הלכה ליודעי ח"ן / עידו פכטר

יש המאשימים את הרב המקל בכך שחשיפת האמת בפני הציבור עלולה להוריד את 'רף הדתיות'. אולם  טיעון זה מותיר את ההלכה סגורה בשלולית הדתית 

דרכו של עולם היא שפסק הלכה מקל בנושא כלשהו יעורר יותר אנטגוניזם מאשר פסק מחמיר. המערכת הדתית, ובראשה ההלכה, נתפסת בראש ובראשונה כמערכת של איסורים המטילה על האדם מגבלות וכופה עליו התנהגות ונורמות שאינן מתיישבות בהכרח עם רצונותיו או תחושותיו האינסטינקטיביות. על כן, יותר טבעי הוא (לכאורה) לשיח ההלכתי לדבר במושגים של אסור ולא ראוי מאשר במושגים של מותר ורשאי. המתיר ייחשב כמי שפורץ גדר בעוד המחמיר – חרף כל ביקורת שיעורר – ייחשב כמי שמצוי עדיין בתוך ה'מסגרת'.

הנה ראו נא את ההבדל שבין התגובות והרעש התקשורתי שנוצר סביב פסק ההלכה המחמיר של הרב שלמה אבינר בענייני צניעות שפורסם לאחרונה ובין כל פסיקה אחרת של רב מקל בעבר, כדוגמת הרב יובל שרלו. אי אפשר להשוות את ההתנגדות והרעש שמעוררים פסקיו של הרב שרלו להתנגדות שעורר פסק ההלכה של הרב אבינר. בקרב הציבור, וגם בחברת הרבנים, לא משנה עד כמה יעוררו דבריו של הרב אבינר התנגדות – לא היה אדם רציני שחשב שהוא חרג מן ה'מסגרת'. אצל הרב שרלו, לעומת זאת, הסיפור שונה לחלוטין. כמה פעמים הואשם הוא עצמו (כמו גם הזרם שהוא מייצג) כ'ניאו־רפורמי', והיו שאף דרשו לשלול ממנו את התואר 'רב' לאור פסיקותיו המקִלות.

מי מבין השניים – המקל והמחמיר – ישאיר חותם לאורך דורות ושנים? זו שאלה מעניינת בפני עצמה, אך כאן ברצוני להתמודד עם אחת ההאשמות המרכזיות שבה מאשימים את הרב הנוטה להקל. לא פעם עולה הטענה כי רב מקל, גם אם שיטתו מעוגנת היטב במקורות, צריך להיזהר מלומר את כל מה שהוא חושב באותו נושא. גם אם כך היא ההלכה, חשיפתה לעיני הציבור עלולה להוריד את 'רף הדתיות' ולגרום לאנשים המזלזלים במצוות למצוא להם הצדקה ותימוכין.

מכאן, טוענים רבים, היסוד והשורש לתרבות ה'לייט' הזוכה ללגיטימיות בקרב יותר ויותר אנשים מן הציבור הדתי־לאומי. הבעתָ עמדה שלפיה כיפה איננה חובה הלכתית 'פר־אקסלנס'? הדבר עלול לגרום לרבים לזלזל בחבישת הכיפה, שגם ככה קטנה והולכת. העליתָ את שאלת רלוונטיות הצומות הקלים בימינו? מעתה תהיה לאותם רבים שאוכלים ושותים בהם דעה הלכתית לנפנף בה. הגישה הרווחת היא אפוא שיש צורך לבצר עד כמה שניתן את חומת האמונה והדת ולא למצוא סדקים ופתחים שיספקו הצדקה לאותם 'מחפפים'.

קולות וחומרות זוכות לרמת התנגדות שונה. הרב שלמה אבינר.צילום: פלאש 90

קולות וחומרות זוכות לרמת התנגדות שונה. הרב שלמה אבינר.
צילום: פלאש 90

הרב שרלו. צילום: פלאש 90

הרב שרלו.
צילום: פלאש 90

חשיפה מותנית

אכן, טענה זו רבת משקל היא, אך אין היא היחידה בעולמה של ההלכה. ניתן למצוא גם שיקולים התומכים דווקא בפרסום דעה מקִלה בציבור. למעשה, מדובר ככל הנראה במחלוקת אמוראים ואולי אף תנאים. מסורת שנאמרה בשם רבי שמעון בר יוחאי מלמדת כי כדי לקיים את הצו הנוגע ללימוד תורה 'והגית בו יומם ולילה' אין צורך לשקוע כל היום בלימוד התורה, אלא די בקריאת קריאת שמע של שחרית ושל ערבית בלבד. עד כאן ההלכה. השאלה שעלתה בגמרא היא האם ראוי לפרסם הלכה זו או לא. וכך מצאנו (מנחות צט, ב):

אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש. ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ.

מדוע לא לומר הלכה זו בפני עם הארץ? רש"י מסביר שהטעם הוא הטענה המושמעת בפי רבים, "שלא יאמר [עם הארץ. ע"פ] בקריאת שמע די ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה" (בתרגום). לפנינו החשש המוכר מהתפתחות תרבות ה'לייט'. הלכה מקלה עלולה ליצור נזק שכן היא 'מורידה את הרף' וכך אנשים יפטרו עצמם מעיסוק אינטנסיבי בתורה.

לעומת זאת, רבא סובר כי מצווה לומר הלכה זו בפני עם הארץ. זאת מדוע? רש"י מפרש שהסיבה לכך היא שאם ידע עם הארץ כמה שכר מיועד למי שקורא קריאת שמע פעמיים ביום, הדבר רק ידרבן אותו להמשיך ללמוד תורה במשך שאר היום. המהרש"א מסביר את המימרא בכיוון אחר. לשיטתו, חרף הנזק האפשרי ללימוד תורה במהלך היום, רבא רואה את התועלת שתצמח מפרסום הלכה זו בציבור דווקא בנוגע לקריאת שמע גופה. בדרך כלל, אומר המהרש"א, עמי הארץ אינם מקפידים על מצוות קריאת שמע. אך אם ידע אותו עם הארץ שבקריאת שמע שלו יצא ידי חובת 'לא ימוש', הוא ידקדק בה יותר ויצאה המצווה נשכרת.

כמי נפסקה ההלכה? כמסורת שבשם רשב"י או כרבא? ככל נושא דידקטי, קשה לדבר על הכרעה ברורה. הדבר תלוי בפוסק, בדרך הפסיקה, בדרישות הציבור ובאופיו של הדור. לכל אדם תיתכן תשובה אחרת כמו גם לכל דור מן הדורות. ואולם, באופן פרדוקסלי, מסתבר שעצם פרסומה של מחלוקת זו בתלמוד כבר הכריעה את הכף. הרי כל העיסוק סביב סוגיה זו לא יכול היה להתקיים בפרהסיה לדעת המחמירים. הטענה כי ישנן דעות מקלות בהלכה שאסור לאומרן בפני עם הארץ כלולה היא עצמה באיסור 'שלא לאומרו בפני עם הארץ', שכן עלולה היא ליצור נזק בקרב הציבור שירגיש ש'עובדים עליו' בעיניים ומחייבים אותו חיובים מיותרים. אם בכל זאת פרסמה עורך התלמוד, הרי שברור בהחלט לאן הרוח נוטה.

אך גם בלאו הכי ניתן למנות מספר שיקולים שמכריעים לצד המצדד בפרסום הדעה המקִלה בציבור הרחב. ראשית, בימינו, בעידן עתיר ידע שבו כמעט בלתי אפשרי להסתיר מידע מן הציבור, קשה מאוד לשחק 'מחבואים'. מי שינסה להתעלם מדעותיהם של גדולי הפוסקים שכתבו להקל במקומות מסוימים ולא יתמודד עִמן סופו שיאבד את אמון הציבור בו. הדוגמה הבולטת ביותר כיום לעניין זה היא פסקו המקל של הרב משאש בעניין כיסוי ראש לנשים. פסק זה מפורסם היום באינטרנט בריש גלי ורבים נחשפים אליו. פוסקים שיאמרו לציבור שהחיוב כיום לכסות את הראש ברור ומוסכם על הכול ללא עוררין ייתפסו כלא אמינים.

מעיקר הדין מותר לכלה לתת טבעת לאחר סיום החופה, מדוע לא לאפשר זאת? 
צילום: מרים צחי

מעיקר הדין מותר לכלה לתת טבעת לאחר סיום החופה, מדוע לא לאפשר זאת? 
צילום: מרים צחי

הקלה ציבורית

שיקול שני דומיננטי הוא העיוות ההלכתי שנוצר בעקבות הסתרת הדין המקל. מי שנמנע מלהורות את ההלכה הפשוטה בגלל שיקולים דידקטיים גורם לבלבול בין חומרא וקולא בקרב קהל שומעיו. אותו פוסק יפרסם בציבור את החומרא כהלכה שיש לנהוג בה, בעוד שבשורת הדין, שהוא שומר לעצמו, ישתמש כדי להקל במקרים פרטיים וייחודים.

אם נשתמש בדוגמה שבה עסקה הסוגיה במנחות, יוצא להלכה כי כל אדם מחויב בלימוד תורה בכל עת – מדין לא ימוש – אך הרב שמכיר את ההלכה שיוצאים ידי חובה גם בקריאת שמע שחרית וערבית יקל בכך במקרים מיוחדים. דוגמה נוספת: סוגיית השינה בראש השנה. ברמ"א (אורח חיים תקפג) מוזכר המנהג שלא לישון בראש השנה, והוא פוסק: 'מנהג נכון הוא'. מכך שמדובר במנהג שהרמ"א נזקק לאשרו, משמע שאין מדובר בהלכה פסוקה ושהיו שנהגו אחרת. ואכן, באחרונים מובאות דעות שונות בעניין זה. יש שאמרו בשם האר"י כי לאחר חצות מותר לישון, ואילו הב"ח מעיד על רבו שהיה ישן בראש השנה. אך בעקבות ספרי הלכה פופולריים נתפרסם בציבור שההלכה הפשוטה היא שאין לישון בראש השנה ורק מי שיש לו צורך בדבר מסיבה כלשהי יכול להקל. כלומר, נקודת המוצא הפכה להיות זו המחמירה ואילו ליחידים הנצרכים נמצאה הקלה, למרות שהקלה זו היא שורת הדין.

דרך זו אולי הייתה מתאימה לימים שבהם היו ישראל מקובצים בקהילות קטנות וב'שטייטלים'. אז לא הייתה כל בעיה לדרוש מכל הקהילה להחמיר בנושא מסוים. אך בימינו, עם הקמתה של מדינה, לא ניתן לדרוש באופן אוטומטי מן הציבור כולו לקבל על עצמו חומרות שאינן שורת הדין. החומרות מטבען נועדו ליחידים אשר מבקשים להתקדש ולהתעלות מעל הנדרש, כפי שמובא בכל ספרי המוסר, ואילו הציבור צריך לנהוג בגדרים המחויבים מעיקר הדין. לכן, דרך הפסיקה היום לציבור צריכה להיות שונה, אם לא הפוכה לחלוטין, מהדרך שבה הורגל עולם התורה. יש לפרסם לציבור את שורת הדין, את הדינים המחייבים כל יהודי באשר הוא, ולצד זה את החומרא שיכולים אנשים יראי שמים יחידים לקבל על עצמם.

כך לדוגמה, במקום להורות כי 'יש להימנע משינה בראש השנה ולמקל יש על מה שיסמוך', כפי שכתוב במקומות רבים, יש להורות לציבור כי 'מותר לישון בראש השנה, ויש הנוהגים להחמיר'. כך ישתמע כי כלל הציבור הנוהג לישון בראש השנה כדין עושה, ואין עליו להרגיש רגשות אשמה של 'לייטים'. נבהיר: אין מדובר בעניין סמנטי בלבד. יש כאן סוגיה עקרונית הנוגעת ללב לבה של ההלכה. כשעוסקים במדינה ובציבור גדול שורת הדין חייבת להיות חשופה וגלויה לכול ולשמש נקודת המוצא. מעליה ייבנו ההלכות המחמירות המתאימות ליחידים בלבד.

עושה רושם

שלישית, עלינו להאמין ביופייה של ההלכה. כוחה טמון בעצמה ואין אנו צריכים ליפות ולקשט אותה כדי שתמשוך את קהל שומעינו. כרב עורך חופה וקידושין הפוגש זוגות רבים שאינם שומרים תורה ומצוות, התחבטתי לא פעם במה עליי להטעין את המפגש בינינו. העליתי בתחילה על דעתי להעשיר אותו בתכנים ומשמעויות הנוגעים לחיים היהודיים והמסורת היהודית, אך עד מהרה הבנתי שאין כל צורך בכך. מספיק ללמוד עם הזוג את סדר החופה והקידושין. כן, ללמוד הלכה. לא פעם ולא פעמיים אני נתקל בזוגות שכל כך מתרשמים מהיופי והקדושה ששורים בטקס, עד שאין כל צורך מבחינתי להוסיף דבר. ההלכה היהודית מוכרת את עצמה.

אבל לשם כך עלינו להציג אותה כפי שהיא, ללא משוא פנים וללא פחד. וכאן דברינו מתחברים לפירושיהם של רש"י ומהרש"א שהבאנו לדעתו של רבא. דווקא החשש מפני זלזול במצוות שעלול להיגרם מפרסום שורת הדין וההלכה המקִלה עשוי להתגלות כמניע רב עוצמה להערכתן, במיוחד בעיני אלו שרחוקים מתורה ומצוות. והיום אין דבר שיותר נצרך מכך. על אנשים דתיים מבטן ובעלי אמונה חזקה ייתכן שדווקא הדעות המחמירות יעשו יותר רושם, אבל זאת רק מפני שהם מורגלים בחשיבה הדתית הגוזרת גזרות ומציבה סייגים. מי שאינו מצוי שם, לא יבין ממה נובעות ההרחקות שבעיניו הן מוגזמות. לכן לדידו חשוב להדגיש דווקא את הדין הפשוט והמקורי.

ניטול לדוגמה את נושא מסירת הטבעת מהכלה לחתן בטקס הנישואין. כידוע, לנתינה זו אין שום ערך הלכתי והיא עלולה אף לפגום בטקס הנישואין. לכן ישנם רבנים רבים שנמנעים מלאפשר לכלה לתת טבעת לחתן. ואולם, יש פוסקים שהתירו לעשות זאת תחת החופה, לאחר סיום טקס הנישואין. מבחינה הלכתית טהורה ודאי שאין בכך בעיה. להלכה, לאחר שבע הברכות האישה מקודשת ונשואה כדת משה וישראל ואז יכולה היא לתת לבעלה מה שהיא רוצה בתורת מתנה. כתב על כך הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה, אבן העזר ג, יח):

בדבר אלו שאחר שהחתן קידש בטבעת את הכלה, נתנה גם הכלה לחתן טבעת… ודאי לעניין הקידושין, מאחר שכבר נתקדשה כדין, הם קידושין גמורים. ומה שגם היא נתנה וגם אמרה מה שאמרה, דבריה הם דברי הבל ושטות… וזה פשוט.

ואולם, הגרמ"פ עצמו אוסר להלכה לעשות כן. הטעם העיקרי לאיסור מבחינתו הוא ה'מדרון החלקלק', שמא יחשבו אנשים שמעשה הקידושין כולל גם את נתינת הטבעת על ידי הכלה, וכדבריו (שם):

יש לחשוש מזה שיאמרו שגם האישה יכולה לקדש את האיש… ואם עושים דבר שיכולים לבוא לטעות כזו – הוא ודאי איסור.

חשוב להדגיש כי מתוכן דבריו נראה שהגרמ"פ דיבר על מקרה שבו נתינת הטבעת נעשית מיד לאחר נתינת הטבעת על ידי החתן, אך אין הוא מתייחס לאפשרות לתת את הטבעת לאחר תום החופה. במקרה זה, דווקא נמצאו רבנים המאפשרים זאת כדוגמת הרב יעקב אריאל (בניסוח המדיניות של 'צהר') ועוד. אף על פי כן, רבנים מחתנים רבים יציגו בפני החתן והכלה המעוניינים לתת טבעת את העניין כאיסור גמור ומוחלט, כפי שניתן להיווכח בשו"תים קצרים באינטרנט ואפילו בספר הפופולרי 'ילקוט יוסף' (שובע שמחות עמ' קפה). אך מדוע לאסור? אם מעיקר הדין מותר לתת טבעת לאחר סיום החופה, מדוע לא לאפשר זאת? מדוע לא לגרום לחתן ולכלה לממש תחת החופה את מאווייהם לייחוד שלם – הגבר לאישה והאישה לגבר? אמנם אין בכך ערך הלכתי, אבל בעיני הזוגות מה רב ערכה של האפשרות הזו. בעיניהם, ערכו של הטקס ההלכתי יתעלה לאין ערוך אם רק יאפשרו להם זאת.

סימנים של רפורמי

סיכומם של דברים: מטרתנו כיום היא לקרב ולא להרחיק. וקירוב יכול להיעשות רק על ידי פתיחת השערים לכמה שיותר אנשים שיוכלו להסתופף תחת מטריית ההלכה. אין לשער את התועלת שתצמח מכך. אם אנשים ידעו שיכולים הם לצאת ידי חובת לימוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית הם יוכלו להחשיב עצמם שומרי תורה ומצוות גם כאשר הם יעבדו ברוב שעות היום או אפילו יצפו בטלוויזיה. אולי בעקבות כך יקראו קריאת שמע וגם ירגישו יותר נוח להגיע לבית כנסת מפעם לפעם. המחיצה בינם ובין הציבור שומר המסורת תרד. באותו אופן, אם אנשים ידעו שניתן לישון בראש השנה, תדמיתם לא תינזק ולא יוגדרו הם עוד כ'לייטים' כאשר יפנו למנוחתם במהלך היום הקדוש.

אסיים בווידוי קטן: חשבתי להעמיס על מאמר זה עוד מגוון דוגמאות מסוגיות הלכתיות שונות. אך חששתי. חששתי דווקא מן הציבור שלנו, הדתי, שומר התורה והמצוות. חשיפת הדעות המקלות בפניו עלולה להוקיע את הכותב ולשוות לו סימנים של רפורמי. על כן הסתפקתי במספר מצומצם של דוגמאות, כאלו שאינן צורמות יתר על המידה את אוזניו של הדתי המצוי. עם זאת, מודע אני למחיר שמשלם על כך הציבור הכללי. אילו היה מודע לשיטות המקלות ולדמותם של פוסקים שהתכתבו עם החיים ולא הצרו אותם, היו רבים שותפים יחד עם הציבור הדתי בשמירת הלכה ובקיום תורה ומצוות. הם היו פשוט מגלים שבסוגיות רבות הם דווקא נוהגים על פי ההלכה, מבלי שהיו מודעים לכך. אבל כנראה שהשעה איננה ראויה לכך עדיין.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח שבט תשע"ג, 8.2.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בפברואר 2013, ב-גיליון משפטים תשע"ג - 809 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 24 תגובות.

  1. מאמר שמחמיץ לחלוטין את העניין.
    הסכמה הפשטנית של מקל/מחמיר לא קשורה לעניין. הרב שרלו אינו יותר מקל מהרב אבינר בהלכות נידה, כשרות, שבת וכו'. רבנים חרדים מקלים בנידה באופן שהרב שרלו לא חולם להקל. הסערה סביב הרב שרלו לא קשורה לכך שהוא מקל. אלא לכך שהוא פוסק בנושאים נפיצים באופן חלוצי, ללא שבנה לעצמו מעמד של פוסק רציני כי מעולם לא פרסם עבודות הלכתיות בעלי משמעות. בנוסף הוא משמיע את דעותיו אך ורק בבמות של אנשים שאינן יודעים הלכה. הוא אינו מתאמץ לשכנע את הרבנים בפסיקות שלו אלא פונה לציבור ישירות. כל הדברים האלו יחד יוצרים אנטגוניזם.
    הפסיקות של הרב אבינר, לעומת זאת, אינם מחודשים אף פעם, פסיקותיו בענייני צניעות אינם חורגים מפסיקות בשו"תים קיימים, הוא אינו מעורר סערה משום שהוא בסך הכול לוקח הלכות קיימות ועורך אותם לציבור הרחב. הסערה נגדו יצאה בעיקר מפי אנשים חסרי השכלה הלכתית שמתנגדים באופן כללי להלכה וכן מפי אנשים שמתנגדים לצורת הכתיבה שלו.

    סוף דבר, השאלה היא לא מי מחמיר
    השאלה היא כיצד נבנה מעמד של פוסק?

    • לגימפל – כתבת נכונה כי הר' אבינר "בסך הכול לוקח הלכות קיימות ועורך אותם לציבור הרחב".

      ישנו מאמר מעניין של יואב שורק, שעוסק (במקרה) בדיוק ברב שרלו וברב אבינר, ואלו דבריו לגבי הר' אבינר:

      "הפסק השני שברצוני להתייחס אליו הוא תשובה של הרב שלמה אבינר. אקדים ואומר שהביקורת
      הקשה על אופן הפסיקה אינה גורעת במאומה מן ההערכה הרבה למסירותו העצומה של הרב
      אבינר בתחום החינוך לתורה, ולכוחו הגדול בתורה. עם זאת, כפי שציינתי, אני חש שסגנון מסוים
      של תשובות מעוות את דרכה של ההלכה ומעמיק את חוסר ההבנה לגבי מקומה, תפקידה ודרכי
      פסיקתה. בימיו הראשונים כפוסק עמד הרב אבינר על כך שהוא אינו פוסק אלא רק "מספר לאחרים
      מה כתוב במשנה ברורה" (הדברים מצוטטים מן הזיכרון), כלומר – סוכן של ההלכה הכתובה והכללית.
      על-פי מה שאמרנו לעיל, ברור שיש כאן אמירה בעייתית מאוד, ואני חושש שגישה בסיסית זו ממשיכה לעמוד מאחורי דרכו של הרב אבינר ותלמידיו גם אחרי שנעשה לפוסק מובהק הנשאל רבבות שאלות, ושפסיקותיו הן
      מן המוכרות בציבור הציוני-הדתי."

      למאמר עצמו:
      http://www.bmj.org.il/files/1351292102094.pdf

  2. מאמר נפלא יישר כוח גדול!

  3. לעדו פכטר כותב המאמר,

    לענ"ד אתה לא מנתח נכון את הדברים ואבהיר את דעתי בכמה נקודות:

    1.העניין הוא לא פוסק מחמיר או מיקל ויש הלכות ידועות בהם כלל ישראל נוהג להקל מאוד כמו בעניין הגדרת רשות הרבים בעירוב שפוסקים בזה מאוד לקולא ובשימוש במכונות גילוח ועוד תחומים בהם שדווקא הנטייה בפסיקה היא לקולא

    2.הטרוניא כלפי רבנים מסויימים היא שהם נחשדים בידי הציבור שהם פוסקים משיקולי פופוליזם או מתוך השפעה תרבותית זרה [גם אם ההאשמות לא מוצדקות]

    אפשר להתווכח על העובדות ועל"חפותם" של אותם רבנים או על "אשמתם" מה שעשיתי כאן זה להסביר את הלך הרוח שאתה מתאר ובניגוד לדבריך לא מדובר בקולות הלכתיות -אלא בסיבה שתיארתי ומעוד סיבות שאכתוב בהמשך

    3.כמו שגימפל כתב לך בצדק השאלה היא בין היתר לא קולא מול חומרא אלא על מעמד של פוסק וניסיון בפסיקה ובל נשכח שהרב עובדיה יוסף שליט"א ידוע מאוד בכח דהיתירא שלו ואף אחד לא מערער על גדולתו ואדרבא חלק מהכבוד אליו הוא זוכה בציבור מגיע מהגדולה שרואים בו שהוא פוסק בעל כתפיים רחבות שמיקל אם צריך מתוך בקיאות רבה בש"ס ובפוסקים ובנסיון בפסיקה

    וכך גם נתפס בזמנו הרב משה פיינשטיין זצ"ל בתור כח דהיתירא גדול מתוך כתפיים רחבות וידע עמקות וניסיון

    כך שיש כאלו הבאים בטרוניא על רבנים שלדעתם כבודם במקומו מונח אך הם עדיין לא הגיעו לרמה מספיק גבוהה בפסיקה בנושאים רגישים.

    3.לגבי פרסום תשובתו של הרב יוסף משאש זצ"ל וחוסר אמינות ברבנים שיערערו על היתר לנשים נשואות לגלות את ראשן-אין כאן שום חוסר אמינות וכל מי שמצוי ולו במעט בעולם הפסיקה יודע היטב שדעת יחיד שגם ככל הנראה באה כתשובה דיעבדית אם היא על כף המאזניים מול 99.9% מהפוסקים אז רוב הפוסקים לא יתחשבו בדעה כזו כדעה בעלת משקל כנגד כל הפסיקה המיינסטרימית.

    לסיכום:העניין כאן הוא לא חומרא מול קולא אלא כמו שגימפל כתב יפה איזה פוסק יכול להרשות לעצמו להקל כשצריך והאם יש לו את הידע והשימוש ת"ח המתאים לכך ואיך מפרסמים הלכה מקילה שלא תביא נזק יותר מתועלת

    אני כותב את הדברים לא כי אני יוצא נגד מאן דהוא מהרבנים שהבאת חלילה ואני מעריך ומכבד כל תלמיד חכם וירא שמיים בטח כאלו שאני הקטן יכול ללמוד מהם הרבה

    פשוט רציתי להסביר את הדברים באופן שאני חושב שהוא יותר נכון משקף את הלך הרוח שאתה מתאר כאן

    שבת שלום ומבורך

  4. אבהיר מעט את דבריי מאתמול:

    לגבי סעיף 1:אהיה ישיר ואומר שאני הקטן לא חושב כלל על הרבנים הנחשבים מתונים כמו רבני "בית הלל" או הרב שרלו שהוזכר שהם מושפעים מתרבות זרה וכד' חלילה בפסיקתם ההלכתית או דבריהם הרעיוניים
    והם גם לא צריכים לקבל ממני ציונים

    פשוט הסברתי למה אלו שעדו פכטר חושב שחלק מהציבור מסתייג מהם מקבלים את אותה הסתייגות ללא קשר לצדקת אותה הסתייגות ואני הקטן משתדל לכבד תלמידי חכמים וללמוד מהם גם מאלו שאני לא הולך בדרכם והולך אחר ת"ח המתנגדים לדרכם

    מה שכן מי שמכיר את תגובותיי מכאן יודע שאותה טענה על השפעות זרות מובהקות כן מקובלת עלי כשמדובר בחוגים הדתיים הליברליים היותר רדיקליים ואכמ"ל .

    לגבי סעיף 2:זו נקודה שיש לשים אליה לב שיש הבדל אם ענקים בפסיקה והוראה מקלים אפילו קולות מופלגות לבין פסיקות הרי גורל מטעם רבנים זוטרים יותר שמהם מצפים בענווה לא לפסוק בדברים אלו וכמו שיפה כתב כאן גימפל.

    לגבי סעיף 3:היא הנותנת שעדו פכטר צריך לשים לב שאומנם כדבריו תשובתו של יוסף משאש זצ"ל מתפרסמת באינטרנט לרוב וכיום היא לא בבוידעם של אוצרות הספרים בישיבות או בספריות מדעי היהדות באוניברסיטאות ומכירים את התשובה הזו בציבור ואף על פי כן המגמה של הקפדה על כיסוי ראש בקרב נשים נשואות רק עולה בהתמדה וה"גילוי המסעיר" של התשובה הזו לא גרם לנשים להפסיק לכסות את ראשן

    וזאת למרות הקושי שבקיום הלכה זו

    זה רק יכול להעיד שלא כל גילוי של פסיקה יחידאית כבר גורם למהפכות ציבוריות

  5. מספר שאלות למחשבה:
    א.מי מגדיר מי רב גדול יותר ומי רב קטן יותר? בפעם האחרונה שבדקתי לא היו בשום מקום בחירות דמוקרטיות לרבנות כך שלא נכון לדרג רבנים ולהגדיר מי ראוי יותר ומי ראוי פחות לפסוק. ההבדל בין הרב אבינר לרב שרלו הוא בסה"כ ביחצנות ונובע מזה שהרב שרלו לא מחפש את הפרסום שלו כמו הרב אבינר שכותב בארבעה עלונים לפחות וחייב להביע את דעתו בכל נושא אקטואלי שעולה.
    ב.הרב אבינר עצמו במאמרו 'המדריך לרב הפופוליסט'(http://www.kipa.co.il/jew/50781.html) למעשה אומר שלדעתו רבני צוהר ובית הלל אינם רבנים רציניים. הוא רק מנסח זאת בעדינות יותר. האמנם ניתן לטעון שהויכוח הוא על נושא אחר?
    ג.למעשה, כל זה חלק מדפוס פעולה רחב יותר של הרב אבינר שמטרתו רמיסת זרמים אחרים בציבור הדתי לאומי ואכמ"ל ולכן נסתפק בציון העובדה שהטיעון שהגדרת המגזר הדתי לאומי כ'תלמידי הרב קוק' הוא שיקרי מיסודו שהרי הוא כולל זרמים נוספים כגון 'תלמידי הרב סולוביצ'יק' ו'נאמני תורה ועבודה'(אגב, שימו לב כמה אנשים חושבים שזה כינוי של התנועה הרפורמית…) וכן קבוצות נוספות.

  6. שגיא,
    א. מי קבע שפרוסט הוא סופר טוב יותר מהרלן קובן? מי קבע שבטהובן מוסיקא גדול מג'סטין ביבר? לא היו בחירות, (וגם אם היו, לא בטוח מי היה מנצח…) בכל תחום יש מדדים פנימיים שמגדירים מי גדול יותר, מי טוב יותר ומי שווה יותר. בדרך כלל זה קשור ליצירות שאדם מפרסם או לפעולות שהוא נוקט. כמובן שזה לא מדע מדויק אבל עדיין יש מדדים. עולם הרבנות מתחלק לכמה סוגים. יש ראשי ישיבות שכוחם בלימוד גמרא בעיון, מעמדם נקבע לפי השיעורים שלהם ולפי ספרי הלמדנות שלהם, יש פוסקי הלכה שמעמדם נמדד לפי ספרי שו"ת או ספרי פסיקה שהם מפרסמים. יש רבני קהילות שמעמדם נמדד לפי היכולת שלהם להוביל קהילה, לפסוק ולפתור בעיות. יש גם רבנים הוגי דעות שמשקלם אמור להימדד על ידי העומק, המקוריות והאמת שבהגות שלהם.

    ב. הרב אבינר והרב שרלו, הם שניהם רבנים פופוליסטיים במובן הזה שהם פונים לקהל שלא בקי ולא יודע. גם הרב אבינר וגם הרב שרלו מרבים להתבטא בבמות ציבוריות ומעמדם נשען בעיקר על ההמון. ההבדל הבסיסי ביניהם נעוץ בעובדה שהרב אבינר איננו חדשן, הוא בסך הכול עורך הלכות בשפה פשוטה לציבור הרחב. אפשר לסלוד מהסגנון שלו אבל הוא יודע את מקומו ואת מעמדו. הרב שרלו , לעומת זאת, מתבטא בנושאים הלכתיים באופן מחודש ונועז ללא שכתב ולו חיבור משמעותי אחד בתחום ההלכה. די בזה בכדי לעורר ביקורת מוצדקת. הדבר דומה לפיזיקאי שמנסה לשכנע את הציבור בנכונותה של תאוריה מהפכנית על מבנה הגרעין דרך מאמרים בynet במקום לפרסם מאמרים בכתבי עת מדעיים.

  7. גימפל,יישר כח!

    קולע!

  8. שתי הערות:

    1. פעם בדקתי ולמיטב זכרוני, כל ההלכות עליהן נאמר שאסור לאמרן בפני ע"ה או שאין מגלין אותן למי שאינם בני תורה, נפסקו בשלחן ערוך. לכאורה זה יכול ללמדנו שהוא פוסק כי אין דבר כזה, או שהבית יוסף הניח שמי שמספיק אינטיליגנטי בשביל לקרוא את השו"ע הוא כבר מעל הרמה של ע"ה. בין כך ובין כך בהערה 15 כאן
    http://woland.ph.biu.ac.il/uploaded/703.1pdf

    2. אם כבר מזכירים את הרב אבינר בנושא הזה, אני מתפלא על השמטת הסיפור שהיה לו עם מראות דמים. כידוע הוא מקל בכמה סוגי צבעים ועל זה יצא נגדו קצף גדול, ואצל ה"מורדים" הכבדים (החוג האנטי-ממלכתי של החרד"ל, המזוהה, נאמר, עם האגף הימני של מה שהיה מפלגת "תקומה") הוא נחשב כמאן דליתא ופחות מכך. באיזה אתר של אנשי הרב אליהו (שנדמה לי שנעלם בינתיים) היה כתוב עליו שהוא סוכן שב"כ שנשלח להכשיל את עם ישראל בדיני טהרת המשפחה… מכאן שאנשים אינם בדיוק חד ממדיים.

    • אוסיף על דברי נדב שאכן הרבה פעמים מדובר בסטיגמות על רבנים שלא מתיישבות עם המציאות המורכבת יותר

      כך למשל הרב דב ליאור שליט"א נחשב בציבור כ"פנאט" ו"חרד"לי" וכו וכו

      אבל הוא מקל מאוד בפסיקה ומי שמכיר את פסקיו ואת השו"ת שלו "דבר חברון" ידע על מה אני מדבר

      כך גם הרב אליעזר מלמד שליט"א הידוע בציבור באותם סטיגמות מקל מאוד בפסיקה והמעיין ב"פניני הלכה" שלו יראה עד כמה הוא מביא שיטות רבות והוא מקל לא מעט

      לעומת זאת הרב שרלו שהסטיגמות עליו הפוכות כתב להחמיר בהלכות פסח ולדעתו את העוגות ולחמניות פסח למיניהם היה ראוי לאסור

      בקיצור כמו שנדב כתב המציאות מורכבת יותר מהתדמית והסטיגמות

  9. הערה לנדב (על המאמר שהבאת פה): רק רציתי להעיר על נקודה אחת ממה שכתבת במאמר, על עניין הפסיקות הפרטניות. לעיתים, ישנם עוד שיקולים בפסיקה שהם לא הלכתיים גרידא, אלא לצרכים חינוכיים או מחשש לדמותה של החברה, לדוגמ' – הפרייה לרווקה, ולכן מבחינה ספציפית יתירו ולא כהדרכה כללית. כמו כן, יש מקומות שבהם יש היתרים דחוקים להתיר (למשל דעת יחיד) ולכן רק במקרים ספיציפים יתירו ולא בהיתר גורף (למשל דחיית הריון מיד אחרי חתונה).

  10. צודקים האומרים שהעניין אינו פוסק מחמיר מול פוסק מקל, אבל חוץ מזה שום מילה בתגובות קודמי אינה לעניין. הוויכוח "של מי גדול יותר" הסתיים כבר בכיתה ז'.

    באשר לעניין, ההבדל בין הרבנים שרלו ואבינר הוא בשאלה במה הם מקלים ובמה הם מחמירים. הרב שרלו מחמיר ביותר בדינים שבין אדם לחברו, וד"ל.

    בהקשר הזה מתאים לספר סיפור שקראתי בספר שיחותיו של פרופ' לייבוביץ' על פירוש ר' חיים מוולוז'ין לפרקי אבות.

    מעשה בשני רבנים שהיה האחד מחמיר ביותר והשני מקל בכל דבר. בערב יום הכיפורים נפגשו השניים. אמר המחמיר למקל – יהי רצון שנזכה ויום הכיפורים הבעל"ט יכפר לנו על כל טעויותינו, אם טעינו. אמר המקל למחמיר – אני איני דואג, שהרי אם טעיתי והקלתי מידי, חטאתי כלפי שמיא, ועבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר. אבל אתה, המחמיר, צריך לדאוג, שהרי אם טעית חטאת כלפי אדם, ועל עבירות שבין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר עד שיירצה את חברו.

  11. צבי,הויכוח "מי גדול יותר" אכן יכול להיות ילדותי עד מאוד[הויכוח הזה כמו שהוא מתבצע ביתד נאמן או בפרום "בחדרי חרדים" אכן לפעמים מביך מאוד ורשימת התארים הניתנים ביתד נאמן לפי פרמטרים קבועים פשוט מצחיקה ואכמ"ל] אך מצד שני לפעמים כן מתבקש בכבוד הראוי לשאול את השאלות הללו

    ודומני שהכל יודעים של"ע בבעיות רציניות של צורך בהתרת עגונות יש רבנים אליהם פונים כמומחים בדבר ויש כאלו שלא אם כל הכבוד הראוי להם שבמקומו מונח

    וכמו שגימפל כתב יפה אכן אין פרמטרים קשיחים וגדלומטר בעניין [כל עוד אין דיינים סמוכים שיש להם הכשרה רשמית והלכות המכוננות אותה]אבל לעם ישראל יש "חוש ריח" לדעת אל מי פונים להתיר עגונות ואל מי לא

  12. א.שכוייעך גדול לצבי ליפשיץ וחילך לאורייתא.
    ב.מה שאנשים מפספסים היא שהרב שרלו ורבנים מסוגו מחנכים את תלמידיהם לחשיבה עצמאית ואחריות אישית הרבה יותר מרבנים דוגמת הרב אבינר שחשוב להם יותר לבנות את ההתבטלות האישית והצייתנות הכמעט עיוורת לרבנים(ולא נראה לי שניתן להכריע במחלוקת זו). לכן באופן טבעי, פחות אנשים יפנו אליו ללא קשר לגדולתו. ומכאן אני רוצה להגיע למסקנה שלא שייך או ראוי להשוות בין רבנים.

  13. שגיא,דומני שאף אחד לא מנסה לעשות גדולומוטר ולדרג רבנים

    העובדה היא בכל אופן שכמו שכתבתי לצבי יש לשלומי אמוני ישראל מעין חוש ריח לדעת לאילו רבנים ללכת כשצריך להתיר עגונות או לשאול שאלות הלכתיות רגישות במיוחד

    מה שגימפל כתב לך הוא נכון מאוד ותחשוב לבד לאילו רבנים פונים בכל שאלה

    • שגיא, מומלץ לא להאכיל את הטרולים באתר.

    • בס"ד ח' באדר ע"ג

      לאמיר – שלום רב

      הן הרב שלמה אבינר והן הרב יובל שרלו. שניהם תלמידי חכמים רציניים, הן בתחום ההלכה ובין במחשבת ישראל . שכתבו כמה ספרים בנושאים אלה. דלתם של שניהם פתוחה לכל שואל, והם משיבים במהירות לכל שואל, לרבות דרך האינטרנט. ומנסיוני, שניהם פתוחים לשמוע הערות לדבריהם.

      ושתי הערות לדברי הכותבים:

      1. ההכרח, להשיב תשובות קצרות והחלטיות, לא יגונה. שואל הנמצא בפרשת דרכים מבקש תשובה מהירה – כן או לא. בצד זה צריך לדעת שההלכה מורכבת ולהיות מודעים לכך שתשובה הלכתית בסגנון המקובל בספרות השו"ת, מבררת את השאלה מיסודותיה בתלמוד, דרך שיטות הפוסקים השונות עד להכרעה.

      דבר טוב ראיתי בתשובות הס.מ.ס. של הרב אבינר, שהוא מפנה למקורות בספרות ההלכה, שדרכן יכול הקורא החפץ להעמיק יותר לברר את העניין לאשורו.

      2. לגבי דברי הרב אריאל בראלי על חשיבות ההכרעה בשאלות מחודשות ע"י גדולים ברמה של 'יכולת להתיר עגונות' ודאי הדברים נכונים.

      ברם בשאלה האישית של אדם המתלבט למי לשאול, יש גם צד שני: הרב אבינר נשאל בזמנו אם עדיף לשאול רב גדול או רב שמכיר אותך? ותשובתו היתה לפי מיטב זכרוני: 'רב שמכיר אותך'. רב שמכיר את השואל יכול לדעת את מצבו, שלפעמים יש מצב של 'שעת הדחק' המחייב התייחסות. בשאלות החמורות באמת כבר יידע הרב לפנות בעצמו או להפנות את השואל ל'דעת מומחה'.

      זכורני ששמעתי מפי הרב מרדכי בראלי זצ"ל בשם חמיו הרב נריה זצ"ל, על הפסוק: 'השמר לך פן תעזוב את הלוי אשר בשעריך', שנאמר לעולה הרגל שראה בירושלים גדולי תורה מופלגים, עלול בשובו לעירו לזלזל ח"ו בלוי המקומי, היודע להעביר שיעור בדף היומי, אך אינו 'גדול הדור'. כנגד זה ציוותה התורה: 'השמר לך פן תעזוב את הלוי אשר בשעריך'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • דברי הרב אריאל בראלי, אליהם התייחסתי, נאמרו ב'בתגובה ל"אין כאן ניאו-ריפורמה"'. ש.צ.ל

      • ש.צ שלום רב

        ודאי ודאי שהרב אבינר שליט"א והרב שרלו שליט"א שניהם תלמיד חכמים מובהקים ובעלי עשייה וכתיבה תורנית פוריה ובטח שהם לא צריכים לקבל אישור ממני הקטן

        מה שכתבתי היה בעיקר בהמשך לדברי גימפל תשובה לשגיא לשאלתו הטובה מי מה ואיך מגדירים רב מסוים כ"גדול הדור" או "מגדולי הפוסקים" וכיו"ב

        דומני שגם הרב אבינר וגם הרב שרלו יסכימו בכל לב להגדרות האלו

        ברור אפוא שברוב השאלות הנשאלות ביום יום צריך לשאול את הרב המקומי שזה תפקידו בין היתר כרב קהילה

        אני גם יודע שבישיבה שלי אחד הרמי"ם בהיותו תלמיד בישיבה שאל שאלה הלכתית די טריוויאלית את הרב מרדכי אליהו זצ"ל כשהוא בא להעביר שיעור בישיבה

        והרב אליהו אמר לו שצריך לשאול את זה את רב היישוב בו נמצאת הישיבה כ"מרא דאתרא"

        באותו זמן לא היה לישוב רב וכשאמרו זאת לרב אליהו הוא השתומם ואמר "ישוב בלי רב זה לא ישוב!"

        ואז מינו את אחד הרמ"י"ם הבכירים לכהן כרב הישוב והוא מכהן במשרה זו עד היום

        [עברו שנים מאז הסיפור כאמור היה שאחד מהרמי"ם שלי היה בעצמו תלמיד בישיבה וזה כמובן לא היה בתקופתי]

        זו דוגמא למקרה שרב גדול דווקא מפנה את השואל לרב המקומי

        וזה לא המקרה היחיד

        ואכן נכונים דבריך

  14. לצבי

    שלום חרושצ'וב כאן הציר מפיליפינים נעים מאוד

  15. ברכותי, בזכותכם (ככל הנראה) הורידו מהדף הראשי את ההפניה לטוקבקים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: