שי ועגנון, שלשה סיפורים / יוסף סאקס, שמואל פאוסט

אדם החושב בתמונות / יוסף סאקס

מהדורה מאוירת בקומיקס לסיפורי עגנון משמרת מצד אחד את שפתו וסגנונו ומצד שני מהווה מדרש לכתביו; דורשת סבלנות ופענוח וגם מזמנת היכרות קסומה ומשעשעת

שי ועגנון שלושה סיפורים

סיפר ש"י עגנון, צייר שי צ'רקה

שוקן, תשע"ג 2013, 48 עמ'

"עגנון הצליח להביע הכול – בדרך לגמרי לגיטימית – בצורה של אדם החושב בתמונות", העיד ידידו גרשם שלום. לפיכך מעניין שכה מעט מסיפורי ש"י עגנון אוירו עד עתה. מנקודת מבט אמנותית, עבודת האילוסטרציה הגדולה ביותר שנעשתה עד כה היא של האמן אביגדור אריכא, עבור חלקים מ"תמול שלשום" שהודפסו תחת השם "כלב חוצות", שָׁם הסופר והאמן עבדו יחד על מנת לאייר את הכלב הדמוני בלק (בבית עגנון נפתחה תערוכה של חריטות, רישומים וציורים אלו בשנת 2010, והודפס קטלוג בשיתוף עם מוזיאון תל־אביב לאמנות). גם הרצל רום, חתנו של זלמן שוקן, הפטרון של עגנון, הפיק מספר ציורי קווים ואלה מוחזרו בהדפסות שונות של סיפורי עגנון בעברית ובתרגום.

אבל רק כעת, 42 שנה לאחר מותו של חתן פרס הנובל, נהפכו סיפוריו של עגנון לספר קומיקס. המאייר וצייר הקומיקס שי צ'רקה הלחים תמונות לשלוש מיצירותיו של עגנון, ואין זה מפתיע שהוא עשה זאת לסיפורים שעשויים למצוא חן במיוחד בעיני ילדים.

הרב קוק ובוב דילן

"מעשה העז" הוא כפי הנראה הסיפור הקצר המוכר ביותר של עגנון, וסביר להניח שהינו הראשון שפוגשים ילדים בבית הספר. אגדה זו מספרת על מערה־מנהרה המחברת בין הגלות לארץ ישראל, ועל עז משעשעת ומסכנה שיכולה להוביל בדרך. למעשה, זהו הסיפור הראשון של עגנון שאויר. הוא יצא לאור ב־1925, זמן קצר לאחר חזרתו של עגנון משהייה בת 12 שנים בגרמניה. הסיפור התפרסם בה בעת בשתי הוצאות לאור, ללא שינויי נוסח – בכתב־עת הספרותי "הדים" וכחלק מסדרת חוברות לילדים שאוירו על־ידי האמן הבצלאלי זאב רבן. העובדה שאותו סיפור הוצג גם למבוגרים וגם לילדים מבליטה את המורכבות והעושר של סיפורי עגנון, ובעצם את האופי המדרשי של כתיבתו.

בדיוק סביב נקודה זו – עגנון לילדים – מתעורר העניין בגרסתו של צ'רקה, גרפיקאי ומאייר מוכשר הידוע בעיקר בשל סדרתו "בבא", המאיירת אגדות חז"ל וסיפורי תנ"ך. צ'רקה נודע גם בזכות הקריקטורות הפוליטיות שבהן הוא מצליף בכל מגזרי החברה הישראלית. בספרו הנוכחי ניכר עד כמה מאיירים הִנם מטבעם פרשנים. למשל, עגנון איננו מרבה בתיאור המעבר במערה המחברת בין גליציה לגליל, אלא פוטר את עצמו בשלושה משפטים קצרים. זאת משום שהצורך להזיז את העלילה קדימה איננו תובע מילים רבות (בדומה למאורת הארנבת של לואיס קרול, ארון הבגדים של ק"ס לואיס ורציף 9 ושלושה־רבעים של ג'יי קיי רולינג, זהו רק המנגנון המאפשר למספר להעביר את הגיבור מעולמנו לעולם קסום יותר). אך המאייר איננו יכול להסתפק בכך, וצ'רקה משקיע שלושה מתוך שנים־עשר עמודיו של "מעשה העז" לתיאור המעבר במערה. לאורך הדרך אנו רואים אזכורים לבני הצאן בהיסטוריה היהודית, החל מהאיל הנאחז בסבך מעקדת יצחק, דרך השעיר לעזאזל, חד גדיא ועוד. סכין קצבים המשורטטת בדמות היטלר מזכירה לנו את ההובלה של העם היהודי, ובכן, כצאן לטבח.

בעקבות ציוריו של צ'רקה אנו זוכים להציץ במה שמסופר בין השורות אצל עגנון: יש הרבה היסטוריה יהודית במעבר שבין העולם הישן לחדש ובין הגולה לשיבה לארץ ישראל. בצורה זו משמר צ'רקה חלק מדו־המשמעות של הכתוב העגנוני, המכוון בעת ובעונה אחת הן לילדים והן להוריהם. ניכר כי ציוריו של צ'רקה הנם סוג של מדרש על כתבי עגנון, שהם בעצמם זיקוק של ספרות המשנה, התלמוד, המדרש, החסידות וכו', הנוצקים מחדש לתוך תבנית ספרותית מודרנית.

הסיפור הידוע השני באוסף (והראשון בסדר הסיפורים) הוא "מאויב לאוהב", המתאר את ניסיונותיו של המספר להתיישב בשכונת תלפיות למרות התנגדותו של "מלך הרוחות", המאיים לנשוב ולנשוף ולמוטט את ביתו. כמעט כל פרשנות על סיפור זה הצביעה על ההשתקפות האוטוביוגרפית של עגנון אל תוך הסיפור, כגון ביזת ביתו השכור בשכונת תלפיות בזמן פרעות תרפ"ט, ולאחר מכן בניית ביתו העומד עד היום ומשמש מוזיאון ומרכז למידה ותרבות. בהמשך לקו פרשני זה, מצייר צ'רקה את המספר בדמות דיוקנו של עגנון עצמו, והבית אינו אלא בית עגנון, אבל, באופן מפתיע, מצויר כפי שהוא כיום, לאחר השיפוץ הנרחב שעבר בשנת 2009 (הקורא הערני ימצא באיורים רמזים לדמויות היסטוריות נוספות – נסו למצוא את הרב קוק, בוריס שץ ובוב דילן!)

איורים מתוך הספר: שי צ'רקה

בעוד שני הסיפורים הראשונים מוכרים באמצעות תוכניות הלימודים, את הסיפור השלישי סביר להניח שילדים – וכל מי שאיננו מעריץ מושבע של עגנון – לא יכיר. זאת משום שצ'רקה אייר פסקה אחת מתוך "עד הנה", רומן מאוחר של עגנון, ואייר אותה כסיפור עצמאי. בסיפור "האדריכל והקיסר" אדריכל זקן מתבקש לבנות לקיסר סיני ארמון חדש, אבל "יצאו שנים ולא נבנה הארמון, שהזקין האדריכל ולא הלך לבו אחר העצים והאבנים". במקום לבנות הוא מצייר תמונה של ארמון על בד ענקי "ועשה בחכמה שכל אחד ואחד רואה בה ארמון ממש". כשהקיסר מגלה שלפניו אינו אלא ציור בלבד הוא מתרגז וצועק "רימית אותי והעמדת צורה מחוקה במקום בניין!". ברגע זה הקיש האדריכל (שמצויר בדמות דיוקנו של עגנון הזקן, שמוכר לנו היטב מן השטר של 50 שקלים) "באצבע על הדלת המצוירת. נפתחה הדלת ונכנס האדריכל ושוב לא יצא משם".

אגדתו של עגנון יכולה להתפרש בשני רבדים לפחות. ברובד אחד אנו יכולים להבין את רצונו של כל אמן להימלט אל תוך יצירתו כדרך להימנע מן הלחץ והצורך לרצות את פטרונו ואת ההוצאה לאור שלו. ברובד עמוק יותר, יצירה אמנותית קיימת בעולם אחר, שם היא הופכת ביטוי מוחשי לאידיאל מופשט. לארמונו של האדריכל, שקיים רק בשרטוטים, יש קיום משלו בעולם אפלטוני. ברמה הזו תרכובת המילים והציורים מעסיקה אותנו באופן העמוק ביותר, ודורשת גם תשומת לב רבה מצד הקורא כדי להבין מה באמת קורה על הדף ובין השורות. וכמו שהעיד ארט ספיגלמן, הקומיקסאי המפורסם של "מאוס", על הז'אנר: "נדמה לי שהקומיקס כבר הפך מסמל לבורות לאחת מן המצודות האחרונות של האוריינות. אם יש לקומיקס בעיה כעת, זה שלאנשים כבר אין הסבלנות לפענח את הקומיקס".

scan01

משיחה ומשיח

חשוב שצ'רקה עמד בפיתוי ולא חידש את השפה הפואטית ולעתים מיושנת של עגנון, ואפילו לא הקל על קוראיו באמצעות הוספת ניקוד לטקסט (שנכתב בכתב ידו המאויר של צ'רקה, ולא בגופן מחשב). חלק מן הדיאלוגים נמסרים בלשונו של צ'רקה בתוך "בועות מחשבה" ובמקרים אחרים המאייר משנה במקצת את הטקסט, אבל למרות זאת לרוב המילים והסגנון הם של עגנון עצמו, כפי שהדברים מופיעים במקור.

 המחשבה שקוראים צעירים יקראו את השפה המדרשית של עגנון ולא ייבהלו ממנה מעוררת תקווה. זהו כוחו של האיור – הקוראים ידעו שהמילה המשנאית "משִׁיחה" פירושה חבל, מכיוון שיראו חבל קשור סביב זנבה של העז. השאלה האם יבחינו בהד המילה “משׁיח“, שאליה כיוון עגנון, תלויה יותר במטעני הידע שאותם יביאו איתם אל הטקסט מלכתחילה.

ובכל זאת, מכיוון שצ‘רקה משנה את המילים של עגנון מדי פעם, כדאי היה שההוצאה תוסיף את הטקסט המקורי של הסיפורים כנספח לספר – כל סיפור הינו קצר במיוחד (ללא האיורים), שני עמודים היו מספיקים – ובכך היה הופך הספר לכלי יעיל יותר לשימוש חינוכי, במיוחד ברמת בית הספר היסודי. בכל מקרה, שיתוף פעולה חשוב ומהנה זה בין שי לש“י יכיר לילדים (ולהוריהם) את כתיבתו הנפלאה של עגנון. ברגע שהם ייכנסו אל תוך מנהרה קסומה זו, מובטח שיצאו לדרך אל־חזור.

הרב יוסף סאקס הוא מייסדה של ‘עמותת עתיד‘ לחינוך יהודי, ומרצה בבית עגנון בירושלים

 —————–

ש"י ושי / שמואל פאוסט

איך מנגישים ספרות גדולה לילדים? אפשר לנקד עבורם את הטקסט ולהוסיף פירושים ואיורים צבעוניים, ואפשר לצקת מחדש יצירה המשלבת סיפור בפרשנותו. השוואה בין שני ספרים

 הספר 'שי ועגנון שלושה סיפורים' אינו הספר הראשון המאויר מאת עגנון המיועד לילדים. ב־1983 יצא בהוצאת שוקן 'ספר האותיות' – שירים לכל אות מאותיות האל"ף־בי"ת, מלווה באיוריו של יוני בן שלום. הספר, שנמצא בעיזבונו של עגנון בכתב ידה של אסתר, רעייתו הטרייה באותו זמן, נכתב כבר ב־1919, להזמנתו של פטרון הסופר שלמה זלמן שוקן, וצוּותה לו המאיירת תום פרויד (אחייניתו של זיגמונד). אך המיזם המקורי המשותף לא ראה אור בסופו של דבר.

ספר מאויר מסיפורי עגנון "למבוגרים" יצא לפני שנים מעטות, גם הוא כמובן בהוצאת שוקן: 'קלפת תפוח הזהב', מוער על־ידי שי רודין ומאויר בידי לי קורצווייל (תשס"ט 2008). הדמיון לספר הנוכחי ('שי ועגנון') מפתיע. כותרת המשנה 'שלושה סיפורים' זהה, ואף שני שלישים מהסיפורים הנבחרים זהים: 'מאויב לאוהב' ו'מעשה העז' (ובאותו סדר הופעה). רק הסיפור השלישי השתנה מ'קלפת תפוח הזהב' – סאטירה חברתית־פוליטית (שעוברת מן הסתם מעל לראשם של הילדים) – ל'האדריכל והקיסר' (שגם מסריו, ברובד הגלוי והמופשט כאחד, כמדומה, עלולים להחטיא את קהל היעד). מעט חבל שההוצאה בחרה להוציא לקהל הצעיר שוב את אותם הסיפורים, כאשר אפשר היה להרחיב את היכרותו של קהל זה עם מגוון נוסף מסיפורי עגנון (או חלקי סיפורים) שעשויים היו להתאים לו.

מלבד רעיון השילוש המאויר וזהות הסיפורים, הספרים שונים במידה רבה, ומעלים הרהורים על אופי הספרים המתאים לקוראים הצעירים. 'קלפת תפוח הזהב' מביא את סיפורי עגנון כלשונם ובמלואם, תוך ניקודם וביאורם. הביאורים מופיעים כהערות שוליים ממוספרות בשולי כל עמוד, והם מבארים מילים וביטויים מוקשים וארכאיים, מספקים הקשרים היסטוריים וחושפים את ההרמזים המרובים למקורות יהודיים מגוונים. האיורים חביבים ומתארים באופן נאיבי וריאליסטי (עד כמה שאפשר לאייר רוח ועז פלאית באופן ריאליסטי) את הרובד הגלוי של הסיפורים.

ב'שי ועגנון' מלקט צ'רקה משפטים נבחרים מתוך הסיפורים, שדי בהם כדי להעביר את לוז הסיפור, ומשבץ אותם במשבצות הקומיקס. הביאור שלו לטקסט אינו מופיע כהערות אלא כאיור, שהוא כמובן מרכז הספר. ואכן, בשונה מאיורי קודמו, איוריו של 'שי ועגנון' הם פרשניים במהותם, כפי שהצביע הרב סאקס במאמרו הנאה, וקורצים קריצות עגנוניות־צ'רקאיות – בעיקר לקוראים המבוגרים (בכך, ובליקוט הטקסטואלי, זו אכן יצירה משותפת של "שי ועגנון").

מלבד דמויות ועצמים שונים שצ'רקה שותל כרמזים ברקע האיורים, הוא מוסיף פרשנות מפורשת משלו, שהיא בין היתר היסטורית. למשל, בסיפור 'מאויב לאוהב', כשעגנון כותב משפט סתום כ"לסוף אירעו דברים שלא נתנו לי לחזור לעיר" (עמ' 17), צ'רקה מלווה אותו באיור שבו המון ערבי מוסת (בידי כרוז ממגדל המסגד) יוצא בסכין שלופה לפרוע במתיישבים היהודים. ומלבד עצם השימוש הפרשני בדמותו של עגנון כגיבור סיפוריו, כולל צ'רקה גם עקיצות על חשבון עגנון עצמו. למשל, האיור למשפט "ביתי קטן, אבל מקום יש בביתי לאדם שכמותי שאינו מבקש גדולות" (עמ' 15) מראה את עגנון הצעיר במבע פנים מתחסד ובתנועת גוף שאי אפשר לפרשם אלא כחשיפת ההפך מהצניעות המדומה שהדובר מתקשט בה ברובד הגלוי של דבריו.

באשר לביאורי הלשון עבור הילדים, צודק הרב סאקס שכוחם של האיורים רב במתן הסבר ויזואלי פשוט למילים לא מוכרות. אולם יש וההתחכמות הצ'רקאית המשעשעת עלולה לפגוע קלות במאמץ דידקטי זה. למשל, באיור למשפט "שכן בא לברך את שכנו לחנוכת הבית" (עמ' 19), מצויר עגנון בחדרו ולצדו חנוכייה. כך אולי מוחמצת ההזדמנות להכיר לקוראים את מושג החנוכה המקורי, גם ללא זיקה מיידית לשם החג הידוע.

נראה ששני הספרים נחלקים לשניים, ובצורה מהופכת, במידת פנייתם לקהל קוראיהם: אופי הטקסט ואופי האיורים. בעוד שהטקסט בספר הקודם מתאים לקוראים מיטיבי־לכת, ואולי בעיקר למוריהם, שיעדיפו לקרוא את הסיפורים במלואם ולהיעזר בביאורים המילוליים, הספר הנוכחי מתאים לקהל רחב הרבה יותר והולם את מידת הקשב המצויה; בה בעת, איוריה התמימים של קורצווייל מתאימים לגיל הרך, בעוד איורי הקומיקס מוסיפים ביאורים, רבדים, רמות פרשנות וקריצות למבינים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח שבט תשע"ג, 8.2.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-8 בפברואר 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון משפטים תשע"ג - 809, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. עמיהוד שרגאי

    נהניתי לקרוא את מאמרו של יוסף סאקס, שהתפרסם בגיליון "שבת" פרשת משפטים, וגם מצאתי בו קישור מעניין לפרשת השבוע בו התפרסם המאמר:

    במאמר ישנה התייחסות מעניינת למוטיב של "המערה" המחברת בין הגלות ובין ארץ-ישראל בסיפור "מעשה העז" . סאקס כותב שזהו מוטיב שחוזר בלא מעט סיפורים שמדברים על מעבר הגיבור מעולם המציאות לעולם קסום ונעלה ומביא מספר דוגמאות לכך: לדוגמא: מאורת הארנבת שדרכה עוברת עליזה לארץ הפלאות בסיפורו של לואיס קרול, או ארון הבגדים של ק"ס לואיס וכן "רציף 9 ושלושה רבעים" בסיפורי הארי פוטר. כל אלה, כך כותב סאקס, הם ""המנגנון המאפשר למספר להעביר את הגיבור מעולמנו לעולם קסום יותר".

    והנה בפרשת השבוע בה התפרסם המאמר, פרשת משפטים – איך לא(!) – מופיע גם כן המוטיב הזה במדרש חז"ל על סיפור התורה בדבר עליית משה להר סיני לקבל את התורה:

    בסוף פרשתנו, התורה מספרת, כך:

    "ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר:
    וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן:
    ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל:
    ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה:"

    במסכת יומא, ד:, מובא מדרש מבית מדרשו של רבי ישמעאל:

    "ויבא משה בתוך הענן…
    דבי ר' ישמעאל תנא: נאמר כאן "בתוך" ונאמר להלן ב"בתוך" – "ויבאו בני ישראל בתוך הים":
    מה להלן שביל, דכתיב "והמים להם חומה" – אף כאן שביל".

    על יסוד המדרש הנזכר, מפרש רש"י בפרשתנו:

    "ויבא משה בתוך הענן" – רש"י: "ענן זה כמין עשן הוא, ועשה לו הקב"ה שביל בתוכו"

    כלומר:

    עליית משה להר סיני היא עליה מעולם המציאות הארצית אל שמי השמים שמשם ניתנת התורה. על-פי המדרש שרש"י מביא, משה עולה דרך "שביל בענן". זהו שביל פלאי, שפיתחו האחד נמצא על גבול המציאות הארצית ופיתחו השני בעולם עליון. זהו המעבר האולטימטיבי מהסוג שסאקס מדבר עליו במאמרו. ולמרות שמבחינה מהותית, הדוגמאות הספרותיות הדמיוניות שסאקס הביא אינן עומדות באותו מישור עם דברי התורה וחז"ל בפרשתנו, הרי שישנו דמיון צורני בין הדברים, שניתן להסתייע בו לצורך הבנת עומק דברי חז"ל. כשחז"ל מדברים על "שביל בתוך ענן" הם כנראה גם כן מתכוונים לסוג של – "מנגנון המאפשר… להעביר את הגיבור מעולמנו לעולם קסום יותר". – כלשונו של סאקס.

    יתכן ו"השביל שבתוך הענן", אשר על-פי המדרש משמש את משה לעלות לאן שהוא עולה כדי לקבל תורה, הוא רמז. הוא מזכיר מאד את סולם יעקב, הניצב ארצה, אך ראשו מגיע השמיימה. כלומר: גשר בין עולמות, אמצעי מעבר בין עולם ארצי ובין עולם שמיימי ועליון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: