משחקים בכל העולמות / הילה מלמד

השירה סוערת בפייסבוק. רשת שירה קבוצתית, משוררים בדויים, צפייה בתהליך כתיבה בשידור חי וכתבי עת שכבר מזמן שכחו את גלגלי הדפוס. אז תעשו כבר 'לייק' 

"להתעלם מהחיים במרחב המקוון זה כמו להתעלם מהליכה ברחוב, וכמו למחוק את מוטיב ההלך בשירה הישראלית", אומרת נעה שקרג'י, משוררת צעירה ומקימת פרויקט השירה האינטרנטי "פועמה": קבוצת פייסבוק שבה כל יום, חמישה ימים בשבוע, עולה שיר חדש שמשורר שלח. הקוראים מגיבים, משתפים, לוחצים 'לייק' ובכך בוחרים את השיר המנצח מבין החמישה. "רציתי ליצור במה לשירה שעובדת על פי העקרונות של התרבות הפופולרית ברשת".

מי שמשווקשורד

העקרונות של התרבות הפופולרית ברשת, כמו יוטיוב, גוגל או פייסבוק, הם שלושה, מסבירה שקרג'י. "קודם כול, הכוח מצוי בידיים של כולנו במידה שווה. אין מבקר ספרות או מדור בעיתון שמחזיק את הכוח אצלו ביד. שנית, אנחנו יכולים וצריכים להתייחס ליצירות לא מוכרות. העיקרון השלישי הוא תיחום בזמן". כדי להסביר למה שיר מקבל 48 שעות ולא יותר, שקרג'י לא חוששת לקשור בין שירה לבין מושג פופולרי שלא בהכרח מעורר קונוטציות נשגבות: "צריך לחזור למושג האינטרנטי של 'ממים'. זה מושג שמדבר על הפצה של רעיונות, קונספטים, בדיחות, כל דבר בעצם. אחד משלושת הקריטריונים להפצה טובה של מם באינטרנט זה המיידיות: בכמה זמן מופצים כמה עותקים". שיר הוא מם – ומם ש'תופס' מהר הוא מם מוצלח. דוגמה? "דוסים מצייצים" או בדיחות צ'אק נוריס. "זה לא חייב להיות קשור להומור, אבל ממים הומוריסטיים שורדים יותר טוב. הרעיון מאחורי המם, בבסיסו, הוא הפצה מיטבית ומרבית של מידע, לכן גם אלתרמן ועמיחי זה מם". המילה "שורדים", יש לציין, לא השתרבבה הנה במקרה. מומחי תקשורת החוקרים את תחום הממים מדברים על אבולוציה, כי ברשתות חברתיות, כמו בסוואנה, רק החזק שורד.

"כל 'לייק', שיתוף או תגובה, לא משנה התוכן שלה, נחשבים לטובת השיר ונספרים כקול שמקדם אותו בתחרות. גם אם כתבו בתגובה שזה שיר גרוע. זה חוסך לי תגובות מכוערות שמגנות משוררים, כי אם מישהו מבין שתגובה כזו עובדת לטובת השיר הוא פשוט לא יגיב". סיבה נוספת לוויתור על בקרת האיכות של התגובות מחזירה את השיח לעולם התרבות הפופולרית: "ביוטיוב יש שירים של אביתר בנאי עם הרבה תגובות איומות, והן דווקא הופכות את השיר למשמעותי. אם יש יותר מגיבים ואנשים מתקשרים למוצר, זה מעלה אותו למעלה בחיפוש".

מספר לייקים הוא מדד לאיכות שיר?

"כדי לדעת מה זה שיר טוב צריך לקרוא המון, אבל יש אנשים שפשוט קוראים ועושים לייק או שלא. יש משוררים שקראו לכל הקהילה שלהם, לכל חברי הפייסבוק, תעשו לי לייק בפועמה. וזה בסדר, כי בסופו של דבר השירה הגיעה להרבה אנשים".

מי שמשווק שורד?

"נכון. גורו סידא יוגי אמר משפט שאני אוהבת: 'נעליים שמים על הרגליים וכובע שמים על הראש'. יש חשיבות בהסתכלות פרקטית גם כשמדובר על עולם רוחני. אני מאמינה בזה כמשוררת ובטח כאדם דתי. אחרי כל הדה־קונסטרוקציות בתוכנו; יש אלוהים או לא, לשמור שבת או לא, בסופו של דבר יש לי אמונה – והאמונה בעולם הזה".

מילא לקשור שירה ושיווק, אבל אמונה ושיווק?

"במאה השישית לספירה פייטנים השתמשו בחריזה ואמרו עליהם שזה מוזיל את הפיוטים – אבל זה הביא אנשים לבית הכנסת".

שירים קצרים ורוחניים

אז אפשר להספיד את מדד האיכות לא רק בריאליטי ובמוזיקה, אלא גם בשירה?

"אחד הדברים הקריטיים בתרבות הוא להכיר לאנשים שירה וספרות. אני מאמינה בזה, ובשביל זה אני אלך רחוק". שקרג'י לא מתנצלת. "לא אעמוד בצד ואגיד שאינטרנט זה לא בשבילי. בשבוע האחרון הייתה לפועמה תפוצה של 11,000 קוראים. להשוואה, מהדורה של ספר שירה היא 500 עותקים".

את חייבת להסכים שמשהו צורם כשמדובר ב'תחרות לשמה'.

"נכון שיש משוררים שאומרים 'אני נגד תחרות'. אבל זו לא תחרות לשמה, לשם הרייטינג. מה ההבדל אם אתה שולח כתב יד לתחרות או שיר למוסף ספרותי? זו בדיוק אותה תחרות, רק שבפועמה כל הנתונים חשופים".

תהא התחרות לשמה או לשם שמים, בכל סוף שבוע מכריזה שקרג'י על השיר הזוכה וכותבת עליו ביקורת. לביקורת מוצמד קישור לשיר פופולרי ביוטיוב; "כדי להגיד לאנשים – ייקח לכם רק שלוש דקות לקרוא, עד שהשיר יסתיים סיימתם עם זה".

אז איזו שירה הוא אוהב, "ההמון"?

"אוהבים שירים קצרים ורוחניים. השיר שהכי הצליח עד כה דיבר על חולה שהבין שעליו להפסיק להקשיב לרופאים ולעקוף את המסגרות. זה פוסט־מודרני מאוד, מתאים לחיים של אנשים בעידן הזה". שקרג'י מתארת את הפכים הקטנים, אלו שאנו חוזרים אליהם אחר אובדן נרטיב העל. "מחפשים גאולות קטנות, משהו לעבור איתו את היום. אני חושבת ששירים שזכו הם אלו שאמרו 'לך אחרי הלב שלך', או שירים שמתקשרים לאלוהים".

קצר ורוחנילא גולש במהרה לקיטש ובנאליות? יש יאמרו שזה זול.

"השירה לא יקרה", שקרג'י קובעת. "אני לא רוצה להסתכן בעריפת ראשים, אבל השירה שמגיעה להמונים היא זו שמשוקעת עמוק בפולקלור העממי, שיש בה אלמנטים של בדיחה או חידה או אמרת חכמה. יש פחות נבואות, ואם יש – הן לא מגיעות לקהל. נתון מעניין הוא שעד כה כל המשוררים הזוכים הם צעירים שמעולם לא הוציאו ספר. יש בהם משהו מחובר לחיים ופחות למסורת השירה.

"מישהי כתבה לי באחת התגובות – 'האם שירה היא הפוגה רוחנית ללא דרישת התמסרות? אם כן – עדיף לה שתישאר על המדף'. הזכרתי לה את שמאי והלל – כשגוי מבקש משמאי ללמוד את כל התורה על רגל אחת, הוא מגרש אותו. הלל לעומת זאת אומר לו 'ואהבת לרעך כמוך, תתחיל מזה ונראה'. פועמה זה חלון, 'ואהבת'. מי שרוצה ילך עמוק יותר, לספרים".

אנחנו קוראות שיר קטן שעלה השבוע לפועמה. "אני אוהבת מאוד את השיר הזה, הוא מצוין בעיני", אומרת לי נעה. "אבל נראה לי שהוא לא ינצח". השיר אכן יפהפה, אבל מעט חידתי. הוא לא משליך את עצמו על הקורא, אלא כומס בתוכו עולמות ומזמין להשתהות ביופיו. השיר הזה דורש קצת יותר. אין לו סיכוי.

להחזיר את הפחחח

פועמה, כתופעה חדשה למדי בעולם שירת הרשת, היא שתיל חדש בתוך יער ותיק – החל באתרי יצירה בעלי רמת סינון משתנה, דרך משוררים ותיקים המעלים משיריהם לרשת החברתית, וכלה באמני 'ספוקן וורד', צעירים המדקלמים משירתם ביוטיוב.

אחת מאבני הדרך המשפיעות ביותר בדרכה של השירה לרשת הייתה הקמתו של כתב העת המקוון הראשון, "דג־אנונימי?", בשנת 2001. המניפסט של החבורה הצעירה והשאפתנית, מקימי כתב העת, התנוסס בגאון על הכריכה הווירטואלית. "ישנו דור צעיר בארץ הזאת אשר הושתק בטרם פצה פיו", הם קראו. המרחב המקוון הוכרז כ"מדיום נפלא להתפתחותו של דור משוררים חדש". ברגע של מודעות עצמית התווספה הפסקה: "האם אלו כוונותיו (מרחיקות הלכת, אינספק) של 'דג־אנונימי?' אכן – ורק העתיד ישפוט". אחד העורכים המייסדים ומנסחי המניפסט הוא תומר ליכטָש.

כעבור שתים עשרה שנה, הגיע זמנו של העתיד לשפוט. כשהבאתם את השירה לרשתהצלחתם לכונן מהפכה?

"המהפכה הייתה קשורה לרעיון של פריצת המסגרת ההיררכית שבה שולחים שיר לעיתון ומחכים שהוא יתקבל. הרגשנו שהצלחנו כשגיורא מלצר כתב ביקורת על 'דג־אנונימי?' במוסף הספרות, ולא במדור כמו 'חדש ברשת'. הצלחנו לעורר עניין ספרותי במרחב שלא הייתה בו ספרות, ולשבור פרדיגמה שדברים שקורים באינטרנט שייכים רק למוסף מחשבים".

ומה עם ההתנגדות ל"טוטליטריזם פואטי" של "משוררי הממסד" (מתוך המניפסט)?

"הסטנדרטים של העריכה היו קטלניים אצלנו, ובעצם אני חושב ששאפנו להפוך לכתב עת מן המסדר, אבל כן, היה בזה משהו אנטי ממסדי. היינו אנטי ממסדיים. היינו בני 21", הוא נזכר.

הבשורה של כתב העת המקוון הראשון, שהיה בין סוללי הדרך לתופעת שירת האינטרנט בימינו, פילסה גם את דרכו של ליכטש לספר שירה אינטרנטי משלו (ניתן להורדה כאן). הספר יצא בשנת 2007 ועורר סערה קטנה בים השירה ברשת ומחוצה לה.

“הספר הוא ‘מאש־אפ‘, קולאז‘, אפשר לומר שהוא משלב בין פיירפוקס לאהרן שבתאי“. את השם של הספר, “לורם איפסום", לקח ליכטש מעולם הדפוס. "במקור, שתי המילים פותחות רצף טקסט ג'יברישי אינסופי, ששימש כדי ליצר לוחות דוגמה לכבשני הדפוס. מצאתי בזה הרבה חן כדימוי לעולם השירה".

"לחוק הספרים אין דבר עם ספרות וסופרים". תומר ליכטש צילום: מוטי קיקיון

"לחוק הספרים אין דבר עם ספרות וסופרים". תומר ליכטש
צילום: מוטי קיקיון

גי'בריש כדימוי לעולם השירה?

 "שירה זו שפה, וכמו ש C++ לא מדברת לאנשים מסוימים, רוב בני האדם על כדור הארץ יגידו ששיר של דוד אבידן לא מדבר אליהם. זו שפה שמתארת כלום וכלום שמתאר שפה. ניסיתי לצחוק קצת מראש על מי שינסה לתפעל את המכונה שנקראת לורם איפסום“.

השירים בספר הם מעין הייקואים מודרניים, משולשי שורות. רבים מהם אכן יוצרים תחושת אי־הבנה עמוקה אצל הקורא, אך אחרים דווקא תקשורתיים, משעשעים ורהוטים מאוד. חלקם יוצאים בהצהרות־מקוונות כמו “להחזיר את הפחחח לשירה“, חלקם מעמידים ביקורת אירונית על עולם הספרות, אחרים דוברים שפה שנעה באלגנטיות בין הטוקבק והפילוסופיה: “כל המילה הגדולה הזאת אקזיסטנציאליזם/ חפונה יפה יפה במילים/ בכלזאת וממילא“, וגורמים לך לתהות אם צימוד המילים “בכלזאת“ הוא אזכור לדוד אבידן או לשיחת הצ‘אט האחרונה של ליכטש עם החבר‘ה.

“שיחקתי על שני העולמות“, מתאר ליכטש. “הצלחתי להוציא ספר שנראה כמו טוויטינג, ומצד שני נראה כמו פרגמנטים שיריים“. מה למצייצים בטוויטר ולקריאת שירה? מסתבר שהמון. "הרגשתי שזה הקהל הקורא וכותב הכי פעיל בארץ, והכי פחות מודע להיותו כזה. הרגשתי שבצ'אט ובטוקבקים חסר הנדבך האסתטי והביקורתי, וגם הקשר למקור הפעילות הזו – הספרים".

400 זה פנטסטי

יחד עם המאבקים החברתיים של קיץ 2011, עלו על נס גם מאבק המשוררים והניסיונות לחוקק את 'חוק השירה', חוק שיסיט את ההכנסות ממכירת הספרים מכיסם של המו"לים ושל חנויות הספרים הגדולות אל כיסם של המשוררים. בתוך ההמולה הזו, ליכטש, כמו משוררי רשת אחרים, פרסם את ספרו ברשת, בזכויות יוצרים פתוחות, ובחינם.

"שוק הספרים חושב/ שזה רעיון טוב/ כלומר האינטרנט", הוא מצטט מספרו. "ואני חושב שחוק הספרים אין לו דבר וחצי דבר עם ספרות או סופרים. מה שהיה משנה את הסיטואציה שבה משוררים צעירים צריכים להוציא 10,000 שקלים מכיסם כדי להוציא ספר ואז להיתקע בלי יכולת הפצה הוא הרחבה אינטרנטית של השוק. לא חסרים ברשת מודלים כלכליים שמתבססים על ציבור קוראים". ליכטש מתייחס לאתרי אינטרנט שמזמינים את הקהל לתרום ולהשתתף במיזמים אמנותיים. "לעולם הספרות יש הרבה מה ללמוד מעולם התוכנה והקוד הפתוח".

למעשה, כדי להפרות את שוק הספרות לא צריך להרחיק עד לעולם התכנות, הוא מוסיף. "אפשר לומר שבפייסבוק אנחנו בעיקר מנסים להפיג את הבדידות שלנו על ידי כתיבה וקבלת לייק. אבל כמו הוצאת ספרים, ערבי שירה או סדנאות, גם זו אינטראקציה ספרותית. היום הפעולה הזאת מלאת ערך כלכלי עבור פייסבוק, אבל חסרת ערך כלכלי עבורי. את הדיסוננס הזה צריך לפתור. 'חוק המשוררים' לא מדבר על השירים שלי שהולכים למארק צוקרברג, אלא רק על ספרים שיוצאים פה בארץ – וזו ראייה מאוד מצומצמת של שוק".

ניתן גם למדוד איכות שירית בכלים של המדיה הזו, באמצעות לייקים ושיתופים?

"השיפוט הזה, שבו שיר עם אלף קוראים יותר טוב משיר עם קורא אחד, הוא מסכה שיווקית שנועדה לייצר רעש. אין לזה קשר לאמנות ואסתטיקה. הקשר בין אמנות לשיווק צריך להיות בדיוק כמו הקשר בין אמנות לנגרות. היא צריכה להשתמש בו, לא להכניס אותו ללב שלה".

ובכל זאת, שירה שמגיעה להמוניםאין בזה מדד לכוחה?

"זה דרך לשקר ולטפח אגו. אם אני נמצא בפרויקט מקוון המספרים ייתנו לי אומדן של צפיות, הם לא ייתנו לי שום אומדן לגבי השאלה האם הבחירה שלי במילה 'בית' הייתה נכונה או לא. רק הקורא ייתן לי את זה, או ההעדפה האסתטית שלי. זה הדיסוננס הגדול של ספרות ואמנות ברשת.

"אני חושב שויזלטיר פעם אמר, כשאמרו לו שנמכרו רק 400 עותקים מהספר שלו – 'אתם צוחקים, 400 אנשים קוראים אותי? זה פנטסטי'. אני לא חושב שהפנייה להמון היא העבודה של המשורר. אני חושב שזה הצורך של המו"ל. יש בזה משהו קצת מזוויע. אלפי קוראים באינטרנט זה מספר שרק מראה כמה נורא קל לאנשים ללחוץ על כפתור ה'לייק'. אין לזה שום משמעות – זה מספר של גלים מקודדים בינארית שכתוב בהם 1 במקום 0".

חומדים את היופי

מי שלקח את משולש האהבה של השירה, הרשת והמחשב הרבה יותר רחוק מסתם 'poke‘ בפייסבוק הוא ערן הדס, מתכנת ומנהל בתחום ההייטק, ומשורר רשת. מעט מפועליו: הישות הבדויה צאלה כץ – משוררת הרשת העברית הראשונה; שירה המחוללת על ידי אלגוריתם – לרוב תוך שימוש באינטרנט; שירה קבוצתית כמו ספרה השני של צאלה הפתוח לעריכה חופשית בוויקיפדיה; או קובץ הגוגל־דוקס בשם ‘סנטר‘, שבו יכלו הקוראים לצפות בתהליך הכתיבה בשידור חי ואף לקחת חלק בעריכת השירים. "הרשת שינתה את חיינו. היא הרחוב והנוף ומגרש המשחקים שלנו, היא משמשת אותנו לאחסון מידע, אז היא גם הזיכרון שלנו", הדס פותח.

הרשת היא גאולת השירה?

"אני מגדיר את עצמי כסייבר־סקפטי, חשדן־רשת. אני חושש שבשירה, כמו בכל תחום, השלב התמים הוביל ליופי גדול, וגורמים חזקים עם גב כלכלי ויכולות פרסום חומדים את היופי הזה". חרף הספקנות, הדס מעריך את האפשרויות הרבות שהרשת פותחת בפני השירה. הוא גם לא רואה אותה כמתחרה בספרות המסורתית, זו המודפסת, אלא כהרחבה של גבולותיה. "טד נלסון, ממציא ההיפר־לינק, סיפר שהרעיון הזה, של מסמכים המקושרים למסמכים אחרים, בא אליו מתוך הספרות. הוא חש שהקורא נמצא בכלא שקירותיו הם גבולות הדף. אני מקדיש את הכתיבה שלי לשירת המאה ה־21, ואיך היא מרחיבה את קודמותיה. כתיבה באמצעות תכנות גם היא הרחבה של הדף".

כאמור, הניסיון של הדס בבחינת השירה ברשת החל דרך דמות בדויה שיצר בשם צאלה כץ. צאלה הייתה משוררת פרובוקטיבית למדי שחיה ברשת עד שהדס הכריז על מותה, או ליתר דיוק – על טביעתה בביצה התל־אביבית, בבלוג שהפעיל בשמה. "צאלה הייתה לא רק סך שיריה. היא גם השתתפה בדיונים ברשת, תחזקה אתר, הגיבה לביקורות וביקרה בעצמה אחרים. זו הייתה התייחסות עצמית להיותה קלישאה רשתית ועירונית, בדומה לבני האדם הרגילים החיים סביבה. היו שחשבו כי מדובר במהתלה, אבל היו גם ששאלו: האם זה משנה? האם אי אפשר לקרוא יצירה ספרותית אם עומדת מאחוריה דמות פיקטיבית?".

נכתב על ידי אלגוריתם

ההתחזות של הדס לאישה מזכירה, ולא בכדי, את עולם הצ'אטים שבו רבִּים המתחזים לבני המין השני. האם יש בבחירה האמנותית הזו ביקורת על העולם הווירטואלי, או שמא הזדהות? "הרשת מאפשרת לאדם להיות עצמו ברגע אחד, מישהו אחר ברגע אחר, ומישהי שלישית ברגע נוסף", הוא מתאר. "ואולי אין לנו ברירה אלא להיערך למציאות שכזו".

צאלה הייתה דמות וירטואלית ששיריה עסקו לרוב בחוויות מקוונות, אך בפרויקטים הבאים הדס הלך הרבה יותר רחוק. ספר השירים של הדס, "אנשים שאתה עשוי להכיר", נכתב כולו על ידי אלגוריתם.

אנחנו אוהבים שירה כי היא משקפת חוויה רגשית אנושית – 'כתיבה' על ידי מחשב היא פעולה די צינית.

"המשורר תמיד נמצא בקונפליקט בין שני קטבים: האחד הוא הרצון האינדיבידואלי לשתף את העולם ברגש הפנימי. השני הוא הרצון לשמש צינור לחוויה רוחנית גדולה יותר מהאישי האנושי. השירה הממוחשבת היא טכניקה שיכולה לסייע לקוטב הרוחני, מפני שהיא מציפה רעיונות חיצוניים". את הבחירה הזו בעולם הרוחני, שמשתקף לדבריו בשירה הממוחשבת, שואב הדס דווקא מן היהדות. "ביהדות תמיד הייתה העדפה לשירה שאינה שייכת לרגש הפנימי אלא לרוח", הוא סבור. "בעיניי יהודה אלחריזי הוא המשורר שהגדיר את התשתית לשירת האינטרנט העברית. הוא מתרגם את שירת המשורר המוסלמי אלחרירי דרך התוכן או הצורה, כי לשיטתו אפשר לקרוא כל טקסט כך או כך", מסביר הדס. "טקסט נכתב דרך אילוצים של תוכן או צורה. אך טבעי הוא ליישם את אותם האילוצים דרך תוכנות". התוכנות משתמשות בהררי הטקסט האינסופיים של הרשת, ויוצרות את מה שהדס מכנה "נבואה חילונית".

אלחריזי מגדיר איך שפה הופכת לשירה באינסוף רוחני של צורות. אחת הצורות האלו היא הפלינדרום – מילים ומשפטים שניתן לקרוא בשני הכיוונים, כמו 'סוס' או 'שמש'. בהשראת הספר של אלחריזי כתב הדס, או שמא יש לומר "תכנת", את הספר "אנשים שאתה עשוי להכיר" (תרגום המשפט: "people you may know“, אליבא דפייסבוק).

השיר הבא ממחיש את הצורה השירית הזו, הפלינדרום, ונוצר על ידי אלגוריתם:

שגרה

הַרְגֵשׁ שִׁגְרָה

שִׁגְרָה כּוֹפָה: הֲפוֹךְ הָרֶגֶשׁ

כָּל שִׁגְרָה כּוֹפָה לַ הֲפוֹךְ הָרֶגֶשׁ לְךָ

שִׁגְרָה כּוֹפָה: הֲפוֹךְ הָרֶגֶשׁ

הַרְגֵשׁ שִׁגְרָה

הקישור שהדס יוצר בין היהדות בימי הביניים לבין אלגוריתמים פואטיים הופך אפילו מפתיע יותר כשהוא מכניס לתמונה אפילו את הרמב“ם. “ספר שני שתרגם אלחריזי הוא ‘מורה הנבוכים‘, שמגדיר איך אפשר לבנות את כל עולמו של אדם סביב קשירה בין מילים. יחד עם המשורר מרחב ישורון בניתי את התוכנה ‘צורת אדם‘, שבונה אינסוף שירי־זֶן מתוך אותו DNA מילולי שהגדיר הרמב“ם בספר“.

תְּמוּנָה מוֹלִידָה סֻלָּם

בָּרוּחַ מוֹלִידִים כִּסֵּא לָעוֹבְרִים

מַבִּיטִים בָּעַיִן וְנוֹגְעִים

אִשָּׁה וְעֶצֶם עוֹלִים אֶל פְּנִים הַמָּקוֹם

דְּמוּת מוֹלִידָה עֶצֶם

שותףלא אויב

ומימי הביניים לעתיד הקרוב או הרחוקבמרחק עשור וכמה מהפכות טכנולוגיות מהיום, מה אתה צופה לעולם השירה?

"אבי מדעי־המחשב, אלן טיורינג, סבר שבערך בשנת 2000 יהיה לגיטימי לחשוב שהמוח האנושי הוא למעשה מחשב משוכלל. המחשבים היום עדיין רחוקים מכך, אך לא הייתי ממהר לזלזל בטיורינג".

מחשבים יכתבו את הקלאסיקות של העתיד?

"אני מאמין שבעתיד אחד הקריטריונים לשירה טובה יהיה הקושי לחקותה באמצעות מחשב", מפתיע הדס. "בפרויקט שלי 'נגרילה תרבות' שמוצג עכשיו במוזיאון המדע בירושלים אני מציג לקוראים קטעים בני 4 שורות, 50 מהם מתוך שירים ישראליים ו־50 מתוך תוכנה לא מתוחכמת בכוונה. הצופים צריכים לנחש מי הכותב, אדם או מחשב. בניחושים הראשונים, עד שמתרגלים למבניות של שירי המחשב, 80% טועים".

ואנשים יכתבו שירת מחשבים?

"הדבר המעניין בתערוכה הוא שכבר עכשיו אנשים טועים לחשוב ששירים 'אנושיים' נכתבו על ידי מחשב, ומשייכים אותם לאלגוריתם.

"אין לי מושג איך ייראה עולם השירה בתוך עשור", מסכם הדס, "אבל הייתי רוצה שהאדם יראה את המחשב כשותף ולא כאויב. אינני אופטימי בנוגע לחזון הזה, אבל מחשבים יכולים לעורר את בני האדם לגלות יותר חמלה, גם כלפי בעלי חיים ואפילו רובוטים. אני מקווה שמחשבים יגרמו לבני האדם להיות אנושיים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח שבט תשע"ג, 8.2.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בפברואר 2013, ב-גיליון משפטים תשע"ג - 809 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כתבה יפה ומשמעותית על תופעה מרכזית ומתפתחת בספרות: פואטיקת רשת ורשת פואטית.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: