורת אזהרה בת כמה מאות שנים שמהבהבת בישראל של ימינו. אבל לא רק אל הנביאים הספר שולח, למשל גם אל הרמב"ם. כלומר, הוא מתכתב עם החקירה הרוחנית־מוסרית בפנים ואופנים שונים. ללה כותבת: "כשאת אוכלת יתר על המידה/ את שוכחת את אמיתותייך / וצום מביאך לידי יהירות/ על כן אכלי במידה ובשום שכל/ היי אנושית ופשוטה/ אז תיפתח הדלת/ ותכירי בדרך/ ללה/ היי מתונה!". בעיניי השיר מבטא באופן בהיר ומדויק את דרך האמצע המצויה בפרק ד' של שמונת הפרקים לרמב"ם. אותה הליכה מדודה, רחוקה מן הקיצוניות המצויה בריבוי ובמיעוט, בהידור המוגזם ובסגפנות האלימה.

המסקנה של הרמב"ם דומה לזו של ללה. גם אם האדם מתנסה בחוויות קצה למען היכרות עם עצמו וכוחו הרי שסופה של דרך היא דרך המרכז. ללה קושרת את המתינות עם "פתיחת הדלת". היכולת לראות אצל ללה קשורה קשר הדוק הן עם התמסרות והן עם איפוק. התנועה ביניהם היא תנועת הרצוא ושוב של הנפש.

התרגום בספר קולח ומשכנע למרות שמדובר בתרגום משפה מתווכת – גלעד תרגמה את השירים מתרגום שלהם לאנגלית שנעשה על ידי קולמן ברקס. נדמה כי ללה עצמה הצפינה את הוראות התרגום בשורות: הדיבור בספר הוא אישי, כלומר חייב לעבור דרך דיבור דומה אצל הקורא, ועוד יותר מכך, כמובן, אצל המתרגם. במובן זה הספר רחוק מעט מהשירה המודרנית. אין בו עיסוק במטא־שפה, בהכרה כי "קוראים" אותו.

הוא אינו מתעסק בצורת ההגשה שלו, אינו מצביע על השפה ועל הפעילות בה ואולי אף מבקש לנטוש אותן. ודאי שיש בו מוזיקה, אבל כזו שנובעת מתנועת הנפש המדברת. במובן זה, זהו דיבור של גלעד כמו של ללה, ותרגום שירתה של ללה מבקש, אולי יותר מתרגומים אחרים, את הפנמת הטקסט עד שזהו ממש הדיבור האישי של המתרגם. בכך הצליחה גלעד באופן מרשים.

ללה

שיר עירום

תרגום: הדס גלעד

חדקרן, 122 עמ'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר תשע"ג, 15.2.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בפברואר 2013, ב-גיליון תרומה תשע"ג - 810 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: