במרכז ובפריפריה, לתלמידי תיכון ולגיל הזהב, במתנ"סים ובבתי סוהר, דרך מדיטציה ובתוך אוטובוס; הסדנאות לכתיבה יוצרת נמצאות בכל מקום, ומעלות שאלות על תפקידן ועל המניע של המתדפקים על דלתותיהן 

 הצמיחה הבלתי־פוסקת של גרפומניה המונית בין פוליטיקאים, נהגי מוניות, יולדות, אהובות, רוצחים, גנבים, זונות, מפקחי משטרה, רופאים וחולים מוכיחה לי שכל אדם בלא יוצא מן הכלל נושא בחובו את הספר כאחת האפשרויות למימושו, ולכן יכולה הייתה האנושות כולה לזנק לרחובות ולצעוק בצדק: כולנו סופרים!

הרי כל אחד מאיתנו מתקשה להשלים עם העובדה שהוא ייעלם מבלי שנשמע קולו, מבלי שהבחינו בקיומו בתוך יקום אדיש, ולכן הוא מבקש ליהפך בעוד מועד ליקום של מילים.

כאשר יום אחד (והוא קרב ובא) יתעורר הסופר שבכל אדם, נדע ימים של חֵרשות ואי הבנה כללית.

(מילן קונדרה, ‘ספר הצחוק והשכחה‘)

אחת התופעות המעניינות בשדה הספרות הישראלית של השנים האחרונות היא תופעת ריבוי הסדנאות לכתיבה יוצרת ברחבי הארץ. בהקשר זה מסקרנת ביותר הנהירה הגדולה, בעיקר בשני העשורים האחרונים, אל כיתות השירה הרבות, שמשנה לשנה מציעות מגוון רחב יותר של מסגרות כתיבה. דווקא עולם השירה – האזוטרי שבתחומי הספרות ובלא ספק הדל ביותר מבחינת מספר "צרכניו" – מספח אל שורותיו באופן מתמיד "קנאים" רבים, שתאוות הכתיבה בוערת בעצמותיהם.

סינון קפדני

 בעשור האחרון, החוגים האוניברסיטאיים השונים לספרות אימצו אל חיקם מגמות לכתיבה יוצרת (סדנאות לכתיבת שירה ופרוזה, סדנאות עריכה וסדנאות תרגום), ובכך העניקו גושפנקא אקדמית לתחום שעד כה פעל בהצלחה במוסדות חוץ אקדמיים לא מעטים.

 בבית אריאלה שבתל־אביב, למשל, פועלת מזה כארבעה עשורים סדנת כתיבה לנוער, שהחלה את פעילותה ב־1977 כקייטנה ספרותית, שאותה ניהלו רוני סומק ודורית בר־און. בשנות השמונים הוקם ארגון מתא"ן, שבין היתר חרת על דגלו את טיפוח כישרון הכתיבה בקרב בני נוער. ב־1993 ייסד המשורר והמתרגם אמיר אור את 'הליקון', בית הספר הראשון בישראל לכתיבה יוצרת, אשר הכשיר במרוצת השנים שורה ארוכה של משוררים עטורי פרסים. בשנת 1994 – כתגובת נגד לשירה החילונית, שפורסמה בבמות המודפסות באותה עת – קמה בירושלים קבוצת 'משיב הרוח', שפילסה, הן באמצעות כתב העת שבעריכתה והן באמצעות כיתת השירה 'מזמור', את דרכו של הציבור הדתי־לאומי אל מחוזות השירה הישראלית העכשווית. קבוצת 'כתובת' הירושלמית, אשר הוקמה בשנת 2002, פתחה בשכונת נחלאות את שעריו של 'מקום לשירה', ובמשך יותר מעשור נערכו במסגרתו מפגשי קריאה וסדנאות לכתיבת שירה (גם כיום, לאחר פירוק החבורה, מוסיף 'מקום לשירה' לקיים סדנאות במתכונת שונה).

 רשימה זו אינה מציגה אלא חלק מן ההיצע העשיר העומד לרשות ה"סדנאי" הפוטנציאלי. כיתות לכתיבת שירה אפשר למצוא כיום כמעט בכל מסגרת שניתן להעלות על הדעת. "אזור הדמדומים" שבין המסגרות האקדמיות למסגרות הפרטיות, שנפתחו בעקבות הדרישה ההולכת וגוברת ללימודי כתיבה – בין שמדובר ביוזמות פרטיות במוסדות שונים ובין שמדובר בחוגי בית למיניהם – מציע מגוון רחב של מסגרות ביניים; חלקן מתנהלות במתנ"סים ובמרכזים קהילתיים וחלקן בלתי קונבנציונליות, ומתנהלות בין השאר במוסדות טיפוליים, במחלקות פסיכיאטריות סגורות ואף בבתי סוהר. החוגים, התוכניות, הסדנאות ומפגשי הכתיבה מתקיימים בכל רחבי הארץ – במרכז ובפריפריה (הסדנה לכתיבה בספריית דימונה, למשל, היא אחת מסדנאות השירה הוותיקות בארץ), במגזר החילוני כמו גם במגזר הדתי, ולוקחים בהם חלק בני כל הגילאים – מתלמידי תיכון ועד בני גיל הזהב.

 סדנאות אחדות פתוחות לכל דורש, ובאחרות ייאלצו המושכים בעט לעבור הליך של סינון קפדני, הכרוך בשליחת קורות חיים ותיק עבודות ובקיום ראיון אישי עם המנחה. בין כך ובין כך, כל החפץ ברכישת מיומנויות בתחום הכתיבה יכול כיום להגיע בנקל אל המאגר העצום של מסגרות הלימוד הרשמיות והבלתי רשמיות שעומדות לרשותו. האתגר העיקרי שיעמוד בפניו יהיה, אפוא, פילוס דרכו בסבך הסדנאות, ובחירה מוצלחת של מורהו לכתיבה; וזאת לאור העובדה שמדי שנה נוספים עוד ועוד יוצרים צעירים – אחדים מהם אינם כותבים ותיקים בעצמם וחלקם נטול ניסיון בלימוד – אל מעגל ההנחיה בתחום הכתיבה היוצרת.

להיות קורא טוב

מעניין לבחון דווקא את הסדנאות הפרטיות והפחות ממוסדות, שבאמצעותן ניתן להתחקות אחר עקבות הכותבים הפוטנציאליים. בסביבה הספרותית העגומה שבה קהל קוראי השירה הוא גם קהל כותבי השירה – דמיינו מחזה תיאטרון באולם ריק, שבו השחקנים על הבמה הם גם הצופים ביציעים – השאלה מה מניע את האנשים לכתוב נראית רלוונטית מתמיד.

 "כנראה שמדובר במין אמונה, הבנה אינטואיטיבית, ידיעה פנימית, שכתיבה היא משהו נכון, עמוק וחשוב", אומר המשורר יורם ניסינוביץ', ממייסדי כתב העת 'משיב הרוח', שמנחה, בין היתר, את הסדנה הוותיקה שנערכת זה למעלה מעשור במועדון הירושלמי לנוער בסיכון, 'הזולה של חצרוני'. "אדם מרגיש שיש בכתיבה כוח, עוצמה, והוא מבקש להתחבר לזה בצורה כלשהי. אבל לא תמיד יש לו סבלנות לקרוא שירה. מי שמגיע ורוצה ללמוד לכתוב, לא בהכרח קורא שירה. אנשים כותבים מבלי שהם קראו וזאת, כמובן, בעיה קשה. אני תמיד אומר לתלמידים בסדנאות שמי שמדלג על שלב הקריאה, תלווה אותו תמיד תחושה שהוא מגלה את אמריקה, וזה מוליד כתיבה בנאלית. אז אני מביא להם טקסטים. זה התפקיד שלי – להעשיר אותם.

"ואז קורה דבר מעניין: מי שמאוד מתחבר לשירה המורכבת אלה דווקא הנערים מה'זולה של חצרוני'. אני מרגיש שהשירה היא השפה הטבעית שלהם, הם מתחברים לזה, אפילו מתווכחים עם הטקסט. בגלל שאין להם היחס 'המכובד' למשורר, הם מאפשרים לעצמם לנהל עמו דיאלוג. זה מרענן וגורם לי לחשוב אחרת על דברים. הביקורות שלי הן ביקורות שמאשרות את כתיבתם. הן מינימליות בכוונה כדי שהצנזור העצמי לא יגרום להם להפסיק לכתוב. אני מבקש לפתוח את האפשרות של הכתיבה, לתת להם את הרשות לכתוב, משחרר את היד הכותבת, על מנת שלא ירגישו שהם 'חוטאים בכתיבה'. אני משתדל לא לתת משוב עמוק יותר במסגרת הסדנאות, כדי לאפשר להם בעיקר לכתוב. ישנו סבב של קריאה, של משוב, אבל הוא לא משוב אינטנסיבי".

המשורר יחזקאל נפשי, המנחה מזה שלוש שנים סדנאות לכתיבת שירה מטעם עיריות פתח תקווה, ראשון לציון, רמת גן וערים אחרות, מספר כי התלמידים שבאים ללמוד בכיתתו מגיעים ממילא מעולם של אהבה לשירה. "הם מבקשים ללמוד איך להשיג את הכלים שיסייעו להם להשתפר בכתיבתם. מעבר לכך, הם באים לקבל העשרה, פנורמה רחבה מאוד על כל עולם האמנות, ובפרט עולם השירה. אנחנו מנתחים מאמרים של משוררים והוגים עברים ואחרי הקריאה עומדים על נקודות ספציפיות, הקשורות למלאכת הכתיבה. אני מציב מולם ראי של היוצרים שהם מבקשים להיות".

 הדס גלעד, משוררת צעירה, בעלת תואר בספרות וכתיבה יוצרת מאוניברסיטת תל־אביב ומנחה סדנאות כתיבה מגוונות בביתה, משייכת את הנהייה אחר העיסוק בכתיבה להסתגלות אל העולם הווירטואלי, שחוקיו מעצבים מחדש את דפוסי האישיות שלנו. "זה עניין של נראוּת ושל האפשרות להיות נוכח, שהרשת מעמידה לרשותנו. היום כמעט לכולם יש מצלמה בטלפון, פייסבוק או בלוג. לכל אחד יש 'חדר', מעין חלל וירטואלי שבו הוא יכול להציג את עצמו. הנוכחות הזאת מעוררת את הרצון להיות בעל קול. להכיר אותו יותר, לשכלל אותו ולהיות מסוגל לתמלל אותו. פירוש הדבר הוא לפתח מיומנות בתחום הזה. ואם אתה באמת מבקש לקחת את הכתיבה לרמה של אמנות, עיסוק, אז אתה חייב גם לקרוא. להיות כותב טוב זה להיות קורא טוב. אין אחד בלי השני".

אם רוצים לקחת את הכתיבה לרמה של אמנות ועיסוק, חייבים גם לקרוא. הדס גלעד בסדנת הכתיבה בביתה
צילום: יוסי זליגר

 להדס גלעד ניסיון עשיר בחיפוש אחר דרכים שונות למציאת הקול האישי. כמי שהשתתפה בסדנאות כתיבה לא מעטות ולמדה בגיל 19 אצל משוררים כמו רחל חלפי, מאיר ויזלטיר ונתן יונתן ("בבית אריאלה יש שולחן ארוך־ארוך, אז הייתי יושבת ליד נתן יונתן, בראש השולחן, כמו נכדתו הקטנה"), היא פיתחה לאורך השנים האחרונות "מעבדות" ייחודיות ללימוד כתיבה. הוותיקה שבהן היא "כתיבה דרך מדיטציה", סדנה שבה משלבת הדס בין עולם השירה לבין עולם ההילינג – תחום שלמדה במשך ארבע שנים: "בסדנה הזאת, ספציפית, אני הולכת לכיוון שהוא יותר אינטואיטיבי. הכלי שאנו עובדים איתו הוא מדיטציה – סטימולציה של אזורים שונים בגוף וכתיבה שבאה בעקבותיה, מעין עיסוי אנרגטי פנימי – והוא מסייע לשחרור השיפוטיות, לאימון השריר של היצירה.

"זה מעין מפתח לכניסה לאזור מסוים בתוך עצמנו, שממנו יש גישה למקור הנביעה. בזמן האחרון אנשים מגיעים לסדנה הזו מתחומי אמנות אחרים. הם רוצים לפתוח את החסימה, להשתחרר מן העכבות באמצעות מעבר אל תחום אחר. מגיעים אנשים סקרנים. אני חושבת שהם בעיקר מחפשים משהו פחות ביקורתי או מובנה ויותר פתוח ואינטואיטיבי".

 פרט לסדנה המדיטטיבית, פתחה גלעד סדנה שהיא מכנה "כתיבה וחלומות". "זו סדנה יותר ספרותית", מסבירה המשוררת, "משום שהיא כבר ממש עוסקת בהעברת חומר הגלם שיש לנו בחלום לטקסט. היות שלא כולם זוכרים חלומות, מתעסקים גם במוטיבים, חלומות מהעבר, חלומות כמשאלה או חלומות כשאלות. החלום עצמו כבר עושה עבורנו חצי עבודה, אז אנחנו בודקים איך בונים מזה טקסט, איך מחלצים מזה את התמצית, וזה בעיקר הולך לכיוונים שיריים".

סדנה נוספת מכונה בפיה "חוץ בארץ", ובמהלכה היא נפגשת עם תלמידיה בחוץ ומבצעת איתם תרגילי התבוננות. "אחד מהמפגשים נערך בתוך אוטובוס. עלינו, כקבוצה, לקו מסוים, ישבנו יחד עם עטים ופנקסים וכתבנו. אחר כך עשינו שיתוף טקסטים". סדנה נוספת שגלעד פתחה לא מכבר מכונה "לכתוב אני". זו סדנה שמבטאת את אהבתה של המשוררת לקריאת יומנים ומכתבים והיא פונה מינה ובה לכיוונים "פרוזאיים". מטרתה היא שכלול הכתיבה היומנית או ציור של דיוקנאות פואטיים.

קבוצת תמיכה

"מעבדות" ספרותיות מעין אלו, שהן ניסיוניות וחווייתיות במהותן, שונות, כמובן, מלימודי כתיבה יוצרת במסגרות פורמליות; מסגרות שתכליתן היא קבלת תואר, מסגרות הישגיות. מטבע הדברים, הדגש בסדנאות הביתיות והניסיוניות אינו על עבודה אינטנסיבית ועל איכות הטקסטים שיוצאים מתחת ידי התלמידים. עובדה זו מעוררת מאליה את שאלת תפקידה של סדנת הכתיבה. האם אמורה הסדנה "לאמן את שריר הכתיבה", כלומר לעודד את עצם הביטוי העצמי בכתב, או שמא מטרתה לשכלל את הכתיבה עצמה. "שכלול הכתיבה" פירושו, בין השאר, העמקת ההיכרות עם השירה העברית ושירת העולם, התמודדות עם קביעות ביקורתיות ותרגולם של סגנונות כתיבה שונים.

דומיננטה שונה בתכלית מזו של גלעד ניתן למצוא בדברי המשורר, המתרגם ועורך כתב העת 'הו!' דורי מנור, שהעביר בעבר סדנאות שירה, תרגום ועריכה באוניברסיטאות תל־אביב ובן־גוריון, וכיום מעביר סדנת שירה פרטית בגלריה 'החללית' בתל־אביב. "הרבה פעמים אנשים רוצים מסגרת והקשר יצירתי ש'יכריח' אותם לכתוב באופן יותר אינטנסיבי כל שבוע ולקבל פידבקים. נדמה לי שזה הרצון הבסיסי, אבל בתוך זה נכנסים הרבה דברים אחרים.

"אני חושב שמי שמגיע לסדנאות שלי יודע שהוא צריך לצפות לדברים קצת אחרים. הסדנאות שאני מעביר לא נועדו לתת פידבק ליצירה, הן נועדו לפתח את אפשרויות הכתיבה. מדובר בסדנאות שהן לא פחות לקריאת שירה מאשר לכתיבת שירה. החלק שמוקדש לקריאה משותפת ולניתוח של תרגילים או שירים שנכתבו על ידי התלמידים הוא אמנם לא שולי, זה בהחלט חלק חשוב, אך הוא אינו מרכז הדברים. מרכז הדברים הוא עימוד מסודר של כלים לכתיבת שירה.

"סדנה זה דבר מאוד כללי", טוען מנור, "הסדנה באמת באה להיות כל התחום המאוד רחב שבין קבוצת תמיכה מהסוג המטופש והזול לבין כיתת אמן לכל דבר, כפי שיש כיתות אמן במוסיקה קלאסית, או כפי שיש כיתות אמן בציור קלאסי. אני חושב שסדנה טובה היא כיתת אמן".

 אשר לשאלה אם לכותבים שפוקדים את סדנאותיו ישנה מוטיבציה ספרותית, משיב מנור: "שמעתי שמנחים מתאוננים על כך שכיתותיהם נהפכו לסוג של קבוצת תמיכה וכן הלאה. אני חייב להודות שלא נתקלתי בזה. אולי באמת הדבר נובע מכך שאני מסנן באופן מאוד קפדני את התלמידים לפני שאני מקבל אותם.

"הסינון הוא כמובן על סמך החומר שנשלח אליי, אבל יותר משמעותית היא העובדה שאני כותב להם ביושר מוחלט את מה שהם צריכים לצפות לו – אני מדבר על כתיבה במתכונות קלאסיות, לימוד טכניקות וקונבנציות למיניהן שכל משורר צריך לשלוט בהן כדי לבחור אחר כך אם הוא נוקט אותן או לא. אני חושב שזה השלב שבו מי שמחפש יותר סדנת תמיכה פסיכולוגית – שזה דבר מכובד בעיניי, אין לי עם זה בעיה עקרונית – מבין מההתכתבות שלנו שהוא לא בכתובת הנכונה. מי שמגיעים אליי בסופו של דבר אלה האנשים שבאמת רוצים להעשיר את כלי הכתיבה שלהם".

מלצר ולא טבח

 לצד בירור דמותו של ה"סדנאי" הפוטנציאלי והסיבות שמוליכות אותו מצויד בכתבי מגירה ובמשאלות לב כמוסות אל סדנאות הכתיבה השונות, ראוי לבחון גם מהן התכונות הנדרשות ממנחי הסדנאות. "מנחה צריך להיות קודם כול אדם כותב", טוען יורם ניסינוביץ', "אדם שיש בו יצר הכתיבה. בלי זה אתה לא יכול להבין את הכתיבה של אחרים או את יצר הכתיבה שלהם. אני מגיע לזה עם הרבה אחריות. יש לי מה להעביר ואני יודע לעשות את זה בצורה נאותה. לא כל אחד יכול לאסוף מספר אנשים ולהגיד להם 'יאללה, תכתבו'".

 לשיטתו של יחזקאל נפשי, "אם האדם למד כל חייו וינק ליטרטורה מהיותו נער, או אפילו ילד, הוא מגיע לרמת בקיאות מסוימת שעמה הוא יכול ללמד אפילו יותר ממחזיקי תארים אלו ואחרים. יש לו כל הסימוכין ללמד שירה".

לדעתם של מנחי סדנאות רבים, הרקורד הספרותי או האקדמי חשוב פחות מן הבשלות שנובעת מהיכרות עמוקה עם תחום השירה. "לפני הסדנה הראשונה", מתוודה הדס גלעד, "הרגשתי שאני לא קיימת אם שיריי טרם ראו אור. לא משנה שכתבתי ואני כותבת, אם לא פרסמתי ספר למה שמישהו יבוא ללמוד ממני. לקח לי זמן להגיד לעצמי שגם אם הספר שלי עוד לא התפרסם, עדיין יש לי משהו לתת בתוך התחום של כתיבה בכלל ושילוב מדיטציה וכתיבה בפרט.

"אולי לא הייתי מציעה למישהו לערוך בשלב זה את ספר השירה שלו, כי אני לא מרגישה שיש לי כישורי העריכה הנדרשים, אבל צברתי קילומטרז' ארוך בתחום השירה, ולא רק ככותבת. כבר שנים אני מגישה תוכניות ספרות ברדיו ומשקיעה בכל תוכנית שעות של קריאה. אז לא קמתי בוקר אחד ואמרתי 'אני בשלה'. הסדנה הראשונה הייתה באמת מעבדה, ועם הזמן זה הלך והתגבש. מעבר לכך פשוט צריך לאהוב את מה שאתה עושה. מנחים שעושים את זה לבד – לא בתוך מערכת, היכן שמקומם פחות או יותר מובטח, אלא מתוך זה שבכל פעם מחדש צריך להקים את הסדנה מכלום ולפתוח את הבית שלך – חייבים לאהוב את זה מאוד".

 כשמנסים לשרטט את קווי דמותו של מנחה הסדנה בעזרת משורר כרוני סומק, שמעביר מזה כארבעה עשורים סדנאות לכתיבת שירה במסגרות מגוונות (החל ממסגרות אקדמיות וכלה במסגרות טיפוליות ושיקומיות), כדאי להטות אוזן לעצותיו בכל הנוגע למהות ההנחיה: "הייתי מציע לחלק גדול מהמנחים להנמיך את האגו שלהם. אני, למשל, אף פעם לא לימדתי שיר שלי בסדנה, מעולם לא התייחסתי למה שאני עושה. ולא בגלל שלא מצאתי דוגמאות טובות מתוך הטקסטים שלי. מנחה צריך להיות זה שמכיר לאנשים בסדנאות ספרייה שלמה, מכריח אותם לקרוא, הוא זה שהופך את האגו של המשתתפים, שהוא אגו מלגו – לאגו אמיתי. וזה דבר שצריך לעשות קודם דרך הדוגמה האישית.

על המנחים להנמיך את האגו. רוני סומק 
צילום: יוסי זליגר

"אדם שמגיע להנחות סדנה צריך להבין שהוא קודם כול המלצר שמוציא מהמטבח של השירה את התבשילים הטובים ביותר. ולא שלו, אלא תבשילים שעשו שפים אחרים. הוא מוליך אותם מהמטבח הפואטי אל השולחן של האנשים שבאים לטעום בפעם הראשונה את כל הרטבים שיש במטבח השירה. זה לא להיות גם הטבח, גם המלצר וגם זה שלועס בפני האורחים במסעדה את המאכלים שהוא הכין, אלא לתת ל'סועדים' ללעוס בעצמם את אבות המזון. החוכמה היא להכיר ולקרוא ולהראות להם ולתרגל איתם. להראות להם שבעצם אתה לא יודע ללמד אותם; אני לא חושב שיש מישהו שיודע ללמד לכתוב. אבל יש הרבה אנשים שיודעים לבוא ולסדר ולפתוח ספרים ולצטט ולהראות שהמגרש הזה שנקרא שירה הוא אוקיאנוס שניתן בסך הכול לתת טיפה ממנו.

 "והעצה הכי טובה", ממשיך סומק, "היא לא לכפות על המשתתפים את סגנון הכתיבה שלך. לא לכפות את האהבות שלך על אנשים אחרים. אני לא בא לשכנע אנשים לכתוב כמו שאני כותב, אני בא לתת להם שיעור דיג, כדי שהם ידוגו בסגנון הייחודי להם. מורה טוב הוא לא מורה שמלמד אנשים לעשות כמוהו, אלא מורה שמראה לכל אחד כיצד לפתח את השריר שלו. לכן יש להוריד את האגו הפרטי שלך לחצי התורן, כדי לגרום לאגו של המשתתפים לטפס לראש התורן. כשאתה בסדנה, דע שתפקידך לא להציג את מה שאתה עושה ולומר 'ראה וקדש'. יש הבדל בין סדנה לבין כיתת אמן. אנשים באים לכיתת אמן ואתה מראה להם מה אתה יודע. בסדנה אתה צריך לראות מה הם יודעים ולפי זה ללמד אותם".

חזרה לשירה

כשמביטים בשדה הרחב של מסגרות הכתיבה השונות ובאפשרויות היצירתיות הרבות שהוא מציע, וכשמעבירים את המבט הלאה אל דיוקנה המשתנה תדיר של התרבות הישראלית בשני העשורים האחרונים, אי אפשר להימנע מן התהייה האם יש בקיום הסדנאות האלה כדי לקדם את עולם השירה בארץ. על מה מעידה אפוא תופעת ריבוי הסדנאות מבחינה תרבותית?

 "אני מסתכל על זה במבט אופטימי, לשם שינוי", אומר דורי מנור. "אני סבור שהסדנאות מבטאות צמא לחזרה לשירה ולא רק לביטוי עצמי. כלומר, נורא קל להיות ציני ולהסתכל רק על הצד הפסיכולוגיסטי של העניין. אני רוצה לחשוב שזו דרכם של הרבה מאוד אנשים להבין יותר לעומק מה זאת שירה, וגם לקרוא שירה.

"אני רואה באיזה צמא אנשים בסדנה שלי רוצים שאקרא יחד איתם שירים של אבות ישורון, למשל. ואבות ישורון הוא דוגמה טובה, כי אנשים שלא למדו ספרות באוניברסיטה – ורוב האנשים בסדנאות לא למדו ספרות באוניבריסטה – יתקשו לגשת למשורר כמו אבות ישורון ולקרוא אותו קריאה תמימה וחסרת היכרות מוקדמת או ידע מוקדם. ובסדנה זה בדיוק מה שאנחנו יכולים לעשות. רק שההתכוונות היא לא התכוונות אקדמית או מחקרית, אלא קריאה שהתכלית שלה היא תכלית של יצירה. הפריה, בעצם. לקרוא את אבות ישורון כדי לכתוב משהו בעקבותיו, לכתוב משהו לאורו. ואני אומר אבות ישורון, אבל באותה מידה אפשר לדבר על דליה רביקוביץ', או על בודלר".

 להתבוננותו של רוני סומק ביחסי הגומלין בין ריבוי סדנאות הכתיבה לבין השפעתן על התרבות הישראלית מצורפת הצעת הגשה שיש בה כדי להשיב את הפרופורציות הנכונות ביחס לכתיבה וללימודה: "הסדנאות הן הזדמנות להיפגש עם אנשים ולדבר איתם על שירה. זה להזמין אנשים לקומזיץ כשכל אחד מביא את הגחלת הפרטית שלו. זורקים את זה למרכז המדורה ומתחממים מהשירה. אבל באמת צריך לעשות את זה בצורה הכי טהורה. אם, נניח, מישהו יצא מהסדנה ובעקבותיה הרחיב את מדף ספרי השירה שיש בביתו, אז התרומה היא תרומה עצומה.

"אבל צריך להתייחס לכך כמו שמתייחסים לחוג ברידג', או לסלון פילוסופי, שראיתי בכמה בתי קפה בפאריס. כלומר, זה שבאת ודיברת פילוסופיה לא הופך אותך לסארטר או לרמב"ם. עם שירה תמיד יש תחושה שאם באת לסדנה אז אתה חייב לצאת משם מיד לבית הדפוס ואחרי חודש לראות את הספרים שלך כרוכים. לא. ארוכה הדרך לאליפות. הרבה אנשים משחקים כדורגל ביום שישי בשכונה שלהם, מעטים מהם נהפכים לשחקנים ממש. רובם צריכים להיות אנשים שבאים ליציעים ויודעים להעריך מה זה כדורגל. זה מה שאני רוצה שסדנה תעשה. שהיא תכשיר קודם כול קוראים, ואחר כך, אולי, מהקוראים האלה יֵצאו גם משוררים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד שבט תשע"ג, 25.1.2013